תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
כב (ב) וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃
וַחֲזָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יָת כָּל דִּי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי:
(ג) וַיָּ֨גׇר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קׇץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וּדְחֵל מוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם עַמָּא לַחֲדָא אֲרֵי סַגִּי הוּא וַעֲקַת לְמוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ד) וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כׇּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃
וַאֲמַר מוֹאָב לְסָבֵי מִדְיָן כְּעַן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יָת כָּל סַחֲרָנָנָא כְּמָא דִמְלַחִיךְ תּוֹרָא יָת יְרוֹקָא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִדָּנָא הַהִיא:
(ה) וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעֹ֗ר*(בספרי ספרד ואשכנז בְּע֗וֹר) פְּ֠ת֠וֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃
וּשְׁלַח אִזְגַּדִּין לְוָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר לִפְתוֹר אֲרָם דְעַל פְּרָת אֲרַע בְּנֵי עַמֵּיהּ לְמִקְרֵי לֵיהּ לְמֵימָר הָא עַמָּא נְפַק מִמִּצְרַיִם הָא חֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא וְהוּא שָׁרֵי מִלְּקִבְלִי:
(ו) וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר׃
וּכְעַן אִיתָא כְעַן לוֹט לִי יָת עַמָּא הָדֵין אֲרֵי תַקִּיף הוּא מִנִּי מָאִים אֵכּוּל לְאַגָּחָא בֵיהּ קְרָב וַאֲתָרֵכִנֵּיהּ מִן אַרְעָא אֲרֵי יְדַעְנָא יָת דִּי תְבָרַךְ מְבָרָךְ וְדִי תְלוֹט לִיט:
(ז) וַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק׃
וַאֲזָלוּ סָבֵי מוֹאָב וְסָבֵי מִדְיָן וְקִסְמַיָּא בִּידֵיהוֹן וַאֲתוֹ לְוָת בִּלְעָם וּמַלִּילוּ עִמֵּיהּ פִּתְגָּמֵי בָלָק:
22 (2) And Balaq the son of Żippor saw all that Yisra᾽el had done to the Emori.
(3) And Mo᾽av was sore afraid of the people, because they were many: and Mo᾽av was seized with dread because of the children of Yisra᾽el.
(4) And Mo᾽av said to the elders of Midyan, Now shall this company lick up all that are round about us, as the ox licks up the grass of the field. And Balaq the son of Żippor was king of Mo᾽av at that time.
(5) So he sent messengers to Bil῾am the son of Be῾or to Petor, which is by the river, to the land of the children of his people, to call him, saying, Behold, there is a people come out from Miżrayim: behold, they cover the face of the earth, and they abide over against me:
(6) come now therefore, I pray thee, curse me this people; for they are too mighty for me: perhaps I shall prevail, that we may smite them, and that I may drive them out of the land: for I know that he whom thou blessest is blessed, and he whom thou cursest is cursed.
(7) And the elders of Mo᾽av and the elders of Midyan departed with the rewards of divination in their hand; and they came to Bil῾am, and spoke to him the words of Balaq.
נביאים
ה (ו) וְהָיָ֣ה ׀ שְׁאֵרִ֣ית יַעֲקֹ֗ב בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּטַל֙ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֔ה כִּרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵ֑שֶׂב אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יְקַוֶּה֙ לְאִ֔ישׁ וְלֹ֥א יְיַחֵ֖ל לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ {פ}
וִיהֵי שְׁאָרָא דְבֵית יַעֲקֹב בְּגוֹ עַמְמִין סַגִיאִין כְּטַלָא קֳדָם יְיָ וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא דִי עַל עִסְבָּא דִי לָא מוֹרִיךְ לֶאֱנָשָׁא וְלָא מַכְתַּר לְבַר אֱנָשָׁא:
(ז) וְהָיָה֩ שְׁאֵרִ֨ית יַעֲקֹ֜ב בַּגּוֹיִ֗ם בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּאַרְיֵה֙ בְּבַהֲמ֣וֹת יַ֔עַר כִּכְפִ֖יר בְּעֶדְרֵי־צֹ֑אן אֲשֶׁ֧ר אִם־עָבַ֛ר וְרָמַ֥ס וְטָרַ֖ף וְאֵ֥ין מַצִּֽיל׃
וִיהֵי שְׁאָרָא דְיַעֲקֹב בְּעַמְמַיָא בְּגוֹ עַמְמִין סַגִיאִין כְּאַרְיָא בִּבְעִירָא בְחוּרְשָׁא וּכְלַיְתָא בְּעֶדְרֵי עָנָא דְאִם יַעֲדֵי וְיִרְמוֹס וְיִקְטוֹל וְלֵית דִי מְשֵׁיזִיב:
(ח) תָּרֹ֥ם יָדְךָ֖ עַל־צָרֶ֑יךָ וְכׇל־אֹיְבֶ֖יךָ יִכָּרֵֽתוּ׃
סַגִי מִבְּכֵן תִּתְקֵיף יְדָךְ יִשְׂרָאֵל עַל סַנְאָךְ וְכָל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ יִשְׁתֵּיצוּן:
(ט) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְהִכְרַתִּ֥י סוּסֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהַאֲבַדְתִּ֖י מַרְכְּבֹתֶֽיךָ׃
וִיהֵי בְעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ וֶאֱשֵׁיצֵי סוּסְוַת עַמְמַיָא מִבֵּינָךְ וְאוֹבֵיד רְתִיכֵיהוֹן:
(י) וְהִכְרַתִּ֖י עָרֵ֣י אַרְצֶ֑ךָ וְהָרַסְתִּ֖י כׇּל־מִבְצָרֶֽיךָ׃
וֶאֱשֵׁיצֵי קִרְוֵי עַמְמַיָא מֵאַרְעָךְ וַאֲפַגֵיר כָּל כְּרַכֵּיהוֹן תַּקִיפַיָא:
(יא) וְהִכְרַתִּ֥י כְשָׁפִ֖ים מִיָּדֶ֑ךָ וּֽמְעוֹנְנִ֖ים לֹ֥א יִֽהְיוּ־לָֽךְ׃
וֶאֱשֵׁיצֵי חֲרָשִׁין מִבֵּינָךְ וּמְעַנְנִין לָא יְהוֹן לָךְ:
5 (6) And the remnant of Ya῾aqov shall be in the midst of many peoples like dew from the Lord, like the showers upon the grass, that tarries not for man, nor waits for the sons of men.
(7) And the remnant of Ya῾aqov shall be among the nations in the midst of many peoples like a lion among the beasts of the forest, like a young lion among the flocks of sheep: who, if he go through, treads down, and tears in pieces, and none can deliver.
(8) Thy hand shall be lifted up upon thy adversaries, and all thy enemies shall be cut off.
(9) And it shall come to pass on that day, says the Lord, that I will cut off thy horses out of the midst of thee, and I will destroy thy chariots:
(10) and I will cut off the cities of thy land, and throw down all thy strongholds:
(11) And I will cut off witchcrafts out of thy hand; and thou shalt have no more soothsayers:
כתובים
ג (ז) לֹֽא־אִ֭ירָא מֵרִבְב֥וֹת עָ֑ם אֲשֶׁ֥ר סָ֝בִ֗יב שָׁ֣תוּ עָלָֽי׃
לָא תִדְחַל מִמַצוּתָא דְעָם דַחֲזוֹר חֲזוֹר אִתְכְּנַשׁוּ עֲלָי:
(ח) ק֘וּמָ֤ה יְהֹוָ֨ה ׀ הוֹשִׁ֘יעֵ֤נִי אֱלֹהַ֗י כִּֽי־הִכִּ֣יתָ אֶת־כׇּל־אֹיְבַ֣י לֶ֑חִי שִׁנֵּ֖י רְשָׁעִ֣ים שִׁבַּֽרְתָּ׃
קוּם יְיָ פְּרוֹק יָתִי אֱלֹהָי אֲרוּם מַחֵיתָ כָּל בַּעֲלֵי דְבָבַי עַל לִיסַתְהוֹן כַּכֵי רַשִׁיעֵי תִּבַּרְתָּ:
(ט) לַֽיהֹוָ֥ה הַיְשׁוּעָ֑ה עַֽל־עַמְּךָ֖ בִרְכָתֶ֣ךָ סֶּֽלָה׃ {פ}
מִן קֳדָם יְיָ פּוּרְקָנָא עַל עַמָךְ בִּרְכָתָךְ לְעָלְמִין:
ד (א) לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃
לְשַׁבָּחָא עַל חִנְגִיתָא תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד:
(ב) בְּקׇרְאִ֡י עֲנֵ֤נִי ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י צִדְקִ֗י בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י חׇ֝נֵּ֗נִי וּשְׁמַ֥ע תְּפִלָּתִֽי׃
בְּעִדָן צְלוֹתִי קַבֵּל מִנִי אֱלוֹהַּ צִדְקוֹתִי בְּעִידָן עַקְתָא אַפְתִּיתָא לִי חוּס עֲלַי וְקַבֵּל צְלוֹתִי:
(ג) בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ עַד־מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה תֶּאֱהָב֣וּן רִ֑יק תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה׃
בְּנֵי נְשָׁא מְטוּל מֶה אַיְקָרִי לְאִתְכְּנָעוּתָא תְּרַחֲמִין סְרִקוּתָא תִּבְעוּן כַּדִיבוּתָא לְעָלְמִין:
3 (7) I will not be afraid of ten thousands of people, that have set themselves against me round about.
(8) Arise, O Lord; save me, O my God: for Thou hast smitten all my enemies upon the cheek; Thou hast broken the teeth of the wicked.
(9) Salvation belongs to the Lord: Thy blessing be upon Thy people. (Sela.)
4 (1) For the chief Musician on strings, A Psalm of David.
(2) Hear me when I call, O God of my righteousness: Thou hast enlarged me when I was in distress; have mercy upon me, and hear my prayer.
(3) O sons of men, how long will you turn my glory into shame? you love vanity, and seek after falsehood. (Sela.)
משנה
א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה זֶה, עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר:
ב. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ, עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַרְקַבְנִין, וְהַחַלְבְּצִין, וְהַבֻּכְרִיָּה. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרִכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן:
ג. קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַצַּבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בִבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִתְרוּמוֹת, וְלֹא בִנְבֵלוֹת, וְלֹא בִטְרֵפוֹת, וְלֹא בִשְׁקָצִים, וְלֹא בִרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן:
ד. לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
ה. לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן:
ו. הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי:
ז. וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טָעַם:
1. They said an important general principle with regard to the sabbatical year: anything that is food for man or beast, or a species [of plants] used for dyeing, and cannot be left growing in the soil, the law of the sabbatical year is applied both to it and to its money substitute and the law of removal applies both to it and to its money substitute. Which are they? The leaves of the wild luf, the leaf of ceterach, endives, leeks, portulaca, and netz hahalav. What is the food for cattle? Thorns and thistles. What is species of dyeing matter? Aftergrowths of woad and madder. The law of the seventh year applies both to them and to their money-substitutes and the law of removal applies both to them and to their money substitute.
2. And they said yet another general principle: Anything that is food for man or beast, or is used for dyeing, but can be left in the soil, the law of the sabbatical year applies both to it and to its money substitute but the law of removal does not apply to it or to its money substitute. Which are these? The root of wild luf, the root of ceterach, scolopendrium, the root of netz hahalav and buchreyah. What is the species of dyeing matter? Puah (madder) and reseda. The law of the sabbatical year applies both to them and to their money substitute but the law of removal does not apply to them or to their money substitute. Rabbi Meir says: their money substitutes must be removed by Rosh Hashanah. They said to him: since this law does not apply to the plants themselves, all the more so it does not apply to their money-substitute.
3. The peels and the blossom of the pomegranate, the nutshells, and fruit seeds the laws of sabbatical produce apply to them and to their money substitutes. The dyer may use them for himself, but he may not dye with them for a wage, since one may not engage in business with seventh year produce, or with first-born animals, or with terumah, or with nevelah, or with trefah, or with reptiles or with creeping things. One should not buy field-vegetables and sell them in the market. But he may gather them and have his son sell them on his behalf. If he gathered them for his own use, and some remains over, he may sell them.
4. If one buys a first-born animal for his son’s [wedding] feast, or for a festival, and then decides that he has no need for it, he may sell it. Trappers of wild animals, birds and fishes, who chanced upon unclean species, may sell them. Rabbi Judah says: also a man who happened to chance one upon by accident may buy or sell, provided that he does not make this into his regular profession. But the sages prohibit.
5. The lulavim of hawthorn trees and carobs the laws of sheviit apply to them and to their money substitutes, the law of removal applies to them and to their money substitutes. The lulavim of the terebinth, the pistachio tree and the white thorn, the laws of sheviit apply to them and to their money substitutes, but the law of removal does not apply to them and to their money substitutes. But as for the leaves the law of removal applies, since they fall from their stem.
6. The rose, henna, balsam, the lotus tree the laws of sheviit apply to them and to their money substitutes. Rabbi Shimon says: sheviit does not apply to the balsam, since it is not a fruit.
7. If a new rose has been preserved in old oil, the rose may be taken out. But if an old rose was preserved in new oil, it is subject to the law of removal. New carobs preserved in old wine, or old carobs in new wine, are subject to the law of removal. This is the general principle: Any thing that imparts taste, he must remove it if it is one kind mixed with a different kind. But if it is mixed with the identical kind, then [the whole is subject to removal] even if only the smallest quantity exists. Sabbatical year produce renders similar kinds prohibited even [if it exists] in the smallest quantity. But if of different species only when it imparts taste.
גמרא
אִתְמָר הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם פְּתִיתִין וּשְׁלֵמִים אָמַר רַב הוּנָא מְבָרֵךְ עַל הַפְּתִיתִים וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵמִים. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר שְׁלֵימָה מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר אֲבָל פְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין וּשְׁלֵימָה מִן הַשְּׂעוֹרִין דִּבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עַל הַפְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵימָה שֶׁל שְׂעוֹרִין. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וְיָרֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶן וּמַנּוּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא דְּמַר בְּרֵיה דְרָבִינָא מַנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ תָּנֵי תַּנָא קָמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַנִיחַ הַפְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ וּמְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמָךְ אָמַר לֵיהּ שַׁלְמָן. אָמַר לֵיהּ שָׁלוֹם אַתָּה וְשָׁלוֹם מִשְׁנָתָךְ שֶׁשַּׂמְתָּ שָׁלוֹם בֵּין הַתַּלְמִידִים. אָמַר רַב פָּפָּא הַכֹּל מוֹדִים בְּפֶסַח שֶׁמַּנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ שְׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ. מָאי טַעְמָא (דברים ט''ז) לֶחֶם עוֹנִי כְתִיב. אָמַר רִבִּי אַבָּא וּבְשַׁבָּת חַיָּיב לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת מָאי טַעְמָא (שמות ט''ז) לֶחֶם מִשְׁנֶה כְתִיב. אָמַר רַב אַשֵׁי חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא דְנָקִיט תַּרְתֵּי וּבָצַע חָדָא. רִבִּי זֵירָא הֲוָה בָצַע אַכּוּלָה שֵׁירוּתָא. אָמַר לֵיהּ רַבִינָא לְרַב אַשֵׁי וְהָא קָא מִתְחֲזֵי כְּרַעֲבְתָנוּתָא אָמַר כֵּיוַן דְּכָל יוֹמָא לָא קָא עָבִיד הָכִי וְהָאִידְנָא קָעָבִיד לָא מִתְחֲזֵי כְּרַעְבְתָנוּתָא רַב אָמֵי וְרַב אָסֵי כִּי הֲוָה מִתְרַמֵי לְהוּ רִיפְתָּא דְעֵרוּבָא מְבָרְכִין עָלֵיהּ הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. אַמְרֵי הוֹאִיל וְאִתְעֲבִיד בֵּיהּ מִצְוָה חָדָא נַעֲבֵיד בֵּיהּ מִצְוָה אַחֲרִיתִי:
It was stated that there was an amoraic dispute with regard to whether to recite the blessing over a whole loaf of bread or to recite it over a piece of bread: If they brought pieces and whole loaves of bread before those partaking of a meal, Rav Huna said: One may recite the blessing over the pieces and with that blessing exempts the whole loaves as well. Rabbi Yoḥanan said: The optimal manner in which to fulfill the mitzva is to recite the blessing over the whole loaf. However, if the piece was of wheat bread and the whole loaf was of barley bread, everyone agrees that one recites a blessing over the piece of wheat bread. Although it is a piece of bread, it is nevertheless of superior quality, and in so doing one exempts the whole loaf of barley bread.
Rabbi Yirmeya bar Abba said that the dispute between Rav Huna and Rabbi Yoḥanan is parallel to a tannaitic dispute with regard to the halakhot of teruma. We learned: Even though the onions from which the teruma must be separated are divided equally between the two, one separates teruma from a whole small onion but not from half of a large onion. Rabbi Yehuda says: No, rather, he separates teruma from half of a large onion. What, is it not that they disagree over this point, that one Sage, Rabbi Yehuda, held that the more significant takes precedence; therefore half of a large onion which is of superior quality is preferable, and the first tanna held that the whole item takes precedence?
The Gemara rejects this comparison: Where there is a priest who can immediately take the teruma from him, everyone agrees that more significant takes precedence. When they disagree is in a case where there is no priest there, as we learned in a mishna: Everywhere that there is a priest, one separates teruma from the best, and whenever there is no priest, one separates teruma from that which will endure, so that when a priest ultimately receives it, he will be able to derive benefit from it. Rabbi Yehuda says: One always separates teruma only from the best, even though it is not the longest-lasting.
With regard to the dispute between Rabbi Yoḥanan and Rav Huna, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: A God-fearing individual fulfills both. And who is this God-fearing person? Mar, son of Ravina, as the Gemara relates that Mar, son of Ravina, would place the piece inside the whole loaf and break them together.
Similarly, the Gemara relates that the tanna recited a baraita before Rav Naḥman bar Yitzḥak: One places the piece inside the whole loaf, then breaks the bread and recites a blessing. Rav Naḥman said to him: What is your name? He answered: Shalman. Rav Naḥman replied with a pun: You are peace [shalom] and the teaching that you recited is complete [shelema] as by means of this baraita the disputing opinions are reconciled and you established peace among students.
This resolution is reinforced in a unique case, as Rav Pappa said: Everyone agrees that while fulfilling the mitzva of eating matza on Passover, one places the piece inside the whole and breaks. What is the reason? With regard to matza the phrase “Bread of affliction” (Deuteronomy 16:3) is written, and the poor typically eat their bread in pieces. Therefore, eating matza on Passover evening, the broken matza is also significant.
In connection to the various halakhot with regard to breaking bread, especially on Festivals, the Gemara cites another halakha. Rabbi Abba said: And on Shabbat one is obligated to break bread for the meal over two loaves. What is the reason? Because in the Torah portion that discusses gathering manna on Friday for Shabbat, the phrase: “Twice as much bread” (Exodus 16:22) is written. To commemorate this, Shabbat meals are based on two loaves of bread.
With regard to the manner in which these two loaves are to be broken, Rav Ashi said: I saw Rav Kahana who would take two loaves and break one. Rabbi Zeira would break off one large piece from the loaf, and eat from it for the entire Shabbat meal. Ravina said to Rav Ashi about this: Doesn’t it appear gluttonous for one to break off so large a piece? Rav Ashi said to him: Since every other day he does not do so, and today he does, it does not appear gluttonous, but rather in deference to the mitzva of the Shabbat meals.
With regard to eating on Shabbat, the Gemara relates: Rav Ami and Rav Asi, when the opportunity to use the bread of the eiruv in the Shabbat meal would present itself, they would recite: Who brings forth bread from the earth over it. They said in explanation: Since one mitzva was performed with it, we will perform another mitzva with it.
זוהר
וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְגוֹמֵר. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (תהלים ק''ב) תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטוֹף וְגוֹמֵר. תְּלַת אִינוּן דִּכְתִּיב בְּהוּ תְּפִלָּה וְאוּקְמוּהָ מִלָּה דָּא חָד הֲוָה מֹשֶׁה וְחָד הֲוָה דָוִד וְחָד עָנִי דְאִתְכְּלִילוּ בְהוּ וְאִתְחֲבָר בְּהוּ וְאִי תֵימָא הָא כְתִיב (חבקוק ג) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא הָא אַרְבַּע אִינוּן. אֶלָּא חֲבַקּוּק לָאוּ בְגִין תְּפִלָּה הֲוָה וְאַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בֵּיהּ תְפִלָּה תוּשְׁבַחְתָּא וְהוֹדָאָה אִיהוּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַל דְּאַחְיָא לֵיהּ וְעָבַד עִמֵּיהּ נִסִין וּגְבוּרָן דְהָא בְרֵיהּ דְשׁוּנַמִּית הֲוָה. אֲבָל תְּלָתָא אִינוּן דְאִקְרוּן תְּפִלָּה. (תהלים צ) תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים תְּפִלָּה דָא דְלֵית כְּגִינֵיהּ בְּבַר נַשׁ אַחֲרָא תְּפִלָּה לְדָוִד. תְּפִלָּה דָא אִיהוּ תְפִלָּה דָא דְלֵית כְּגִינֵיהּ בְּמַלְכָּא אַחֲרָא. תְּפִלָּה לֶעָנִי. תְפִלָּה דָא קָדִים לִתְפִלָּה דְמֹשֶׁה. וְקָדִים לַתְּפִלָּה דְדָוִד וְקָדִים לְכָל שְׁאָר צְלוֹתִין דְעַלְמָא. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּעָנִי אִיהוּ תְבִיר לִבָא. וּכְתִיב (שם לד) קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְגוֹמֵר וּמִסְכְּנָא עָבִיד תָּדִיר קְטָטָה בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָצִית וְשָׁמַע מִלּוֹי. כֵיוַן דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ פָּתַח כָּל כַּוֵּי רְקִיעִין וְכָל שְׁאָר צְלוֹתִין דְּקָא סַלְקִין לְעֵילָא דָחֵי לוֹן הַהוּא מִסְכְּנָא תְבִיר לִבָּא דִכְתִיב תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטוֹף. כִּי יִתְעַטֵּף מִבְעֵי לֵיהּ. מָאי כִּי יַעֲטוֹף. אֶלָּא אִיהוּ עָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְעַלְמָא וְלָא עָאלִין עַד דִצְלוֹתָא דִילֵיהּ עָאלַת. וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָמַר יִתְעַטְּפוּן כָּל צְלוֹתִין וּצְלוֹתָא דָא תִיעוּל לְגַבַּאי. לָא בָעֵינָא הָכָא בֵי דִינָא דִידוּנוּן בֵינָנָא קָמָאי לִיהֱווֹ תַרְעוּמִין דִּילֵיהּ וַאֲנָא וְהוּא בִלְחוֹדָנָא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְיַיחֵד בִּלְחוֹדוֹי בְאִינוּן תוּרְעֲמִין בְּהַהוּא צְלוֹתָא דִכְתִיב וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי יְיָ וַדָּאי. כָל חֵילֵי שְׁמַיָּא שָׁאֲלִין אִלֵּין לְאִלֵּין. קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בְמָאי אִתְעֲסָק בְמָאי אִשְׁתְּדַל. אַמְרִין אִתְיַחֲדָא בְתִיאוּבְתָּא בְמָאנִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ לָא יַדְעוּ מַה אִתְעֲבִיד מֵהַהוּא צְלוֹתָא דְמִסְכְּנָא וּמִכָּל אִינוּן תוּרְעָמִין דִּילֵיהּ דְּלֵית תִיאוּבְתָּא לְמִסְכְּנָא אֶלָּא כַד שָׁפִיךְ דִּמְעוֹי בְתוּרְעָמוּ קָמֵי מַלְכָא קַדִּישָׁא וְלֵית תִּיאוּבְתָּא בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אֶלָּא כַד מְקַבֵּל לוֹן וְאוּשְׁדוּ קָמֵיהּ וְדָאי אִיהִי צְלוֹתָא דְעָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא. מֹשֶׁה צַלֵּי צְלוֹתֵיהּ וְאִתְעַכָּב כַּמָּה יוֹמִין בְהָאי תְפִלָּה. דָּוִד חָמָא דְכָל כַּוִין וְכָל תַּרְעֵי שְׁמַיָא כֻלְּהוּ זַמִינִין לְאַפְתְּחָא לְמִסְכְּנָא וְלֵית בְּכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָצִית מִיַּד כִּצְלוֹתָא דְמִסְכְּנָא כֵיוַן דְּחָמָא הָאי עָבַד גַּרְמֵיהּ עַנְיָא וּמִסְכְּנָא פָשַׁט לְבוּשָׁא דְמַלְכוּתָא וְיָתִיב בְּאַרְעָא כְּמִסְכְּנָא אָמַר תְפִלָּה דִכְתִּיב תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ עֲנֵנִי. וְאִי תֵימָא אֲמָאי. בְּגִין כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דָוִד וְלָאוּ מַלְכָּא אַנְתְּ וּשְׁלִיטָא עַל מַלְכִין תַּקִּיפִין וְאַתְּ עָבִיד גַּרְמָךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן. מִיַּד אַהְדָר צְלוֹתֵיהּ בְּגוֹוָנָא אַחֲרָא וְשָׁבַק מִלָּה דְאֶבְיוֹן דְּעָנִי וְאָמַר שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אֲנִי. וְעִם כָּל דָא כֹלָא הֲוָה בֵיה בְּדָוִד אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ:
וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי וְכוּ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח, תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטוֹף וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם תְּפִלָּה, וְהֶעֱמִידוּהוּ דָּבָר זֶה. אֶחָד הוּא מֹשֶה, אֶחָד הוּא דָּוִד, וְאֶחָד הוּא עָנִי, שֶׁנִּכְלָל בָּהֶם וְנִתְחַבֵּר בָּהֶם. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב, תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, הֲרֵי אַרְבָּעָה הֵם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא חֲבַקּוּק, לֹא מִשּׁוּם תְּפִלָּה הוּא אָמַר, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ תְּפִלָּה, שֶׁבָח וְהוֹדָאָה הוּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל שֶׁהֱחֶיָה אוֹתוֹ, וְעָשָׂה עִמּוֹ נִסִּים וּגְבוּרוֹת. כִּי בְּנָהּ שֶׁל שׁוּנַמִּית הָיָה, שֶׁהֱחֶיָה אוֹתוֹ אֱלִישָׁע. אֲבָל שְׁלֹשָה הֵם הַנִּקְרָאִים תְּפִלָּה, תְּפִלָּה לְמֹשֶה אִישׁ הָאֱלֹקִים, תְּפִלָּה זוֹ שֶׁאֵין כָּמוֹהָ בְּאָדָם אַחֵר. תְּפִלָּה לְדָוִד, תְּפִלָּה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ בְּמֶלֶךְ אַחֵר. תְּפִלָּה לֶעָנִי, תְּפִלָּה הִיא. מְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָה מִי חֲשׁוּבָה מִכֻּלָּן, הֱוֵי אוֹמֵר, תְּפִלָּה שֶׁל עָנִי. תְּפִלָּה זוֹ קוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה שֶׁל מֹשֶה, וְקוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה שֶׁל דָּוִד. וְקוֹדֶמֶת מִכָּל שְׁאָר תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם. שׁוֹאֵל מַהוּ הַטַעַם, וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁעָנִי הוּא שָׁבוּר הַלֵּב, וְכָתוּב, קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב. וְהֶעָנִי עוֹשֶׂה תָּמִיד רִיב עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו. כֵּיוָן שֶׁהֶעָנִי הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, פּוֹתֵחַ כָּל חֲלוֹנוֹת הָרָקִיעַ וְכָל שְׁאָר הַתְּפִלּוֹת הָעוֹלוֹת לְמַעְלָה דּוֹחֶה אוֹתָם אוֹתוֹ הֶעָנִי, שָׁבוּר הַלֵּב. שֶׁכָּתוּב, תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטוֹף. וְהָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, כִּי יִתְעַטֵּף, מַהוּ כִּי יַעֲטוֹף. אֶלָּא, הַפֵּרוּשׁ הוּא, הוּא עוֹשֶׂה אִיחוּר, שֶׁמְּאַחֵר כָּל תְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁאֵינָן נִכְנָסוֹת עַד שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ נִכְנֶסֶת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, תִּתְאֲחֵרְנָה כָּל הַתְּפִלּוֹת וּתְפִלָּה זוֹ תַּעֲלֶה אֵלָי, אֵינִי צָרִיךְ כָּאן בֵּית דִּין שֶׁיָּדוּנוּ בֵּינֵינוּ, לְפָנַי תִּהְיֶינָה הַתַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲנִי וְהוּא נִהְיֶה בִּלְבַדֵּנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְיַחֵד בִּלְבַדּוֹ בְּאֵלּוּ הַתַּרְעוֹמוֹת, בַּתְּפִלָּה הַהִיא, שֶׁכָּתוּב, וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי ה', וַדַּאי. כָּל צְבָאוֹת הַשָּׁמַיִם שׁוֹאֲלִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ, בַּמֶּה עוֹסֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּמֶּה מִשְׁתַּדֵּל. אוֹמְרִים לָהֶם, הוּא מִתְיַחֵד בִּתְשׁוּקָה בַּכֵּלִים שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ בְּנִשְׁבְּרֵי לֵב. כֻּלָּם אֵינָם יוֹדְעִים מַה נַּעֲשֶׂה מִתְּפִלַּת הֶעָנִי, וּמִכָּל אֵלּוּ הַתַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, כִּי אֵין תְּשׁוּקָה לֶעָנִי אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ דְּמָעוֹת בְּתַּרְעוֹמוֹת לִפְנֵי הַמֶלֶךְ הַקָדוֹשׁ. וְאֵין תְּשׁוּקָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא מְקַבֵּל אוֹתָם, וְנִשְׁפָּכִים לְפָנָיו. וְזוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁעוֹשָׂה אִיחוּר וְעִכּוּב לְכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. מֹשֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ וְנִתְעַכֵּב כַּמָּה יָמִים בַּתְּפִלָּה הַזּוֹ, מֵחֲמַת תְּפִלַּת הֶעָנִי. דָּוִד רָאָה שֶׁכָּל הַחֲלוֹנוֹת וְכָל שַׁעֲרֵי הַשָׁמַיִם כֻּלָּם מוּכָנִים לְהִפָּתַח לִתְפִלַּת הֶעָנִי, וְאֵין בְּכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהּ מִיָּד, כִּתְפִלַּת הֶעָנִי. כֵּיוָן שֶׁרָאָה זֶה, עָשָׂה עַצְמוֹ עָנִי וְאֶבְיוֹן, פָּשַׁט לְבוּשׁ הַמַּלְכוּת וְיָשַׁב עַל הָאָרֶץ כָּאֶבְיוֹן, וְאָמַר תְּפִלָּה, שֶׁכָּתוּב, תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךְ עֲנֵנִי. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה, מִשּׁוּם כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲנִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, וְכִי אֵינְךְ מֶלֶךְ וְשַׁלִּיט עַל מְלָכִים גִּבּוֹרִים, וְאַתָּה עוֹשֶׂה עַצְמְךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן. מִיָּד הֶחֱזִיר תְּפִלָּתוֹ בְּאֹפֶן אַחֵר, וְעָזַב הַמִּלִּים אֶבְיוֹן וְעָנִי, וְאָמַר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי. וְעִם כָּל זֶה, הַכֹּל הָיָה בְּדָוִד, הֵן עָנִי וְהֵן חָסִיד. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, יָפֶה אָמַרְתָּ.
הלכה פסוקה
א. מִי שֶׁטָּעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלֹא אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וְלֹא מוֹרִיד הַטַּל חוֹזֵר לְרֹאשׁ וְאִם הִזְכִּיר הַטַּל אֵינוֹ חוֹזֵר. וְאִם טָעָה בִּימוֹת הַחַמָּה וְאָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם חוֹזֵר לְרֹאשׁ וְאִם לֹא הִזְכִּיר טַל אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ שֶׁאֵין הַטַּל נֶעְצַר וְאֵין צָרִיךְ בַּקָּשָׁה:
ב. מִי שֶׁשָּׁכַח שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים אִם נִזְכָּר קוֹדֶם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל אֶת הַגְּשָׁמִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְאִם נִזְכָּר אַחַר שֶׁבֵּירָךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה חוֹזֵר לְבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ וּמִתְפַּלֵּל שְׁנִיָּה:
ג. טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבוֹא אִם נִזְכַּר קוֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה וּמַזְכִּיר. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ. וְאִם הָיָה רָגִיל לוֹמַר תַחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ קוֹדֶם שֶׁיַּעֲקוֹר רַגְלָיו חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה:
ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה שֶׁל רָאשֵׁי חָדָשִׁים אֲבָל עַרְבִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם לֹא הִזְכִּיר אֵינוֹ חוֹזֵר:
If one, in the winter, erroneously omitted both phrases, "Who causeth the rain to descend" and also "Who causeth the dew to descend", he should turn back to the beginning of the Amidah. If he recited the phrase referring to the dew, he does not turn back. If, in the summer, one said, in error, "Who causeth the rain to descend", he turns back to the beginning of the Amidah. If he omitted the phrase referring to the dew, he is not directed to read the Amidah again from the beginning, because the dew is never withheld and does not need a special petition.
If one forgot to include the petition "Give dew and rain" in the blessing relating to prosperity for the year and became aware of his omission before reciting the blessing which concludes, "Who heareth prayer", he recites the petition for rain in the latter blessing. If he only became aware of the omission after reciting this blessing he turns back to the blessing relating to prosperity for the year. If he did not become aware of his omission till he had completed the entire Amidah, he turns back to the beginning and recites the whole of it a second time.
If one made a mistake and did not recite the paragraph beginning, "May our memorial ascend and come etc." (specially recited on New Moons and festivals) and became aware of his omission before he had concluded the Amidah, he turns back to the blessing relating to the restoration of the Temple service and includes the paragraph omitted. If he became aware of his omission after he had concluded the Amidah, he turns back to its beginning. If he was wont to add propitiatory prayers after the Amidah, and became aware of his omission of them after he had completed the Amidah but before he had stepped back at its conclusion he turns back to the blessing relating to the restoration of the Temple service.
These rules apply to the Amidah on the intermediate days of the festivals as well as the morning and afternoon Amidah of the New Moon. But if one did not recite this paragraph in the Amidah of the evening service of the New Moon, he does not turn back.*Because the Supreme Court did not fix the first day of the new month in the evening before that day but on the day itself.
מוסר
אִם חָטָּא חַבֵירְךָ וְהִתְרִיתָ בּוֹ פְּלוֹנִי אַל תַּעֲשֶׂה כֵּן יוֹתֵר וְחָזַר וַעֲשָׂאוֹ כִּי לֹא יִשְׁמַע אֵלֶיךָ וְעָבַר עֲבֵירָה תַּכְרִיז עָלָיו בָּרַבִּים הִתְרֵיתִי בוֹ וְהוּא לֹא שָׁמַע לְהַתְרָאָתִי: וְאִם יְרַנְּנוּ הָעוֹלָם עַל צַדִיק פְּלוֹנִי אֶחָד שֶׁבָּא לוֹ מִקְרֶה אֶחָד רָע. תֹּאמַר לוֹ בַעֲוֹן הַדּוֹר נִתְפַּשׂ שֶׁהַצַדִּיקִים נִתְפָּשִׂים בַּעֲוֹן הַדּוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה) רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם: הַמְּשַׁנֶּה מִנְהַג רִאשׁוֹנִים כְּמוֹ פְּיוּטִים וְקְרוֹבֵץ שֶׁהִנְהִיגוּ לוֹמַר קְרוֹבֵץ הַקַּלִיר וְאוֹמֵר קְרוֹבֵץ אֲחֵרוֹת עוֹבֵר מִשּׁוּם (משלי כב) אַל תַּסִּיג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ. לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךְ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים: