תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:
לג (טז) וּמִמֶּ֗גֶד אֶ֚רֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹׁכְנִ֖י סְנֶ֑ה תָּב֙וֹאתָה֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקׇדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃
וּמִטּוּב אַרְעָא וּמְלָאַהּ רָעֵי לֵיהּ דִּשְׁכִנְתֵּיהּ בִּשְׁמַיָּא וְעַל משֶׁה אִתְגְּלִי בַאֲסָנָא יָתְיָן כָּל אִלֵּין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַנְיָּא (ס"א וּלְגַבְרָא) פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי:
(יז) בְּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְהֵם֙ רִבְב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם וְהֵ֖ם אַלְפֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃ {ס}
רַבָּא דִבְנוֹהִי זִיוָא לֵיהּ וּגְבוּרָן דְּאִתְעֲבִידָא לֵיהּ מִקֳּדָם תָּקְפָּא וְרוּמָא דִילֵיהּ בִּגְבֻרְתֵּיהּ עַמְמַיָּא יִקְטֵל כַּחֲדָא עַד סְיָפֵי אַרְעָא וְאִנּוּן רִבְוָתָא דְבֵית אֶפְרַיִם וְאִנּוּן אַלְפַיָּא דְבֵית מְנַשֶּׁה:
(יח) וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ׃
וְלִזְבוּלֻן אֲמַר חֲדֵי זְבוּלֻן בְּמִפְּקָךְ לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְיִשָּׂשׂכָר בִּמְהָכָךְ לְמֶעְבַּד זִמְנֵי מוֹעֲדַיָּא בִּירוּשְׁלֵם:
(יט) עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפֻנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃ {ס}
שִׁבְטַיָּא דְיִשְׂרָאֵל לְטוּר בֵּית מַקְדְּשָׁא יִתְכַּנְּשׁוּן תַּמָּן יִכְּסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין לְרַעֲוָא אֲרֵי נִכְסֵי עַמְמַיָּא יֵיכְלוּן וְסִימָא דְמִטַּמְרָא בְחָלָא מִתְגַּלְיָא לְהוֹן:
(כ) וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קׇדְקֹֽד׃
וּלְגָד אֲמַר בְּרִיךְ אַפְתֵּי לְגָד כְּלֵיתָא שָׁרֵי וְיִקְטוֹל שִׁלְטוֹנִין עִם מַלְכִין:
(כא) וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְהֹוָה֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}
וְאִתְקַבֵּל בְּקַדְמֵתָא דִּילֵיהּ אֲרֵי תַמָּן בְּאַחֲסַנְתֵּיהּ משֶׁה סָפְרָא רַבָּא דְיִשְׂרָאֵל קְבִיר וְהוּא נָפֵק וְעַל בְּרֵישׁ עַמָּא זַכְוָן קֳדָם יְיָ עֲבַד וְדִינוֹהִי עִם יִשְׂרָאֵל:
33 (16) and for the precious things of the earth and its fulness, and for the good will of him that dwelt in the bush: let the blessing come upon the head of Yosef, and upon the top of the head of him who was separated from his brothers.
(17) The firstling of his herd, grandeur is his, and his horns are like the horns of a wild ox: with them he shall push the peoples altogether to the ends of the earth: and they are the ten thousands of Efrayim, and they are the thousands of Menashshe.
(18) And of Zevulun he said, Rejoice, Zevulun, in thy going out; and, Yissakhar, in thy tents.
(19) They shall call the peoples to the mountain; there they shall offer sacrifices of righteousness: for they shall suck of the abundance of the seas, and of treasures hid in the sand.
(20) And of Gad he said, Blessed is he that enlarges Gad: he dwells as a lion, and tears the arm with the crown of the head.
(21) And he provided the first part for himself, because there the portion of a lawgiver was reserved; and he came with the heads of the people, he executed the justice of the Lord, and his judgments with Yisra᾽el.
נביאים
א (א) וַֽיְהִ֗י אַחֲרֵ֛י מ֥וֹת מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד יְהֹוָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹֽר׃
וַהֲוָה בָּתַר דְמִית מֹשֶׁה עַבְדָא דַייָ וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשַׁמְשׁוּנֵיהּ דְמֹשֶׁה לְמֵימָר:
(ב) מֹשֶׁ֥ה עַבְדִּ֖י מֵ֑ת וְעַתָּה֩ ק֨וּם עֲבֹ֜ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֗ה אַתָּה֙ וְכׇל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
מֹשֶׁה עַבְדִי מִית וּכְעַן קוּם עִיבַּר יַת יַרְדְנָא הָדֵין אַתְּ וְכָל עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דַאֲנָא יְהִיב לְהוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג) כׇּל־מָק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם נְתַתִּ֑יו כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־מֹשֶֽׁה׃
כָּל אַתְרָא דְתִדְרַךְ פַּרְסַת רַגְלְכוֹן בֵּיהּ לְכוֹן יְהַבִתָהּ כְּמָא דְמַלֵילִית עִם מֹשֶׁה:
(ד) מֵהַמִּדְבָּר֩ וְהַלְּבָנ֨וֹן הַזֶּ֜ה וְֽעַד־הַנָּהָ֧ר הַגָּד֣וֹל נְהַר־פְּרָ֗ת כֹּ֚ל אֶ֣רֶץ הַֽחִתִּ֔ים וְעַד־הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל מְב֣וֹא הַשָּׁ֑מֶשׁ יִֽהְיֶ֖ה גְּבֽוּלְכֶֽם׃
מִמַדְבְּרָא וּלְבָנוֹנָא הָדֵין וְעַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא דִפְרָת כֹּל אַרַע חִתָּאֵי וְעַד יַמָא רַבָּא מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא יְהֵא תְחוּמְכוֹן:
(ה) לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִישׁ֙ לְפָנֶ֔יךָ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ כַּאֲשֶׁ֨ר הָיִ֤יתִי עִם־מֹשֶׁה֙ אֶהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א אַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א אֶעֶזְבֶֽךָּ׃
לָא יִתְעַתַּד אֱנָשׁ קֳדָמָךְ כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ כְּמָא דַהֲוָא מֵימְרִי בְּסַעֲדֵיהּ דְמֹשֶׁה כֵּן אֶהֱוֵי עִמָךְ לָא אַשְׁבְּקִינָךְ וְלָא אַרְחְקִינָךְ:
(ו) חֲזַ֖ק וֶאֱמָ֑ץ כִּ֣י אַתָּ֗ה תַּנְחִיל֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַאֲבוֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃
תְּקֵיף וַעְלַם אֲרֵי אַתְּ תַּחְסֵין יַת עַמָא הָדֵין יַת אַרְעָא דְקַיֵימִית לַאֲבָהַתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן:
1 (1) Now after the death of Moshe the servant of the Lord it came to pass, that the Lord spoke to Yehoshua the son of Nun, Moshe’s minister, saying,
(2) Moshe my servant is dead; now therefore arise, go over the Yarden, thou, and all this people, to the land which I do give to them, to the children of Yisra᾽el.
(3) Every place that the sole of your foot shall tread upon, that have I given to you, as I said to Moshe.
(4) From the wilderness and this Levanon as far as the great river, the river Perat, all the land of the Ḥitti, as far as the great sea toward the going down of the sun, shall be your border.
(5) No man shall be able to stand before thee all the days of thy life: as I was with Moshe, so I will be with thee: I will not fail thee, nor forsake thee.
(6) Be strong and of a good courage: for thou shalt cause this people to inherit the land, which I swore to their fathers to give them.
כתובים
צז (ח) שָׁמְעָ֬ה וַתִּשְׂמַ֨ח ׀ צִיּ֗וֹן וַ֭תָּגֵלְנָה בְּנ֣וֹת יְהוּדָ֑ה לְמַ֖עַן מִשְׁפָּטֶ֣יךָ יְהֹוָֽה׃
שַׁמְעַת וַחֲדַת כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן וְדָצְיָן בְנָתָא דְבֵית יְהוּדָה מִן בִּגְלַל דִנָיִיךְ יְיָ:
(ט) כִּֽי־אַתָּ֤ה יְהֹוָ֗ה עֶלְי֥וֹן עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ מְאֹ֥ד נַ֝עֲלֵ֗יתָ עַל־כׇּל־אֱלֹהִֽים׃
אֲרוּם אַתְּ הוּא יְיָ עִלָאָה עַל כָּל יָתְבֵי אַרְעָא לַחֲדָא אִתְעַלִיתָ עַל כָּל דַחֲלַיָא:
(י) אֹֽהֲבֵ֥י יְהֹוָ֗ה שִׂנְא֫וּ־רָ֥ע שֹׁ֭מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו מִיַּ֥ד רְ֝שָׁעִ֗ים יַצִּילֵֽם׃
רְחִמַיָא דַייָ סְנוּ בִישׁ מְטוּל דְקֵירִיס נָטֵיר נַפְשָׁת חֲסִידוֹי מִן אַיְדֵיהוֹן דְרַשִׁיעֵי יִפְצֵי אִנוּן:
(יא) א֭וֹר זָרֻ֣עַ לַצַּדִּ֑יק וּֽלְיִשְׁרֵי־לֵ֥ב שִׂמְחָֽה׃
נְהוֹר דְנַח וּמִטַמַר לְצַדִיקַיָא וְלִתְרִיצֵי לִבָּא חֶדְוָא:
(יב) שִׂמְח֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּיהֹוָ֑ה וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קׇדְשֽׁוֹ׃ {פ}
חֲדוּן צַדִיקַיָא בְּמֵימְרָא דַייָ וְאוֹדוּן לְדָכְרָן שׁוּם קוּדְשֵׁיהּ:
צח (א) מִזְמ֡וֹר שִׁ֤ירוּ לַיהֹוָ֨ה ׀ שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ כִּֽי־נִפְלָא֣וֹת עָשָׂ֑ה הוֹשִׁיעָה־לּ֥וֹ יְ֝מִינ֗וֹ וּזְר֥וֹעַ קׇדְשֽׁוֹ׃
תוּשְׁבְּחַת נְבוּאָה שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ שְׁבַח חֲדָת אֲרוּם פְּרִישָׁן עֲבַד פְּרִיקַת לֵיהּ יְמִינֵיהּ וְאֶדְרַע שְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ:
97 (8) Żiyyon heard, and was glad; and the daughters of Yehuda rejoiced because of Thy judgments, O Lord.
(9) For Thou, Lord, art high above all the earth: Thou art exalted far above all gods.
(10) You that love the Lord, hate evil! he preserves the souls of his pious ones; he delivers them out of the hand of the wicked.
(11) Light is sown for the righteous, and gladness for the upright in heart.
(12) Rejoice in the Lord, O you righteous; and give thanks to his holy name.
98 (1) A Psalm. O sing to the Lord a new song; for he has done marvellous things: his right hand, and his holy arm have gained him the victory.
משנה
א. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:
ב. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא רָאִינוּ אֵינוֹ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:
ג. אַף הוּא הֵעִיד עַל כְּפָר קָטָן שֶׁהָיָה בְצַד יְרוּשָׁלַיִם, וְהָיָה בוֹ זָקֵן אֶחָד וְהָיָה מַלְוֶה לְכָל בְּנֵי הַכְּפָר וְכוֹתֵב בִּכְתַב יָדוֹ וַאֲחֵרִים חוֹתְמִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ. לְפִי דַרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבְרוֹ, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְמָיו. וְעַל מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר, שֶׁהַסַּכִּין וְהַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת, וְהַבָּשָׂר טָמֵא. וְאִם נִמְצֵאת בַּפֶּרֶשׁ, הַכֹּל טָהוֹר:
ד. שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה. עַל בֵּיצָה טְרוּפָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל גַּבֵּי יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁהִיא חִבּוּר. וְאִם הָיְתָה כְמִין כּוֹבַע, אֵינָהּ חִבּוּר. וְעַל שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. וְעַל גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת עָרִיס, אִם יֶשׁ בָּהּ כִּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן וּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן, תִּזָּרֵעַ. וְאִם לָאו, לֹא תִזָּרֵעַ:
ה. שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִסּוּר וְהֶתֵּר, וּפֵרְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא. הַמֵּפִיס מֻרְסָא בְּשַׁבָּת, אִם לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה, חַיָּב, וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה, פָּטוּר. וְעַל הַצָּד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת, אִם מִתְעַסֵּק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, פָּטוּר, וְאִם לִרְפוּאָה, חַיָּב. וְעַל לְפָסִין אִירוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵם טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר, אַף בְּמַשָּׂא הַזָּב, טְהוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן:
ו. שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְלֹא הוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא. הַשּׁוּם וְהַבֹּסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִגְמֹר מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִגְמֹר:
ז. שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, יוֹצֵאת אִשָּׁה בְעִיר שֶׁל זָהָב, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים פְּסוּלִים לְעֵדוּת. וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַשֶּׁרֶץ בְּפִי חֻלְדָּה וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, סְפֵקוֹ טָהוֹר:
ח. שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לוֹ וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל סַנְדָּל שֶׁל סַיָּדִים, שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס. וְעַל שְׁיָרֵי תַנּוּר אַרְבָּעָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שְׁלֹשָׁה. וְהוֹדוּ לוֹ. וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ, עַל כִּסֵּא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָיו זֶה בְּצַד זֶה, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:
ט. הוּא הָיָה אוֹמֵר, הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן, בַּנּוֹי, וּבַכֹּחַ, וּבָעֹשֶׁר, וּבַחָכְמָה, וּבַשָּׁנִים, וּבְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו, וְהוּא הַקֵּץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא) קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו), וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְנֶאֱמַר (שם), וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה:
י. אַף הוּא הָיָה אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט אִיּוֹב, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט הַמִּצְרִיִּים, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג לֶעָתִיד לָבֹא, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנֹּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו), וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ:
1. Rabbi Hanina, chief of the priests, testified concerning four matters:Through all their days the priests never refrained from burning meat which had been defiled by an “offspring” of impurity with meat which had been made impure by a “father” of impurity, although they were [thereby] increasing its impurity by a [higher] impurity. Rabbi Akiba added: “Through all their days the priests never shrank from lighting oil which had been rendered unfit by a tevul yom in a lamp made impure by one who was made impure by a corpse, although they were [thereby] increasing its impurity by a [higher] impurity.”
2. Rabbi Hanina, chief of the priests, said: “All my days I never saw a hide taken out to the place of burning.” Rabbi Akiba said: “From his words we infer that whoever flays the hide of the firstborn beast and it is found to be trefah, the priests may enjoy the use of the hide.” But the Sages say: “[A testimony which consists of] ‘we didn’t see’ is not a proof; rather the hide must be taken out to the place of burning.
3. He also testified concerning a small village in the vicinity of Jerusalem in which there was an old man who used to lend to all the people of the village and write out [the bond] in his own handwriting and others signed it. And when the fact was brought before the Sages they pronounced it legal. Hence, incidentally, you may infer that a wife may write her own bill of divorcement, and a husband may write his own receipt; for the legality of a document depends only on those who sign it. And [he testified] concerning a needle which was found in flesh of a [sacrifice], that the knife and the hands [which had been employed on the flesh] are clean, but the flesh itself is defiled; and if it was found in the excrement, all are clean.
4. Rabbi Yishmael declared three things before the Sages in the vineyard at Yavneh: Concerning an egg which was beaten together, and placed on vegetables of terumah that it acts as a connection; but if it was in the form of a helmet it does not act as a connection. And concerning an ear of corn in the harvesting, the top of which reached the standing corn that if it can be reaped together with the standing corn, it belongs to the owner; and if not, it belongs to the poor. And concerning a small garden which was surrounded by a row of vines that if it has space for the grape-gatherer and his basket on one side, and space for the grape-gatherer and his basket on the other side, it may be sown with seed; but if not, it may not be sown with seed.
5. They stated three things before Rabbi Yishmael, and he pronounced none of them either unlawful or lawful; and Rabbi Joshua ben Matya explained them.One who lances an abscess on the Sabbath: if it was to make an opening he is liable; if it was to bring out the pus, he is exempt. And concerning one who hunts a snake on the Sabbath: that if he was occupied with it in order that it should not bite him, he is innocent; but if that he might use it as a remedy, he is guilty. And concerning Ironian stewpots: that they do not contract impurity when under the same tent as a corpse; but become impure if they are carried by a zav. Rabbi Eliezer ben Zadok says: “Even if they are carried by a zav they remain pure, because they are unfinished.”
6. Rabbi Yishmael said three things, and Rabbi Akiba disagreed with him.Garlic or unripe grapes or green ears of grain were being crushed [on the eve of the Sabbath] while it is yet day: Rabbi Yishmael says: “He may finish crushing after it grows dark.” But Rabbi Akiba says: “He may not finish.”
7. They said three things before Rabbi Akiva, two in the name of Rabbi Eliezer and one in the name of Rabbi Joshua. Two in the name of Rabbi Eliezer:A woman may go out [on the Sabbath adorned] with a “golden-city”; And they that fly pigeons are unfit to bear evidence. And one in the name of Rabbi Joshua: If there was a creeping thing in the mouth of a weasel when it walked over loaves of terumah, and it is doubtful whether it touched them or whether it did not touch them, that about which there is doubt remains pure.
8. Rabbi Akiba declared three things; about two they agreed with him, and about one they disagreed with him.About a lime-burner’s sandal, that it is liable to contract midras impurity; And about the remains of a [broken] oven, that they must be four handbreadths high [in order to retain impurity], whereas they used to say three and [when he said four] they agreed with him. And about one they disagreed with him About a stool, from which two of its covering-boards had been removed, the one beside the other, which Rabbi Akiba pronounces able to contract impurity, but the Sages declare unable to contract impurity.
9. He used to say: the father transmits to the son beauty, strength, wealth, wisdom and years. And the number of generations before Him, that shall be their appointed end: For it is said, “calling the generations from the beginning” (Isaiah 41:4) Although it is said, “And shall serve them, and they shall afflict them four hundred years” (Genesis 15:13), it is also said, “And in the fourth generation they shall come hither again” (Genesis 15:16).
10. Also he used to say that there are five things that last twelve months:The judgment of the generation of the flood [continued] twelve months; The judgment of Job [continued] twelve months; The judgment of the Egyptians [continued] twelve months; The judgment of Gog and Magog in the time to come [will continue] twelve months; The judgment of the wicked in gehinom [continues] twelve months, for it is said, and “It will be from one month until its [same] month” (Isaiah 66:23). Rabbi Yohanan ben Nuri says: “[As long as] from Passover to Shavuoth, for it is said, “And from one Sabbath until its [next] Sabbath” (ibid.).
גמרא
תָּנָא וְכֻלָּן צְרִיכִין טְבִילָה בְּאַרְבָּעִים סְאָה מְנָהֲנֵי מִילֵי אָמַר רָבָא דְּאָמַר קְרָא (במדבר לא) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר. הוֹסִיף לָךְ הַכָּתוּב טָהֳרָה אַחֶרֶת. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֵי נִדָּה שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁצָרִיךְ הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי תַּלְמוּד לוֹמַר: אַךְ חִלֶק. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמֵי נִדָּה. מַיִם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת בָּהֶן. הֲוֵי אוֹמֵר אַרְבָּעִים סְאָה. תָּנוּ רַבָּנָן: הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ מִן הַנָּכְרִי דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת מַדִּיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין כְּגוֹן הַיּוֹרוֹת הַקּוּמְקְמוּסִין וּמֵחַמֵּי חַמִּין מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר כְּגוֹן הַשִּׁפּוּדִין וְהָאַסְכְּלָאוֹת מְלַבְּנָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין וְכֻלָּן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל וְשֶׁלֹּא יַגְעִיל וְשֶׁלֹּא יְלַבֵּן. תָּנֵי חֲדָא אָסוּר וְתַנְיָא אִידָךְ מֻתָּר לָא קָשְׁיָא הָא כְּמָאן דְּאָמַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר הָא כְּמָאן דְּאָמַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מֻתָּר. גִּעוּלֵי נָכְרִים דְּאָסַר רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵהּ דְּרַב הוּנָא לָא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְדֵרָה בַּת יוֹמָא דְּלָאו נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא מִכָּאן וְאֵילָךְ לִישְׁתְּרֵי גֵּזְירָה שֶׁאֵינָהּ בַּר יוֹמָא מִשּׁוּם קְדֵרָה בַּת יוֹמָא:
GEMARA: The Sages taught: And they all require immersion in forty se’a of water, including utensils that must first be purged in boiling water or heated until white-hot. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rava says: It is derived from that which the verse states with regard to utensils captured in the battle against the Midianites: “Anything that may tolerate the fire, you shall make to go through the fire, and it shall be pure” (Numbers 31:23). By stating: “And it shall be pure,” the verse added to the process another required act of purification in addition to heating the utensil with fire, which is understood to be immersion.
Bar Kappara teaches an additional source for this halakha: From that which is stated the continuation of the verse: “Nevertheless it shall be purified with the water of sprinkling [nidda],” I would derive that the utensils require sprinkling of purification water on the third and the seventh day of their purification process, as is the halakha in the case of one who is impure with impurity imparted by a corpse. Therefore, the verse states “nevertheless,” indicating that the Torah makes a distinction in this case, and that sprinkling on the third and seventh day are not required.
If that is so, what is the meaning when the verse states: “With the water of sprinkling [nidda]”? Clearly, the term nidda is referring not to sprinkling but to a menstruating woman, who is also called a nidda. Accordingly, the verse means that the utensils must be immersed in water in which a menstruating woman can immerse in order to become pure; and you must say that this is referring to a ritual bath that contains forty se’a of water.
The Gemara explains that both sources for this halakha are necessary: It was necessary for the Torah to write “and it shall be pure,” and it was necessary for the Torah to write “with the water of sprinkling,” because if the Torah had written only “and it shall be pure,” I would say that the verse means: “And it shall be pure” by immersion in any amount of water. Therefore the Merciful One writes: “With the water of sprinkling.”
And if the Merciful One had written only “with the water of sprinkling,” I would say that the process requires the setting of the sun, as is the halakha with regard to a menstruating woman, whose immersion renders her pure only after sunset. Therefore, the Merciful One writes: “And it shall be pure,” indicating that the utensils can be purified immediately.
§ Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: Even new utensils that were never used that are bought from gentiles are meant to be included in the requirement of immersion, as old utensils that one heated until white-hot are similar to new utensils, as they do not contain the flavor of non-kosher food, and nevertheless they require immersion. Rav Sheshet objects to this: If so, then even scissors for cutting clothing [zuza desarbela] should require immersion as well. Rav Naḥman said to him: Only utensils used in the preparation of meals are mentioned in the passage in the Torah, and only those require immersion.
Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The Sages taught this only with regard to utensils that were purchased from gentiles and are therefore comparable to the utensils mentioned in the incident that was related in the passage; but the requirement does not apply to borrowed utensils.
Rav Yitzḥak bar Yosef bought a utensil of marda, a mixture of earth and dung, from a gentile. He thought he was required to immerse it. One of the Sages, and Rabbi Ya’akov was his name, said to him: It was explained to me personally by Rabbi Yoḥanan himself that this requirement applies to metal utensils alone, as those are the utensils mentioned in the passage.
Rav Ashi says: With regard to those glass utensils, since when broken they can be fixed, i.e., remade, if one melts them down and fashions the material into new utensils, they are similar to metal utensils and also require immersion. With regard to lead-glazed earthenware utensils, Rav Aḥa and Ravina disagree. One says: The halakha is in accordance with its initial state; since it was initially an earthenware utensil, it does not require immersion. And one says: The halakha is in accordance with its ultimate state; since it is coated with metal, it requires immersion. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with its ultimate state.
A dilemma was raised before the Sages: If a Jew is holding a gentile’s utensil as collateral, what is the halakha? Is he required to immerse it or not? Mar bar Rav Ashi said: A gentile once gave my father a silver goblet as collateral, and he immersed it and drank from it. But I do not know whether this was because he maintained that possessing a utensil as collateral is considered like a purchase, or because he saw that the gentile’s intention was to leave it with him, and therefore he considered it as his own.
§ The Sages taught: One who purchases utensils from the gentiles must prepare them for use in the following manner: With regard to items that the gentile did not use, one immerses them, and they are pure. With regard to items that the gentile used for cold food or drink, such as cups and jugs and flasks, one rinses them and immerses them, and they are pure. With regard to items that the gentile used for hot food or drink, such as large pots, small kettles [hakumkamusun], and samovars, one purges them with boiling water and immerses them, and they are pure. With regard to items that the gentile used with fire, such as spits and grills, one heats them until white-hot and immerses them, and they are pure.
And with regard to all utensils that one used before immersing and purging and heating them until white-hot, it is taught in one baraita that the food prepared with them is forbidden, and it is taught in another baraita that the food prepared with them is permitted.
The Gemara explains: This contradiction is not difficult. This ruling, that the food prepared with such utensils is forbidden, is according to the one who says that if a forbidden substance imparts flavor to a permitted food to the detriment of the mixture, the permitted food is forbidden. That ruling, that the food prepared with such utensils is permitted, is according to the one who says that if a forbidden substance imparts flavor to a permitted food to the detriment of the mixture, it remains permitted. Here too, since the flavor of non-kosher food imparted by the utensil detracts from the flavor of the food, such food is permitted.
The Gemara asks: But according to the one who says that that if a forbidden substance imparts flavor to a permitted food to the detriment of the mixture then the mixture is permitted, with regard to utensils of gentiles that require purging, which the Merciful One renders forbidden until they are purged, how can you find these circumstances when it is actually prohibited to use the utensils until they are purged? Since utensils impart a detrimental flavor to food that is cooked in them, there seems to be no reason not to use utensils of gentiles without purging them.
Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, says: The Torah renders forbidden only a pot
that was used for cooking that same day by a gentile, as in such a case, it does not impart flavor to food cooked in it to the detriment of the mixture.
The Gemara asks: If so, from that point onward the pot should be permitted, as on the following day the taste of the non-kosher food imparted by the pot is already to the detriment of the food. The Gemara answers: There is a rabbinic decree that prohibits use of a pot that was not used by a gentile that same day, due to concern that one will use a pot used by a gentile that same day.
זוהר
וְאָמַר רַבִּי אַבָּא. אַבְרָהָם כָּל יוֹמוֹי הֲוָה קָאִים בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין לְזַמְּנָא אוּשְׁפִּיזִין וּלְתַקְּנָא לוֹן פְּתוֹרָא הַשְׁתָּא דִּמְזַמְּנִין לֵיהּ וּלְכֻלְּהוּ צַדִּיקַיָּא וּלְדָוִד מַלְכָּא וְלָא יָהֲבִין לוֹן חוּלָקֵיהוֹן אַבְרָהָם קָאִים מִפְּתוֹרָא וְקָרֵי (במדבר טז) סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְכֻלְּהוּ סָלְקִין אַבַּתְרֵיהּ. יִצְחָק אָמַר (משלי יג) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. יַעֲקֹב אָמַר (שם כג) פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְּקִיאֶנָה וּשְׁאָר כָּל צַדִּיקַיָּא אָמְרֵי (ישעיה כה) כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (חסר כאן) וְאַשְׁלִים דִּינוֹי דִּכְתִיב (שמואל א כה) וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגוֹף ה' אֶת נָבָל וַיָּמָת מַאי קָא מַיְרִי בְּגִין דְּדָוִד שָׁאַל לְנָבָל וְאִתְעֲבִיד לֵיהּ אוּשְׁפִּיזָא וְלָא בָּעָא. וְדָא זַמִּין לֵיהּ וְלָא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא וּבְאִנּוּן עֶשֶׂר יוֹמִין דְּדָוִד מַלְכָּא דָּאִין עָלְמָא אִתְדָן עֲלֵיהּ הַהוּא בַּר נַשׁ דְּאַשְׁלִים לֵיהּ בִּישׁ יַתִּיר מִנָּבָל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִין כָּךְ אוֹרַיְתָא לָא אַטְרַח עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ יַתִּיר אֶלָּא בַּמֶּה דְּיָכִיל דִּכְתִיב (דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. וְלָא לֵימָא אִינִישׁ אֵיכוּל וְאֶשְׂבָּע וְאֶרְוֵי בְּקַדְּמִיתָא וּמַה דְּיִשְׁתָּאַר אֶתֵּן לְמַסְכְּנֵי אֶלָּא רֵישָׁא דְּכֹלָּא דְּאוּשְׁפִּיזִין הִיא וְאִי חָדֵי לְאוּשְׁפִּיזִין וְרָוֵי לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמֵּיהּ וְאַבְרָהָם קָרֵי עֲלֵיהּ (ישעיה נח) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְגוֹ' וְיִצְחָק קָארֵי עֲלֵיהּ (שם נד) כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַאי דָּוִד מַלְכָּא אָמַר לָהּ בְּגִין דְּכָל זַיְּנִין דְּמַלְכָּא וּקְרָבִין דְּמַלְכָּא בִּידוֹי דְּדָוִד אִתְפַּקָּדוּ. אֲבָל יִצְחָק קָאֳמַר (תהלים קיב) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ וְגוֹ'. הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְגוֹ'. וְיַעֲקֹב אָמַר (ישעיה נח) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֵךָ וְגוֹ'. שְׁאָר צַדִּיקַיָּא אָמְרֵי (שם) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ וְגוֹ'. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (שם נד) כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח דְּהָא הוּא עַל כָּל זַיְּנֵי דְּעָלְמָא אִתְפַּקָּד. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַר נַשׁ דְּזָכֵי לְכָל הַאי זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי עֲלַיְהוּ כְּתִיב (שם ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹ':
וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אַבְרָהָם, כָּל יָמָיו הָיָה עוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים לְהַזְּמִין אוֹרְחִים וְלַעֲרוֹךְ לָהֶם שֻׁלְחָן. עַתָּה, בַּסֻּכּוֹת, אִם מְזַמְּנִים אוֹתוֹ וּלְכָל הַצַדִּיקִים, וְאֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְאֵין נוֹתְנִים לָהֶם חֶלְקָם, עוֹמֵד אַבְרָהָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וְקוֹרֵא, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה. וְכֻלָּם מִסְתַּלְּקִים אַחֲרָיו. יִצְחָק אוֹמֵר, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחֱסָר. יַעֲקֹב אוֹמֵר, פִּתְּךְ אָכַל תְּקִיאֶנָּה. וּשְׁאָר כָּל הַצַדִּיקִים, דְּהַיְנוּ מֹשֶה וְאַהֲרֹן, אוֹמְרִים, כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר, וּמַשְׁלִים אֶת דִּינָיו, שֶׁכָּתוּב, וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגּוֹף ה' אֶת נָבָל וַיָּמָת. שׁוֹאֵל, מַה זֶּה אוֹמֵר. וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁדָּוִד בִּקֵּשׁ מִנָּבָל שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתוֹ לְאוֹרֵחַ, וְהוּא לֹא רָצָה, וְכֵן הוּא, הַיּוֹשֵׁב בַּסֻּכָּה, הִזְמִין אוֹתוֹ, אֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְלֹא נָתַן לוֹ חֶלְקוֹ, עַל כֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ קוֹרֵא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה שֶׁל נָבָל. וּבְאֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים, שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא מַלְכוּת, דָּן אֶת הָעוֹלָם, דַּיֵּנוּ בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, נִדּוֹן עָלָיו אוֹתוֹ הָאָדָם, שֶׁגָּמַל לוֹ רָע יוֹתֵר מִנָּבָל, כִּי הִזְמִינוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ חֶלְקוֹ. וְנָבָל עַל כָּל פָּנִים לֹא הִזְמִינוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַתּוֹרָה לֹא הִטְרִיחָה אֶת הָאָדָם לָתֵת יוֹתֵר, אֶלָּא כַּמָּה שֶׁיָּכוֹל, שֶׁכָּתוּב, אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. וְאַל יֹאמַר אָדָם, אוֹכַל וְאֶשְׂבָּע וְאֶרְוֶה תְּחִלָּה, וּמַה שֶּׁיִּשָׁאֵר אֶתֵּן לַעֲנִיִּים, אֶלָּא תְּחִלַּת הַכֹּל הוּא שֶׁל הָאוֹרְחִים, וְאִם מְשַׂמֵּחַ אֶת הָאוֹרְחִים וּמַרְוֶה אוֹתָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ עִמּוֹ, וְאַבְרָהָם קוֹרֵא עָלָיו, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', וְיִצְחָק קוֹרֵא עָלָיו, כָּל כְּלֵי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִקְרָא זֶה אוֹמֵר לוֹ דָּוִד הַמֶּלֶךְ, הוּא מַלְכוּת, מִשּׁוּם שֶׁכָּל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁל הַמֶּלֶךְ וּמִלְחֲמוֹת הַמֶּלֶךְ בְּיָדָיו שֶׁל דָּוִד נִמְסְרוּ, אֲבָל יִצְחָק אוֹמֵר, גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ וְגוֹ', הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְגוֹ'. יַעֲקֹב אָמַר, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךְ וְגוֹ'. כִּי יִבָּקַע, הוּא אוֹתִיּוֹת, יַעֲקֹב. שְׁאָר הַצַדִּיקִים אוֹמְרִים, וְנָחֲךְ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ וְגוֹ'. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר, כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח, כִּי הוּא נִתְמַנֶּה עַל כָּל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁבָּעוֹלָם. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הָאָדָם שֶׁזָּכָה לְכָל זֶה. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. עֲלֵיהֶם כָּתוּב, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹ'.
הלכה פסוקה
א. גָּמְרוּ מִלֶּאֱכֹל מְסַלְּקִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וּמְכַבְּדִין אֶת הַמָּקוֹם שֶׁאָכְלוּ בּוֹ וְאַחַר כַּךְ נוֹטְלִין אֶת יְדֵיהֶם שֶׁמָּא יְשַׁיְירוּ שָׁם פֵּרוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כַּזַּיִת שֶׁאָסוּר לְהַלֵּךְ בָּהֵן וְלִרְחֹץ עֲלֵיהֶם אֲבָל פֵּרוּרִין שֶׁאֵין בָּהֵן כַּזַּיִת מֻתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד:
ב. הֵבִיאוּ לָהֶן מַיִם לִנְטִילָה כָּל שֶׁמְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵשֵׁב הַגָּדוֹל וְיָדָיו מְזֻהֲמוֹת. עַד שֶׁיִּטֹּל אַחֵר. וּשְׁאָר הַסּוֹעֲדִין נוֹטְלִין יָדָן בְּסוֹף זֶה אַחַר זֶה. וְאֵין מְכַבְּדִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֵין מְכַבְּדִין בְּיָדַיִם מְזוֹהֲמוֹת וְלֹא בִּגְשָׁרִים וְלֹא בִּדְרָכִים. אֶלָּא בַּפֶּתַח הָרָאוּי לִמְזוּזָה וּבִשְׁעַת כְּנִיסָה:
ג. גָּמְרוּ לִטֹּל יְדֵיהֶן וְנִגְּבוּ יְדֵיהֶן וּבֵרְכוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְהֵבִיאוּ אֶת הַמֻּגְמָר. מִי שֶׁבֵּרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא מְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר וְכֻלָּן עוֹנִין אָמֵן:
After the guests have ended the meal, the table is removed, the floor is swept at the place where they have eaten, after which they wash their hands. For there might have been crumbs on the floor, the size of an olive, on which one may not step and over which one may not wash. Crumbs less than the size of an olive may be destroyed with the hands.
When water has been brought for washing the hands, the person who is to say Grace after meals washes first, so that he, the senior, shall not sit with unclean hands till another has washed. His companions at tables then wash their hands, one after another, without regard to order of precedence. This courtesy is not observed in washing the hands, nor in crossing bridges nor when walking on roads but only when passing through a door which requires a Mezuzah, and then only when entering.
After the washing and drying of the hands has been completed and Grace said and the fumigator of sweet spices brought in, the person who said Grace recites the blessing for the fumigatory compound, and the others present respond "Amen".
מוסר
אִם יָשׁוּב בַּעַל הַלָּשׁוֹן בִּתְשׁוּבָה צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מְחִילָה לַאֲשֶׁר מוּצָק לוֹ מִזַּעַם לְשׁוֹנוֹ וְהוּא לֹא יִזְכֹּר מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים הִכְאִיב וְכַמָּה נְפָשׁוֹת הִדְאִיב. גַּם רַבִּים מֵאֲשֶׁר זָכַר כִּי אוֹתָם עָבַר וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי הִדִּיחַ עֲלֵיהֶם אֶת הָרַעָה יִתְבַּיֵּשׁ לְהוֹדִיעָם וּלְגַלּוֹת אָזְנָם עַל אֲשֶׁר גְּמָלָם רָעָה כִּי הוּא מַכֶּה וְאֵין מַכָּתוֹ יְדוּעָה כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב) מַה יִּתֵּן לָךְ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לְשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. עַל כֵּן נִמְשַׁל לָשׁוֹן הָרָע לְחֵץ, כִּי הַמּוֹשֵׁךְ בַּקֶּשֶׁת פְּעָמִים רַבּוֹת יִשְׁלַח חִצָיו בָּאָדָם וְלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְעוֹד עַל עִנְיָן אַחֵר נִמְשָׁל לְחֵץ כִּי שׁוֹלֵף הַחֶרֶב אִם נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עַל הָאָדָם בְּהִתְחַנְּנוֹ אֵלָיו יָשִׁיב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ לֹא כֵן זוֹרֵק הַחֵץ כִּי אֵין בְּיָדוֹ לַהֲשִׁיבוֹ כֵּן בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע אַחַר אֲשֶׁר יָצָא הַדָּבָר מִפִּיו לֹא יוּכַל לְתַקֵּן. וּפְעָמִים שֶׁיְּדַבֵּר עַל פְּגַם מִשְׁפָּחָה וְהִזִּיק אֶל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרָיו וְלֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו מְחִילָה מִזֶּה. עַל כֵּן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי הַמְדַבֵּר בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה אֵין לוֹ כַּפָּרָה עוֹלָמִים. וְהִנֵּה הַמְשַׁלֵּחַ לְשׁוֹנוֹ גַּם עַל הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה יְדַבֵּר כִּי עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתוֹ תָּמִיד. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי הָאֶפִּיקוֹרוֹס אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא ה' יַצִילֵנוּ:
And the fourth is that if the one involved in evil speech does repent, he will need to request forgiveness from those upon whom he poured the fury of his tongue, but he will not remember all of them. As he generated much pain and saddened many souls - also more than he remembered that he sullied. And they did not know that he sent the evil to them, [so] he will be ashamed to inform them and open their ears to that which he did evil to them. For he strikes, but his strike is not known, like the matter that is stated (Psalms 120:3-4), “What can you profit, what can you gain, O deceitful tongue? A warrior’s sharp arrows.” Therefore evil speech is compared to an arrow - for many times, one who pulls the bow sends forth his arrows but does not know who he struck.
And it was also compared to an arrow for another reason. For one who draws his sword can put it back in its sheath if he has mercy on someone who pleads with him. Not so is one who sends forth an arrow - he is not able to bring it back. Such is one involved in evil speech - once the word came out of his mouth, he is not able to repair [it]. And sometimes he will speak about a family blemish and injure all of the generations that come after [the one he insults]; and he cannot get forgiveness for this. Therefore our Rabbis, may their memory be blessed, said (Yerushalmi Bava Kamma 8) that one who speaks about a family blemish does not ever have atonement. And behold one who sends out his tongue, also speaks about the holy ones in the land. For upon whom has his constant evil not expressed itself? And our Rabbis, may their memory be blessed, already said (Sanhedrin 90a) that [one who disgraces the Torah scholars] has no share in the world to come.