תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:
יב (ט) כִּ֥י לֹא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃
אֲרֵי לָא אֲתֵיתוּן עַד כְּעָן לְבֵית נְיָחָא וּלְאַחֲסָנָא דַּיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:
(י) וַעֲבַרְתֶּם֮ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכׇּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃
וְתַעְבְּרוּן יָת יַרְדְּנָא וְתֵיתְבוּן בְּאַרְעָא דַּיְיָ אֱלָהֲכוֹן מַחֲסֵן יָתְכוֹן וִינִיחַ לְכוֹן מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן מִסְּחוֹר סְחוֹר וְתֵיתְבוּן לְרָחְצָן:
(יא) וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַיהֹוָֽה׃
וִיהֵי אַתְרָא דִּי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן בֵּיהּ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּיהּ תַּמָּן לְתַמָּן תַּיְתוּן יָת כָּל דִּי אֲנָא מְפַקֵּד יָתְכוֹן עֲלָוָתֵיכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן מַעְשְׂרָתֵיכוֹן וְאַפְרָשׁוּת יֶדְכוֹן וְכֹל שְׁפַר נִדְרֵיכוֹן דִּי תִדְּרוּן קֳדָם יְיָ:
(יב) וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֮ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם׃
וְתֶחֱדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן וְלֵוָאָה דִּי בְקִרְוֵיכוֹן אֲרֵי לֵית לֵיהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמְּכוֹן:
(יג) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכׇל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃
אִסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תַסֵּק עֲלָוָתָךְ בְּכָל אַתְרָא דִּי תֶחֱזֵי:
(יד) כִּ֣י אִם־בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ׃
אֶלָּהֵן בְּאַתְרָא דִּי יִתִּרְעֵי יְיָ בְּחַד מִן שִׁבְטָיךְ תַּמָּן תַּסֵּק עֲלָוָתָךְ וְתַמָּן תַּעְבֵּד כֹּל דִּי אֲנָא מְפַקְּדָךְ:
12 (9) For you are not as yet come to the rest and to the inheritance, which the Lord your God gives you.
(10) But when you traverse the Yarden, and dwell in the land which the Lord your God gives you to inherit, and when he gives you rest from all your enemies round about, so that you dwell in safety;
(11) then there shall be a place which the Lord your God shall choose to cause his name to dwell there; there shall you bring all that I command you; your burnt offerings, and your sacrifices, your tithes, and the offering of your hand, and all your choice vows which you vow to the Lord:
(12) and you shall rejoice before the Lord your God, you and your sons, and your daughters, and your menservants, and your maidservants, and the Levite who is within your gates; for he has no part or inheritance with you.
(13) Take heed to thyself that thou offer not thy burnt offerings in every place that thou seest:
(14) but only in the place which the Lord shall choose in one of thy tribes, there thou shalt offer thy burnt offerings, and there thou shalt do all that I command thee.
נביאים
נה (ט) כִּֽי־גָבְה֥וּ שָׁמַ֖יִם מֵאָ֑רֶץ כֵּ֣ן גָּבְה֤וּ דְרָכַי֙ מִדַּרְכֵיכֶ֔ם וּמַחְשְׁבֹתַ֖י מִמַּחְשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃
אֲרֵי כְמָא דְרָמִין שְׁמַיָא מִן אַרְעָא כֵּן תַּקְנָן אוֹרְחָתַי מֵאוּרְחַתְכוֹן וּמַחֲשְׁבָתִי תַּקְנָן מִמַחְשְׁבָתְכוֹן:
(י) כִּ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר יֵרֵד֩ הַגֶּ֨שֶׁם וְהַשֶּׁ֜לֶג מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב כִּ֚י אִם־הִרְוָ֣ה אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהוֹלִידָ֖הּ וְהִצְמִיחָ֑הּ וְנָ֤תַן זֶ֙רַע֙ לַזֹּרֵ֔עַ וְלֶ֖חֶם לָאֹכֵֽל׃
אֲרֵי כְּמָא דְנָחֵית מִטְרָא וְתַלְגָא מִן שְׁמַיָא וּלְתַמָן לָא אֶפְשַׁר לֵיהּ דִיתוּב אֱלָהֵין מְרַוֵי יַת אַרְעָא וּמַרְבֵּי לָהּ וּמוֹעִילָהּ וְיָהַב בַּר זַרְעָא כְּמִסַת לְזָרֵעַ וְלַחְמָא כְּמִסַת לְמֵיכָל:
(יא) כֵּ֣ן יִהְיֶ֤ה דְבָרִי֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִפִּ֔י לֹא־יָשׁ֥וּב אֵלַ֖י רֵיקָ֑ם כִּ֤י אִם־עָשָׂה֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר חָפַ֔צְתִּי וְהִצְלִ֖יחַ אֲשֶׁ֥ר שְׁלַחְתִּֽיו׃
כֵּן הֲוֵי פִּתְגָם טוּבִי דְנָפֵק מִן קֳדָמַי לָא אֶפְשַׁר דְיִתוּב לִקְדָמַי רֵיקָן אֱלָהֵן עָבַד יַת דְרָעֵינָא וּמַצְלַח לִדְשָׁלַחְנָא לֵיהּ:
(יב) כִּֽי־בְשִׂמְחָ֣ה תֵצֵ֔אוּ וּבְשָׁל֖וֹם תּוּבָל֑וּן הֶהָרִ֣ים וְהַגְּבָע֗וֹת יִפְצְח֤וּ לִפְנֵיכֶם֙ רִנָּ֔ה וְכׇל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה יִמְחֲאוּ־כָֽף׃
אֲרֵי בְחֶדְוָא תִפְקוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָא וּבִשְׁלָמָא תִּתּוֹבְלוּן לְאַרְעֲכוֹן טוּרַיָא וְרָמָתָא יְבוּעוּן קֳדָמֵיכוֹן תּוּשְׁבְּחָא וְכָל אִילָנֵי חַקְלָא יִשְׁעֲנוּן בְּעַנְפֵיהוֹן:
(יג) תַּ֤חַת הַֽנַּעֲצוּץ֙ יַעֲלֶ֣ה בְר֔וֹשׁ (תחת) [וְתַ֥חַת] הַסִּרְפַּ֖ד יַעֲלֶ֣ה הֲדַ֑ס וְהָיָ֤ה לַֽיהֹוָה֙ לְשֵׁ֔ם לְא֥וֹת עוֹלָ֖ם לֹ֥א יִכָּרֵֽת׃ {פ}
חֲלַף רַשִׁיעַיָא וַחֲלַף חַיָבַיָא יִתְקַיְמוּן דַחֲלֵי חֶטְאָה וִיהֵי קֳדָם יְיָ לְשׁוּם לְאָת עֲלַם דְלָא יִפְסוֹק:
נו (א) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שִׁמְר֥וּ מִשְׁפָּ֖ט וַעֲשׂ֣וּ צְדָקָ֑ה כִּֽי־קְרוֹבָ֤ה יְשׁוּעָתִי֙ לָב֔וֹא וְצִדְקָתִ֖י לְהִגָּלֽוֹת׃
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ טַרוּ דִינָא עֲבִידוּ צִדְקָתָא אֲרֵי קָרִיב פּוּרְקָנִי לְמֵיתֵי וּזְכוּתִי לְאִתְגְלָאָה:
55 (9) For as the heavens are higher than the earth, so are my ways higher than your ways, and my thoughts than your thoughts.
(10) For as the rain comes down, and the snow from heaven, and returns not there, but waters the earth, and makes it bring forth and bud, that it may give seed to the sower, and bread to the eater:
(11) so shall my word be that goes out of my mouth: it shall not return to me void, but it shall accomplish that which I please, and it shall prosper in that for which I sent it.
(12) For you shall go out with joy, and be led forth with peace: the mountains and the hills shall break forth before you into singing, and all the trees of the field shall clap their hands.
(13) Instead of the thorn shall the cypress come up, and instead of the nettle shall the myrtle tree come up: and it shall be to the Lord for a name, for an everlasting sign that shall not be cut off.
56 (1) Thus says the Lord, Keep judgment, and do justice: for my salvation is near to come, and my righteousness to be revealed.
כתובים
צד (יג) לְהַשְׁקִ֣יט ל֭וֹ מִ֣ימֵי רָ֑ע עַ֤ד יִכָּרֶ֖ה לָרָשָׁ֣ע שָֽׁחַת׃
לְשַׁדָכָא לֵיהּ מִן יוֹמֵי בִישָׁא עַד דְיִתְבְּרֵי לְרַשִׁיעַיָא שׁוּחָה:
(יד) כִּ֤י ׀ לֹא־יִטֹּ֣שׁ יְהֹוָ֣ה עַמּ֑וֹ וְ֝נַחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַעֲזֹֽב׃
אֲרוּם לָא יִנְטוֹשׁ יְיָ עַמֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ לָא יִשְׁבּוֹק:
(טו) כִּֽי־עַד־צֶ֭דֶק יָשׁ֣וּב מִשְׁפָּ֑ט וְ֝אַחֲרָ֗יו כׇּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃
אֲרוּם עַד צִדְקָתָא יְתוּב דִינָא וּבַתְרוֹי יִתְפָּרְקוּן כָּל תְּרִיצֵי לִבָּא:
(טז) מִֽי־יָק֣וּם לִ֭י עִם־מְרֵעִ֑ים מִי־יִתְיַצֵּ֥ב לִ֝֗י עִם־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃
מַן יָקוּם לִי לְאַגָחָא קְרָבָא עִם מַבְאֲשִׁין מַן יִתְעַתַּד לִי לְמִנְצִי עִם עָבְדֵי שְׁקָר:
(יז) לוּלֵ֣י יְ֭הֹוָה עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י כִּמְעַ֓ט ׀ שָׁכְנָ֖ה דוּמָ֣ה נַפְשִֽׁי׃
אִלוּלֵי יְיָ סָעִיד לִי כִּזְעֵר שְׁרָת בִּשְׁתִּיקוּתָא נַפְשִׁי:
(יח) אִם־אָ֭מַרְתִּי מָ֣טָה רַגְלִ֑י חַסְדְּךָ֥ יְ֝הֹוָ֗ה יִסְעָדֵֽנִי׃
אִין אֲמַרִית אִתְמוֹטַטָא רִגְלִי טוּבָךְ יְיָ יַסְעִיד יָתִי:
94 (13) that Thou mayst give him rest from the days of adversity, until the pit is dug for the wicked.
(14) For the Lord will not cast off his people, nor will he forsake his inheritance.
(15) But judgment shall return to righteousness: and all the upright in heart shall follow it.
(16) Who will rise up for me against the evildoers? who will stand up for me against the workers of iniquity?
(17) Unless the Lord had been my help, my soul had soon dwelt in silence.
(18) When I said, My foot slips; Thy steadfast love, O Lord, held me up.
משנה
א. שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְשֶׁלֹּא אֹכַל, שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּב, שֶׁזֶּה חַיָּב. אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה, חַיָּב שְׁתָּיִם:
ב. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין, וְאָכַל, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:
ג. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ וְשָׁתָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:
ד. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, פָּטוּר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר, קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם, וְהוּא אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה:
ה. אֶחָד דְּבָרִים שֶׁל עַצְמוֹ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. כֵּיצַד. אָמַר, שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְשֶׁלֹּא אֶתֵּן, שֶׁנָּתַתִּי וְשֶׁלֹּא נָתַתִּי, שֶׁאִישַׁן וְשֶׁלֹּא אִישַׁן, שֶׁיָּשַׁנְתִּי וְשֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי, שֶׁאֶזְרֹק צְרוֹר לַיָּם וְשֶׁלֹּא אֶזְרֹק, שֶׁזָּרַקְתִּי וְשֶׁלֹּא זָרַקְתִּי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה) לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן אֵין לִי אֶלָּא דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן. אָמַר לוֹ, מֵרִבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ, אִם רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ:
ו. נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר. לְקַיֵּם וְלֹא קִיֵּם, פָּטוּר. שֶׁהָיָה בַדִּין, שֶׁיְּהֵא חַיָּב, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מָה אִם הָרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, הֲרֵי הוּא חַיָּב עָלֶיהָ, מִצְוָה שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עָלֶיהָ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת, שֶׁכֵּן עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר:
ז. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, וַאֲכָלָהּ, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. שְׁבוּעַת שָׁוְא, חַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר:
ח. אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם, אָמַר עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ. נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר, אִם לֹא רָאִיתִי גָמָל שֶׁפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד. אָמַר לְעֵדִים בֹּאוּ וַהֲעִידוּנִי, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא נְעִידֶךָ. נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סֻכָּה, וְשֶׁלֹּא לִטֹּל לוּלָב, וְשֶׁלֹּא לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר:
ט. שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא. לֹא אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי:
י. שְׁבוּעַת בִּטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:
יא. שְׁבוּעַת שָׁוְא נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וּמִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. אַחַת זוֹ, וְאַחַת זוֹ, הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים, חַיָּב. כֵּיצַד. אָמַר, לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם וְלֹא הֵנָחְתִּי תְפִלִּין הַיּוֹם, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב:
1. With regard to oaths attesting to the truth about an utterance, which, when violated, render one liable to bring a sliding-scale offering, there are two types that are actually four types. The initial two oaths, which relate to utterances about the future and are explicitly prohibited in the Torah, are: On my oath I will eat, or: On my oath I will not eat. These are expanded to four, to include oaths concerning utterances about the past: On my oath I ate, or: On my oath I did not eat. If one says: On my oath I will not eat, and he then ate any amount, even less than an olive-bulk, he is liable; this is the statement of Rabbi Akiva. The Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? Rabbi Akiva said to them: And where do we find one who speaks and is liable to bring an offering for it, as this oath taker merely speaks, i.e., takes an oath, and brings an offering for it? If one said: On my oath I will not eat, and then he ate and drank, he is liable to bring only one offering, because an oath to refrain from eating includes refraining from drinking. If he said: On my oath I will not eat and I will not drink, and then he ate and drank, he is liable to bring two offerings.
2. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate wheat bread and barley bread and spelt bread, he is liable to bring only one offering. If he said: On my oath I will not eat wheat bread or barley bread or spelt bread, and then he ate all of them, he is liable to bring an offering for each and every one.
3. If he said: On my oath I will not drink, and then he drank several kinds of liquids, he is liable to bring only one offering. If he said: On my oath I will not drink wine or oil or honey, and then he drank all of them, he is liable to bring an offering for each and every one.
4. If he said: On my oath I will not eat, and he ate foods that are inedible or drank liquids that are not potable, he is exempt. If he said: On my oath I will not eat, and then he ate the meat of unslaughtered carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, he is liable. And Rabbi Shimon deems him exempt, since he is already under oath from Mount Sinai not to eat them and an oath cannot take effect where another oath is in force. But if he said: It is konam for my wife to derive benefit from me if I ate today, and he had eaten carcasses or tereifot, repugnant creatures or creeping animals, his wife is prohibited from deriving benefit from him.
5. If one unwittingly takes a false oath about the past or breaks an oath he made about the future, both if it is an oath that addresses matters that concern oneself and if it is an oath that addresses matters that concern others, he is liable to bring a sliding-scale offering for an oath on an utterance. And likewise, an oath on an utterance may address both tangible matters and intangible matters. How so? Examples of oaths about future actions that concern others are if one said: On my oath I will give so-and-so a particular item, or: On my oath I will not give it to him. Examples of such oaths about the past are if one said: On my oath I gave another a particular item, or: On my oath I did not give it to him. Examples of oaths about the future that address intangible matters are where one said: On my oath I will sleep, or: On my oath I will not sleep. Examples of such oaths about the past are where one said: On my oath I slept, or: On my oath I did not sleep. Other examples of oaths about intangible matters are when one takes an oath, saying: I will throw a stone into the sea, or: I will not throw it, or: I threw it, or: I did not throw it. Rabbi Yishmael says: One is liable only for an oath on an utterance taken about the future, as it is stated: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good, whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath” (Leviticus 5:4). The Torah refers explicitly only to oaths about what one will do in the future. Rabbi Akiva said to him: If so, and one is liable only for oaths explicitly mentioned in the verse, then I have derived only that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good apply. From where do I derive that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good do not apply? Rabbi Yishmael said to him: The halakha in these cases is derived by amplification of the meaning of the verse. Rabbi Akiva said to him: If the verse is amplified for this, i.e., to extend the halakha of an oath on an utterance to matters that do not involve doing evil or good, the verse is amplified for that, i.e., oaths about the past.
6. If one takes an oath to refrain from performing a mitzva and he does not refrain, he is exempt from bringing an offering for an oath on an utterance. If he takes an oath to perform a mitzva and he does not perform it, he is also exempt, though it would have been fitting to claim that he is liable to bring the offering, in accordance with the statement of Rabbi Yehuda ben Beteira. The mishna explains: Rabbi Yehuda ben Beteira said: What? If, with regard to an oath concerning an optional matter, for which one is not under oath from Mount Sinai, he is liable for breaking it, then with regard to an oath about a mitzva, for which he is under oath from Mount Sinai, is it not logical that he would be liable for breaking it?The Rabbis said to him: No, if you said that one is liable for breaking an oath concerning an optional action, where the Torah rendered one liable for a negative oath not to perform it like for a positive oath to perform it, shall you also say one is liable with regard to breaking an oath concerning a mitzva, where the Torah did not render one liable for a negative oath like for a positive oath, since if one takes an oath to refrain from performing a mitzva and did not refrain, he is exempt.
7. If one says: On my oath I will not eat this loaf, and he then says again: On my oath I will not eat it, and again: On my oath I will not eat it, and he then ate it, he is liable only once. Once the first oath had taken effect, the subsequent oaths could not, as a prohibition cannot take effect where another prohibition is already in place. This is an oath on an utterance, for which one is liable to receive lashes for intentionally breaking it, and for unwittingly breaking it one is liable to bring a sliding-scale offering. For an oath taken in vain, one is liable to receive lashes when it is taken intentionally, and one is exempt when it is taken unwittingly.
8. Which oath is an oath taken in vain, mentioned in the previous mishna (27b)? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true, for example, one says about a stone column that it is made of gold, or about a man that he is a woman, or about a woman that she is a man. Another type of oath taken in vain is when one takes an oath about a matter that is impossible, e.g., if he says: If I did not see a camel flying through the air, or: If I did not see a snake as large as the beam of the olive press. In the case of one who said to witnesses: Come and testify for me, and they replied: On our oath we will not testify for you, that is an oath taken in vain, because it involves taking an oath to refrain from performing a mitzva. Other examples of this include an oath not to build a sukka, or not to take a lulav, or not to don phylacteries. This type of oath is an oath taken in vain, for which one is liable to receive lashes if he takes the oath intentionally, and for which he is exempt if he takes it unwittingly.
9. If one said: On my oath I will eat this loaf, and later said: On my oath I will not eat it, the first oath is an oath on an utterance, and the second is an oath taken in vain, as he took an oath to perform an action that would violate his previous oath. If he ate it, he violated the prohibition against taking an oath in vain. If he did not eat it, he violated the prohibition against breaking an oath on an utterance.
10. As opposed to the halakhot of an oath of testimony, which will be discussed in the following chapter, the halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is liable to bring a sliding-scale offering.
11. Liability for an oath taken in vain applies to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to bear witness and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, and also when one takes an oath on his own. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is exempt. With regard to both this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable. For example, if one said: If I did not eat today, or: I did not don phylacteries today, and another said to him: I administer an oath to you that your statement is true, and the former said: Amen, he is liable if the statement was false.
גמרא
אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי דִּכְתִיב (במדבר ה) וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. אָמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵהּ דְּרָבָא מַתְנִיתִין וּבָרַיְיתָא נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים בָּרְחוֹקִים וְלֹא בַּקְּרוֹבִים בַּכְּשֵׁרִים וְלֹא בַּפְּסוּלִים וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת בָּרְאוּיִין לְהָעִיד וּבִפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְּפְרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְתַנְיָא בִּבְרַיְיתָא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. אָמַר לָעֵדִים בּוֹאוּ וְהָעִידוּנִי שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת אוֹ שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם. וְאָמְרוּ לוֹ אָמֵן בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ בָּהּ חַיָּבִין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר קַשְׁיָן אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ הָא דְּעָנָה אָמֵן הָא דְּלָא עָנָה אָמֵן שְׁמַע מִינָהּ. אָמַר רַבִינָא מִשְּׁמֵהּ דְּרָבָא מַתְנִיתִין דְּהָכָא נָמֵי דַּיְקָא דְּקָא תָּנֵי שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִין בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ אִין מִפִּי אֲחֵרִים לָא וְקָתָּנֵי סֵיפָא זֶה וְזֶה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּב קַשְׁיָן אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ הָא דְּעָנָה אָמֵן הָא דְּלָא עָנָה אָמֵן. וְאֶלָּא שְׁמוּאֵל מַאי קָא מַשְׁמַע לָן דּוּקְיָא דְּמַתְנִיתִין קָא מַשְׁמַע לָן:
GEMARA: Shmuel says: Anyone who answers amen after being administered an oath is like one who expresses an oath with his own mouth, as it is written in the context of the oath administered to a sota, a woman suspected by her husband of having been unfaithful: “And the woman shall say: Amen, amen” (Numbers 5:22).
Rav Pappa said in the name of Rava: An inference from the mishna and a baraita also support this when they are read precisely, as it is taught in the mishna (30a): The oath of testimony is practiced with regard to men but not with regard to women; with regard to non-relatives of the litigants, but not with regard to relatives; with regard to those fit to testify but not with regard to those unfit to testify due to a transgression that they performed. And the oath of testimony is practiced only with regard to those fit to testify. And this oath applies both in the presence of a court and not in the presence of a court, i.e., when the witness takes the oath on his own that he has no knowledge of the matter. But if an oath is administered to the witnesses by others, they are not liable until they deny knowledge of the matter in court and take an oath to that effect; this is the statement of Rabbi Meir.
Before stating the inference from the mishna, Rav Pappa cites the baraita. And it is taught in a baraita: With regard to an oath of testimony, how is one liable to bring a sliding-scale offering? A person said to witnesses: Come and testify for me. They replied: On our oath we do not know any testimony that concerns you, i.e., we have no knowledge of the matter. Alternatively, they said: We do not know any testimony that concerns you, and he said to them: I administer an oath to you, and they said to him: Amen. Whether this oath was taken in the presence of a court or whether it was not in the presence of a court, whether it was taken by each witness by himself or whether it was administered by others, once they denied knowing testimony that they in fact knew, they are liable; this is the statement of Rabbi Meir.
Rav Pappa asks: Aren’t the mishna and the baraita difficult, as they contradict each other? According to the mishna one is liable when the oath is administered by others only if it takes place in the presence of a court, while according to the baraita one is liable even not in the presence of a court. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this statement in the baraita, where he is liable even not in the presence of a court, is referring to one who answered amen to the administered oath. That statement in the mishna is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court? The Gemara affirms: Conclude from it that it is so.
Ravina said in the name of Rava: The mishna that is here (29b) also may be read precisely to support this point. As it is taught in the mishna: The halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. Ravina states his inference: On his own, yes, but administered by others, no. And it is taught in the last clause of the mishna: With regard to this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable.
These statements in the mishna are difficult, as they contradict each other. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this latter clause of the mishna is referring to one who answered amen to the administered oath. That former clause is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court.
The Gemara asks: But since his statement can be derived from tannaitic sources, what is Shmuel teaching us? The Gemara answers: He is teaching us the precise reading of the mishna. Since that halakha is not stated explicitly in the mishna, Shmuel saw fit to state it.
זוהר
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא אַהְדַּרְנָא לִקְרָא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם עֵיטָא לְהַאי נֶפֶשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבָהָא וְתֵיתוּב לְאִתְדַּכָּאָה עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם עַד שֶׁלֹּא יָפוּחַ יוֹמָא דְּהַאי עָלְמָא וְיֵיתֵי הַהוּא יוֹמָא תַּקִּיפָא דְּיִתְבַּע לֵהּ מַלְכָּא דִּינָא לְנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא וְנָסוּ הַצְלָלִים דָּא הוּא רָזָא בֵּין חַבְרַיָּא דְּקָא אָמְרֵי דִּבְשַׁעֲתָא דְּמָטָא זִמְנָא דְּבַר נָשׁ לְנָפְקָא מִן עָלְמָא צוּלָמָא דְּבַר נָשׁ אִתְעֲבַר מִנֵּהּ, הֲדַא הוּא דִּכְתִיב עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עַד דְּלָא יִנְֹשׂף יוֹמָא לְנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא. וְנָסוּ הַצְלָלִים דְּאִתְעֲבַר צוּלְמָא יָתוּב קַמֵּי מָארֵהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר תְּרֵין צוּלְמִין אִית לֵהּ לְבַר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּקִיּוּמֵהּ חַד רַבְרְבָא וְחַד זְעִירָא, דִּכְתִיב הַצְלָלִים תְּרֵי וְחַד מִשְׁתַּכְּחֵי כַּחֲדָא כְּדֵין הוּא בַּר נָשׁ בְּקִיּוּמָא וְעַל דָּא וְנָסוּ הַצְלָלִים כְּתִיב, כְּדֵין בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בְּעוֹבָדוֹי וּלְתַקָּנָא לוֹן קַמֵּי מָארֵהּ וְיוֹדֵי עָלַיְהוּ בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִקְרֵי רַחוּם וְחַנּוּן וּמְקַבֵּל לְאִנּוּן דְּתָבִין קַמֵּהּ וְדָא הוּא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְלָלִים דְּכֵיוָן דְּאִנּוּן צְלָלִים מִתְעַבְּרָן מִנֵּהּ וְאִיהוּ תָּפִיס בְּקוֹלָרָא תְּשׁוּבָה הִיא אֲבָל לָא מַעַלְיָא כָּל כָּךְ כְּזִמְנָא דְּקָאִים אִיהוּ בְּקִיּוּמֵהּ וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אַכְרִיז וְאָמַר (קהלת יב) וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְגוֹמֵר. וְעַל דָּא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאַתְקָנָא עוֹבָדוֹי דְּכַד מָטוּן יוֹמוֹי לְאִסְתַּלְּקָא מִן עָלְמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תּוֹהֵא עַלֵהּ וְאוֹמֵר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהָא אוֹמִינָא לָהּ בְּאוֹמָאָה דִּשְׁמִי דְּלָא לְשַׁקְּרָא בִּי וְאַסְהָדִית בָּהּ כַּד נָחְתָת לְעָלְמָא וְהוּא עֵד וַדַּאי מִכַּמָּה זִמְנִין דְּאַסְהָדִית בָּהּ לְנַטְרָא פִּקּוּדָי בְּגִין כָּךְ הוֹאִיל וּבַר נָשׁ הוּא עֵד בְּשַׁעֲתָא דְּיִתוּב קַמֵּי מַלְכָּא אוֹ רָאָה אוֹ יָדַע אוֹ רָאָה אִנּוּן חוֹבִין דְּעָבַד וְאִסְתַּכַּל בְּהוּ אוֹ יָדַע בִּירוּרָא דְּמִלָּה דְּעָבַר עַל פִּקּוֹדָא דְּמָארֵהּ אִם לֹא יַגִּיד אִם לָא יוֹדֵי עֲלַיְהוּ קָמֵהּ מָארֵהּ (מַה כְּתִיב) כַּד יִפּוֹק מֵהַאי עָלְמָא וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ וְכַד יִשָׂא עֲוֹנוֹ הֵיאַךְ פָּתְחִין לֵהּ פִּתְחָא וְהֵיאֵךְ יָקוּם קָמֵי מָארֵהּ וְעַל דָּא נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא כְּתִיב:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא. נַחֲזוֹר אֶל הַכָּתוּב, עַד שֶׁיָּפוּח הַיּוֹם. עֵצָה לַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת, שֶׁתִּזָּהֵר מֵחֶטְאָה, וְתָשׁוּב לְהִטָּהֵר, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עַד שֶׁלֹּא יָפוּחַ הַיּוֹם שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְיָבֹא הַיּוֹם הַהוּא הַקָּשֶׁה שֶׁיִּתְבַּע הַמֶּלֶךְ דִּין לְהוֹצִיאָהּ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה. וְנָסוּ הַצְלָלִים, זֶה הוּא סוֹד בֵּין הַחֲבֵרִים, שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמַּגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל הָאָדָם לָצֵאת מִן הָעוֹלָם, נֶעֱבָר מִמֶּנּוּ הַצֶלֶם שֶׁל הָאָדָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עַד שֶׁלֹּא יָפִיחַ הַיּוֹם לָצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, וְנָסוּ הַצְלָלִים, שֶׁנֶּעֱבָר הַצֶלֶם, יָשׁוּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, שְׁנֵי צְלָמִים יֵשׁ לוֹ לָאָדָם, כְּשֶׁהוּא בְּקִיּוּמוֹ, אֶחָד גָּדוֹל, וְאֶחָד קָטָן, שֶׁכָּתוּב, הַצְלָלִים, לָשׁוֹן רַבִּים, שֶׁמִּעוּטוֹ הוּא שְׁנַיִם. וּכְשֶׁנִּמְצָאִים יַחַד, אָז הָאָדָם בְּקִיּוּמוֹ, וְעַל כֵּן כָּתוּב, וְנָסוּ הַצְלָלִים, וְאָז צָרִיךְ הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשָׂיו וּלְתַקְּנָם לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ וְיִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם. כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא רַחוּם וְחַנּוּן וּמְקַבֵּל אֶת הַשָּׁבִים לְפָנָיו. וְזֶה הוּא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְלָלִים. כִּי כֵּיוָן שֶׁאֵלּוּ הַצְלָלִים נֶעֱבָרִים מִמֶּנּוּ וְהוּא נֶאֱסָר בָּאֲזִיקִים, שֶׁהוֹלֵךְ לָמוּת, אִם עוֹשֶׂה אָז תְּשׁוּבָה, הִיא תְּשׁוּבָה, אֲבָל אֵינָהּ טוֹבָה כָּל כָּךְ, כִּתְשׁוּבָה שֶׁעוֹשֶׂה בִּזְמָן שֶׁהוּא בְּקִיּוּמוֹ. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מַכְרִיז וְאוֹמֵר, וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךְ בִּימֵי בְּחוּרוֹתֶיךְ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבוֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְגוֹ'. וְלָכֵן, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, שֶׁצָרִיךְ אָדָם לְתַקֵּן מַעֲשָׂיו, שֶׁכַּאֲשֶׁר יַגִיעַ יוֹמוֹ לְהִסְתַּלֵק מִן הָעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תוֹהֶה עָלָיו וְאוֹמֵר, וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהֲרֵי הִשְׁבַּעְתִּי אוֹתוֹ בִּשְׁבוּעָה בִּשְׁמִי שֶׁלֹּא לְשַׁקֵר בִּי. וְהֵעַדְתִּי בּוֹ כְּשֶׁיָרַד לָעוֹלָם. וְהוּא עֵד, וַדַאי מִכַּמָּה זְמַנִים שֶׁהֵעַדְתִּי בּוֹ לִשְׁמוֹר מִצְווֹתַי. וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהָאָדָם הוּא עֵד, בְּשָׁעָה שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַמֶּלֶךְ, אוֹ רָאָה אוֹ יָדַע, אוֹ רָאָה, אֵלּוּ הָעַבֵירוֹת שֶׁעָשָׂה וְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם. אוֹ יָדַע, בְּדָבָר בָּרוּר שֶׁעָבַר עַל חוּקֵי אֲדוֹנוֹ. אִם לֹא יַגִּיד, אִם לֹא יוֹדֶה עֲלֵיהֶם לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ מַה כָּתוּב, כְּשֶׁיֵצֵא מִזֶּה הָעוֹלָם, וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, וּכְּשֶׁיִּשָׂא עֲוֹנוֹ, כֵּיצַד פּוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח, וְאֵיךְ יַעֲמוֹד לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, וְעַל כֵּן, כָּתוּב וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא.
הלכה פסוקה
א. סֵדֶר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כָּךְ הִיא רִאשׁוֹנָה בִּרְכַּת הַזָּן. שְׁנִיָּה בִּרְכַּת הָאָרֶץ. שְׁלִישִׁית בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. רְבִיעִית הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקְּנָהּ. שְׁנִיָּה תִּקֵּן יְהוֹשֻׁעַ. שְׁלִישִׁית תִּקֵּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּנוֹ. רְבִיעִית חַכְמֵי מִשְׁנָה תִּקְּנוּהָ:
ב. הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְאָכְלוּ פִּתָּן אֵין מְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּמְבָרְכִין לְאַחַר סְעֻדָּתָן שְׁתֵּי בְּרָכוֹת בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטְּלוּ מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּתִקּוּנָהּ שְׁנִיָּה פּוֹתֵחַ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וְכוֹלֵל בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם וְחוֹתֵם בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ. וְאִם הָיוּ עוֹשִׂין בִּסְעֻדָּתָן בִּלְבַד אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל הַבַּיִת מֵסֵב עִמָּהֶן מְבָרְכִין אַרְבַּע בְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן כִּשְׁאָר כָּל אָדָם:
The order of the Grace after meals is as follows: The first blessing is that beginning "Who feedeth"; the second is the blessing for the Promised Land; the third, that ending "Who rebuildeth Jerusalem"; the fourth, that beginning "Who is good and doeth good". The first blessing was instituted by Moses, our teacher; the second, by Joshua; the third, by David and Solomon, his son; the fourth, by the Sages of the Mishna.
Laborers when taking a meal during the time that they are working for an employer, do not recite the blessing before the meal, so that they may not neglect his work, and only recite two blessings after it. The first of these two blessings is recited in its regular form. The second begins with the blessing for the Promised Land, includes a reference to the blessing, "Who will rebuild Jerusalem" and ends with the concluding formula of the second blessing, "Blessed art thou, O Lord, for the land and the food." If however the workmen's sole wage is their board, or if their employer takes the meal with them, they recite all the four blessings of the Grace after meals in their complete form as others do.
מוסר
כְּתִיב (קהלת יב) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים יָבִיא בְּמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם זֶה שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ אִשָּׁה בְּקֶרֶן זָוִית אִם פָּגְעָה בּוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִרְאוֹת אוֹתָהּ וְרָאָה אוֹתָהּ יָפָה וְשָׂמַח עַל שֶׁרָאָה אוֹתָהּ וְחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ מֵאַחַר שֶׁבְּלֹא כַּוָּנָתִי רְאִיתִיהָ אֵין לִי עָוֹן עַל כָּכָה עַל זֶה נֶאֱמַר: הָאֱלֹהִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב שֶׁשָּׂמַח בְּדָבָר אִם רַע בְּעֵינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח. שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. וְזֶה שָׂמַח שֶׁבָּא לְיָדוֹ וְהָיָה לוֹ לַחֲשֹׁב שֶׁמָּא חָטָאתִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לִי לִרְאוֹתָהּ. וְאםִ בָּא מִצְוָה לְיָדוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָתוֹ יִשְׂמַח וִיבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁזִּמְּנָהּ לוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ: