תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
יג (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ב) שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃
שְׁלַח לָךְ גֻּבְרִין וִיאַלְּלוּן יָת אַרְעָא דִכְנַעַן דִּי אֲנָא יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל גַּבְרָא חַד גַּבְרָא חַד לְשִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי תְּשַׁלְּחוּן כֹּל רַבָּא דִבְהוֹן:
(ג) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃
וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה מִמַּדְבְּרָא דְפָארָן עַל מֵימְרָא דַיְיָ כֻּלְּהוֹן גֻּבְרִין רֵישֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִנּוּן:
(ד) וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃
וְאִלֵּין שְׁמָהַתְהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בַּר זַכּוּר:
(ה) לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי׃
לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן שָׁפָט בַּר חוֹרִי:
(ו) לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃
לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה כָּלֵב בַּר יְפֻנֶּה:
13 (1) And the Lord spoke to Moshe, saying,
(2) Send thou men, that they may spy out the land of Kena῾an, which I give to the children of Yisra᾽el: of every tribe of their fathers shall you send a man, every one a ruler among them.
(3) And Moshe by the commandment of the Lord sent them from the wilderness of Paran: all those men were heads of the children of Yisra᾽el.
(4) And these were their names: of the tribe of Re᾽uven, Shammua son of Zakkur.
(5) Of the tribe of Shim῾on, Shafat son of Ḥori.
(6) Of the tribe of Yehuda, Kalev, son of Yefunne.
נביאים
ב (א) וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻֽׁעַ־בִּן־נ֠וּן מִֽן־הַשִּׁטִּ֞ים שְׁנַֽיִם־אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ לֵאמֹ֔ר לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְאֶת־יְרִיח֑וֹ וַיֵּ֨לְכ֜וּ וַ֠יָּבֹ֠אוּ בֵּית־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֛ה וּשְׁמָ֥הּ רָחָ֖ב וַיִּשְׁכְּבוּ־שָֽׁמָּה׃
וּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מִן שִׁטִין תְּרֵין גוּבְרִין מְאַלְלִין בְּרָז לְמֵימָר אֲזִילוּ חֲזוּ יַת אַרְעָא וְיַת יְרִיחוֹ וַאֲזַלוּ וְעַלוּ לְבֵית אִתְּתָא פּוּנְדְקִיתָא וּשְׁמָה רָחָב וּשְׁכִיבוּ תַמָן:
(ב) וַיֵּ֣אָמַ֔ר לְמֶ֥לֶךְ יְרִיח֖וֹ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה אֲ֠נָשִׁ֠ים בָּ֣אוּ הֵ֧נָּה הַלַּ֛יְלָה מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַחְפֹּ֥ר אֶת־הָאָֽרֶץ׃
וְאִתְאַמַר לְמַלְכָּא דִירִיחוֹ לְמֵימָר הָא גוּבְרַיָא אֲתוֹ הָכָא בְּלֵילְיָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַלָלָא יַת אַרְעָא:
(ג) וַיִּשְׁלַח֙ מֶ֣לֶךְ יְרִיח֔וֹ אֶל־רָחָ֖ב לֵאמֹ֑ר ה֠וֹצִ֠יאִי הָאֲנָשִׁ֨ים הַבָּאִ֤ים אֵלַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ לְבֵיתֵ֔ךְ כִּ֛י לַחְפֹּ֥ר אֶת־כׇּל־הָאָ֖רֶץ בָּֽאוּ׃
וּשְׁלַח מַלְכָּא דִירִיחוֹ לְוַת רָחָב לְמֵימָר אַפִיקִי גֻבְרַיָא דַאֲתוֹ לְוָתִיךְ דַעֲלוּ לְבֵיתֵיךְ אֲרֵי לְאַלָלָא יַת כָּל אַרְעָא אֲתוֹ:
(ד) וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה אֶת־שְׁנֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים וַֽתִּצְפְּנ֑וֹ וַתֹּ֣אמֶר ׀ כֵּ֗ן בָּ֤אוּ אֵלַי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָדַ֖עְתִּי מֵאַ֥יִן הֵֽמָּה׃
וּדְבִירַת אִתְּתָא יַת תְּרֵין גֻבְרַיָא וְאַטְמַרַתְנוּן וַאֲמָרַת בְּקוּשְׁטָא אֲתוֹ לְוָתִי גֻבְרַיָא וְלָא יִדְעֵית אֵי מִנָן אִינוּן:
(ה) וַיְהִ֨י הַשַּׁ֜עַר לִסְגּ֗וֹר בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ וְהָאֲנָשִׁ֣ים יָצָ֔אוּ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אָ֥נָה הָלְכ֖וּ הָאֲנָשִׁ֑ים רִדְפ֥וּ מַהֵ֛ר אַחֲרֵיהֶ֖ם כִּ֥י תַשִּׂיגֽוּם׃
וַהֲוָה עִדָן לְמֵיחַד תַּרְעָא בְּקִבְלָה וְגֻבְרַיָא נְפַקוּ לָא יַדְעֵית לְאָן אֲזַלוּ גֻבְרַיָא רִדְפוּ בִּפְרִיעַ בַּתְרֵיהוֹן אֲרֵי תַדְבְּקוּנוּן:
(ו) וְהִ֖יא הֶעֱלָ֣תַם הַגָּ֑גָה וַֽתִּטְמְנֵם֙ בְּפִשְׁתֵּ֣י הָעֵ֔ץ הָעֲרֻכ֥וֹת לָ֖הּ עַל־הַגָּֽג׃
וְהִיא אַסְקַתְנוּן לְאִגְרָא וְאַטְמַרַתְנוּן בִּטְעוּנֵי כִתָּנָא דִסְדִירִין לָהּ עַל אִגְרָא:
2 (1) And Yehoshua the son of Nun sent out of Shittim two men to spy secretly, saying, Go view the land, and Yeriĥo. And they went, and came to the house of a harlot named Raĥav, and lodged there.
(2) And it was told the king of Yeriĥo, saying, Behold, there came men in here tonight of the children of Yisra᾽el to search out the country.
(3) And the king of Yeriĥo sent to Raĥav, saying, Bring forth the men that are come to thee, who are entered into thy house: for they are come to search out all the country.
(4) And the woman took the two men, and hid them, and said thus, There came men to me, but I know not from where they were:
(5) and it came to pass about the time of shutting of the gate, when it was dark, that the men went out: whither the men went I know not: pursue after them quickly; for you shall overtake them.
(6) But she had brought them up to the roof of the house, and hid them in the stalks of flax, which she had arranged on the roof.
כתובים
ב (א) לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ־רִֽיק׃
לְמָה מִתְרַגְשִׁין עַמְמַיָא וְאוּמַיָא מְרַנְנִין סְרִיקוּתָא:
(ב) יִ֥תְיַצְּב֨וּ ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ וְרוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד עַל־יְ֝הֹוָ֗ה וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ׃
קָיְמִין מַלְכֵי אַרְעָא וְשִׁלְטוֹנַיָא יִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא לְמָרָדָא קֳדָם יְיָ וּלְמִנְצֵי עַל מְשִׁיחֵיהּ:
(ג) נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ׃
נִתְרַע יַת אֱסָרָתֵיהוֹן וְנִטְלוֹק מִנָנָא שַׁלְשְׁלָוָתֵהוֹן:
(ד) יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ׃
דְיָתֵיב בִּשְׁמַיָא יִגְחַךְ מֵימְרָא דַייָ יִדְהַךְ לְהוֹן:
(ה) אָ֤ז יְדַבֵּ֣ר אֵלֵ֣ימוֹ בְאַפּ֑וֹ וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ יְבַהֲלֵֽמוֹ׃
חֵידֵין יְמַלֵל לְהוֹן בְּתוּקְפֵיהּ וּבְרוּגְזֵיהּ יְבַהַלְאִנוּן:
(ו) וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קׇדְשִֽׁי׃
וַאֲנָא רַבִּיתִי מַלְכִּי וּמַנִיתֵיהּ עַל טוּר מַקְדְשִׁי:
2 (1) Why are the nations in uproar, and the people mutter a vain thing?
(2) The kings of the earth set themselves, and the rulers take counsel together, against the Lord, and against his anointed, saying,
(3) Let us break their bonds asunder, and cast away their cords from us.
(4) He who sits in the heavens laughs: the Lord has them in derision.
(5) Then shall he speak to them in his wrath, and terrify them in his burning anger.
(6) But I have set my king upon Żiyyon, my holy hill.
משנה
א. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת:
ב. שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה, תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה, לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל:
ג. חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:
ד. הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בְּמַחֲלִיק, עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלֹשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ:
ה. הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ:
ו. הַמְזַנֵּב בִּגְפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל, וּבַמְּגֵרָה, וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף:
ז. מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֲלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת:
ח. הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת:
ט. זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לִסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בְּמַעַשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת, כֵּן עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית:
י. מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל אִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֻצֶּנּוּ, רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת:
1. At first they said: a man may gather wood, stones and grasses from his field, just as he was allowed to do from the field of his fellow, the large ones. When the transgressors increased, they decreed that this one may gather from this one’s field and this one may gather from this one’s field, but not as a [mutual] favor. It doesn’t need to be said that no stipulation can be made for food.
2. A field from which thorns had been removed may be sown in the eighth year. But if it had been improved upon, or cattle had been allowed to live upon it, it may not be sown in the eighth year. A field which had been improved upon in the seventh year: Bet Shammai says: they may not eat its produce in the seventh year, But Bet Hillel says: they may eat. Bet Shammai says: they may not eat produce of the sabbatical year with an expression of thanks. But Bet Hillel says: they may eat [sabbatical year produce] with an expression for thanks and without an expression of thanks. Rabbi Judah says: the statements must be reversed, for this is one of the instances where Bet Shammai is lenient and Bet Hillel is stringent.
3. They may rent newly plowed land from a Gentile in the seventh year, but not from an Israelite. And they may encourage Gentiles during the seventh year, but not Israelites. They may exchange greetings with them because of the ways of peace.
4. One who thins out his olive-trees [in the seventh year]: Bet Shammai says: he cuts them down to the ground. Bet Hillel says: he may completely uproot them. They agree that if one levels his field, he can only cut them down to the ground. What is considered “thinning out”? One or two plants. And what is considered “leveling”? Three plants next to each other. This applies to his own property only, but from the property of another, even he that levels may uproot.
5. One who cuts down branches of an olive tree, he may not cover up [the stump] with earth, but he may cover it with stones or straw. One who cuts down branches of a sycamore tree, he may not cover up [the stump] with earth, but he may cover it with stones or straw. One may not cut down from a virgin sycamore in the seventh year, for this would constitute actual labor. Rabbi Judah says: in its usual manner, it is forbidden. Rather he either cuts it ten handbreadths above [the soil], or he cuts it down to ground level.
6. One who trims grape vines, or cuts reeds: Rabbi Yose the Galilean says: he must leave [uncut at least] one handbreadth. But Rabbi Akiba says: he may cut them in the usual manner, with the axe, sickle or saw, or with whatever he pleases. A tree that had split may be tied up in the seventh year, not that it may heal, but only that it should not widen.
7. From when may one begin to eat of the fruit of the trees in the seventh year? With unripe figs as soon as they assume a rosy appearance, one may eat them in the field with his bread. Once they have begun to ripen, he may take them home. And similarly in the other years of the sabbatical cycle [when this latter stage has been reached] they are subject to tithes.
8. Unripe grapes: as soon as they contain juice he may eat them with bread in the field. When they have begun to ripen, he may take them home. And similarly in the other years of the sabbatical cycle [when they have reached this latter stage] they are subject to tithes.
9. Olives, as soon as they can produce a quarter log [of oil] for each se'ah, they may be split and eaten in a field. When they produce a half-log, then he may crush them in a field and use their oil. When they have reached a third [of their overall potential], they may be crushed in the field and brought home. And similarly in the other years of the sabbatical cycle [when they have reached this latter stage] they are subject to tithes. With all other fruit of trees [the season when they become due to be tithed] is the season when they are permitted in the seventh year.
10. From when may they no longer cut down trees in the seventh year? Bet Shammai says: every tree, after it has produced [fruit]. Bet Hillel says: carob trees after [the carobs] begin to droop, vines after the berries begin to be moist, olive-trees after they had blossomed, any other tree after it has produced [fruit]. And any tree as soon as it reaches the season for tithes it may be cut down. How much should be on an olive tree such that it may not be cut down? A quarter [kav]. Rabban Shimon ben Gamaliel says: all depends on the olive-tree.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה בָהֵן. בְּאָבוֹת תְּחִלָּה וָסוֹף. בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאִם בָּא לָשׁוּחַ בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וּבִתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא הֶדְיוֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי לְדִידִי מְפַרְשָׁא לִי מִינֵיהּ דְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֶדְיוֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה הַמֶּלֶךְ כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א ח') וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו. תָּנוּ רַבָּנָן קִידָה עַל אַפַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם א') וַתִּקּוֹד בַּת שֶׁבַע אַפּיִם אַרְצָה כְּרִיעָה עַל בִּרְכַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם א') מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו הִשְׁתַּחֲוָאָה זוּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל''ז) הֲבֹא נָבֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְךָ אָרְצָה. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבַּיֵּי וְרָבָא דְמַצְלוּ אַצְלוּיֵי. תָּנֵי חָדָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידָךְ הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. לָא קַשְׁיָא הָא בַתְּחִלָּה הָא לִבְסוֹף. רָבָא כָּרַע בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וְסוֹף. אַמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן אֲמָאי קָא עָבִיד מָר הָכִי. אָמַר לְהוּ חֲזֵינָא לְרַב נַחְמָן דְּכָרַע. וְחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשַׁת דְקָא עָבַד הָכִי. וְהָתַּנְיָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה הַהִיא בְּהוֹדָאָה שֶׁבְּהַלֵּל. וְהָתַּנְיָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה וּבְהוֹדָאָה שֶׁל הַלֵּל הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. כִּי תַנְיָא הַהִיא בְּהוֹדָאָה דְבִרְכַּת הַמָּזּוֹן:
The Sages taught in a Tosefta: These are the blessings in the Amida prayer in which a person bows: In the first blessing, the blessing of the Patriarchs, one bows at the beginning and the end; in the blessing of thanksgiving, one bows at the beginning and the end; and if one seeks to bow at the end of each and every blessing and at the beginning of each and every blessing, they teach him not to bow so as not to go beyond the ordinance instituted by the Sages.
Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of the tanna bar Kappara: An ordinary person [hedyot], conducts himself as we said; he bows at the beginning and the end of the blessings of Patriarchs and thanksgiving and is admonished if he seeks to bow at the beginning and end of the other blessings.
It is appropriate, though, for a High Priest to bow at the end of each and every blessing; and for a king to bow at the beginning of each and every blessing and at the end of each and every blessing. This is because the more lofty one’s status, the more important it is to demonstrate his subservience to God.
Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani said: It was explained to me directly from Rabbi Yehoshua ben Levi himself differently: An ordinary person, conducts himself as we said; a High Priest bows at the beginning of each and every blessing; the king, once he has bowed at the beginning of the first blessing, does not rise until he concludes the entire prayer, as it is stated: “And it was that when Solomon finished praying all of his prayer to the Lord, he rose from before the altar of the Lord, from kneeling upon his knees with his hands spread forth toward the heavens” (I Kings 8:54).
Having mentioned Solomon bowing, the Gemara distinguishes between various types of bowing. The Sages taught in a baraita: The term kidda means bowing upon one’s face, with his face toward the ground, as it is stated: “Then Bathsheba bowed [vatikod] with her face to the ground” (I Kings 1:31). Keria means bowing upon one’s knees, as regarding Solomon it is stated: He finished praying and “he rose from before the altar of the Lord, from kneeling [mikkeroa] upon his knees.” Finally, hishtaḥava’a, that is bowing with one’s hands and legs spread in total submission, as it is stated in Jacob’s question to Joseph in response to his dream: “Shall we, I and your mother and your brothers, come and bow down [lehishtaḥavot] to you to the ground?” (Genesis 37:10).
On the topic of bowing, Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, said: I saw Abaye and Rava, who would lean their heads and not actually prostrate themselves on the ground.
The Gemara asks: One baraita taught: One who bows in the blessing of thanksgiving, it is praiseworthy. And it was taught in another baraita: One who bows in the blessing of thanksgiving, it is reprehensible. These baraitot are contradictory.
The Gemara reconciles these two baraitot: This is not difficult; this baraita, which praises one who bows in the blessing of thanksgiving, refers to one who bows at the beginning of the blessing. This baraita, which condemns one who bows in the blessing of thanksgiving, refers to one who bows at the end of the blessing.
Rava bowed in the blessing of thanksgiving, both beginning and end. The Sages said to him: Why does our master do this? He said to them: I saw Rav Naḥman who bowed in the blessing of thanksgiving, and I saw Rav Sheshet who did so as well.
But wasn’t it taught in a baraita that one who bows in thanksgiving, it is reprehensible?
Rava explained: That baraita refers to one who bows in the thanksgiving that is in hallel, when one recites: Give thanks to the Lord. Then, bowing is inappropriate.
The Sages continue to question Rava’s conduct: But wasn’t it taught explicitly in a baraita: One who bows in thanksgiving or in thanksgiving of hallel, it is reprehensible? The term thanksgiving unqualified does not refer to thanksgiving of hallel; it obviously refers to the blessing of thanksgiving recited in the Amida prayer. One who bows in either, it is reprehensible.
The Gemara rejects this challenge as well: When that baraita was taught, it was in reference to the blessing of thanksgiving, the second blessing recited in Grace after Meals: We thank You.
זוהר
וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וְגוֹמֵר. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (ישעיה מ''ב) כֹּה אָמַר הָאֵל יְיָ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם. וְגוֹמֵר. כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּכְּלָא בְּפוּלְחָנָא. דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כַּמָּה אִית לְהוּ לְאִסְתַּכְּלָא בְמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא דְכָל מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ מְקָרֵב כָּל קָרְבְּנִין דְּעַלְמָא לְקָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלֹא עוֹד אֶלָּא דֻקְדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לֵיה עַל כָּל חוֹבוֹי וּמִתַּתְקְנִין לֵיה כַּמָּה כֻרְסְיָין לְעַלְמָא דְאָתֵי. (חסר) רִבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא בַהֲדֵי רִבִּי אַבָּא שָׁאַל לֵיהּ אָמַר מִלָּה חַד בָּעֵינָא לְשָׁאֲלָה כֵיוָן דְּיָדַע קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְזַמִּין בַּר נָשׁ לְמֶחֱטֵי קָמֵי וּלְמִגְזַר עָלֵיהּ מִיתָה אֲמָאי בָרָא לֵיהּ דְהָא אוֹרַיְיתָא הֲוָה תְרֵי אַלְפִין שְׁנִין עַד לָא אִבְרֵי עַלְמָא וּכְתִיב בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל (שם כז) אִישׁ כִּי יָמוּת. וַיָּמָת וַיְחִי פְלוֹנִי וַיָּמָת. מַאי קָבָעֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְבָר נָשׁ בְהָאי עַלְמָא דַאֲפִילוּ אִי אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי יְמוּת וְאִי לָא אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמוּת כֹּלָא בְחָד אָרְחָא בַר פְּרִישׁוּתָא דְהַהוּא עַלְמָא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר. (קהלת ט) כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. אָמַר לֵיהּ אוֹרְחוֹי דְמָארָךְ וְגִזְרֵי דְמָארָךְ מַה לָךְ לְמִטְרַח בְּהוּ מַה דְאִית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא שָׁאִיל וּדְלֵית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע כְּתִיב (שם ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ דְאָרְחוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְסִטְרִין גְּנִיזִין עִלָּאִין דְּהוּא סָתִים וְגָנִיז לֵית לָן לְשָׁאֲלָא. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי הָא אוֹרַיְיתָא כֹלָא סָתִים וְגָנִיז דְּהָא הִיא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה הֲוֵי וּמָאן דְּמִתְעַסֵק בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִלּוּ אִתְעַסָק בִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא וְאִי הָכִי לֵית לָן לְשָׁאֲלָא וּלְאִסְתַּכְּלָא. אָמַר לֵיהּ אוֹרַיְיתָא כֹּלָא סָתִים וְגַלְיָיא וּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָיא וּכְתִיב (דברים כא) הַנִּסְתָרוֹת לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ הַנִגְלוֹת לָנוּ דְאִית רְשׁוּ לְשָׁאֲלָא וּלְעַיְינָא וּלְאִסְתַּכְּלָא בְהוּ וּלְמִנְדַּע בְּהוּ. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ דִילֵיהּ אִינוּן וְלֵיהּ אִתְחַזְיָין דְּמָאן יְכִיל לְמִנְדַּע וּלְאִתְדַּבְּקָא דַעְתּוֹי סְתִימָא. וְכָל שֶׁכֵּן לְמִשְׁאַל. תָּא חֲזֵי לֵית רְשׁוּ לִבְנֵי עַלְמָא לְמֵימָר מִלִּין סְתִימִין וּלְפָרְשָׁא לוֹן בַּר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא רִבִּי שִׁמְעוֹן דְּהָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִסְתְּכַם עַל יְדוֹי וּבְגִין דְּדָרָא דִילֵיהּ רְשִׁימָא הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא וְעַל דָּא מִלִין אִתְמָרוּ בְּאִתְגַלְיָיא עַל יְדוֹי וְלָא יְהֵא דָרָא כְּדָרָא דָא דְאִיהוּ שַׁאֲרֵי בְגַוֵּיהּ עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא:
וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (ישעיה מ''ב) כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם וְגוֹ'. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בַּעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לְהִסְתַּכֵּל בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כְּאִלּוּ מַקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, וּמְתַקְּנִים לוֹ כַּמָּה כִּסָּאוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה בַּדֶּרֶךְ עִם רַבִּי אַבָּא. שָׁאַל אוֹתוֹ, אָמַר, דָּבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁאוֹל, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָאָדָם עָתִיד לַחֲטֹא לְפָנָיו וְשֶׁיִּגְזוֹר עָלָיו מִיתָה לָמָּה בְּרָאוֹ. וַהֲרֵי הַתּוֹרָה הָיְתָה שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ לִפְנֵי חֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְכָתוּב בָּהּ בַּתּוֹרָה (במדבר י''ט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל (במדבר כ''ז) אִישׁ כִּי יָמוּת. וַיָמָת. וַיְחִי פְּלוֹנִי וַיָּמָת. מַה רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה יָמוּת, וְאִם אֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יָמוּת, וְדֶרֶךְ אַחַת לְכֻלָּם, חוּץ מִמַּה שֶּׁהַחוֹטֵא נִפְרָשׁ מֵהָעוֹלָם הַהוּא. אֲבָל בָּעוֹלָם הַזֶּה כֻּלָּם שָׁוִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט') כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. אָמַר לוֹ, דְּרָכָיו שֶׁל אֲדוֹנְךְ, וּגְזֵרוֹת שֶׁל אֲדוֹנְךְ, מַה לְּךְ לְהִתְיַגֵּעַ בָּהֶם. מַה שֶּׁיֵּשׁ לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת וּלְהִסְתַּכֵּל, שְׁאָל, וּמַה שֶּׁאֵין לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת, כָּתוּב (קהלת ה') אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךְ לְהַחֲטִיא אֶת בְּשָּׂרֶךְ. כִּי דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִסְתָּרָיו, סִתְרֵי עֶלְיוֹנִים, שֶׁהוּא סָתַם וְגָנַז, אֵין לָנוּ לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן הֲרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְנוּזָה, כִּי הִיא הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן, וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ עוֹסֵק בִּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, וְאִם כֵּן אֵין לָנוּ לִשְׁאוֹל וּלְהִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ, הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְלוּיָה, וּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ סָתוּם וְגָלוּי, וְכָתוּב, הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. הַנִּגְלוֹת לָנוּ, הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לִשְׁאוֹל וּלְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְלָדַעַת בָּהֶם. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ, שֶׁלּוֹ הֵם, וְלוֹ הֵם רְאוּיִם, כִּי מִי יָכוֹל לָדַעַת וּלְהַשִּׂיג דַּעְתּוֹ הַסְּתוּמָה, וְכָל שֶׁכֵּן לִשְׁאוֹל. בֹּא וּרְאֵה, אֵין רְשׁוּת לִבְנֵי הָעוֹלָם, לוֹמָר דְּבָרִים סְתוּמִים וּלְפָרְשָׁם, חוּץ מִן הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עַל יָדוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁהַדּוֹר שֶׁלּוֹ מְצוּיָן לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְעַל כֵּן נֶאֱמָרִים הַדְּבָרִים עַל יָדוֹ בַּגָּלוּי, וְלֹא יִהְיֶה דּוֹר כַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁהוּא שׁוֹכֵן בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.
הלכה פסוקה
א. אֵין מְמַנִּין שְׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁבְּצִבּוּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וְאִם הָיָה זָקֵן הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר. וּמִשְׁתַּדְּלִין לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר אָדָם שֶׁקוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת. וּמִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל לֹא יְהֵא שְׁלִיחַ צִבּוּר מִפְּנֵי כְבוֹד צִבּוּר אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל שְׁמַע מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת אַחַר שְׁלש עֶשְׂרֵה שָׁנִים:
ב. וְכֵן הָעִלֵּג כְּגוֹן מִי שֶׁקּוֹרֵא לְאַלְפִין עַיְינִין אוֹ לְעַיְינִין אַלְפִין וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְהָרַב מְמַנֶּה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בַּצִבּוּר. הַסוּמָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְנַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל מִי שֶׁכְּתֵּפָיו מְגוּלוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר לַתְּפִלָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה מְעוּטָף:
None should be appointed as Reader to the Congregation unless he is reputed for his knowledge and exemplary conduct. If he is an old man, all the better. An endeavor should be made to secure one who has a pleasant voice and is accustomed to read. Anyone whose beard is not full grown, even though he is a great scholar, should, out of respect to the Congregation, not be appointed as the regular reader. But one may publicly recite the blessings before the Shema, as soon as the marks of puberty appear and one has passed the age of thirteen years.
One whose enunciation is indistinct, who, for example, reads the Aleph as an Ayin or the Ayin as an Aleph, or cannot pronounce the letters correctly, is not to be appointed as Congregational reader. A teacher may appoint one of his pupils to read the services in his presence. A blind man may publicly recite the blessings before the Shema and be appointed Reader to the Congregation. But one whose shoulders are bare, though he may publicly recite the blessings before the Shema, does not recite the Amidah as Reader of the Congregation unless he is properly clad.
מוסר
כָּל אִישׁ וְאִישׁ בְּיוֹם צַר לוֹ יִתֵּן לִבּוֹ לְהָבִין לְהִתְעַנּוֹת עִם הַתְּשׁוּבָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁהַצִבּוּר חַיָּיבִים לָצוּם וּלְהִתְעַנּוֹת בְּעֵת צָרָתָם כַּאֲשֶׁר תִּקְּנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְזֶה צוֹם נִבְחַר וְיוֹם רָצוֹן וְכַאֲשֶׁר יָבֹא מוּסַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא זָךְ וְיָשָׁר יִהְיֶה לְנִסָּיוֹן וּלְהַגְדִּיל שְׂכָרוֹ לְעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח) לְמַעַן עַנּוֹתְךָ וּלְמַעַן נַסּוֹתֶךָ לְהֵטִיבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פִּשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו בְּעֵת צָרָתוֹ וְחִפֵּשׂ וְחִקֵּר וְלֹא מָצָא חֵטְא בְּיָדוֹ הֵן הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה וּמֵעִנְיַן הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר זָכַרְנוּ הַתְּשׁוּבָה בְּיוֹם הַמָּוֶת בִּרְאוֹת הַחוֹטֵא כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה וְאָבְדָה תִקְוָתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יא) בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְהוּא מִתְוַדֶה בָּעֵת הַהִיא וְשָׁב אֶל ה' בְּלֵב שָׁלֵם וְגַם הַתְּשׁוּבָה הַהִיא מוֹעִילָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה מַשֶׂגֶת לִתְשׁוּבַת הַשָּׁב הֵן בְּעוֹדֶנּוּ חַי וְהוּא בְּכֹחוֹ:
And one who trusts God should hold on during the vision of his distress; for the darkness will be the cause for the light - as it is written (Micah 7:8), "Do not rejoice over me, O my enemy; since I have fallen, I rise again; since I sit in darkness, the Lord is my light." And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Midrash Tehillim 22), "If I had not fallen, I would not have risen; If I had not sat in darkness, the Lord would not have been my light." And every single person on the day of his trouble should put into his heart to understand and afflict himself, [together] with the repentance and prayer - just like the community is obligated to fast and afflict themselves at the time of their trouble, as the Sages, may their memory be blessed, ordained. And that fast day is chosen and is a day of acceptance. And when the rebuke of God, may He be blessed, comes to a man that is pure and straight, it becomes a test, and enhances his reward in the world to come - as it is stated (Deuteronomy 8:16), "in order to test you by hardships only to benefit you in the end." And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Berakhot 5a), "[If] one searched his deeds at the time of his trouble, sought out and investigated, but did not find a sin - these are certainly afflictions of love."
And included in this path that we mentioned is repentance on the day of death, when the sinner sees that his evil has finished him and hope is lost - as it is written (Proverbs 11:7), "At death the hopes of a wicked man are lost" - when he confesses at that time and repents to God with a full heart. And this repentance also is effective, even though it does not reach the repentance of one who repents with his full strength, as we have discussed in the first chapter.