תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
לג (א) אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃
אִלֵּין מַטְּלָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל דִּי נְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה וְאַהֲרֹן:
(ב) וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם׃
וּכְתַב משֶׁה יָת מַפְּקָנֵיהוֹן לְמַטְּלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְאִלֵּין מַטְּלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן:
(ג) וַיִּסְע֤וּ מֵֽרַעְמְסֵס֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן בַּחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֑וֹן מִֽמׇּחֳרַ֣ת הַפֶּ֗סַח יָצְא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּיָ֣ד רָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כׇּל־מִצְרָֽיִם׃
וּנְטָלוּ מְרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר יוֹמָא דְפִּסְחָא נְפָקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרֵישׁ גְּלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי:
(ד) וּמִצְרַ֣יִם מְקַבְּרִ֗ים אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יְהֹוָ֛ה בָּהֶ֖ם כׇּל־בְּכ֑וֹר וּבֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖ה שְׁפָטִֽים׃
וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין יָת דִּי קְטַל יְיָ בְּהוֹן כָּל בּוּכְרָא וּבְטַעֲוַתְהוֹן עֲבַד יְיָ דִּינִין:
(ה) וַיִּסְע֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵרַעְמְסֵ֑ס וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּסֻכֹּֽת׃
וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וּשְׁרוֹ בְּסֻכֹּת:
(ו) וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַמִּדְבָּֽר׃
וּנְטָלוּ מִסֻּכֹּת וּשְׁרוֹ בְאֵתָם דִּי בִּסְטַר מַדְבְּרָא:
33 (1) These are the journeys of the children of Yisra᾽el, who went out of the land of Miżrayim with their armies under the hand of Moshe and Aharon.
(2) And Moshe wrote their goings out according to their journeys by the commandment of the Lord: and these are their journeys according to their goings out.
(3) And they departed from Ra῾meses in the first month, on the fifteenth day of the first month; on the morrow after the passover the children of Yisra᾽el went out with a high hand in the sight of all Miżrayim.
(4) And Miżrayim was burying all their firstborn, whom the Lord had smitten among them: upon their gods also the Lord executed judgments.
(5) And the children of Yisra᾽el removed from Ra῾meses, and pitched in Sukkot.
(6) And they departed from Sukkot, and pitched in Etam, which is in the edge of the wilderness.
נביאים
ב (ד) שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהֹוָ֖ה בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכׇֽל־מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃
קַבִּילוּ פִּתְגָמָא דַייָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל זַרְעִית בֵּית יִשְׂרָאֵל:
(ה) כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּ֥לְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ׃
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ מַה אַשְׁכָּחוּ אֲבָהַתְכוֹן בְּמֵימְרִי שְׁקַר אֲרֵי אִתְרְחָקוּ מִדְחַלְתִּי וּטְעוֹ בָּתַר טַעֲוָתָא וַהֲווֹ לִלְמָא:
(ו) וְלֹ֣א אָֽמְר֔וּ אַיֵּ֣ה יְהֹוָ֔ה הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹא־עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹא־יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם׃
וְלָא אֲמָרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ דְאַסִיק יָתָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם דְדַבֵּר יָתָנָא בְמַדְבְּרָא בַּאֲרַע מֵישַׁר וְחָרוֹב בַּאֲרַע צַדְיָא וְטוּלֵימוֹתָא בַּאֲרַע דְלָא עָדָא בָּהּ אֱנַשׁ וְלָא אִתּוֹתַב אֱנָשָׁא תַּמָן:
(ז) וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת־אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה׃
וְאָעֵלִית יַתְכוֹן לַאֲרַע דְיִשְׂרָאֵל דַהֲוַת מְנַצְבָא כְכַרְמְלָא לְמֵיכַל אִבָּהּ וְטוּבָהּ וְעַלְתּוּן וְסָאֵיבְתּוּן יַת אֲרַע בֵּית שְׁכִינְתִּי וְאַחְסַנְתִּי שַׁוֵיתוּן לְפוּלְחָן טַעֲוָתָא:
(ח) הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה יְהֹוָ֔ה וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא־יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ׃
כַּהֲנַיָא לָא אֲמַרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ וּמַלְפֵי אוֹרַיְתָא לָא אֲלִיפוּ לְמֵידַע דְחַלְתִּי וּמַלְכַיָא מְרָדוּ בְמֵימְרִי וּנְבִיאֵי שִׁקְרָא מִתְנַבַּן בְּשׁוּם טַעֲוָתָא וּבָתַר דְלָא יֶהְנוּן לְהוֹן אֲזָלוּ:
(ט) לָכֵ֗ן עֹ֛ד אָרִ֥יב אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְאֶת־בְּנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אָרִֽיב׃
בְּכֵן אֲנָא עֲתִיד לְאִתְפְּרָעָא מִנְכוֹן אֲמַר יְיָ וּמִן בְּנֵי בְנֵיכוֹן דְאִם יַעֲבְּדוּן כְּעוֹבָדֵיכוֹן אֲנָא עָתִיד לְאִתְפְּרָעָה:
2 (4) Hear the word of the Lord, O house of Ya῾aqov, and all the families of the house of Yisra᾽el.
(5) Thus says the Lord, What iniquity have your fathers found in me, that they have gone far from me, and have walked after vanity, and are become themselves worthless?
(6) Neither did they say, Where is the Lord who brought us up out of the land of Miżrayim, who led us through the wilderness, through a land of deserts and of pits, through a land of drought, and of the shadow of death, through a land that no man passed through, and where no man dwelt?
(7) And I brought you into a plentiful country, to eat its fruit and its bounty; but when you entered, you defiled my land, and made my heritage an abomination.
(8) The priests said not, Where is the Lord? and they that handle the Tora knew me not: the rulers also transgressed against me, and the prophets prophesied by the Ba῾al, and walked after things that do not profit.
(9) Wherefore I will yet plead with you, says the Lord, and with your children’s children will I plead.
כתובים
ה (ז) תְּאַבֵּד֮ דֹּבְרֵ֢י כָ֫זָ֥ב אִישׁ־דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֘עֵ֥ב ׀ יְהֹוָֽה׃
תְּאַבֵּד מְמַלְלֵי כַדְבוּתָא אֱנָשׁ שָׁדֵי דַם זַכַּי וְנִכְלָא יְרַחֵק יְיָ:
(ח) וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל־הֵיכַל־קׇ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ׃
וַאֲנָא בִּסְגִיאֵי טוּבָךְ אֵעוּל לְבֵיתָךְ אֶסְגוֹד לְהֵיכְלָא דְקוּדְשָׁךְ בִּדְחַלְתָּךְ:
(ט) יְהֹוָ֤ה ׀ נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ לְמַ֥עַן שׁוֹרְרָ֑י (הושר) [הַיְשַׁ֖ר] לְפָנַ֣י דַּרְכֶּֽךָ׃
יְיָ דַבֵּר יָתִי בְּצִדְקְתָךְ מִן בִּגְלַל תּוּשְׁבְּחִי תַּקִין קֳדָמַי אוֹרְחֲתָךְ:
(י) כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֮ קִרְבָּ֢ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ גְּרֹנָ֑ם לְ֝שׁוֹנָ֗ם יַחֲלִיקֽוּן׃
מְטוּל דְלֵית בְּפוּמְהוֹן דְרַשִׁיעֵי כֵיוַנְתָּא גוּפֵיהוֹן מַלְיָן אִתְרְגוּשְׁתָּא הֵיךְ שְׁיוֹל פְתִיחַ גְרוֹנְהוֹן לִישַׁנְהוֹן מְשָׁעֲעִין:
(יא) הַ֥אֲשִׁימֵ֨ם ׀ אֱֽלֹהִ֗ים יִפְּלוּ֮ מִֽמֹּעֲצ֢וֹתֵ֫יהֶ֥ם בְּרֹ֣ב פִּ֭שְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵ֑מוֹ כִּי־מָ֥רוּ בָֽךְ׃
חַיֵב לְהוֹן אֱלָהָא יִתְבַּטְלוּן מִמִלְכָּתְהוֹן בְּסִגְעָא מְרָדֵהוֹן אַתְקַל לְהוֹן אֲרוּם מְרַדוּ בְמֵימְרָךְ:
(יב) וְיִשְׂמְח֨וּ כׇל־ח֪וֹסֵי בָ֡ךְ לְעוֹלָ֣ם יְ֭רַנֵּנוּ וְתָסֵ֣ךְ עָלֵ֑ימוֹ וְֽיַעְלְצ֥וּ בְ֝ךָ֗ אֹהֲבֵ֥י שְׁמֶֽךָ׃
וְיֶחְדוּן כָּל מְסַבְּרוּן בְמֵימְרָךְ לַעֲלַם יְשַׁבְּחוּן וְתַטֵל עֲלַוֵיוֹן וְיִבְדְחוּן בָךְ רַחֲמֵי שְׁמָךְ:
5 (7) Thou dost destroy them that speak falsehood: the Lord abhors the bloody and deceitful man.
(8) But as for me, I will come into Thy house in the multitude of Thy love: and in the fear of Thee I will worship towards Thy holy temple.
(9) Lead me, O Lord, in Thy righteousness because of my enemies; make Thy way straight before my face.
(10) For there is no sincerity in their mouth; in their heart is malice; their throat is an open sepulchre; they flatter with their tongue.
(11) Condemn them, O God; let them fall by their own counsels; cast them out for the multitude of their transgressions; for they have rebelled against Thee.
(12) But let all those that put their trust in Thee rejoice: let them ever shout for joy, because Thou dost defend them: and let those who love Thy name be joyful in Thee.
משנה
א. שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:
ב. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:
ג. פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל:
ד. זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:
ה. פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, וְהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם:
ו. אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין:
ז. כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר:
ח. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:
ט. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ:
1. The sabbatical year cancels a debt written in a document or one not written in a document. A debt to a shop is not cancelled, but if it had been converted into the form of a loan, then it is cancelled. Rabbi Judah says: the former debt is always cancelled. A wage-debt to a worker is not cancelled, but if it had been converted into a loan it is cancelled. Rabbi Yose says: the [payment for] any work that must cease with the seventh year, is cancelled, but if it need not cease with the seventh year, then it is not cancelled.
2. One who slaughters a cow and divides it up on Rosh Hashanah [at the end of the seventh year]: If the month had been intercalated, [the debt] is remitted. But if it had not been intercalated, it is not remitted. [Fines for] rape, for seduction, for defamation, and all other obligations arising from legal procedure, are not remitted. One who loans and takes a pledge, and one who hands over his debt documents to a court, [these debts] are not remitted.
3. [A loan secured by] a prozbul is not cancelled. This was one of the things enacted by Hillel the elder; for when he observed people refraining from lending to one another, and thus transgressing what is written in the Torah, “Beware, lest you harbor the base thought, [‘The seventh year, the year of remission, is approaching,’ so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing.” Hillel enacted the prozbul.
4. This is the formula of the prozbul: “I turn over to you, so-and-so, judges of such and such a place, that any debt that I may have outstanding, I shall collect it whenever I desire.” And the judges sign below, or the witnesses.
5. A pre-dated prozbul is valid, but a post-dated one, is invalid. Pre-dated loan documents [of loans] are invalid, but post-dated one valid. If one borrows from five persons, then he writes a separate prozbul for each [creditor]. But if five borrow from the same person, then he writes only one prozbul for them all.
6. A prozbul is written only for [a debt secured by] land. But if [the debtor] has none, then [the creditor] can give him title to a share, however small, of his own field. If he had land in pledge in a city, a prozbul can be written on it. Rabbi Hutzpit says: a prozbul may be written for a man on the security of his wife's property, or for an orphan on the security of property belonging to his guardian.
7. A bee-hive:Rabbi Eliezer says: Behold, it is like land and a prozbul may be written [using it as security] and it is not susceptible to uncleanness while it remains in its place, and one who takes honey from it on Shabbat is liable. But the sages say: it is not like land, a prozbul may not be written [using it as security], it is susceptible to uncleanness while in its place, and one who takes honey from it on Shabbat is exempt.
8. One who returns a debt [after] the seventh year, the [creditor] must say to [the debtor]: “I remit it.” But [the debtor] should say: “Even so [I will repay it].” [The creditor] may then accept it from him, because it says: “And this is the word of the release” (Deuteronomy 15:2). Similarly, when [an accidental] killer has been exiled to a city of refuge, and the citizens want to honor him, he must say to them: “I am a murderer.” If they say: “Even so, [we want to honor you], then he may accept [the honor] from them, because it says: “And this is the word of the murderer” (Deuteronomy 19:4).
9. One who repays his debts after the seventh year, the sages are pleased with him. One who borrows from a convert whose sons had converted with him, the debt need not be repaid to his sons, but if he returns it the sages are pleased with him. All movable property can be acquired [only] by the act of drawing, but whoever fulfills his word, the sages are well pleased with him.
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אֵין הַמְּסֻבִּין רַשָּׁאִין לֶאֱכוֹל כְּלוּם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַבּוֹצֵעַ. יָתִיב רַב סַפְרָא וְקָאָמַר לִטְעוֹם אִיתְמַר. לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ תָּנוּ רַבָּנָן שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בְּקַעֲרָה שְׁלשָׁה אֵין מַמְתִּינִין הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְחִלָּה וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. רַבָּה בַר בַּר חָנָה הֲוָה עָסִיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב קְטִינָא קָדִים וְיָתִיב וְקָמַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשָּׁאִי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיִכְלֶה אָמֵן מִפִּי הָעוֹנִים. רַב חַסְדָּא אָמַר מִפִּי רוֹב הָעוֹנִים. אָמַר לֵיהּ רָמֵי בַר חָמָא מַאי שְׁנָא רוּבָּא דַאֲכַּתִּי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. מִיעוּטָא נָמֵי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. אָמַר לֵיהּ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִדַּאי אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין עוֹנִין לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן יְתוֹמָה וְלֹא יִזְרוֹק בְּרָכָה מִפִּיו. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה יִהְיוּ בָניו יְתוֹמִים חֲטוּפָה יִתְחַטְפוּ יָמָיו. קְטוּפָה יִתְקַטְפוּ יָמָיו וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו:
The Gemara continues with the subject of deferring to one’s superior during a meal: Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: Those reclining at a meal may not eat anything until the one breaking bread has tasted the bread. Rav Safra sat and said: May not taste, was stated by Rav, and not: May not eat.
The Gemara asks: What difference does it make whether Rav said taste or eat? The Gemara explains that there is no difference and that Rav Safra’s insistence teaches that one must say what he was taught in the precise language employed by his teacher without altering a single detail.
The Gemara continues to discuss the subject of honors during a meal. The Sages taught: Two people who are eating from a single dish must wait for each other, but if there are three, everyone eats when he wishes and they need not wait for each other. Generally, the one who breaks bread extends his hand to take food first, but if he wishes to defer to his teacher or to one who is greater than he, he has permission to do so.
The Gemara relates: Rabba bar bar Ḥana engaged in preparations for his son’s wedding in the house of Rav Shmuel bar Rav Ketina. He arrived early and sat and taught his son the halakhot of meals: The one who breaks bread may not break the bread until amen has ended from the mouths of those responding. Rav Ḥisda said: One need only wait until amen has ended from the mouths of the majority of those responding.
Rami bar Ḥama said to him: What is different regarding the majority that one must wait until their amen ends before proceeding? That until then, the blessing has not yet concluded. If so, when the amen of the minority has not yet ended as well, the blessing has not yet concluded. Why doesn’t the one breaking bread need to wait in that case?
Rav Ḥisda said to him: Because I say that anyone who answers an amen of excessive duration is merely mistaken.
With regard to answering amen, the Sages taught: One should not respond with an abbreviated [ḥatufa] amen, in which the first syllable is not properly enunciated, and a truncated [ketufa] amen, in which the second syllable is not properly enunciated, and an orphaned [yetoma] amen, in which the respondent is unaware of the blessing to which he is responding. Similarly, one should not quickly and indifferently discharge a blessing from his mouth.
Ben Azzai says: Anyone who recites an orphaned amen, his children will be orphaned; one who recites an abbreviated amen, his days will be abbreviated and incomplete; one who recites a truncated amen, his days will be truncated. One who extends his amen, they will extend his days and years for him. Nonetheless, one should not prolong it extensively.
זוהר
רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י') לָמָה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָרָה בְּשַׁעָתָא דְחוֹבֵי עַלְמָא גָרְמוּ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּבְנֵי נָשָׁא צַוְחִין וְנַחֲתִין דִּמְעִין וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַח עֲלַיְיהוּ מָאי טַעְמָא בְגִין דְּאִיהוּ סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּתְשׁוּבָה אִתְמְנַע מִנַּיְיהוּ כְּדֵין כְּתִיב (שמות טו) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר הַאי קְרָא בְּשַׁעְתָּא דְיִתְלַבֵּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עַל עַמְּמַיָּא דְיִתְכַּנְשׁוּן עָלֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב (תהלים ב') וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְתָאנָא זְמִינִין אִינוּן שַׁבְעִין קַסְטוּרִין מִכָּל עִיבַר (נ''א עַמִּין) לְאִתְכְּנָשָׁא בְהַהוּא זִמְנָא בְּאוּכְלוּסִין דְּכָל עָלְמָא וּלְמֶעֱבַד קְרָבָא עַל יְרוּשְׁלֶם קַרְתָּא קַדִּישָׁא וּלְאַחֲדָא עֵיטִין עֲלֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וּמָאי אַמְרֵי נוֹקִים עַל פַּטְרוֹנָא בְקַדְמִיתָא וּלְבָתָר עַל עַמֵּיהּ וְעַל הֵיכָלֵיהּ כְּדֵין זַמִּין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְחַיָּיכָא עֲלַיְיהוּ דִּכְתִיב (שם) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בְּהַהוּא זִמְנָא יִלְבַּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עֲלַיְיהוּ וִישֵׁצִינוּן מִן עָלְמָא כְּמָה דִכְתִיב (זכריה י''ד) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו. רִבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי יֵיסָא סָבָא וְהָכִי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן זָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַחֲיָיא לְכָל אִינוּן מְלָכִין דְּעָקוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשְׁלֶם לְאַנְדְרִיָאנוֹס לְלוּפִינוּס וּנְבוּכַדְנֶצָר וּלְסַנְחֵרִיב וּלְכָל שְׁאָר מַלְכֵי עַמִּין דַּחֲרִיבוּ בֵּיתֵיהּ וּלְשַׁלְטָאָה לוֹן כְּקַדְמֵיתָא וְיִתְכַּנְשׁוּן עִמְּהוֹן שְׁאָר עַמִּין וְזָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאִתְפְּרָעָא מִנַּיְיהוּ בְאִתְגַלְיָיא סָחֳרָנֵי יְרוּשְׁלֶם הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגּוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לָא כְתִיב אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ כְדֵין כְּתִיב (שמות ט''ז) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ וְדָא לְזִמְנָא דְאָתֵי מְשִׁיחָא כְתִיב וְשִׁירָתָא דָא שִׁירָתָא דְעַלְמִין הִיא:
רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, לָמָּה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק וְגוֹ'. בְּשָׁעָה שֶׁעֲוֹנוֹת הָעוֹלָם גּוֹרְמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וּבְנֵי הָאָדָם צוֹעֲקִים וּמוֹרִידִים דְּמָעוֹת, וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְנִמְנְעָה מֵהֶם הַתְּשׁוּבָה. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרוֹס קָמֶיךְ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מִקְרָא זֶה, הוּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְלַבֵּשׁ בְּגֵאוּת עַל הָעַמִּים שֶׁיִּתְאַסְּפוּ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל הַ' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְלָמַדְנוּ, עֲתִידִים שִׁבְעִים שָׂרֵי צְבָאוֹת לְהִתְאַסֵּף מִכָּל צַד בָּעֵת הַהִיא עִם הַצְבָאוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וְלַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלַיִם הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּלְטַכֵּס עֵצוֹת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמָה אוֹמְרִים, נָקוּם עַל הַפַּטְרוֹן מִתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ עַל עַמּוֹ וְעַל הֵיכָלוֹ. אָז עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִצְחוֹק עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בַּזְּמָן הַהוּא, יִלְבּוֹשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גֵּאוּת עֲלֵיהֶם, וִיכַלֶּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וְגוֹ'. רַבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי יֵיסָא סָבָא, וְכֵן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת כָּל אֵלּוּ הַמְּלָכִים שֶׁהֵצִירוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשָׁלַיִם, דְּהַיְנוּ אֶת אֲנְדִיאָנוּס, אֶת לוֹפִינוּס, וּנְבוּכַדְּנֶצָר, וְאֶת סַנְחֵרִיב, וְאֶת כָּל שְׁאָר מַלְכֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֱחֶרִיבוּ בֵּיתוֹ, וְיִתֵּן לָהֶם מֶמְשָׁלָה כְּמִתְּחִלָּה, וְיַאֲסְפוּ עִמָּהֶם שְׁאָר הָעַמִּים וְיִלָּחֲמוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מֵהֶם בַּגָּלוּי סָבִיב יְרוּשָׁלַיִם. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם. אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ, לָשׁוֹן עָבַר, כִּי סוֹבֵב עַל נְבוּכַדְּנֶצָר וְכוּ' שֶׁכְּבָר צָבְאוּ. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרֹס קָמֶיךְ. וְזֶה כָּתוּב, לִזְמָן שֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ, וְשִׁירָה זוֹ, שִׁירַת עוֹלָם הִיא. וּבְרוּחַ אַפֶּיךְ נֶעֱרְמוּ מָיִם: הַיְנוּ בְּאוֹתוֹ זְמָן. וְעַל כָּךְ, יָשִׁירוּ בְּאוֹתוֹ הַזְּמָן, וּבִזְמָן מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּבִזְמָן שֶׁל גּוֹג וּמָגוֹג. נִצְבוּ כְּמוֹ נֵד, הוּא לִזְמָן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא שִׂמְחַת כָּל הָעוֹלָמוֹת:
הלכה פסוקה
א. אֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ גָּדוֹל שֶׁבְּצִבּוּר לִקְרוֹת וַאֲפִלּוּ חַזָן הַכְּנֶסֶת אוֹ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ קוֹרֵא מֵעַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הַצִבּוּר אוֹ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לִקְרוֹת. וְצָרִיךְ אֶחָד לַעֲמוֹד עִמּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאָה כְּדֶרֶךְ חַזָּן הָעוֹמֵד עִם הַקּוֹרְאִין:
ב. הַקּוֹרֵא יֵשׁ לוֹ לְדַלֵּג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּעִנְיַן אֶחָד כְּגוֹן אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר שֶׁבְּפָרָשַׁת אֶמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְהוּא שֶׁלֹּא יִקְרָא עַל פֶּה שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתַב אֲפִלּוּ תֵיבָה אָחָת וְלֹא יִשְּׁהֶא בְדִילוּג אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַמְּתוֹרְגָמָן תַּרְגוּם הַפָּסוּק:
The person who reads may not do so till the chief member of the congregation invites him to do so. Even the appointed officer of the synagogue or its president does not read, at his own volition, but waits till the congregation or its chief member tells him to do so. And some one should stand at his side, while he is reading, just as the appointed officer stands at the side of other persons who read.
The reader has (sometimes*On the Day of Atonement.) to skip from passage to passage—both being on the same theme—as, for instance, that beginning, ".… After the death of the two sons of Aaron" (Leviticus chapter 16 verse 1) to that beginning, "And on the tenth day of this seventh month" (Numbers 29:7-11) which is in the weekly portion Emor. But he must take care not to recite by heart, it being forbidden to recite even a single word without referring to the text. Nor, when skipping, may he pause for a longer time than it takes the interpreter to translate the last verse [of the former passage].
מוסר
אִם הֵבִיא אָדָם אֶת עַצְמוֹ לִידֵי חְשַׁד יִמְחוֹל לְכָל הַחוֹשְׁדִים כִּי הוּא גוֹרֵם לְעַצְמוֹ: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חוּקֶיךָ דָּוִד מַנִּיחַ כָּל זְמִירוֹת וְשִׁירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְהָיָה קוֹרֵא אֶת הַטְּעָמִים בִּנְעִימוֹתָיו וּבְטַעֲמוֹתָיו וּבִזְמִירוֹת אֲבָל אוֹתָם הַהוֹלְכִים וְאוֹמְרִים הַמִּקְרָאוֹת דֶּרֶךְ לֵצִים וְהֵם בְּפִיהֶם כְּשִׁיר שֶׁל עֲגָבִים עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּצְעַק עֲלֵיהֶם וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּנֶיךָ עֲשָׂאוּנִי כְּכִנּוֹר וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם קוֹרְאִים בִּי בִּמְרוּצָתָם אוֹ אֵינָם קוֹרְאִים בְּמִזְמוֹרִים הַטְּעָמִים וְגַם הַמַּפְסִיקִים הַמִּקְרָאוֹת בִּדְבָרִים עֲלֵיהֶם הִיא צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת שְׁמוֹנָת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת פְּסוּקִים פְּסַקְתָּנִי וְהֵם פִּסְקוּ יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא וְעוֹד הֵם עוֹשִׂים בִּי אַף מַה שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת בְּשִׂיחַת חוּלִין. אָדָם מְדַבֵּר חוּלִין אֵינוֹ פּוֹסֵק מִדָּבָר לְדָבָר אַחֵר וְהֵם מַפְסִיקִים דְּבָרַי לַעֲסוֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים:
If a person [suggested translation: brings suspicion against himself] got himself to be suspected[,] he should pardon [forgive] all (those) who (came to) suspect him, because (it is) he (who caused this) [brought this upon] himself.