(א) ויקח קרח בן יצהר וגו' כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' וגו'. זה שאמר הכתוב (משלי י"ב,י"ט) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר, שזה שאמרו אמת נחקק בדברי תורה לעולמי עד והשקר שהיה בפיהם נתבטל תיכף, ועל זה אמר הכתוב (נחום ב',א') בליעל כלה נכרת, שלעתיד לא יהיה עוד באדם מחשבות שהמה בלי עול מלכות שמים כי מחשבות כאלו יאבדו, והענין בזה, כי בספר הזה נחשבו עד הפרשה הזו שבעה מכשולים א' במתאננים שבא להם מרה שחורה, ב' ששאלו בשר, ג' חטא מרים ואהרן שאמרו הלא גם בנו דבר וזה אמרו רק הגדולים שבישראל, ד' חטא המרגלים, ה' ויעפילו שגם זה נחשב לחטא, כי אחר חטא המרגלים היה להם לבטוח בה' שימחול להם ולא שיעשו אח"כ מעשה בעקשות בעוצם ידם, ו' מקושש, ז' קרח ועדתו, ואלו השבעה דברים המה בירורים דקים, כי בתורה נמצא רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה שהם מלמדים את האדם איך להתנהג במעשיו, אבל אלו השבעה דברים הם בירורים דקים שיצרך כל אדם לברר עצמו בהם, ועל זה נאמר (משלי ט',י') תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדשים בינה, שאלו הדברים לא נכתבו מפורש כי אינם לדורות להתנהג בהם, כמו ענין פרשת נדרים שנכתב בתורה שהאדם יגדיר עצמו בעת הצורך ואחר כן מותר לו, ולכן אינם מפורשים אלו הדברים לפני האדם ורק בחכמה ידע כל פרט נפש איך להתנהג בהם, וזה נקרא (קהלת א',ג') תחת השמש, שנגד עיני האדם אין רואה בהם אור ואינו יודע היאך להתנהג בענינים אלו, והשי"ת מנסה את האדם בהם לראות איך יתנהג בהם, כי אלו הדברים המה בירורים דקים מאוד, וכמו במעשה הזה שקודם שבירר השי"ת שהדין עם משה לא היה מבורר לפני ישראל שעמדו מן הצד עם מי הדין, כי אפילו משה רבינו היה גם כן מלובש בגוף שהוא לבוש מלבושי עוה"ז, א"כ יוכל להדמות שחלילה נמצא גם במשה רבינו באיזה ענין חסרון מה, וכמו שנמשל עדת קרח במדרש (רבה קרח פי"ח,ב') למי שאין ברצון בעל הגניבה לפרסמו התחיל נותן סימניו וכו' בן טובים בעל קומה ושיניו נאות ושערו שחור וחוטמו נאה, היינו שבאמת בכל העולמות היה ספק עם מי יסכים השי"ת, אך למשה רבינו ע"ה היה סייעתא דשמיא כמו שמוזכר בתרגום יונתן (קרח ט"ז,י"ט) ובעא למטרד בההוא עותרא ית משה וית אהרן מן עלמא אילולי דאתגלי איקרא דה' לכל כנשתא, ונגד אלו הז' מכשולים איתא בגמ' (פסחים נ"ד:) שבעה דברים מכוסים מבני אדם, והששי הוא מלכות בית דוד מתי תחזור שהיא נגד מכשול ממקושש שנגד זה ניתן לישראל מצות ציצית שיהיה נפש בישראל שמדקדק ברצון השי"ת כחוט השערה וגם כל העולם יסכימו לגדולתו כמו שנאמר (נחום ב',א') חגי יהודה חגיך וכן כתיב (בראשית מ"ט,ח') יהודה אתה יודוך אחיך, וזה שנאמר (במדבר ו',כ"ו) וישם לך שלום, שכל העולם יסכימו לגדולתו, והשביעי הוא מלכות פרס מתי תפול הוא נגד מכשול מחלוקת קרח, כי אופיה של מלכות פרס הוא צרת עין, כי כל אומה יש לה קליפה מיוחדת, וצריכים ישראל להכניס כל הטובות מהם להכניסם לקדושה, שמחמת שהיה בבבל קליפה מגיאות כדאיתא בגמ' (סנהדרין כ"ד.) אין לבבל נחית ולכן כשישראל קבלו מהם כל הטובות שנמצא בהם יצא משם תלמוד בבלי, וזה שכתיב (משלי ח',ט"ו) בי מלכים ימלוכו שכשיבוא זאת לתוך ישראל הוא מלא קדושה, אכן עיקר גסות הרוח וצרת עין היה אופיה של מלכות פרס כדאיתא (שם) בגמ' ואישתרבובי דאישתרבב לעולם, ואיתא (שם) זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד, וזה הוא מלכות פרס מתי תפול מתי שיבוטל מדת הצרת עין מהעולם, כי כל המחלוקת הוא מצד הצרת עין הנמצא, כמו שמצינו שאחיתופל שהיה חכם גדול כמו שכתיב (ש"ב ט"ז,כ"ג) ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל בדבר האלהים וגו' ואיתא בגמ' (בבא בתרא קמ"ז.) שצוה את בניו אל תהיו במחלוקת ואל תמרדו במלכות בית דוד, כי מאד צריך האדם להיות מבורר בצרת עין ואז יוכל להכניס עצמו במחלוקת, כי מי שיש לו טובת עין מאד שידע ברור שאם יאיר לו השי"ת שהדין עם חבירו אזי תיכף יתרצה לחבירו ויהיה כפוף תחתיו אז מותר לחלוק על חבירו, וזה שאיתא בגמ' (חולין פ"ט.) אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, והיינו שכובש את יצרו לבלי יכנס במחלוקת על זה העולם מתקיים ומתחדש כבריאה חדשה, וכן בכל הענינים כשאדם מצמצם עצמו לכבוש את יצרו ולסבול, לכן מדה במדה מצמצם השי"ת את הבריאה לנגדו שמתחדש כבריאה חדשה, כי השי"ת חפץ בטובת כל הברואים ואינו חפץ חלילה ברעתם, לכן מתנהג השי"ת עם האדם מדה במדה, ובענין מריבה צריך האדם לסבול ולצמצם עצמו ולבלום פיו, וזה שאיתא בזה"ק (קרח קע"ח:) ועבד הלוי הוא הוא אשלים לסטר שמאלא וכו' מאי בארונא בההוא מטולא דהוו נטלי במשכנא, והיינו כמו שכתיב (במדבר ז',ט') בכתף ישאו שצריכים לסבול, ועדיין לא נגמר הבירור מהמחלוקת כי יש בישראל ג' מדרגות, בעלי מעשים טובים, וצדיק, וכהן. וזה דאיתא במסכת אבות (פ"א,מ"ב) על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, צדיק הוא תורה, וכהן הוא עבודה באהבה ובעל מע"ט הוא גמילות חסדים, וכל זה אינו מבורר בשלימות כמו שמצינו שכתיב (מ"א י"ט,י"א) לא ברוח ה' וגו' לא ברעש ה'. רוח הוא נגד רצון שיש בבעל מע"ט, רעש הוא יראה שיש בתורה שהוא נגד צדיק ואש הוא נגד כהן שהוא עבודה באהבה עצומה, ולכן כתיב מתחלה (מ"א, י"ח,כ"ד) והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר שהסכימו כולם שמי שיכול לפעול אצל השי"ת על ידי עבודה באהבה עצומה בו בחר ה'. אכן אח"כ הראה השי"ת לאליהו הנביא שאחר כל אלו צריך האדם שהשי"ת יסכים ויחתום על כל זה, וזה שכתיב (שם י"ט,י"ב) ואחר האש קול דממה דקה, קול הוא חתימת השי"ת על רוח שהוא רצון בעל מע"ט שהם מהשי"ת אז הם טובים, דממה הוא חתימת השי"ת על רעש. דקה הוא חתימת השי"ת על אש, וכאשר יחתום השי"ת על אלו הדברים שאין האדם נוטה בהם לצד נגיעתו אז המה מבוררים בשלימות, כי אף בענינים כאלו כשאדם משתוקק לאהבה ויראה יוכל גם כן לחמוד להם כחמדת עוה"ז וצריך האדם שהשי"ת יסכים עליו שכונתו באמת לשם שמים, וכל זה הוא מפני שיש מסך המבדיל שמסתיר לפני האדם שאינו מביט להשי"ת בכל פרט ענין, אבל כשיהיה עיני האדם פקוחות להביט בכל דבר להשי"ת אז הוא מבורר בכל פרט ואז יהיה מותר לו להתפלל על כל דבר יען שיראה שהכל הוא מהשי"ת, ולעת עתה דבר זה נסתר וכדאיתא בגמ' (ברכות ל"א.) כך היה מנהגו של ר' עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה וכו' וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות, והיינו אף שנגד עיני רבי עקיבא היה הכל מבורר, אכן מפני שלעין הצבור לא היה כל כך מבורר לכן לא הרבה בתפלה, כי כל התפלות שאנו מתפללין עפ"י סדר שסדרו אנשי כנסת הגדולה המה רק שיתגלה שהכל הוא מהשי"ת ואז נוכל להתפלל להשי"ת לבדו ולא יהיה שום מסך המבדיל שאז יהיה התפלה בלב ישראל בקביעות, כמו שכתיב (תהלים ק"ט,ד') ואני תפלה, היינו שהוא עצמו הוא התפלה שהוא רואה תמיד נכחו את השי"ת שבלעדי ה' הוא חסר מכל ואין לו שום חיים בלתי כשיתחבר להשי"ת, וזה שורש התפלה שהוא לשון חיבור כמו שכתיב (בראשית ל',ח') נפתולי אלהים נפתלתי. והענין הוא כמשל מלך שאמר לבנו שבל יראה פניו רק כל מה שיצטרך אליו ישלח דברו על ידי שליח, והיה משלח תמיד ע"י שליח בקשות רבות וכל הבקשות לא היו רק שיוכל לראות פניו ולא יצרך לדבר אליו עוד ע"י שליח, וכן כל העבודות הם ע"י כהנים שהם נקראים עבדי ה', ואין לך גדול בישראל כדוד המלך ע"ה שכתיב עליו (תהלים ב',ז') בני אתה וגם איתא בגמ' (יומא כ"ה.) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וזה הוא מפני שנקראים בנים מכל מקום אין רשאי לכנוס במקום שהכהן נכנס, מפני שהבן לא יבוא כל כך במורא כמו העבד, ועל זה התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ז,ד') שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, שלא יצטרך לממוצע רק לבקש מה' פנים בפנים.
(ב) ויקח קרח. שלבו לוקחו עד שלא היה בכוחו לצאת מהמחלוקת ולהגבר על יצרו, כי יש ענינים שהאדם נכשל בהם מדעתו ורק שלא ידע שזה אסור וזה נקרא שוגג, ויש שהאדם יש לו טעות ונכשל בענינים הרבה שלא מדעת מחמת זה הטעות, וזאת נקרא נסתרות, אכן יש דברים שהאדם יודע שזה אסור רק שיש לו חשק רב לדבר הזה ואין בכוחו למלט נפשו מזה וזה נקרא זדים, ועל אלו הג' התפלל דוד המלך (תהלים י"ט,י"ג) שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי.
(ג) כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה'. הנה מה שנכתב בתורה דברים האלו על שמו בטח אמר זה מהכרתו ועומק לבו שבתוכם ה', כי אם היה רק משפה ולחוץ לא היה נכתב בתורה לעולמי עד על שמו, ואם כן היה בו קדושה יקרה, ומה היה חסרונו אך חסרונו היה בזה שנדמה לו שכעסו הוא רק רוגזא דרבנן כמו שכתיב (ירמיה כ"ג,כ"ט) הלא כה דברי כאש נאם ה' ואיתא על זה בזה"ק (תצוה קפ"ב:) אורייתא אשא איהו ואורייתא קא מרתחא ליה, לכן היה בדעת קרח שכל דבריו המה אמת גמור, אכן באמת בין רוגזא דרבנן ובין כעס היורד לשאול הוא רק חילוק קטן דקה מן הדקה, שלעיני בשר לא נראה מפורש שום חילוק, רק השי"ת היודע תעלומות לב חשב זאת לחטא וענשו לזכרון לבני ישראל שסביביו נשערה מאוד, כי חילוק זה בשרשו במעשה בראשית הוא דק מאוד כמו פרח שושן שאיתא בגמ' (עירובין י"ד.) והא איכא שפתו א"ר פפא שפתו שפת פרח שושן כתיב ביה וכן חסרונו היה דק מאוד כשנוטה מעט לשמאל יורד לשאול וכשנוטה קצת לימין הוא חיים, ובזה היה טעות קרח, ובני קרח ג"כ מתחלה סברו כן אכן אחר כן ראו שטעו בזה ההבדל דק היורד לשאול שההבדל הוא רק כמו פרח שושן, לכן אמרו אחר כן המזמור (בתהלים מ"ה) למנצח על ששנים לבני קרח משכיל שיר ידידות שזה המזמור הוא כולו מתלמיד חכם. וזה שאיתא בזה"ק (בראשית י"ז.) שטעות קרח היה במעשה בראשית, ויאמר אלהים יהי רקיע, הכא בפרט רזא לאפרשא מיין עלאין לתתאי ברזא דשמאלא הכא מחלוקת ברזא דשמאלא וכו' חכמתא דמשה בהא אסתכל ובעובדא דבראשית אשגא בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא וכו' יום תליתאי עאל בינייהו ואפריש מחלוקת ואסכים לתרין סטרין וכו' כגוונא דא מחלוקת קרח באהרן שמאלא בימינא אסתכל משה בעובדא דבראשית אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא לשמאלא וכו'.
(ד) כתיב (ישעיה כ"ז,י"ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים. הנה כתיב תחילה אובדים ואחר כן נדחים כי באמת אובד משמע שאובד לגמרי ונדח הוא שנדח רק לזמן, וכאן משמע שהאובד יחזור להשיב לבוא קודם להנדח, אכן אובד הוא מי שגופו נראה שהוא נקי ורק בשורש נפשו יש בו חסרון ואינו ניכר רק מעט, וכמו בקרח שחסרונו לא היה נראה כחסרון גדול שכן קראו המדרש (תנחומא קרח א') אח נפשע מקרית עוז שהיה על הגוון מנוקה מכל חמדה ועל הלבוש לא היה עליו דופי, ולזה הוא אובד לגמרי, כי אינו יכול להגיע על חסרונו שהרי בעיניו נקי הוא וזך, ולכן לעת עתה קודם שנתגלה הבירור מהפנימיות הוא אובד, אבל לעתיד שיגלה לו הקב"ה ההפרש שבינו לבין משה רבינו ע"ה יתהפך ברגע אחד וישוב להתבונן ויגיע על חסרונו ויעלה בבת אחת להתהפך מחושך לאור, והנדח הוא שגופו הוא מרוחק ומשוקע ביצר רע וזה יקשה מאוד לזכך גופו ולברר לעזוב דרכו וחמדותיו, ולכן זה יאוחר לזכך נפשו וגופו קודם שיגיע לשורשו, ולכן האובד קודם לנדח בתשובה.
(ה) וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המתם את עם ה'. היינו שהיה בדעתם כי אם לא היה נוגע המחלוקת הזה למשה ואהרן מאד, לא הגיע לקרח ועדתו עונש רב וגדול כזה שרק מצד משה ואהרן תבע השי"ת עלבונם, כי ידעו אשר הקב"ה תובע כבוד הצדיק יותר מכבודו, כדמצינו (זה"ק בשלח ס"ד. האזינו רפ"א. תנחומא תולדות סי"ב) פרעה חרף וגדף ואמר (שמות ה',ב') מי ה' וגו' וקב"ה לא תבע ממנו מניה עד דסריב בהו בישראל דכתיב (שם ט',י"ז) עודך מסתולל בעמי (שם) הנה יד ה' הויה במקנך, וכן ירבעם הקטיר לע"ז ולא הוביש ידו וכשפגע בעדו הנביא תיכף נתיבש ידו, ע"כ הלונו על משה ואהרן על שלא מחלו על כבודם, אבל באמת מה שחרה למשה היה רק מצד כבוד השי"ת, כי הנגיעה למשה ואהרן על זה העידה התורה שממעקי לבם אמרו (שמות ט"ז,ז') ונחנו מה ותיבת מה מורה על ביטול נגיעתם ודעתם לגמרי, וכמו שאיתא בגמ' (חולין פ"ט.) גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב (בראשית י"ח,כ"ז) ואנכי עפר ואפר ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה.