תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
ז (יח) לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשָׂה֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכׇל־מִצְרָֽיִם׃
לָא תִדְחַל מִנְּהוֹן מִדְכַּר תִּדְכַּר יָת דִּי עֲבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם:
(יט) הַמַּסֹּ֨ת הַגְּדֹלֹ֜ת אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וְהָאֹתֹ֤ת וְהַמֹּֽפְתִים֙ וְהַיָּ֤ד הַחֲזָקָה֙ וְהַזְּרֹ֣עַ הַנְּטוּיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוֹצִֽאֲךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְכׇל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה יָרֵ֖א מִפְּנֵיהֶֽם׃
נִסִּין רַבְרְבִין דִּי חֲזָאָה עֵינָךְ וְאָתַיָּא וּמוֹפְתַיָּא וִידָא תַקֶּפְתָּא וּדְרָעָא מְרָמְמָא דִּי אַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כֵּן יַעְבֵּד יְיָ אֱלָהָךְ לְכָל עַמְמַיָּא דִּי אַתְּ דָּחֵל מִקֳּדָמֵיהוֹן:
(כ) וְגַם֙ אֶת־הַצִּרְעָ֔ה יְשַׁלַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בָּ֑ם עַד־אֲבֹ֗ד הַנִּשְׁאָרִ֛ים וְהַנִּסְתָּרִ֖ים מִפָּנֶֽיךָ׃
וְאַף יָת עֲרָעִיתָא יְגָרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בְּהוֹן עַד דִיֵבַדּוּן דְּאִשְׁתָּאָרוּ וּדְאִטַּמָּרוּ מִקֳּדָמָךְ:
(כא) לֹ֥א תַעֲרֹ֖ץ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בְּקִרְבֶּ֔ךָ אֵ֥ל גָּד֖וֹל וְנוֹרָֽא׃
לָא תִתְּבַר מִקֳּדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִנְתֵּיהּ בֵּינָךְ אֱלָהָא רַבָּא וּדְחִילָא:
7 (18) Thou shalt not be afraid of them: but shalt well remember what the Lord thy God did to Par῾o, and to all Miżrayim;
(19) the great trials which thy eyes saw, and the signs, and the wonders, and the mighty hand, and the stretched out arm, whereby the Lord thy God brought thee out: so shall the Lord thy God do to all the people of whom thou art afraid.
(20) Moreover the Lord thy God will send the hornet among them, until they that are left, and hide themselves from thee, be destroyed.
(21) Thou shalt not be terrified by them: for the Lord thy God is among you, a mighty God and terrible.
נביאים
מט (כ) ע֚וֹד יֹאמְר֣וּ בְאׇזְנַ֔יִךְ בְּנֵ֖י שִׁכֻּלָ֑יִךְ צַר־לִ֥י הַמָּק֖וֹם גְּשָׁה־לִּ֥י וְאֵשֵֽׁבָה׃
מִכְּעַן יֵימְרוּן חַד חַד בְּגַוִיךְ בְּנֵי עַם גַלְוָתִיךְ עָק לִי אַתְרָא רְוַח לִי וְאֵיתִיב:
(כא) וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד־לִי֙ אֶת־אֵ֔לֶּה וַאֲנִ֥י שְׁכוּלָ֖ה וְגַלְמוּדָ֑ה גֹּלָ֣ה ׀ וְסוּרָ֗ה וְאֵ֙לֶּה֙ מִ֣י גִדֵּ֔ל הֵ֤ן אֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י אֵ֖לֶּה אֵיפֹ֥ה הֵֽם׃ {פ}
וְתֵימְרִין בְּלִבִּיךְ מַן רַבִּי לִי יַת אִלֵין וַאֲנָא תִכְלָא וִיחִידָא גַלְיָא וּמְטַלְטְלָא וְאִלֵין מַן רַבִּי הָא אֲנָא אִשְׁתַּאֲרֵית בִּלְחוֹדִי אִלֵין הֵיכָא הֲווֹ:
(כב) כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הִנֵּ֨ה אֶשָּׂ֤א אֶל־גּוֹיִם֙ יָדִ֔י וְאֶל־עַמִּ֖ים אָרִ֣ים נִסִּ֑י וְהֵבִ֤יאוּ בָנַ֙יִךְ֙ בְּחֹ֔צֶן וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל־כָּתֵ֥ף תִּנָּשֶֽׂאנָה׃
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֶגְלֵי בְּעַמְמַיָא גְבוּרְתִי וְעַל מַלְכְּוָתָא אֲרִים נִסִי וְיֵיתוּן בְנָךְ בְּצִיבִין וּבְנָתָךְ עַל פַּרְוָן יִתְנַטְלָן:
(כג) וְהָי֨וּ מְלָכִ֜ים אֹמְנַ֗יִךְ וְשָׂרֽוֹתֵיהֶם֙ מֵינִ֣יקֹתַ֔יִךְ אַפַּ֗יִם אֶ֚רֶץ יִשְׁתַּ֣חֲווּ לָ֔ךְ וַעֲפַ֥ר רַגְלַ֖יִךְ יְלַחֵ֑כוּ וְיָדַ֙עַתְּ֙ כִּי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־יֵבֹ֖שׁוּ קֹוָֽי׃ {ס}
וִיהוֹן מַלְכַיָא תּוּרְבְּיָנָךְ וּמַלְכְּוַתְהוֹן יְשַׁמְשׁוּנִיךְ עַל אַפֵּיהוֹן עַל אַרְעָא יִשְׁתַּטְחוּן לְמִבְעֵי מִנִיךְ וַעֲפַר רִגְלָךְ יְלַחֲכוּן וְתֵידְעִין אֲרֵי אֲנָא יְיָ דְלָא יִבְהֲתוּן צַדִיקַיָא דִמְסַבְרִין לְפוּרְקָנִי:
49 (20) The children that were taken away from thee shall say again in thy ears, The place is too narrow for me: make room for me that I may dwell.
(21) Then shalt thou say in thy heart, Who has begotten me these, seeing I have lost my children, a solitary, an exile, and a wanderer to and fro? and who has brought up these? Behold, I was left alone; these, where have they been?
(22) Thus says the Lord God, Behold, I will lift up my hand to the nations, and set up my standard to the peoples: and they shall bring thy sons in their arms, and thy daughters shall be carried on their shoulders.
(23) And kings shall be thy foster fathers, and their queens thy nursing mothers: they shall bow down to thee with their face towards the earth, and lick up the dust of thy feet; and thou shalt know that I am the Lord: for they shall not be ashamed that wait for me.
כתובים
מד (כד) ע֤וּרָה ׀ לָ֖מָּה תִישַׁ֥ן ׀ אֲדֹנָ֑י הָ֝קִ֗יצָה אַל־תִּזְנַ֥ח לָנֶֽצַח׃
אִתְגַבַּר לָמָה תְהִי כִגְבַר דָמִיךְ יְיָ אִתְעָר אֱלָהָנָא לָא תִתְנְשִׁי לְעָלְמָא:
(כה) לָֽמָּה־פָנֶ֥יךָ תַסְתִּ֑יר תִּשְׁכַּ֖ח עׇנְיֵ֣נוּ וְֽלַחֲצֵֽנוּ׃
לָמָה שְׁכִינַת יְקָרָךְ תְּסַלֵק תִּשְׁלֵי סְגוּפְנָא וְדוֹחֲקָנָא:
(כו) כִּ֤י שָׁ֣חָה לֶעָפָ֣ר נַפְשֵׁ֑נוּ דָּבְקָ֖ה לָאָ֣רֶץ בִּטְנֵֽנוּ׃
אֲרוּם שִׁיחָא לְעַפְרָא נַפְשָׁנָא דָבְקַת לְאַרְעִית גוּבָא מַעְיְנָנָא:
(כז) ק֭וּמָֽה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ וּ֝פְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ׃ {פ}
קוּם סַיֵעַ לָנָא וּפְרוֹק יָתָנָא מְטוּל טוּבָךְ:
44 (24) Awake, why sleepest Thou, O Lord? arise, cast us not off for ever.
(25) Why dost Thou hide Thy face, and forget our affliction and our oppression?
(26) For our soul is bowed down to the dust: our belly cleaves to the earth.
(27) Arise for our help, and redeem us for the sake of Thy steadfast love.
משנה
א. אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְלֹא בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם. וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:
ב. יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחְלְקוּ. יָצָא מְנַחֵם, נִכְנַס שַׁמַּאי. שַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אַב בֵּית דִּין:
ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם:
ד. עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וּמוֹדִים שֶׁאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו, וּמֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית, שֶׁלֹּא לְקַיֵּם דִּבְרֵי הָאוֹמְרִין עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת:
ה. נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לְחֻלִּין וּלְמַעֲשֵׂר וְלִתְרוּמָה. וּלְקֹדֶשׁ, מַטְבִּילִין. וּלְחַטָּאת, אִם נִטְמְאוּ יָדָיו, נִטְמָא גוּפוֹ:
ו. הַטּוֹבֵל לְחֻלִּין וְהֻחְזַק לְחֻלִּין, אָסוּר לְמַעֲשֵׂר. טָבַל לְמַעֲשֵׂר וְהֻחְזַק לְמַעֲשֵׂר, אָסוּר לִתְרוּמָה. טָבַל לִתְרוּמָה, וְהֻחְזַק לִתְרוּמָה, אָסוּר לְקֹדֶשׁ. טָבַל לְקֹדֶשׁ וְהֻחְזַק לְקֹדֶשׁ, אָסוּר לְחַטָּאת. טָבַל לְחָמוּר, מֻתָּר לְקַל. טָבַל וְלֹא הֻחְזַק, כְּאִלּוּ לֹא טָבָל:
ז. בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לַפְּרוּשִׁין. בִּגְדֵי פְרוּשִׁין מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ. בִּגְדֵי קֹדֶשׁ מִדְרָס לְחַטָּאת. יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ. יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כָּל יָמָיו, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַחַטָּאת:
1. One may not expound the topic of forbidden sexual relations before three or more individuals; nor may one expound the act of Creation and the secrets of the beginning of the world before two or more individuals; nor may one expound by oneself the Design of the Divine Chariot, a mystical teaching with regard to the ways God conducts the world, unless he is wise and understands most matters on his own. The mishna continues in the same vein: Whoever looks at four matters, it would have been better for him had he never entered the world: Anyone who reflects upon what is above the firmament and what is below the earth, what was before Creation, and what will be after the end of the world. And anyone who has no concern for the honor of his Maker, who inquires into and deals with matters not permitted to him, deserves to have never come to the world.
2. Yosei ben Yo’ezer says not to place one’s hands on offerings before slaughtering them on a Festival because this is considered performing labor with an animal on a Festival. His colleague, Yosef ben Yoḥanan, says to place them; Yehoshua ben Peraḥya says not to place them; Nitai HaArbeli says to place them; Yehuda ben Tabbai says not to place them; Shimon ben Shataḥ says to place them; Shemaya says to place them; Avtalyon says not to place them. Hillel and Menaḥem did not disagree with regard to this issue. Menaḥem departed from his post, and Shammai entered in his stead. Shammai says not to place them; Hillel says to place them. The first members of each pair served as Nasi, and their counterparts served as deputy Nasi.
3. Beit Shammai say: One may bring peace-offerings on a Festival because both the owners and the priests partake of them, but one may not place his hands on them, on the peace-offerings before sacrificing them. However, one may not bring burnt-offerings at all because they are not eaten, and labor is permitted on Festivals only for the sake of preparing food for humans. And Beit Hillel say: One may bring peace-offerings and also burnt-offerings, and one places his hands on both of them.
4. If the festival of Shavuot occurs on the eve of Shabbat, Beit Shammai say: The day of slaughter is after Shabbat, on Sunday. This is the day on which the animals brought in honor of the pilgrim Festival are slaughtered, since they maintain that the Festival burnt-offering is not sacrificed on the Festival day itself but on the following day, and all burnt-offerings vowed by individuals are postponed to the following day. And Beit Hillel say: The day of slaughter is not after Shabbat. Since the slaughter may be performed on the Festival day itself, it is unnecessary to postpone it. But they concede that if Shavuot occurs on Shabbat, the day of slaughter is after Shabbat. The mishna relates that when the day of slaughter was on a Sunday, the High Priest would not dress in his festive garments but would wear his regular clothing. And all were permitted to eulogize and fast on this day. This was done in order not to uphold and reinforce the opinion of the Sadducees, who would say: Shavuot must always occur after Shabbat. As the day of slaughter was on Sunday, it was necessary to demonstrate that we do not accept the view of the Sadducees, and that the day is not a Festival.
5. One must wash his hands by pouring a quarter-log of water over them before eating non-sacred food, and for tithes and for teruma; but for eating sacrificial food one must immerse one’s hands in purification waters, such as those of a ritual bath. And with regard to one who wishes to touch the purification waters of the red heifer used for sprinkling, concerning which the Sages ordained further measures of sanctity, if one’s hands were rendered impure even by rabbinical ritual impurity, which usually only renders the hands impure, his entire body is rendered impure, and he must immerse himself in a ritual bath.
6. The mishna continues to list additional differences between various levels of ritual purity: If one immersed for the purpose of eating non-sacred food, he assumes a presumptive status of ritual purity for non-sacred food, and it is prohibited for him to eat tithes, as he did not purify himself with the intention of eating tithes. If one immersed to eat tithes, he assumes a presumptive status for tithes, but he is prohibited from eating teruma. If one immersed for teruma, he assumes a presumptive status for teruma, but he is prohibited from eating sacrificial food. If he immersed for sacrificial food, he assumes a presumptive status for sacrificial food, but he is prohibited from coming in contact with the purification waters. The principle is as follows: One who immersed to eat a food in a stringent category is permitted to eat a food in a lenient one. Another principle: One who immersed without the intention to assume a presumptive status of ritual purity, i.e., one who immersed but did not intend to purify himself, it is as though he has not immersed at all.
7. The mishna continues: The garments of an am ha’aretz, one who is not careful with regard to the laws of ritual purity, are considered impure with the ritual impurity imparted by the treading of a zav. That is considered a primary level of impurity for individuals who are scrupulous with regard to impurity [perushin]. The garments of perushin are considered impure by the treading of a zav for priests who eat teruma; the garments of those who eat teruma are considered impure by the treading of a zav for those who eat sacrificial food; and likewise the garments of those who eat sacrificial food are considered impure by the treading of a zav for those dealing with the preparation of the purification waters. The mishna relates: Yosef ben Yo’ezer was the most pious member of the priesthood and was extremely careful to eat teruma in a state of ritual purity, and yet his cloth was considered impure by the treading of a zav for those who ate sacrificial food. Yoḥanan ben Gudgeda would eat non-sacred food while following the laws of ritual purity for sacrificial food all his days, and nevertheless his cloth was considered impure by the treading of a zav for those preparing the purification waters.
גמרא
כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. מַאי הִיא. רַבִּי אַבָּא אָמַר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בְּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אָמַר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. מִסְתַּכֵּל בְּקֶּשֶׁת דִּכְתִיב (יחזקאל א) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'. רַב יוֹסֵף אָמַר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּדִרַבִּי רַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר כְּאִלּוּ דוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו) כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי. אִינִי וְהָאָמַר רַבִּי אִלְעָא הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִין וְיִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִין וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא לֹא קַשְׁיָא הָא דְּמָצֵי כָּיִיף לֵהּ לְיִצְרֵהּ הָא דְלָא מָצֵי כָּיִיף לְיִצְרֵהּ. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחֲמָנִי: מְתוּרְגְמָנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים עֵינָיו כֵּהוֹת: בְּקֶשֶׁת וּבַנָּשִׂיא וּבַכֹּהֲנִים. בְּקֶשֶׁת דִּכְתִיב (יחזקאל א) כְּמַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'. בַּנָּשִׂיא דִּכְתִיב וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו. הַמִּסְתַּכֵּל בַּכֹּהֲנִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין עַל דּוּכָנָן וּמְבָרְכִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחֲמָנִי מְתוּרְגְמָנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: מַא דִּכְתִיב (מיכה ז) אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף. אִם יֹאמַר לָךְ יֵצֶר הָרַע חֲטוֹא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל, אַל תַּאֲמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר אַל תַּאֲמִינוּ בְּרֵעַ וְאֵין רֵעַ אֶלָּא יֵצֶר הָרָע. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע. וְאֵין אַלּוּף אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג) אַלּוּף נְעוּרַי אָתָּה. שֶׁמָּא תֹּאמַר מִי מֵעִיד בִּי אַבְנֵי בֵיתוֹ וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם הֵם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ב) כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידָה בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז) מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקְךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִּיךָ. אֵיזוֹ הִיא דָבָר שֶׁשּׁוֹכֶבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל אָדָם. הֲוֵי אוֹמֵר: זוֹ נְשָׁמָה. רַבִּי זְרִיקָא אָמַר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין אוֹתוֹ הֵן מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים צא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג) וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל:
It is taught in the mishna: Whoever has no concern for the honor of his Maker deserves to have never come to the world. The Gemara asks: What is lack of concern for the honor of one’s Maker? Rabbi Abba said: This is one who looks at a rainbow. Rav Yosef said: This is one who commits a transgression in private. They proceed to clarify their opinions: Looking at a rainbow constitutes an act of disrespect toward the Divine Presence, as it is written: “As the appearance of the bow that is in the cloud in the day of rain so was the appearance of the brightness round about. This was the appearance of the likeness of the glory of the Lord” (Ezekiel 1:28), and it is a dishonor to God to stare at His likeness.
Rav Yosef said: This is one who commits a transgression in private, in accordance with Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak said: Whoever commits a transgression in private, it is as though he pushed away the feet of the Divine Presence, as it is stated: “Thus said the Lord: The heavens are My seat, and the earth My footstool” (Isaiah 66:1). If one believes that no one can see what he is doing in private, it is as though he said that God is absent from that place. He is therefore compared to one who attempts to remove God from His footstool.
The Gemara raises a difficulty: And is that so? But didn’t Rabbi Ela the Elder say: If a person sees that his inclination is overcoming him, he should go to a place where he is unknown, and wear black, and wrap himself in black, in the manner of mourners, because he should be ashamed of his weakness, and do there what his heart desires, but let him not desecrate the Name of Heaven in public. This shows that sinning in private is sometimes preferable to the public performance of a transgression. The Gemara answers: This is not difficult. This case, where one who commits a transgression in public has no concern for the honor of his Maker, occurs when one is capable of overcoming his inclination and fails to do so. That case, where it is preferable to sin in private, occurs when one is incapable of overcoming his inclination. He is therefore advised to, at the very least, refrain from desecrating God’s name in public.
Rabbi Yehuda, son of Rabbi Naḥmani, the disseminator of Reish Lakish, interpreted a verse homiletically: Whoever looks at the following three things, his eyes will grow dim: One who looks at a rainbow, at a Nasi, and at the priests. He explains: At a rainbow, as it is written: “As the appearance of the bow that is in the cloud on the day of rain, so was the appearance of the brightness round about, this was the appearance of the likeness of the glory of the Lord” (Ezekiel 1:28). At a Nasi, as it is written: “And you shall put of your splendor upon him” (Numbers 27:20), which indicates that the splendor of the Divine Presence rested upon Moses, who was the Nasi of Israel. The third item, looking at priests, is referring to one who looks at the priests when the Temple is standing, as they would stand on their platform and bless Israel with the ineffable name, at which point the Divine Presence would rest above the joints of their fingers.
Apropos this Sage, the Gemara cites another statement of his: Rabbi Yehuda, son of Rabbi Naḥmani, the disseminator of Reish Lakish, interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “Trust not in a companion, do not put your confidence in an intimate friend” (Micah 7:5)? If the evil inclination says to you: Sin, and the Holy One, Blessed be He, will forgive, do not trust it, since it is stated: “Trust not in a companion [rei’a].” And rei’a is referring to none other than the evil [ra] inclination, as it is stated: “For the inclination of the heart of man is evil [ra]” (Genesis 8:21).
And “intimate friend” is referring to none other than the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “You are the intimate friend of my youth” (Jeremiah 3:4). Lest you say: Since I am acting in private, who will testify against me? The stones of the house and the beams of the house of each person testify against him, as it is stated: “For the stone shall cry out of the wall, and the beam out of the timber shall answer it” (Habakkuk 2:11).
And the Sages say: A person’s soul shall itself testify against him, as it is stated: “Guard the doors of your mouth from she who lies in your bosom” (Micah 7:5). What thing lies in a person’s bosom? You must say it is his soul. Rabbi Zerika said: The two ministering angels who accompany him, i.e., each individual, they testify against him, as it is stated: “For He will command his angels over you, to guard you in all your ways” (Psalms 91:11). And the Sages say: A person’s limbs testify against him, as it is stated: “Therefore you are My witnesses, says the Lord, and I am God” (Isaiah 43:12), which indicates that each individual becomes his own witness and testifies against himself on the Day of Judgment.
זוהר
אָמַר רַבִּי אַבָּא כְּתִיב (שם קכא) יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. יִשְׁמָר צֵאתְךָ תֵּנָח. אֶלָּא וּבֹוֹאֶךָ מַאי קָא מַיְרִי דְּהָא מָאן דְּעָאל לְבֵיתֵהּ לא מִסְתְּפֵי. אֶלָּא הַאי בַּר נָשׁ דְּשַׁוִּי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא לְבֵיתֵהּ בְּמִלִּין דִּשְׁמָא עִלָּאָה הַאי אִתְנְטִיר מִכֹּלָּא. כַּד נָפִיק הַהוּא דְּמָדוֹרֵהּ לְתַרְעָא דְּבֵיתֵהּ זָקִיף וְחָמֵי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא וְעַיֵּן (ס''א נָעִיץ) בְּפִתְחֵהּ כַּד נָפִיק בַּר נָשׁ הוּא אוֹזִיף לֵהּ וְנָטִיר לֵהּ כַּד עָיֵל לְבֵיתֵהּ הוּא אַכְרִיז קַמֵּהּ אִזְדַּהֲרוּ בִּיקָרָא דְּדִיּוּקָנָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְכָל דָּא בְּגִין הַהוּא רְשִׁימָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִתְרְשִׁים בְּתַרְעֵיהּ וְלָא דַּי לֵהּ לְבַר נָשׁ דְּאִתְנַטָּר בְּבֵיתֵהּ אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לֵהּ כַּד עָיֵל וְכַד נָפִיק דִּכְתִיב יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. תָּא חֲזֵי הַאי רוּחָא בִּישָׁא דְּשָׁארֵי בֵּין תַּרְעֵי. וַי לֵהּ לְבַר נָשׁ דְּלָא יָדַע לְאִזְדַּהֲרָא מִנֵּהּ וְלָא רָשִׁים לְפִתְחָא דְּבֵיתֵהּ שְׁמָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דְּיִשְׁתַּכַּח עִמֵּהּ דְּהָא אִית לֵהּ תְּלַת מֵאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ שַׁמָּשִׁין בִּישִׁין מְקַטְרְגִין כָּל חַד מְשַׁמֵּשׁ יוֹמֵהּ וְכֻלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי עִמֵּהּ כָּל יוֹמֵי שַׁתָּא וּמְקַטְרְגֵי בֵּהּ לְעֵלָּא וְתַתָּא וְכֻלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי בֵּהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא בִּימָמָא לְקַטְרָגָא לֵהּ בְּלֵילְיָא לְצַעֲרָא לֵהּ בְּחֶלְמֵהּ. כַּד נָפִיק לְקַטְרָגָא לֵהּ כַּד עָאל שַׁוְיָן יָדַיְהוּ עָלֵהּ דְּכִתְפֵיהּ וְאַמְרִין לֵהּ וַי לֵהּ לִפְלַנְיָא בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי בְּגִין כָּךְ בָּעָאן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא לְמֶהֱוֵי רְשִׁימִין בְּכֹלָּא לְמֶהֱוֵי רְשִׁימִין בִּרְשִׁימָא דְּמָארֵיהוֹן לְאִזְדַּעְזְעָא מִנַּיְהוּ כָּל סִטְרִין זַיְנִין בִּישִׁין לְמֶהֱוֵי נְטִירִין בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. זַכָּאִין חוּלָקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל עָלַיְהוּ כְּתִיב (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגוֹ':
אָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב, יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךְ וּבוֹאֶךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. שׁוֹאֵל, יִשְׁמָר צֵאתְךְ, נָכוֹן. אֲבָל וּבוֹאֶךְ, מַה פֵּרוּשׁוֹ, הֲרֵי מִי שֶׁנִּכְנָס לְבֵיתוֹ אֵינוֹ מְפַחֵד, שֶׁיִּהְיֶה צָרִיךְ לִשְׁמִירָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הָאָדָם הַזֶּה הַמֵּשִׂים רוֹשֶׁם קָדוֹשׁ לְבֵיתוֹ בְּדִבְרֵי שֵׁם הָעֶלְיוֹן דְּהַיְנוּ הַמְּזוּזָה, הוּא מְשׁוּמָר מִכֹּל. כְּשֶׁיּוֹצֵא אוֹתוֹ הָאָדָם מִמָּדוֹרוֹ לְשַׁעַר הַבַּיִת, נוֹשֵׂא עֵינָיו וְרוֹאֶה הָרוֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, וּמְעַיֵּן בְּפִתְחוֹ. כְּשֶׁיּוֹצֵא הָאָדָם הוּא מְלַוֶּה אוֹתוֹ וְשׁוֹמְרוֹ. כְּשֶׁנִכְנָס הָאָדָם הוּא מַכְרִיז לְפָנָיו, הִזָהַרוּ בִּכְבוֹד צוּרת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וְכָל זֶה הוּא, מִשּׁוּם אוֹתוֹ הָרוֹשֶׁם שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּרְשָׁם בְּפִתְחוֹ. וְלֹא דַי לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּשְׁמָר בְּבֵיתוֹ, אֶלָּא שֶׁהַקָּבָּ''ה שׁוֹמֵר אוֹתוֹ כְּשֶׁנִּכְנָס וּכְשֶׁיוֹצֵא, שֶׁכָּתוּב, יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךְ וּבוֹאֶךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. בֹּא וּרְאֵה, הָרוּחַ הָרָע הַזֶּה, הַשּׁוֹרֶה בֵּין הַפְּתָחִים, אוֹי לוֹ לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִזָהֵר מִמֶּנוּ, וְאֵינוֹ רוֹשֶׁם פֶּתַח בֵּיתוֹ בְּשֵׁם עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ, דְּהַיְנוּ הַמְּזוּזָה, שֶׁיִּמָּצֵא עִמּוֹ. כִּי יֵשׁ לוֹ, לְאוֹתוֹ רוּחַ רָע, שׁס''ה מְשַׁמְּשִׁים רָעִים מְקַטְרְגִים בְּשׁס''ה יְמוֹת הַשָּׁנָה, כָּל אֶחָד מְשַׁמֵּשׁ בְּיוֹמוֹ, וְכֻלָּם נִמְצָאִים עִמּוֹ, עִם הָאָדָם, בְּכָל יְמֵי הַשָּׁנָה, וּמְקַטְרְגִים עָלָיו לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וְכֻלָּם נִמְצָאִים עִמּוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. בַּיּוֹם הֵם מְקַטְרְגִים עָלָיו, וּבַלַּיְלָה מְצַעֲרִים אוֹתוֹ בַּחֲלוֹמוֹ. כְּשֶׁיּוֹצֵא לְקַטְרֵג עָלָיו, כְּשֶׁהוּא נִכְנָס לְבֵיתוֹ, מֵשִׂימִים יְדֵיהֶם עַל כְּתֵפָיו, וְאוֹמְרִים לוֹ, אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּת אֲדוֹנוֹ. אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. מִשּׁוּם זֶה צְרִיכִים בְּנֵי הָאֱמוּנָה לִהְיוֹת רְשׁוּמִים בַּכֹּל, לִהְיוֹת רְשׁוּמִים בְּרוֹשֶׁם אֲדוֹנָם, דְּהַיְנוּ בְּמִצְווֹת, שֶׁיִּירְאוּ מֵהֶם כָּל צְדָדֵי הַמִּינִים הָרָעִים, וְיִהְיוּ שְׁמוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עֲלֵיהֶם כָּתוּב, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגוֹ'.
הלכה פסוקה
א. כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן שְׁלשָׁה מִינִים בִּרְכוֹת הֲנָיָה וּבִרְכוֹת מִצְוֹת וּבִרְכַּת הוֹדָאָה שֶׁהֵן דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וּבַקָּשָׁה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ:
ב. וְנֻסַּח כָּל הַבְּרָכוֹת עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם. וְאֵין רָאוּי לְשַׁנּוֹתָם וְלֹא לְהוֹסִיף עַל אַחַת מֵהֶם וְלֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה וְכָל הַמְשַׁנֶּה מַטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בִּבְרָכוֹת. אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה וְכָל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם וּמַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ.
ג. וְכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כְּעֵין שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וְאִם שִׁנָּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ הוֹאִיל וְהִזְכִּיר אַזְכָּרָה וּמַלְכוּת וְעִנְיַן הַבְּרָכָה אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל יָצָא:
All blessings accordingly fall into three kinds; blessings recited when partaking of material enjoyments, blessings recited when fulfilling religious duties, and blessings of thanksgiving, which have the character of praise, thanksgiving and supplication, and the purpose of which is that we should always have the Creator in mind and revere Him.
The forms of all the blessings were established by Ezra and his Court. It is not proper to vary them, or add to or take aught away from any one of them. Whoever deviates from the form which the Sages have given to the Blessings, is in error. Any blessing in which the name of God and His Sovereignty are not mentioned is not regarded as a blessing, unless it follows immediately another blessing.
All blessings may be recited in any language, provided that the form instituted by the sages is followed. And if the form has been changed, the duty of reciting the blessing is discharged, since the name of God and His sovereignty as well as the subject matter of the blessing have been mentioned, even though in a foreign tongue.
מוסר
אִם בָּאתָ לִידֵי נִסָּיוֹן וְהִתְאַפַּקְתָּ מִלַּחֲטוֹא אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לָךְ לוֹמַר עָמַדְתִּי בְּנִסָּיוֹן שֶׁמָּא בָּאוּ אֲבוֹתֶיךָ לְאוֹתָהּ מִדָּה וּכְשֶׁלֹּא חָטְאוּ בִּקְּשׁוּ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁיָּבוֹאוּ בָּנָיו בְּאוֹתָה מִדָּה שֶׁיִּתְאַפְּקוּ בָּהֶם מֵחֲטוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב) אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. שֶׁיְּהוּ בָּנָיו נִשְׁחָטִים עַל קִדּוּשׁ ה' וְנִשְׂרָפִים כְּיִצְחָק וּתְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֶחֱזִיקְךָ עַל יִצְרְךָ, שֶׁנָּתַן לְךָ לֵב לְנַצֵחַ אֶת יִצְרְךָ הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר, (דברי הימים ב' ל''ב) עֲזָבוֹ אֱלֹהִים לְנַסּוֹתוֹ. עֲזָבוֹ מִכְּלַל שֶׁבְּיָדוֹ הַכֹּל לְכַךְ בִּקֵּשׁ מִלְּפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פו) יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ וּכְתִיב (שם נא) וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: