תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:
כו (ז) אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָראוּבֵנִ֑י וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃
אִלֵּין זַרְעֲיַת רְאוּבֵן וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וּתְלָתָא אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין:
(ח) וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב׃
וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב:
(ט) וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם (קרואי) [קְרִיאֵ֣י] הָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל־יְהֹוָֽה׃
וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא דְּאִתְכְּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בִּכְנִשְׁתָּא דְקֹרַח בְּאִתְכַּנּוֹשֵׁיהוֹן עַל יְיָ:
(י) וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת־פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת־קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָעֵדָ֑ה בַּאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּהְי֖וּ לְנֵֽס׃
וּפְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יָתְהוֹן וְיָת קֹרַח בְּמוֹתָא דִכְנִשְׁתָּא כַּד אֲכָלַת אֶשָּׁתָא יָת מָאתָן וְחַמְשִׁין גַּבְרָא וַהֲווֹ לְאָת:
(יא) וּבְנֵי־קֹ֖רַח לֹא־מֵֽתוּ׃ {ס}
וּבְנֵי קֹרַח לָא מִיתוּ:
(יב) בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּכִינִֽי׃
בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִנְמוּאֵל זַרְעִית נְמוּאֵל לְיָמִין זַרְעִית יָמִין לְיָכִין זַרְעִית יָכִין:
26 (7) These are the families of the Re᾽uveni: and they that were numbered of them were forty three thousand, seven hundred and thirty.
(8) And the sons of Pallu; Eli᾽av.
(9) And the sons of Eli᾽av; Nemu᾽el, and Datan, and Aviram. This is that Datan and Aviram, who were regularly summoned to the congregation, who strove against Moshe and against Aharon in the company of Qoraĥ, when they strove against the Lord:
(10) and the earth opened her mouth, and swallowed them up together with Qoraĥ, when that company died, at which time the fire devoured two hundred and fifty men: and they became a sign.
(11) But the children of Qoraĥ died not.
(12) The sons of Shim῾on after their families: of Nemu᾽el, the family of the Nemu᾽eli: of Yamin, the family of the Yamini: of Yakhin, the family of the Yakhini:
נביאים
יט (טו) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלָ֔יו לֵ֛ךְ שׁ֥וּב לְדַרְכְּךָ֖ מִדְבַּ֣רָה דַמָּ֑שֶׂק וּבָ֗אתָ וּמָשַׁחְתָּ֧ אֶת־חֲזָאֵ֛ל לְמֶ֖לֶךְ עַל־אֲרָֽם׃
וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ אֱזֵיל תּוּב לְאוֹרְחָךְ לְמַדְבְרָא דַמָשֶׂק וּתְהָךְ וְתִמְשַׁח יַת חֲזָאֵל לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל אֲרָם:
(טז) וְאֵת֙ יֵה֣וּא בֶן־נִמְשִׁ֔י תִּמְשַׁ֥ח לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֱלִישָׁ֤ע בֶּן־שָׁפָט֙ מֵאָבֵ֣ל מְחוֹלָ֔ה תִּמְשַׁ֥ח לְנָבִ֖יא תַּחְתֶּֽיךָ׃
וְיַת יֵהוּא בַר נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל יִשְׂרָאֵל וְיַת אֱלִישָׁע בַּר שָׁפָט מִמֵישַׁר מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְמֶהֱוֵי נְבִיָא תְּחוֹתָךְ:
(יז) וְהָיָ֗ה הַנִּמְלָ֛ט מֵחֶ֥רֶב חֲזָאֵ֖ל יָמִ֣ית יֵה֑וּא וְהַנִּמְלָ֛ט מֵחֶ֥רֶב יֵה֖וּא יָמִ֥ית אֱלִישָֽׁע׃
וִיהֵי דְיִשְׁתֵּיזֵיב מֵחַרְבָּא דַחֲזָאֵל יִקְטוֹל יֵהוּא וּדְיִשְׁתֵּיזֵיב מֵחַרְבָּא דְיֵהוּא יִקְטוֹל אֱלִישָׁע:
(יח) וְהִשְׁאַרְתִּ֥י בְיִשְׂרָאֵ֖ל שִׁבְעַ֣ת אֲלָפִ֑ים כׇּל־הַבִּרְכַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר לֹא־כָֽרְעוּ֙ לַבַּ֔עַל וְכׇ֨ל־הַפֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־נָשַׁ֖ק לֽוֹ׃
וְאַשְׁאַר בְּיִשְׂרָאֵל שַׁבְעָא אַלְפִין כָּל רְכוּבַיָא דְלָא כְרָעוּ לְבַעְלָא וְכָל פּוּמָא דְלָא נְשַׁק לֵיהּ:
(יט) וַיֵּ֣לֶךְ מִ֠שָּׁ֠ם וַיִּמְצָ֞א אֶת־אֱלִישָׁ֤ע בֶּן־שָׁפָט֙ וְה֣וּא חֹרֵ֔שׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר צְמָדִים֙ לְפָנָ֔יו וְה֖וּא בִּשְׁנֵ֣ים הֶעָשָׂ֑ר וַיַּעֲבֹ֤ר אֵלִיָּ֙הוּ֙ אֵלָ֔יו וַיַּשְׁלֵ֥ךְ אַדַּרְתּ֖וֹ אֵלָֽיו׃
וַאֲזַל מִתַּמָן וְאַשְׁכַּח יַת אֱלִישָׁע בַּר שָׁפָט וְהוּא רָדֵי בִּתְרֵי עֲשַׂר פַּדְנִין דְתוֹרָא צְמִידִין קָדָמוֹהִי וְהוּא בְּחַד מִתְּרֵי עַסְרָא וַעֲבַר אֵלִיָהוּ לְוָתֵיהּ וּרְמָא שׁוֹשִׁיפֵיהּ עֲלוֹהִי:
(כ) וַיַּעֲזֹ֣ב אֶת־הַבָּקָ֗ר וַיָּ֙רׇץ֙ אַחֲרֵ֣י אֵלִיָּ֔הוּ וַיֹּ֗אמֶר אֶשְּׁקָה־נָּא֙ לְאָבִ֣י וּלְאִמִּ֔י וְאֵלְכָ֖ה אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לֵ֣ךְ שׁ֔וּב כִּ֥י מֶה־עָשִׂ֖יתִי לָֽךְ׃
וּשְׁבַק יַת תּוֹרַיָא וּרְהַט בָּתַר אֵלִיָהוּ וַאֲמַר אֶנְשׁוֹק כְּעַן לְאַבָּא וּלְאִמָא וֶאֱהַךְ בַּתְרָךְ וַאֲמַר לֵיהּ אֱזֵיל תּוּב אֲרֵי מָה עֲבָדִית לָךְ:
19 (15) And the Lord said to him, Go, return on thy way to the wilderness of Dammeseq: and when thou comest, anoint Ḥaza᾽el to be king over Aram:
(16) and Yehu the son of Nimshi shalt thou anoint to be king over Yisra᾽el: and Elisha the son of Shafat of Avel-meĥola shalt thou anoint to be prophet in thy place.
(17) And it shall come to pass, that him that escapes the sword of Ḥaza᾽el shall Yehu slay: and him that escapes from the sword of Yehu shall Elisha slay.
(18) Yet I will leave seven thousand in Yisra᾽el, all the knees that have not bowed to the Ba῾al, and every mouth that has not kissed him.
(19) So he departed from there, and found Elisha the son of Shafat, who was ploughing with twelve yoke of oxen before him, and he with the twelfth: and Eliyyahu passed by him, and cast his mantle on him.
(20) And he left the oxen, and ran after Eliyyahu, and said, Let me, I pray thee, kiss my father and my mother, and then I will follow thee. And he said to him, Go and come back again: for what have I done to thee?
כתובים
צא (יד) כִּ֤י בִ֣י חָ֭שַׁק וַאֲפַלְּטֵ֑הוּ אֲ֝שַׂגְּבֵ֗הוּ כִּֽי־יָדַ֥ע שְׁמִֽי׃
מְטוּל דִי בְמֵימְרִי אִתְרְעִי וַאֲשֵׁזְבִנֵיהּ אֲשַׂגְבִנֵיהּ מְטוּל דְיָדַע שְׁמִי:
(טו) יִקְרָאֵ֨נִי ׀ וְֽאֶעֱנֵ֗הוּ עִמּֽוֹ־אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵ֗הוּ וַאֲכַבְּדֵֽהוּ׃
יְצֵלֵי קֳדָמַי וַאֲנָא עָנֵי יָתֵיהּ עִמֵיהּ אֲנָא בְעַקְתָא אֶפְצִנֵיהּ וַאֲיַקְרִנֵיהּ:
(טז) אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים אַשְׂבִּיעֵ֑הוּ וְ֝אַרְאֵ֗הוּ בִּישׁוּעָתִֽי׃ {פ}
אוֹרִיכוּת יוֹמִין אַסְבְּעִנֵיהּ וְאַחְמִנֵיהּ בְּפוּרְקָנִי:
צב (א) מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת׃
שְׁבָחָא וְשִׁירָא דִי אֲמַר אָדָם קַדְמָאָה עַל יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא:
(ב) ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַיהֹוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן׃
טָב לְאוֹדָאָה קֳדָם יְיָ וּלְשַׁבָּחָא שְׁמָךְ עִלָאָה:
(ג) לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת׃
לְתַנָאָה בְּצַפְרָא טוּבָךְ וְקוּשְׁטָךְ בְּלֵילְוָן:
91 (14) Because he has set his delight upon me, therefore will I deliver him: I will set him on high, because he has known my name.
(15) He shall call upon me, and I will answer him: I will be with him in trouble; I will deliver him, and honour him.
(16) With long life I will satisfy him, and show him my salvation.
92 (1) A Psalm, A Poem for the Sabbath day.
(2) It is a good thing to give thanks to the Lord, and to sing praise to Thy name, O most High:
(3) to relate Thy steadfast love in the morning, and Thy faithfulness every night,
משנה
א. אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין, הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ, וְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְזָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין, וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ. הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָהֶן חַבּוּרָה. זֶה חֹמֶר בַּמְקַלֵּל מִבַּמַּכֶּה, שֶׁהַמְקַלֵּל לְאַחַר מִיתָה חַיָּב, וְהַמַּכֶּה לְאַחַר מִיתָה פָּטוּר. הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ. הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
ב. זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יז) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה בָתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרָי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין לָהֶם לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרָי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד, פָּטוּר. וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת. תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת, פָּטוּר, נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ:
ג. חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים מִבְּדִבְרֵי תוֹרָה, הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין, כְּדֵי לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, פָּטוּר. חֲמִשָּׁה טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, חַיָּב:
ד. אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלֹא בְבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה, אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין:
ה. נְבִיא הַשֶּׁקֶר הַמִּתְנַבֵּא עַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ, מִיתָתוֹ בִידֵי אָדָם. אֲבָל הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַתֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ, מִיתָתוֹ בִידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ:
ו. הַמִּתְנַבֵּא בְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְאוֹמֵר, כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה, אֲפִלּוּ כִוֵּן אֶת הַהֲלָכָה, לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לַנִּשּׂוּאִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה, הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְחֶנֶק. וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ, שֶׁכָּל הַזּוֹמְמִין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה, חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ:
1. These are the transgressors who are strangled in the implementation of the court-imposed death penalty: One who strikes his father or his mother, and one who abducts a Jewish person, and a rebellious elder according to the court, and a false prophet, and one who prophesies in the name of idol worship, and one who engages in intercourse with a married woman, and conspiring witnesses who testify that the daughter of a priest committed adultery, even though were she guilty, she would be executed by burning. And her paramour is also executed via strangulation as in any case where a man engages in intercourse with a married woman. One who strikes his father or his mother is not liable to be executed unless he wounds one of them. This is a stringency with regard to one who curses his father that is more severe than the halakha with regard to one who strikes his father, as one who curses his father or his mother after his or her death is liable, but one who strikes one of them after his or her death is exempt, as he did not cause a wound. gemara The Sages taught in a baraita that it is written: “For any man who curses his father and his mother shall be put to death, he has cursed his father and his mother; his blood shall be upon him who curses his father and his mother shall die; he has cursed his father and his mother; his blood shall be upon him” (Leviticus 20:9). This is referring to one who curses his parents even after their death, as one might have thought: Since one is liable for striking and one is liable for cursing, just as one who strikes is liable only when his father or mother are alive, so too, one who curses is liable only when they are alive. One who abducts a Jewish person is not liable to be executed unless he brings the abductee into his domain. Rabbi Yehuda says: He is not liable unless he brings him into his domain and exploits him, as it is stated: “If a man shall be found abducting a person of his brethren from the children of Israel, and he exploited him and sold him, then that abductor shall die” (Deuteronomy 24:7). The phrase “exploited him” indicates using him for labor. With regard to one who abducts his own son and sells him, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, deems him liable, and the Rabbis deem him exempt. If one abducted one who is a half-slave half-freeman, i.e., a Canaanite slave who belonged to two owners and was emancipated by one of them, Rabbi Yehuda deems him liable, and the Rabbis deem him exempt.
2. A rebellious elder according to the court, who does not observe the ruling of the court, is executed by strangulation, as it is stated: “If there shall be a matter too hard for you in judgment…and you shall arise and ascend unto the place that the Lord your God shall choose…and you shall do according to the matter that they shall declare unto you…and the man that shall do so intentionally, not to listen…and that man shall die” (Deuteronomy 17:8–12). There were three courts there in Jerusalem. One convenes at the entrance to the Temple Mount, and one convenes at the entrance to the Temple courtyard, and one convenes in the Chamber of Hewn Stone. An elder who issues a ruling contrary to the ruling of his colleagues and his colleagues come to that court that is at the entrance to the Temple Mount, and the elder says: This is what I interpreted and that is what my colleagues interpreted; this is what I taught and that is what my colleagues taught. If the members of the court heard a clear halakhic ruling in that case, the court says it to them. And if not, they come to those judges who are convened at the entrance to the Temple courtyard, which is a more significant tribunal. And the elder says: This is what I interpreted and that is what my colleagues interpreted; this is what I taught and that is what my colleagues taught. If the members of the court heard a clear halakhic ruling in that case, the court says it to them. And if not, these judges and those judges come to the High Court, the Sanhedrin of seventy-one judges that is in the Chamber of Hewn Stone, from which Torah emerges to the entire Jewish people, as it is stated: “And you shall do according to the matter that they shall declare unto you from that place that the Lord shall choose and you shall observe to perform according to all that they shall teach you” (Deuteronomy 17:10). They are the ultimate arbiters who establish the halakha that is binding. If they ruled contrary to the ruling of the elder and the elder then returned to his city, and nevertheless, he taught in the manner that he was teaching previously, he is exempt from punishment. But if he instructed others to act on the basis of his ruling that stands contrary to the ruling of the Sanhedrin, he is liable to be executed, as it is stated: “And the man that shall do so intentionally not to listen” (Deuteronomy 17:12), meaning that one is not liable unless he instructs others to act. A student who is not yet an elder, i.e., he has not been ordained, who instructs others to act contrary to the ruling of the Sanhedrin, is exempt, as a ruling given prior to ordination is not a valid ruling. It follows that his stringency is his leniency. The stringency imposed upon the student that he is not sanctioned to issue rulings results in the leniency that if he instructs others to act on the basis of his ruling that is contrary to the ruling of the Sanhedrin, he is exempt.
3. With regard to the rulings of the rebellious elder the mishna states: There is greater stringency with regard to traditional rabbinic interpretations of the Torah than with regard to matters of Torah. If one states: There is no mitzva to don phylacteries, and his intention is in order to have others violate matters of Torah, he is exempt from punishment as a rebellious elder. One who disputes matters written explicitly in the Torah is not considered an elder and a Torah scholar, and therefore does not assume the status of a rebellious elder. If, however, he disputed a matter based on rabbinic tradition, e.g., he stated that there should be five compartments in the phylacteries of the head, in order to add an extra compartment to the four established according to traditional rabbinic interpretations of the Torah, he is liable.
4. One does not execute the rebellious elder, neither in the court that is in his city, nor in the court that is in Yavne, although that was the seat of the Sanhedrin after the destruction of the Second Temple. Rather, one takes him up to the High Court in Jerusalem. And they guard him in incarceration until the pilgrimage Festival, and the court executes him during the pilgrimage Festival, as it is stated: “And all the nation shall hear, and fear, and no longer sin intentionally” (Deuteronomy 17:13); this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yehuda says: One does not delay administering justice to this individual. Rather, the court executes him immediately, and the judges write reports and dispatch agents to all the places, informing them: So-and-so is liable to be punished with the court-imposed death penalty for disobeying the court.
5. The false prophet mentioned in the Torah includes one who prophesies that which he did not hear from God and one who prophesies that which was not said to him, even if it was said to another prophet. In those cases, his execution is at the hand of man, through strangulation imposed by the court. But with regard to one who suppresses his prophecy because he does not want to share it with the public, and one who contemptuously forgoes the statement of a prophet and refuses to heed it, and a prophet who violated his own statement and failed to perform that which he was commanded to do, his death is at the hand of Heaven, as it is stated: “And it shall come to pass, that whosoever shall not hearken unto My words that he shall speak in My name, I will exact it of him” (Deuteronomy 18:19).
6. One who prophesies in the name of idol worship and says: This is what the idol said, even if he approximated the correct halakha in the name of the idol to deem ritually impure that which is ritually impure and to deem ritually pure that which is ritually pure, is executed by strangulation. In the case of one who engages in intercourse with a married woman once she entered her husband’s domain for the purposes of marriage, even if the marriage was not yet consummated, as she did not yet engage in intercourse with him, one who engages in intercourse with her is executed by strangulation. Before marriage, one who engages in intercourse with her is liable to be executed by stoning. And conspiring witnesses who testified that the daughter of a priest committed adultery are executed by strangulation, even though were she guilty, she would be executed by burning. And her paramour is also executed by strangulation, as in any case where one engages in intercourse with a married woman. As all those who are rendered conspiring witnesses are led to their deaths via the same mode of execution with which they conspired to have their victim executed, except for conspiring witnesses who testified that the daughter of a priest and her paramour committed adultery. In that case, although the priest’s daughter who commits adultery is executed by burning, the conspiring witnesses who sought to have her executed are executed by strangulation, as is the paramour whom they also conspired to have executed.
גמרא
הַמְוַתֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא מְנָא יָדַע דְאִיעֲנַשׁ דְיָהַב לֵיהּ אוֹת וְהָא מִיכָה דְלֹא יָהַב לֵיהּ אוֹת וְאִיעֲנַשׁ הֵיכָא דְמוּחְזַק שַׁאנֵי דְאִי לֹא תֵימָא הָכִי אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָה הֵיכִי שָׁמַע לֵיהּ יִצְחָק אֵלִיָּהוּ בְהַר הַכַּרְמֶל הֵיכִי סַמְכֵי עֲלֵיהּ וְעַבְדֵי שְׁחוּטֵי חוּץ. אֶלָּא הֵיכָא דְמוּחְזַק שַׁאנֵי (בראשית כ''ב) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם אַחַר מַאי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אַחַר דְבָרָיו שֶׁל שָׂטָן דִכְתִיב (שם כ''א) וַיִּגְדַל הַיֶּלֶד וַיִּגָמַל וְגוֹמֵר אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זָקֵן זֶה חַנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְרִי בֶטֶן מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תוֹר אֶחָד אוֹ גוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ אָמַר לוֹ כְלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִשְׁבִיל בְּנוֹ אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי מִיַּד זוֹבְחוֹ מִיַּד וְהָאֱלֹהִים נִסָה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בַר אַבָּא אֵין נָא אֶלָּא לָשׁוֹן בַּקָּשָׁה מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה וְהָיָה לוֹ גִבּוֹר אֶחָד וְנָצְחָן לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חַזָּקָה אָמַר לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ עֲמוֹד לִי בַמִּלְחָמָה זוּ שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רִאשׁוֹנִים אֵין בָהֶן מַמָּשׁ אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם נִיסִיתִיךָ בְכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְכֻלָּן עַכְשָׁיו עֲמוֹד לִי בְנִסָּיוֹן זֶה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים אֶת בִּנְךָ שְׁנֵי בָנִים יֵשׁ לִי אֶת יְחִידְךָ זֶה יָחִיד לְאִמוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמוֹ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ תַרְוַיְיהוּ רְחִימְנָא לְהוּ אֶת יִצְחָק וְכָל כַּךְ לָמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִטָּרֵף דַעְתּוֹ עָלָיו קָדְמוֹ שָׂטָן לְדֶרֶךְ אָמַר לוֹ (איוב ד) הֲנִסָה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה הִנֵּה יָסַרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ כִּי עַתָּה תָבֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא אָמַר לוֹ (תהלים כו) אֲנִי בְתוּמִי אֵלֵךְ אָמַר לוֹ הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתְךָ אָמַר לוֹ זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבַד כְּיוָן דְחָזָא דְלָא קָא שְׁמִיעַ לֵיהּ אָמַר לֵיהּ וְאֵלַי דָבָר יְגוּנַב כַּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגוּד שֶׁאַיִל לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה אָמַר לוֹ כַךְ עוֹנְשׁוֹ שֶׁל בַדָּאי שֶׁאֲפִילוּ אָמַר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ רִבִּי לֵוִי אָמַר אַחַר דְבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק אֲנִי גָדוֹל מִמְּךָ בְּמִצְוֹת שֶׁאַתָּה מַלְתָּה בֶן שְׁמֹנַת יָמִים וַאֲנִי בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה אָמַר לוֹ וּבְאֵבֶר אֶחָד אַתָּה מְגַרֶה בִּי אִם אוֹמֵר לִי הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי אֲנִי זוֹבֵחַ מִיַּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם:
The Gemara asks: In the case of one who forgoes the statement of a prophet, from where does he know that the one prophesying is actually a prophet and that he will be punished for failing to comply with the prophecy? The Gemara answers: It is referring to a case where the prophet provides him with a sign indicating that he is a prophet. The Gemara asks: But in the case of Micah, who did not provide him with a sign, and yet he was punished, how could he have known that Micah was a prophet? A case where he has already assumed the presumptive status of a prophet is different, and no sign is necessary.
The Gemara continues: Since if you do not say so, and claim that even the prophecy of one established as a prophet requires a sign, then in the case of Abraham at Mount Moriah, how did Isaac listen to him and submit to being slaughtered as an offering? Likewise, in the case of Elijah at Mount Carmel, how did the people rely upon him and enable him to engage in the sacrifice of animals slaughtered outside the Temple, which is prohibited? Rather, perforce, a case where he has already assumed the presumptive status of a prophet is different.
§ Apropos the binding of Isaac, the Gemara elaborates: It is written: “And it came to pass after these matters [hadevarim] that God tried Abraham” (Genesis 22:1). The Gemara asks: After what matters? How does the binding of Isaac relate to the preceding events?
Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: This means after the statement [devarav] of Satan, as it is written: “And the child grew, and was weaned, and Abraham prepared a great feast on the day that Isaac was weaned” (Genesis 21:8). Satan said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, this old man, you favored him with a product of the womb, i.e., a child, at one hundred years of age. From the entire feast that he prepared, did he not have even one dove or one pigeon to sacrifice before You as a thanks-offering? God said to Satan: Did Abraham prepare the feast for any reason but for his son? If I say to him: Sacrifice your son before Me, he would immediately slaughter him. Immediately, after these matters, the verse states: “And God tried Abraham.”
The Torah continues: “And He said: Take, please [na], your son” (Genesis 22:2). Rabbi Shimon bar Abba says: The word na is nothing other than an expression of entreaty. Why did God request rather than command that Abraham take his son? The Gemara cites a parable of a flesh-and-blood king who confronted many wars. And he had one warrior fighting for him, and he overcame his enemies. Over time, there was a fierce war confronting him. The king said to his warrior: I entreat you, stand firm for me in this war, so that others will not say: There is no substance in the first victories, and you are not a true warrior. Likewise, the Holy One, Blessed be He, also said to Abraham: I have tried you with several ordeals, and you have withstood them all. Now, stand firm in this ordeal for Me, so that others will not say: There is no substance in the first ordeals.
God said to Abraham: “Please take your son, your only, whom you love, Isaac” (Genesis 22:2). When God said: “Your son,” Abraham said: I have two sons. When God said: “Your only,” Abraham said: This son is an only son to his mother, and that son is an only son to his mother. When God said: “Whom you love,” Abraham said: I love both of them. Then God said: “Isaac.” And why did God prolong His command to that extent? Why did He not say Isaac’s name from the outset? God did so, so that Abraham’s mind would not be confused by the trauma.
Satan preceded Abraham to the path that he took to bind his son and said to him: “If one ventures a word to you, will you be weary…you have instructed many, and you have strengthened the weak hands. Your words have upheld him that was falling…but now it comes upon you, and you are weary” (Job 4:2–5). Do you now regret what you are doing? Abraham said to him in response: “And I will walk with my integrity” (Psalms 26:11).
Satan said to Abraham: “Is not your fear of God your foolishness?” (Job 4:6). In other words, your fear will culminate in the slaughter of your son. Abraham said to him: “Remember, please, whoever perished, being innocent” (Job 4:7). God is righteous and His pronouncements are just. Once Satan saw that Abraham was not heeding him, he said to him: “Now a word was secretly brought to me, and my ear received a whisper thereof” (Job 4:12). This is what I heard from behind the heavenly curtain [pargod], which demarcates between God and the ministering angels: The sheep is to be sacrificed as a burnt-offering, and Isaac is not to be sacrificed as a burnt-offering. Abraham said to him: Perhaps that is so. However, this is the punishment of the liar, that even if he speaks the truth, others do not listen to him. Therefore, I do not believe you and will fulfill that which I was commanded to perform.
The Gemara cites an alternative explanation of the verse: “And it came to pass after these matters that God tried Abraham” (Genesis 22:1). Rabbi Levi says: This means after the statement of Ishmael to Isaac, during an exchange between them described in the verse: “And Sarah saw the son of Hagar…mocking” (Genesis 21:9). Ishmael said to Isaac: I am greater than you in the fulfillment of mitzvot, as you were circumcised at the age of eight days, without your knowledge and without your consent, and I was circumcised at the age of thirteen years, with both my knowledge and my consent. Isaac said to Ishmael: And do you provoke me with one organ? If the Holy One, Blessed be He, were to say to me: Sacrifice yourself before Me, I would sacrifice myself. Immediately, God tried Abraham, to confirm that Isaac was sincere in his offer to give his life.
זוהר
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תָּנֵינָן כָּל מָאן דְּאָמַר תְּהִלָּה לְדָוִד בְּכָל יוֹם תְּלַת זִמְנִין אִיהוּ בַר עַלְמָא דְאָתֵי. וְהָא אִתְמַר טַעְמָא. אִי בְגִין פַּרְנָסָה וּמְזוֹנָא דְכָל עַלְמָא תְרֵין זִמְנִין אִינוּן בְּכָל יוֹמָא בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָיא דִכְתִּיב (שמות י''ג) בְּתֵת יְיָ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר וְגוֹמֵר. אֲמָאי תְלַת זִמְנִין בְּכָל יוֹמָא אֶלָּא תְרֵין לִמְזוֹנָא דִבְנֵי אִנְשֵׁי וּדְכָל עַלְמָא וְחָד לְמֵיהַב תּוֹקְפָא לְהַהוּא אָתָר דִּפְתִּיחוּ יְדוֹי. וּתְרֵין מְזוֹנִין אִלֵּין מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא וְכֻלְּהוּ תְלַת מְזוֹנֵי כְתִיבֵי הָכָא (תהלים קמ''ה) וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. דָא מְזוֹנָא דַעֲתִירֵי דְיָהִיב מֵיכְלָא סַגִּי בְעִתּוֹ הָא חָד תְּרֵין דִּכְתִיב וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן דָא מְזוֹנָא דְמִסְכְּנֵי דְאִינוּן שְׂבֵעִין מֵרָצוֹן וְלֹא מִגּוֹ מֵיכְלָא סַגִי תְלַת דִּכְתִיב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ דָא תוּקְפָא לְהַהוּא אָתָר דְּבְפְתִּיחוּ יְדוֹי נַפְקַת רָצוֹן וְשַׂבְעָא לְכֹלָא. תוּ הָכִי אוֹלִיפְנָא דְלָא אִיהוּ אֶלָּא תְרֵי זִמְנֵי בְגִין מְזוֹנָא וּפַרְנָסָה בְכָל יוֹמָא דְאִלֵּין חִיּוּבָא עַל בַּר נָשׁ וְאִי אָמַר יַתִּיר לָאו בְגִין חוֹבָה אִיהוּ אֶלָּא בְגִין שְׁבָחָא גוֹ תוּשְׁבְּחָן דִזְמִירוֹת דְּדָוִד מַלְכָּא מָאי טַעְמָא בְגִין דְּפַרְנָסָה לָא חָזֵי לְמִשְׁאַל אֶלָּא בָתָר צְלוֹתָא וּפַרְנָסָה דְמָארֵיהּ (ס''א דְּנָפִיק יְדוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּבָרִיךְ וּשְׂבֵעִין מֵרָצוֹן וְעַל דָּא לָאו חִיּוּבָא הוּא אֶלָּא תְרֵי זִמְנֵי בְיוֹמָא וּשְׁבָחָא אִיהוּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָתֵת לוֹ זְמִירוֹת דְּדָוִד מַלְכָּא) מַלְכָּא יֵיכוּל בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתָר יֵיכְלוּן עַבְדוֹי הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שיר ח') בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי לְבָתָר אִכְלוּ רֵעִים. אָכַלְתִּי יַעְרִי דָא צְלוֹתָא דִמְיוֹשֶׁב. עִם דִּבְשִׁי דָא קִרְיַת שְׁמַע. אָכַלְתִּי יַעְרִי דָא צְלוֹתָא דִמְיוֹשֶׁב הַהוּא יַעַר לְבָנוֹן יוֹצֵר (ס''א מְשָׁרְתִים) וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ (כֻּלָּם קְדוֹשִׁים) כָּל הָנֵי אִקְרוּן יַעַר אִילָנִין וּנְצִיבִין דְּבֵיהּ. עִם דִּבְשִׁי דָא קִרְיַת שְׁמַע דְאִיהוּ מְתִיקוּ דְכֹלָא בְכַמָּה צוּפִין וּמְתִיקִין. שָׁתִיתִי יֵינִי. דָא צְלוֹתָא דִמְעוֹמֶד מִטִּיבוּ דְיֵּינָא עִלָּאָה דְאִתְנְטַר וְדָא בִשְׁלש בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת. עִם חֲלָבִי אִלֵּין אִינוּן שְׁלשָה בְרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת. וְאִתְכְּלִילָן אִלֵּין בְאִלֵּין. עַד כָּאן מֵיכְלָא דְמַלְכָּא. לְבָתָר דְאָכַל מַלְכָּא אִכְלוּ רֵעִים לְעֵילָא שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים לְתַתָּא וְעַל דָּא לֵית חִיּוּבָא דִמְזוֹנָא אֶלָּא לְבָתָר צְלוֹתָא בִצְלוֹתָא דְמִנְחָה (בְעֶרֶב) קוֹדֶם צְלוֹתָא מָאי טַעְמָא בְגִין דְעַד לָא אִשְׁתְּכַח דִּינָא קַשְׁיָא בְעוֹד דְּאַנְפִּין דְּמַלְכָּא נְהִירִין יֵימָא תְהִלָּה לְדָוִד בְּהָאי סִדּוּרָא דִמְזוֹנָא דִלְבָתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא וְתָלֵי עַל עַלְמָא לָא שַׁעְתָּא אִיהוּ. אָתָא רִבִּי פִּנְחָס וּנְשָׁקֵיהּ:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. וּכְבָר לָמַדְנוּ הַטַּעַם, שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב בָּהּ פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךְ שֶׁהוּא תְּפִלָּה עַל מָזוֹן. וְשׁוֹאֵל, אִם הַטַּעַם הוּא מִשּׁוּם פַּרְנָסָה וּמָזוֹן שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר שְׁנֵי פְּעָמִים, כִּי שְׁנֵי פְּעָמִים הֵם בְּכָל יוֹם, בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב. שֶׁכָּתוּב, בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר וְגוֹ', לָמָּה צָרִיךְ לוֹמָר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא שְׁנֵי פְּעָמִים בִּשְׁבִיל מָזוֹן בְּנֵי אָדָם, וְשֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וּפַעַם אַחַת הוּא, לָתֵת תּוֹקֶף לַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁיָּדָיו פְּתוּחוֹת. וּשְׁתֵּי מְזוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם, הֵם מְשׁוּנִים זֶה מִזֶּה. כִּי אֶחָד הוּא לַעֲשִׁירִים וְאֶחָד לַעֲנִיִּים. וְכָל שָׁלֹשׁ הַמָּזוֹנוֹת כְּתוּבִים כָּאן, בִּתְהִלָּה לְדָוִד. א', וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ, הֲרֵי א'. ב', שֶׁכָּתוּב, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. זֶהוּ מָזוֹן שֶׁל עֲנִיִּים, שֶׁהֵם שְׂבֵעִים מֵרָצוֹן, וְלֹא מִמַּאֲכָל מְרוּבָּה. ג' שֶׁכָּתוּב, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךְ, זֶהוּ תּוֹקֶף לַמָּקוֹם הַהוּא, שֶׁבִּפְתִיחַת יָדָיו יוֹצֵא רָצוֹן וְשֹׂבַע לַכֹּל. עוֹד, כָּךְ לָמַדְתִּי, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמָר אֶלָּא שְׁתֵּי פְּעָמִים תְּהִלָּה לְדָוִד, בִּשְׁבִיל מָזוֹן וּפַרְנָסָה שֶׁבְּכָל יוֹם. וְאֵלּוּ שְׁתֵּי הַפְּעָמִים הֵן חוֹבָה עַל הָאָדָם וְאִם אָמַר יוֹתֵר אֵינוֹ בִּשְׁבִיל חוֹב, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבָח בְּתוֹךְ הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל הַזְּמִירוֹת שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ. מַהוּ הַטַּעַם, הוּא מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבַקֵּשׁ עַל פַּרְנָסָה, אֶלָא אַחַר הַתְּפִלָּה, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא פַּרְנָסַת אֲדוֹנוֹ, וְהַמֶּלֶךְ יֹאכַל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֹאכְלוּ עֲבָדָיו. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי. וְאַחַר כָּךְ אִכְלוּ רֵעִים. אָכַלְתִּי יַעְרִי, הוּא תְּפִלָּה דְּמִיּוֹשֵׁב, דְּהַיְנוּ מִיּוֹצֵר אוֹר עַד קְרִיאַת שְׁמַע. עִם דִּבְשִׁי, הוּא קְרִיאַת שְׁמַע. וּמְפָרֵשׁ, אָכַלְתִּי יַעְרִי הוּא תְּפִלָּה דְּמִיּוֹשֵׁב, כִּי יַעַר הַלְּבָנוֹן הַהוּא, שֶׁהוּא עוֹלָם הַבְּרִיאָה כּוֹלֵל יוֹצֵר אוֹר, וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, כָּל אֵלּוּ נִקְרָאִים יַעַר אִילָנוֹת, וְהַנְּטִיעוֹת שֶׁבּוֹ. עִם דִּבְשִׁי, הוּא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁהִיא מְתוּקָה מִכֹּל, בְּכַמָּה צוּפִים וּמְתִיקוּת. שָׁתִיתִי יֵינִי: הוּא תְּפִלָּה דְּמֵעוֹמֵד, שֶׁהִיא הַמְּשָׁכָה שֶׁל הַיַּיִן הָעֶלְיוֹן הַמְּשׁוּמָר, שֶׁהוּא הֶאָרַת הַחָכְמָה שֶׁבַבִינָה וְעַל כֵּן נֶאֱמַר עָלֶיהָ שָׁתִיתִי יֵינִי. וְזֶהוּ בְּשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבִּתְפִלַּת הָעֲמִידָה שֶׁהֵן כְּנֶגֶד חב''ד. עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ הֵן שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת, שֶׁהֵן כְּנֶגֶד נה''י. וְהֶאָרַת הַחֲסָדִים מְכוּנִים חֵלֶב. וְנִכְלְלוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, דְּהַיְנוּ הֶאָרַת הַחָכְמָה וְהַחֲסָדִים נִכְלָלִים זֶה בָּזֶה. עַד כָּאן הוּא מַאֲכָל הַמֶּלֶךְ. וְאַחַר שֶׁאָכַל הַמֶּלֶךְ, אִכְלוּ רֵעִים לְמַעְלָה, דְּהַיְנוּ הַמַּלְאָכִים. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים לְמַטָּה, דְּהַיְנוּ הַנְּשָׁמוֹת. וְעַל כֵּן, אֵין חִיּוּב לְשַׁבֵּחַ עַל הַמְּזוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר הַתְּפִלָּה. דְּהַיְנוּ לְאַחַר שֶׁאָכַל הַמֶּלֶךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמַהוּ הַטַּעַם, שֶׁבִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה אוֹמְרִים תְּהִלָּה לְדָוִד לִפְנֵי הַתְּפִלָּה. הוּא מִשּׁוּם שֶׁתְּפִלַּת הַמִּנְחָה הִיא כְּנֶגֶד יִצְחָק שֶׁהוּא דִּין, וְעַל כֵּן מִטֶּרֶם שֶׁנִּמְצָא הַדִּין הַקָּשֶׁה, דְּהַיְנוּ קוֹדֶם הַתְּפִלָּה, בְּעוֹד שֶׁפְּנֵי הַמֶּלֶךְ מְאִירִים בַּחֶסֶד, יֹאמַר תְּהִלָּה לְדָוִד בַּסֵּדֶר הַהוּא שֶׁל מְזוֹנוֹת בְּשָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת, כִּי אַחַר הַתְּפִלָּה שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה וְתָלוּי עַל הָעוֹלָם, אֵינוֹ הַזְּמָן לָזֶה. בָּא רַבִּי פִּנְחָס וּנְשָׁקוֹ.
הלכה פסוקה
א. בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁחָרְבוּ בִקְדוּשָׁתָן הֵן עוֹמְדִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ''ו ל''א) וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שׁוֹמְמִין בִּקְדוּשָׁתָן הֵן עוֹמְדִין. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹהֲגִין בָּהֶן כָּבוֹד בְּיִישׁוּבָן כַּךְ נוֹהֲגִין בָּהֵן בְּחוּרְבָּנָם חוּץ מִכִּבּוּד וְרִבּוּץ שֶׁאֵין מְכַבְּדִין אוֹתָן וְאֵין מַרְבִּיצִין אוֹתָן עָלוּ בָּהֵן עֲשָׂבִים תּוֹלְשִׁין אוֹתָם וּמַנִּיחִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ אוֹתָן הָעָם וְתָעוֹר רוּחָם וְיִבְנוּם:
ב. אֵין סוֹתְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי לִבְנוֹת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ אוֹ בִמְקוֹם אַחֵר. אֲבָל בּוֹנִין אַחֵר וְאַחַר כַּךְ סוֹתְרִין זֶה שֶׁמָא יֶאֱרַע לָהֶם אוֹנֵס וְלֹא יִבְנוּ. וַאֲפִלּוּ כוֹתֵל אֶחָד מִמֶּנּוּ בּוֹנֶה הַחָדָשׁ בְּצַד הַיָּשָׁן. וְאַחַר כַּךְ סוֹתֵר הַיָּשָׁן. בָּמֶה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו אוֹ שֶׁלֹּא נָטוּ כוֹתְלָיו לִנְפּוֹל אֲבָל אִם חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו אוֹ שֶׁנָּטוּ כוֹתָלָיו לִנְפּוֹל סוֹתְרִין אוֹתוֹ מִיַּד וּמַתְחִילִין לִבְנוֹת בִּמְהֵרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁמָא תִדָחֵק הַשָּׁעָה וְיִשְׁאַר חָרֵב:
Synagogues and houses of study that are in ruins retain their sacred character, as it is said, "And I will desolate your sanctuaries" (Leviticus 26:31)—even when desolate they still retain their sacred character. The same respect must be shown them when they are in ruins as when they were sound and in use. The only difference is in regard to sweeping and laying the dust. Synagogues in ruins are not swept nor sprinkled to lay the dust. If grass has sprung up in them, the blades are plucked and left there, so that the people may be stirred to rebuild the ruined edifices.
A synagogue may not be demolished with the intention to build another on the same site or on a different site. The proposed synagogue must first be erected, and then the existing structure may be demolished, for fear that a mishap may occur which will prevent the people building. This rule applies even to the erection of a single wall. The new wall must first be set up adjacent to the old wall, which may then be demolished.
These rules apply to a structure, of which the foundations are not decayed. But if the foundations are failing or the walls threaten to collapse, the edifice is immediately demolished and work on the new building should be started at once, and proceed expeditiously by day and by night, for fear that there may be delay and the edifice would become a complete ruin.
מוסר
אַל תָּבֹא לָקַחַת עֵצָה מִמִּי שֶׁאַתָּה חוֹשְׁדּוֹ שֶׁמָא יְעָצְךָ לְפִי דַעְתּוֹ וְטוֹב לוֹ וְלֹא תִצְלַח בְּדָבָר וְעַל יְדֵי כֵן תַּחְשׁוֹד אוֹתוֹ וְתֹאמַר לוֹ לְדַעְתּוֹ יְעָצַנִי רָע וְשֶׁמָא נָקִי הוּא בָזֶה הַדָּבָר וְאָז יֵחָשֵׁב לְךָ הָעָוֹן כִּי חָשַׁדְתָּ בִכְשֵּׁרִים: אָמַר הַחָכָם תֵּן עֵצָה טוֹבָה וּנְכוֹנָה לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יָבֹא אֶצְלָךְ לְהִתְיַעֵץ. וַאֲפִלּוּ לְשׂוֹנְאֲךָ מִשְּׁנֵי טַעֲמִים אֶחָד אֲשֶׁר תֵּצֵא מִדִּין שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא. וְעוֹד כִּי בָזֶה תִתְנַקֵם מִשׂוֹנְאֲךָ. כִּי שׂוֹנְאֲךָ יַחְשׁוֹב בִּלְבָבוֹ וַדַּאי זֶה שׂוֹנֵא אוֹתִי לֹא יְעַצֵנִי טוֹבָה וְיַנִיחַ דַעְתָּךְ וְיַעֲשֶׂה דָבָר אֲחֵר אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לְמִכְשׁוֹל: