תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
ג (כט) וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר׃ {פ}
וִיתֵבְנָא בְחֵילָתָא לָקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר:
ד (א) וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
וּכְעַן יִשְׂרָאֵל שְׁמַע לִקְיָמַיָּא וּלְדִינַיָּא דִּי אֲנָא מְאַלֵּף יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּדִיל דְּתֵיחוּן וְתֵיתוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִּי יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יָהֵב לְכוֹן:
(ב) לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם׃
לָא תוֹסְפוּן עַל פִּתְגָּמָא דִּי אֲנָא מְפַקֵּד יָתְכוֹן וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵּיהּ לְמִטַּר יָת פִּקּוּדַיָּא דַּיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִּי אֲנָא מְפַקֵּד יָתְכוֹן:
(ג) עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖ה בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כׇל־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י בַֽעַל־פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ׃
עֵינֵיכוֹן חָזָן יָת דִּי עֲבַד יְיָ בְּבַעַל פְּעוֹר אֲרֵי כָּל גַּבְרָא דִּי אֲזַל בָּתַר בַּעַל פְּעוֹר שֵׁצְיֵיהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִבֵּינָךְ:
3 (29) So we abode in the valley over against Bet-pe῾or.
4 (1) Now therefore hearken, O Yisra᾽el, to the statutes and to the judgments, which I teach you, to do them, that you may live, and go in and possess the land which the Lord God of your fathers gives you.
(2) You shall not add to the word which I command you, neither shall you diminish from it, that you may keep the commandments of the Lord your God which I command you.
(3) Your eyes have seen what the Lord did because of Ba῾al-pe῾or: for all the men that followed Ba῾al-pe῾or, the Lord thy God destroyed them from among you.
נביאים
מ (ז) יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם׃
יָבֵשׁ עִשְׂבָּא נְתַר נִצֵיהּ אֲרֵי רוּחָא מִן קֳדָם יְיָ נְשָׁבַת בֵּיהּ בְּכֵן כְּעִשְׂבָּא חֲשִׁיבִין רַשִׁיעַיָא בְּעַמָא:
(ח) יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם׃ {ס}
מִית רַשִׁיעַיָא אֲבָדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹהִי וּפִּתְגָמָא דְאֶלָהָנָא קַיָם לְעָלְמִין:
(ט) עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
עַל טוּר רָם סַקוּ לְכוֹן נְבִיַיָא דִי מְבַשְׂרִין לְצִיוֹן אֲרִימוּ בְחֵילָא קָלְכוֹן דִי מְבַשְׂרִין לִירוּשְׁלֵם אֲרִימוּ לָא תִדְחֲלוּן אֲמָרוּ לְקִרְוַיָא דְבֵית יְהוּדָה אִתְגְלִיאַת מַלְכוּתָא דֶאֱלָהָכוֹן:
(י) הִנֵּ֨ה אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃
הָא יְיָ אֱלֹהִים בִּתְקוֹף מִתְגְלֵי וּתְקוֹף דְרַע גְבוּרְתֵּהּ שַׁלְטָא קֳדָמוֹהִי הָא אֲגַר עָבְדֵי מֵימְרֵהּ עִמֵהּ דְכָל עוֹבָדֵיהוֹן גְלַן קֳדָמוֹהִי:
40 (7) the grass withers, the flower fades: when the breath of the Lord blows upon it: surely the people is like grass.
(8) The grass withers, the flower fades: but the word of our God shall stand for ever.
(9) Thou that bringest good tidings to Żiyyon, get thee up into the high mountain; Thou that bringest good tidings to Yerushalayim, lift up thy voice with strength; lift it up, be not afraid; say to the cities of Yehuda, Behold your God!
(10) Behold, the Lord God will come with might, and his arm shall rule for him: behold, his reward is with him, and his hire before him,
כתובים
מד (כ) כִּ֣י דִ֭כִּיתָנוּ בִּמְק֣וֹם תַּנִּ֑ים וַתְּכַ֖ס עָלֵ֣ינוּ בְצַלְמָֽוֶת׃
אֲרוֹם אַמַכְתָּנָא בַּאֲתַר יְרוּדִין וַחֲפִיתָא עֲלָנָא בְטוּלָא דְמוֹתָא:
(כא) אִם־שָׁ֭כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱלֹהֵ֑ינוּ וַנִּפְרֹ֥שׂ כַּ֝פֵּ֗ינוּ לְאֵ֣ל זָֽר׃
אִין אַשְׁלִינָא שׁוּם אֱלָהָנָא וּפָּרִישְׂנָא בִּצְלוֹ יְדָנָא לִטְעוּתָא דְפַלְחֵי כּוֹכְבַיָא:
(כב) הֲלֹ֣א אֱ֭לֹהִים יַחֲקׇר־זֹ֑את כִּי־ה֥וּא יֹ֝דֵ֗עַ תַּעֲלֻמ֥וֹת לֵֽב׃
הֲלָא אֱלָהָא יְבַשְׁקַר דָא אֲרוּם הוּא חַכִּים טְמִירֵי לִבָּא:
(כג) כִּֽי־עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כׇל־הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה׃
אֲרוּם מְטוּלְתָךְ אִתְקְטַלְנָא כָּל יוֹמָא אִתְחַשַׁבְנָא כְעָנָא דִמְסִירָא לְנִכְסָא:
44 (20) though Thou hast sore broken us in the place of jackals, and covered us with the shadow of death.
(21) If we had forgotten the name of our God, or stretched out our hands to a strange god;
(22) would not God search this out? for he knows the secrets of the heart.
(23) But for Thy sake are we killed all the day long; we are reckoned as sheep for the slaughter.
משנה
א. הַכֹּל חַיָּבִין בָּרְאִיָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשֻׁחְרָרִים, הַחִגֵּר, וְהַסּוּמָא, וְהַחוֹלֶה, וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו. אֵיזֶהוּ קָטָן, כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) שָׁלֹשׁ רְגָלִים:
ב. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה שְׁתֵּי כֶסֶף, וַחֲגִיגָה מָעָה כֶסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה מָעָה כֶסֶף, וַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כָסֶף:
ג. עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחֻלִּין, וְהַשְּׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִן הַחֻלִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַמַּעֲשֵׂר:
ד. יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַטָּאוֹת וּבָאֲשָׁמוֹת וּבַבְּכוֹר וּבֶחָזֶה וָשׁוֹק, אֲבָל לֹא בָעוֹפוֹת וְלֹא בַמְּנָחוֹת:
ה. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרֻבִּים וּנְכָסִים מֻעָטִים, מֵבִיא שְׁלָמִים מְרֻבִּים וְעוֹלוֹת מֻעָטוֹת. נְכָסִים מְרֻבִּים וְאוֹכְלִין מֻעָטִין, מֵבִיא עוֹלוֹת מְרֻבּוֹת וּשְׁלָמִים מֻעָטִין. זֶה וָזֶה מֻעָט, עַל זֶה נֶאֱמַר, מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כָסֶף. זֶה וָזֶה מְרֻבִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
ו. מִי שֶׁלֹּא חַג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג. עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חַג, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת א) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת:
ז. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ מְעֻוָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקֹן, זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר. אִם תֹּאמַר בְּגוֹנֵב וְגוֹזֵל, יָכוֹל הוּא לְהַחֲזִירוֹ וִיתַקֵּן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אֵין קוֹרִין מְעֻוָּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתֻקָּן בַּתְּחִלָּה וְנִתְעַוֵּת, וְאֵיזֶה, זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה:
ח. הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת, חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת. הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת, הַטָּהֳרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:
1. All are obligated on the three pilgrim Festivals in the mitzva of appearance, i.e., to appear in the Temple as well as to sacrifice an offering, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor; and a tumtum, and a hermaphrodite, and women, and slaves who are not emancipated; and the lame, and the blind, and the sick, and the old, and one who is unable to ascend to Jerusalem on his own legs. Who has the status of a minor with regard to this halakha? Any child who is unable to ride on his father’s shoulders and ascend from Jerusalem to the Temple Mount; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: Any child who is unable to hold his father’s hand and ascend on foot from Jerusalem to the Temple Mount, as it is stated: “Three times [regalim]” (Exodus 23:14). Since the term for feet is raglayim, Beit Hillel infer from here that the obligation to ascend involves the use of one’s legs.
2. Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance brought on a pilgrim Festival must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
3. Burnt-offerings that one sacrifices on the intermediate days of the Festival must come from non-sacred property, not from sacred property such as second-tithe money. But the peace-offerings may be brought from the second tithe, i.e., from money with which one redeemed second tithe, which is subsequently used to purchase food in Jerusalem. With regard to the Festival peace-offering sacrificed on the first day of the festival of Passover, Beit Shammai say: It must come from non-sacred property, and Beit Hillel say: It may be brought even from the second tithe.
4. In general, Israelites fulfill their obligation to eat peace-offerings of rejoicing with their voluntary vows and gift offerings donated during the year and sacrificed on the Festival; and likewise with animal tithes. And the priests fulfill their obligation of rejoicing with the meat of sin-offerings and guilt-offerings and with firstborn offerings, as the priests receive a portion of these, and with the breast and thigh of peace-offerings, to which they are also entitled. However, they do not fulfill their obligation with birds, e.g., a bird sacrificed as a sin-offering, nor with meal-offerings, as only the eating of meat constitutes rejoicing.
5. One who has many eaters, i.e., members of his household, and a small amount of property, may bring many peace-offerings and few burnt-offerings, so he can feed the members of his household with the peace-offerings. If one has much property and few eaters, he should bring many burnt-offerings and few peace-offerings. If both these and those, his property and the members of his household, are few, with regard to this individual it is stated in the mishna (2a) that the Sages established the smallest amount of one silver ma’a for the burnt-offering of appearance in the Temple and two silver coins for the Festival peace-offerings. If both his eaters and his property are many, with regard to this individual it is stated: “Every man shall give as he is able, according to the blessing of the Lord your God, which He has given you” (Deuteronomy 16:17).
6. With regard to one who did not celebrate by bringing the Festival peace-offering on the first day of the festival of Sukkot, he may celebrate and bring it during the entire remaining days of the pilgrimage Festival, and even on the final day of the Festival, i.e., on the Eighth Day of Assembly. If the pilgrimage Festival passed and one did not celebrate by bringing the Festival peace-offering, he is not obligated to pay restitution for it. Even if he consecrated an animal for this purpose and it was lost, once the Festival is over he has no obligation to replace it, as he has missed the opportunity for performing this mitzva. And about this it is stated: “That which is crooked cannot be made straight; and that which is wanting cannot be numbered” (Ecclesiastes 1:15).
7. Rabbi Shimon ben Menasya says: Who is the crooked that cannot be made straight? This verse is referring to one who engaged in intercourse with a woman forbidden to him and fathered a mamzer with her. This individual is unable to rectify his sin, because the status of the illegitimate child is permanent. And if you say that it is referring to one who steals or robs, although he is crooked he can return what he stole and in this manner his sin will be rectified. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: One calls crooked only someone who was initially straight and subsequently became crooked. And who is this? This is a Torah scholar who leaves his Torah study. Here is an example of something straight that became crooked.
8. Incidental to the Festival peace-offering, the mishna describes the nature of various areas of Torah study. The halakhot of the dissolution of vows, when one requests from a Sage to dissolve them, fly in the air and have nothing to support them, as these halakhot are not mentioned explicitly in the Torah. There is only a slight allusion to the dissolution of vows in the Torah, which is taught by the Sages as part of the oral tradition. The halakhot of Shabbat, Festival peace-offerings, and misuse of consecrated property are like mountains suspended by a hair, as they have little written about them in the Torah, and yet the details of their halakhot are numerous. The details of monetary law, sacrificial rites, ritual purity and impurity, and the halakhot of those with whom relations are forbidden all have something to support them, i.e., there is ample basis in the Torah for these halakhot, and these are the essential parts of Torah.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֵׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חִסְמָא שֶׁהָלְכוּ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּפְקִיעִין אָמַר לָהֶם: מַה חִדּוּשׁ הָיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם. אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן אִי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ. שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה, שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא הָיְתָה. וּבַמֶּה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם. אָמְרוּ לוֹ בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל וּמַה דָּרַשׁ בָּהּ (דברים לא): הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמֹד, נָשִׁים בָּאִים לִשְׁמֹעַ. טַף לָמָּה בָּאִין. כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶן. אָמַר לָהֶם: מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיֶדְכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי. וְעוֹד דָּרַשׁ (שם כו): אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב (שם ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ז) וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְאַף הוּא פָּתַח וְדָרַשׁ (קהלת יב): דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבוֹנוֹת וּכְמַסְמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת. נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד. לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדָרְבָן. לוֹמַר לָךְ מַה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ לְהוֹצִיא חַיִּים לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה מְכַוְּנִין אֶת לוֹמְדֵיהֶן מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים אִי מַה דָּרְבָן זֶה מִטַּלְטֵל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מִטַּלְטְלִין. תַּלְמוּד לוֹמַר מַסְמְרוֹת. אִי מַה מַּסְמֵר זֶה חָסֵר וְלֹא יָתֵר, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חֲסֵרִים וְלֹא יְתֵרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר נְטוּעִים. מַה נְּטִיעָה זוֹ פָּרָה וְרָבָה, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה פָּרִין וְרָבִין. בַּעֲלֵי אֲסוּפוֹת אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסוּפוֹת אֲסוּפוֹת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, הַלָּלוּ מְטַמְּאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, הַלָּלוּ פּוֹסְלִין וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִין. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם הֵיאַךְ אֲנִי אֶלְמֹד תּוֹרָה מֵעַתָּה. תַּלְמוּד לוֹמַר: כֻּלָּם נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד אֵל אֶחָד נְתָנָן, פַּרְנָס אֶחָד אֲמָרָן מִפִּי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (שמות כ): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אַף אַתָּה עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת וּקְנֵה לְךָ לֵב מֵבִין לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי מְטַמְּאִין וְאֶת דִּבְרֵי מְטַהֲרִין, אֶת דִּבְרֵי אוֹסְרִין וְאֶת דִּבְרֵי מַתִּירִין, אֶת דִּבְרֵי פּוֹסְלִין וְאֶת דִּבְרֵי מַכְשִׁירִין בְּלָשׁוֹן הַזֶּה. אָמַר לָהֶם: אֵין דּוֹר יָתוֹם שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ:
§ The Sages taught: There was an incident involving Rabbi Yoḥanan ben Beroka and Rabbi Elazar ben Ḥisma, when they went to greet Rabbi Yehoshua in Peki’in. Rabbi Yehoshua said to them: What novel idea was taught today in the study hall? They said to him: We are your students and we drink from your water, i.e., all of our Torah knowledge comes from you, and therefore how can we tell you something you have not already learned? He said to them: Even so, there cannot be a study hall without a novelty.
He asked them: Whose week was it, i.e. who was the lecturer this week? They said to him: It was Rabbi Elazar ben Azarya’s week. He inquired: And on what subject was the lecture today? They said to him: He spoke about the portion of the mitzva of assembly. Rabbi Yehoshua persisted: And what verse did he interpret homiletically with regard to this mitzva?
They said to him that Rabbi Elazar ben Azarya interpreted the following verse: “Assemble the people, the men and the women and the little ones” (Deuteronomy 31:12). This verse is puzzling: If men come to learn, and women, who might not understand, come at least to hear, why do the little ones come? They come in order for God to give a reward to those who bring them, i.e., God credits those who bring their children to the assembly. Rabbi Yehoshua said to them: This good pearl of wisdom was in your hands, and you tried to conceal it from me?
Upon seeing that Rabbi Yehoshua was pleased to hear this idea, Rabbi Yoḥanan ben Beroka and Rabbi Elazar ben Ḥisma said to him: Additionally, Rabbi Elazar interpreted the following verses homiletically: “You have affirmed, this day, that the Lord is your God, and that you will walk in His ways and keep His statutes, His mitzvot, and His ordinances, and listen to His voice. And the Lord has affirmed you, this day, to be His treasure, as He promised you, and that you should keep all His mitzvot” (Deuteronomy 26:17–18).
Rabbi Elazar explained: The Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: You have made Me a single entity in the world, as you singled Me out as separate and unique. And therefore I will make you a single entity in the world, as you will be a treasured nation, chosen by God. You have made Me a single entity in the world, as it is written: “Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is One” (Deuteronomy 6:4). And therefore I will make you a single entity in the world, as it is stated:
“And who is like Your people, Israel, one nation in the land?” (I Chronicles 17:21).
The Gemara adds: And Rabbi Elazar ben Azarya also commenced his lecture and taught: It is written: “The words of the wise are as goads, and as nails well fastened are those that are composed in collections; they are given from one shepherd” (Ecclesiastes 12:11). Why are matters of Torah compared to a goad? To tell you that just as this goad directs the cow to her furrow to bring forth sustenance for life to the world, so too the words of Torah direct those who study them from the paths of death to the paths of life. The Gemara asks: If so, derive the following from that same analogy: Just as this goad is movable and not rigid, so too matters of Torah are movable in accordance with circumstance and are not permanent. Therefore, the verse states: “Nails,” which are permanent.
The Gemara further asks: If so, one can explain as follows: Just as this nail is diminished in size and does not expand, as it wastes away over time, so too matters of Torah are gradually diminished and do not expand. Therefore, the verse states: “Well fastened [netuim].” Just as this plant [neti’a] flourishes and multiplies, so too matters of Torah flourish and multiply. “Those that are composed in collections [ba’alei asufot]”: These are Torah scholars who sit in many groups [asupot] and engage in Torah study. There are often debates among these groups, as some of these Sages render an object or person ritually impure and these render it pure; these prohibit an action and these permit it; these deem an item invalid and these deem it valid.
Lest a person say: Now, how can I study Torah when it contains so many different opinions? The verse states that they are all “given from one shepherd.” One God gave them; one leader, i.e., Moses, said them from the mouth of the Master of all creation, Blessed be He, as it is written: “And God spoke all these words” (Exodus 20:1). The plural form “words” indicates that God transmitted all the interpretations of the Ten Commandments. Since the Sages invariably utilize the Torah itself or the statements of the prophets as the sources for their opinions, there is a certain unity to the study of Torah, despite the numerous explanations and applications.
So too you, the student, make your ears like a funnel and acquire for yourself an understanding heart to hear both the statements of those who render objects ritually impure and the statements of those who render them pure; the statements of those who prohibit actions and the statements of those who permit them; the statements of those who deem items invalid and the statements of those who deem them valid. When Rabbi Yehoshua heard these interpretations, he said to them in these words: No generation is considered orphaned, i.e. without a leader, if Rabbi Elazar ben Azarya dwells among it.
זוהר
בִּצְלוֹתָא בָּעֵי לְמֵיקָם כְּגַוְנָא (ס''א כְּזִוּוּגָא) דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדַיְהוּ, דְּאִנּוּן אִקְרוּן הָעוֹמְדִים, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (זכריה ג') וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה, וּלְכַוְּנָא רְעוּתֵיהּ קָמֵי מָארֵהּ וְיִתְבַּע בָּעוּתֵהּ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ קָאֵם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מֵעַרְסֵיהּ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרָיְתָא, כָּרוֹזָא קָארֵי עָלֵהּ וְאָמַר (תהלים קל''ד) הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵי יְיָ הָעֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵילוֹת. הַשְׁתָּא כַּד אִיהוּ קָאִים בִּצְלוֹתָא קָמֵיהּ מָארֵהּ הַהוּא כָּרוֹזָא קָארֵי עָלֵהּ וְאָמַר וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶּה. בָּתָר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתָא בִּרְעוּ (ס''א וְקָאֵם כְּעֵיטָא) קָמֵי מָארֵהּ הָא אוּקְמוּהָ דְּבָעֵי לְמִימְסַר נַפְשֵׁהּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא לְהַהוּא אֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ, וְכַמָּה עֵיטִין אִית לֵהּ לְבַר נָשׁ בְּכֹלָּא. (דר''ס ע''ב) וּבְשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא קַיְּמָא, (ס''א סִיְּמָא) כָּל אִנּוּן מִלִּין דְּאַפִּיק בַּר נָשׁ מִפּוּמֵהּ בְּהַהִיא צְלוֹתָא, כֻּלְּהוּ סַלְקָן לְעֵלָּא וּבַקְעִין אֲוֵירִין וּרְקִיעִין עַד דְּמָטוּ לְהַהוּא אֲתַר דְּמָטוּ, וּמִתְעַטְּרֵי בְּרֵישָׁא דְּמַלְכָּא וְעָבִיד מִנַּיְהוּ עֲטָרָה. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּא צְלוֹתָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְכַוְּנָא דִּיְהֵא צְלוֹתֵהּ תַּחֲנוּנִים, מְנָלָן מִמֹּשֶׁה דִּכְתִּיב וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ, דָּא אִיהִי צְלוֹתָא מֵעַלְיָא. תָּא חֲזֵי, מָאן דְּקָאִים בִּצְלוֹתָא בָּעֵי לְכַוְּונָא רַגְלוֹי וְאוֹקְמוּהָ, וּבָעֵי לְחַפְיָא רֵשֵׁיהּ כְּמָאן דְּקָאִים קָמֵי מַלְכָּא, וּבָעֵי לְמִכְסְיָא (נ''א לְאַסְתְּמָא) עֵינוֹי בְּגִין דְּלָא יִסְתַּכַּל בִּשְׁכִינְתָּא. וּבְסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר, מָאן דְּפָקַח עֵינוֹי בְּשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא, אוֹ דְּלָא מָאִיךְ עֵינוֹי בְּאַרְעָא, אַקְדִּים עָלֵיהּ מָ''ה וְכָד תִּיפּוּק נַפְשֵׁהּ לָא יִסְתָּכַּל בִּנְהִירוּ דִּשְׁכִינְתָּא וְלָא יָמוּת בִּנְשִׁיקָה. מָאן דִּמְזַלְזֵל בִּשְׁכִינְתָּא, מִתְזַלְזֵּל הוּא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּאִצְטְרִיךְ בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב (שמואל א' ב') כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקַלּוּ. הַאי מָאן דְּאִסְתַּכַּל בִּשְׁכִינְתָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְצַלֵּי. וְהֵיךְ יָכִיל לְאִסְתַּכְּלָא בִּשְׁכִינְתָּא, אֶלָּא לִינְדַּע דְּוַדַּאי שְׁכִינְתָּא קַיְמָא קָמֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וַיַּסֵב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר. דְּתַמָּן שָׁארֵי שְׁכִינְתָּא, בְּגִין כַּךְ לָא בַּעְיָא לְמֶהֱוֵי חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקִּיר. וְאוֹקְמוּהָ:
הַמִּתְפַּלֵל תְּפִלָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, צָרִיךְ לַעֲמוֹד בִּתְפִלָה כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים, לְהִתְחַבֵּר עִמָהֶם, שֶׁהֵם נִקְרָאִים הָעוֹמְדִים, וּכְדִכְתִיב וְנָתַתִּי לְךְ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים. וְצָרִיךְ לְכַוֵּן רְצוֹנוֹ לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וִיְבַקֵשׁ בַּקָשָׁתוֹ. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם קָם בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה מִמִּטָתוֹ לַעֲסֹק בַּתוֹרָה. כָּרוֹז קוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר, הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵי יְיָ הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵילוֹת. עַתָּה בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, הַכָּרוֹז הַהוּא קוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר, וְנָתַתִּי לְךְ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶה. אַחַר שֶׁגוֹמֵר תְּפִלָתוֹ בְּרָצוֹן לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁצָרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּרָצוֹן הַלֵב, לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁצָרִיךְ, דְהַיְנוּ לַמַלְכוּת, וְכַמָה עֵצוֹת יֵשׁ לָאָדָם בְּכָל דָבָר. וּבְשָׁעָה שֵׁהוּא נִמְצָא בִּתְפִלָה, כָּל אֵלּוּ הַמִּלִים שֶׁהָאָדָם מוֹצִיא מִפִּיו בַּתְפִלָה הַהִיא, כֻּלָּן עוֹלוֹת לְמַעְלָה וּבוֹקְעִים אַוִירִים וּרְקִיעִים, עַד שֶׁמַּגִיעוֹת לְמָקוֹם שֶׁמַּגִיעוֹת, וּמִתְעַטְרוֹת בְּרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, וְעוֹשֶׂה מֵהֶם עֲטָרָה. וְהֲרֵי הֶעֱמִידוּ הַחֲבֵרִים, הַתְפִלָה שֶׁמְבַקֵּשׁ הָאָדָם לְהַקָבָּ''ה צָרִיךְ לְכַוֵּן שֶׁתִּהְיֶה תְּפִלַת תַּחֲנוּנִים. מֵאַיִן לָנוּ זֶה. מִמֹשֶה, שֶׁכָּתוּב, וָאֶתְחַנַן אֶל יְיָ. זוֹ הִיא תְּפִילָה טוֹבָה. בֹּא וּרְאֵה מִי שֶׁעוֹמֵד בִּתְפִלָה, צָרִיךְ לְיַשֵׁר רַגְלָיו, וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, וְצָרִיךְ לְכַסוֹת רֹאשׁוֹ כְּמִי שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְצָרִיךְ לְכַסוֹת עֵינָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּהַשְׁכִינָה. וּבְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אָמַר, מִי שֶׁפּוֹתֵחַ עֵינָיו בִּשְׁעַת הַתְפִלָה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁפִּיל עֵינָיו לָאָרֶץ, מַקְדִים עָלָיו מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וּכְשֶׁנַפְשׁוֹ יוֹצֵאת, דְהַיְנוּ בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ מִן הָעוֹלָם, לֹא יִסְתַּכֵּל בְּאוֹר הַשְּׁכִינָה, וְלֹא יָמוּת בִּנְשִׁיקָה. מִי שֶׁמְזַלְזֵל בַּשְׁכִינָה הוּא מִזְדַלְזֵל בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְרַךְ לָה. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי מְכַבְּדַי אַכַבֵּד וּבוֹזַי יֵקָלוּ. וְשׁוֹאֵל, אַתָּה אוֹמֵר, מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בַּשְׁכִינָה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵל, וְאֵיךְ יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בַּשְׁכִינָה. וּמְיַשֵׁב, אֶלָא לָדַעַת אֲשֶׁר וַדָאי הַשְּׁכִינָה עוֹמֶדֶת לְפָנָיו בִּשְׁעַת תְּפִלָתוֹ, וְעַל כֵּן אָסוּר לוֹ לִפְתּוֹחַ עֵינָיו. זֶה שֶׁאָמַר וַיַסֵב חִזְקָיָהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, כִּי שָׁם שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה. מִשׁוּם זֶה צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקִּיר בִּשְׁעַת תְּפִלָתוֹ, וְהֶעֱמִידוּהוּ.
הלכה פסוקה
א. כָּל הָעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה פּוֹתֵחַ בְּדָבָר טוֹב וּמְסַיֵּם בְּדָבָר טוֹב. אֲבָל פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ קוֹרֵא הָרִאשׁוֹן עַד זְכוֹר יְמוֹת עוֹלָם. וְהַשֵּׁנִי מַתְחִיל מִזְּכוֹר יְמוֹת עוֹלָם עַד יַרְכִּיבֵהוּ. וְהַשְּׁלִישִׁי מִיַּרְכִּיבֵהוּ עַד וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ. וְהָרְבִיעִי מִן וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ עַד לוּ חָכְמוּ. וְהַחֲמִישִׁי מִן לוּ חָכְמוּ עַד כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי. וְהַשִּׁשִּׁי מִכִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדַי עַד סוֹף הַשִּׁירָה. וְלָמָּה פּוֹסְקִין בָּהּ בְּעִנְיָנִים אֵלּוִּ מִפְּנֵי שֶׁהֵן תּוֹכֵחָה כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ הָעָם בִּתְשׁוּבָה.
ב. שְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבְּסוֹף הַתּוֹרָה מֻתָּר לִקְרוֹת אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל תּוֹרָה הִיא וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אֲמָרָם הוֹאִיל וּמַשְׁמָעָן שֶׁהֵם אַחַר מִיתַת מֹשֶׁה הֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לְיָחִיד לִקְרוֹת אוֹתָן:
ג. קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אֵין מַפְסִיקִין בָּהֶן אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָן מַתְחִיל בְּפָסוּק שֶׁלִּפְנֵיהֶם וּמְסַיֵּם בְּפָסוּק שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם וּקְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה אִם רָצָה לִפְסֹק בָּהֶן פּוֹסֵק וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם שֶׁלֹּא לִפְסֹק בָּהֶן אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָן:
Every one who goes up to read the Law commences and concludes with a happy theme. But in the weekly portion of Haazinu (Deuteronomy, Chapter 32), the first one who is called up reads up to "Remember the days of old" (verse 7). The second begins, "Remember the days of old" and reads up to "He made him ride on the high places of the earth" (v. 13). The third from that verse to, "And the Lord saw and spurned" (v. 19). The fourth, from that verse to, "If they were wise" (v. 29). The fifth, from that verse to "For I lift up my hand to heaven" (v. 40). The sixth, from that verse to the end of the Song (v. 43). Why do they leave off at these points? Because they are rebukes, and so the people will be induced to repent.
The eight verses which conclude the Pentateuch (Deuteronomy 34:5-12) may be read in synagogue even when there are less than ten (male adults) present. Though it is all Torah and Moses uttered them as received from the mouth of the Almighty, still as they convey the thought that they were composed after Moses' death, they have clearly been altered (from the text as it stood originally). An individual may therefore read them (without a quorum).
The Maledictions in the book of Leviticus (26:14-43) are not broken up among different readers; but one person reads them all, beginning with the verse before, and closing with the verse after them.*According to our practice four verses before and three after. As to the Maledictions in the book of Deuteronomy, one may, if he wishes, break off in the middle. The people have, however, the custom not to do so; but one person reads them all.
מוסר
יֵצֶר הָרָע טוֹב לְאָדָם, שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט עַל הָאָדָם מַה שְּׂכָרוֹ אֲשֶׁר יְקַבֵּל עַל הַטּוֹבָה, עַתָּה שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו וְכוֹפְפוֹ בַּעֲבוּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי יֵשׁ לוֹ שָׂכָר טוֹב. וְלָרְשָׁעִים יֵצֶר טוֹב רַע לָהֶם, אִלּוּ לֹא טָעֲמוּ יֵצֶר טוֹב יְכוֹלִים הָיוּ לוֹמַר לֹא יָדַעְנוּ מַה טִּיבוֹ שֶׁל יֵצֶר טוֹב. כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדָךְ שׁוּם דָּבָר שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת אַתָּה מוֹנֵעַ אוֹתוֹ שֶׁקָּשֶׁה לַעֲשׂוֹת וּמַפְלִיא בְּעֵינֶיךָ הַדָּבָר אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָךְ יֵצֶר הָרָע שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלֶיךָ לַעֲבֹר אוֹ לַעֲשׂוֹת תַּחֲשֹׁב אִלּוּ הָיִיתָ בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה הֲרֵי הָיוּ לְךָ כָּל הַיִּסּוּרִין אוֹ מָוֶת בַּעֲבוּר הַבּוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (שה''ש א) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. וְאִם הָיוּ רוֹצִים לַהֲרֹג אוֹתָךְ אוֹ יִסּוּרִים לַעֲשׂוֹת לָךְ שֶׁנִּבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים הָיִיתָ סוֹבֵל, וְכָל שֶׁכֵּן זֶה הַדָּבָר שֶׁאֵינוֹ כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלֶיךָ יִצְרָךְ וּמְקַבֵּל שָׂכָר טוֹב שֶׁאָדָם כּוֹפֵף אֶת יִצְרוֹ מִמֵּאָה מִצְווֹת שֶׁאֵין יִצְרוֹ מֵסִיתוֹ וְתוֹקְפוֹ וְדוֹחֲקוֹ עָלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ אֵין שָׂכָר עַל הַמִּצְוֹת שֶׁיֵּעָשׂוּ לְעָתִיד לָבֹא. עַד שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה. וְיַגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ, אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה, לְפִיכָךְ טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עָלָיו וּמַכְנִיעַ אֶת יִצְרוֹ בַּעֲבוּר הַבּוֹרֵא מִשְּׁאָר מִצְוֹת שֶׁאֵין יֵצֶר הָרָע חוֹשֵׁשׁ בָּהֶן. שֶׁלֹּא תֹּאמַר הֲרֵי הַמִּצְוֹת שְׁקוּלוֹת קַלָּה כַּחֲמוּרָה וְעָוֹן גָּדוֹל נוֹשֵׂא עַל מֵאָה מִצְוֹת שֶׁאֵין הַיֵּצֶר מְקַטְרֵג וְהוּא עוֹבֵר עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִמִּצְוֹת שֶׁהַיֵּצֶר מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם: