תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
ח (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ב) דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃
מַלֵּל עִם אַהֲרֹן וְתֵימַר לֵיהּ בְּאַדְלָקוּתָךְ יָת בּוֹצִינַיָּא לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָא בוֹצִינַיָּא:
(ג) וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
וַעֲבַד כֵּן אַהֲרֹן לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא אַדְלֵק בּוֹצִינָהָא כְּמָא דִּי פַקִּיד יְיָ יָת משֶׁה:
(ד) וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃ {פ}
וְדֵין עוֹבַד מְנַרְתָּא נְגִידָא דְהַב עַד שִׁידַהּ עַד שׁוֹשַׁנַּהּ נְגִידָא הִיא כְּחֶזְוָא דִּי אַחֲזֵי יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבַד יָת מְנַרְתָּא:
(ה) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ו) קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם׃
קָרֵב יָת לֵוָאֵי מִגּוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּתְדַּכֵּי יָתְהוֹן:
8 (1) And the Lord spoke to Moshe, saying,
(2) Speak to Aharon, and say to him, When thou lightest the lamps, the seven lamps shall give light towards the body of the candlestick.
(3) And Aharon did so; he lighted its lamps over against the body of the candlestick, as the Lord commanded Moshe.
(4) And this was the work of the candlestick: it was of beaten gold, from its shaft, to its flowers, it was beaten work: according to the pattern which the Lord had shown Moshe, so he made the candlestick.
(5) And the Lord spoke to Moshe, saying,
(6) Take the Levites from among the children of Yisra᾽el, and cleanse them.
נביאים
ב (יד) רׇנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃
בּוּעִי וַחֲדִי כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן אֲרֵי הָא אֲנָא מִתְגְלֵי וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בְגַוִיךְ אֲמַר יְיָ:
(טו) וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־יְהֹוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ׃
וְיִתּוֹסְפוּן עַמְמִין סַגִיאִין עַל עַמֵיהּ דַייָ בְּעִדָנָא הַהִיא וִיהוֹן קֳדָמַי לְעַם וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בְּגַוִיךְ וְתֵידְעוּן אֲרֵי יְיָ צְבָאוֹת שַׁלְחַנִי לְאִתְנַבָּאָה עֲלָךְ:
(טז) וְנָחַ֨ל יְהֹוָ֤ה אֶת־יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃
וְיַחְסִין יְיָ לִדְבֵית יְהוּדָה חוּלַקְהוֹן עַל אַרְעָא דְקוּדְשָׁא וְיִתְרְעֵי עוֹד בִּירוּשְׁלֵם:
(יז) הַ֥ס כׇּל־בָּשָׂ֖ר מִפְּנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֥י נֵע֖וֹר מִמְּע֥וֹן קׇדְשֽׁוֹ׃ {פ}
סָפוּ כָל רַשִׁיעַיָא מִן קֳדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגְלֵי מִמְדוֹר קוּדְשֵׁיהּ:
ג (א) וַיַּרְאֵ֗נִי אֶת־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל עֹמֵ֕ד לִפְנֵ֖י מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֑ה וְהַשָּׂטָ֛ן עֹמֵ֥ד עַל־יְמִינ֖וֹ לְשִׂטְנֽוֹ׃
וְאַחְזְיַנִי יַת יְהוֹשֻׁעַ כַּהֲנָא רַבָּא קָאֵים קֳדָם מַלְאֲכָא דַייָ וְחַטָאָה קָאֵים עַל יְמִינֵיהּ לְאַסָטָנָא לֵיהּ:
(ב) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן יִגְעַ֨ר יְהֹוָ֤ה בְּךָ֙ הַשָּׂטָ֔ן וְיִגְעַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּךָ֔ הַבֹּחֵ֖ר בִּירֽוּשָׁלָ֑͏ִם הֲל֧וֹא זֶ֦ה א֖וּד מֻצָּ֥ל מֵאֵֽשׁ׃
וַאֲמַר יְיָ לְיַחֲטָא יְזִיף יְיָ בָּךְ יַחֲטָא וִיזִיף יְיָ בָּךְ דְאִתְרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּיהּ בִּירוּשְׁלֵם הֲלָא דֵין אוּד מְשֵׁיזֵיב מִיקֵידָא:
2 (14) Sing and rejoice, O daughter of Żiyyon: for, lo, I come, and I will dwell in the midst of thee, says the Lord.
(15) And many nations shall join themselves to the Lord on that day, and shall be my people: and I will dwell in the midst of thee, and thou shalt know that the
Lord of hosts has sent me to thee.
(16) And the Lord shall inherit Yehuda as his portion in the holy land, and shall choose Yerushalayim again.
(17) Be silent, all flesh, before the Lord: for he has roused himself out of his holy habitation.
3 (1) And he showed me Yehoshua the high priest standing before the angel of the Lord, and the adversary standing at his right hand to thwart him.
(2) And the Lord said to the adversary, The Lord rebukes thee, O adversary; even the Lord who has chosen Yerushalayim rebukes thee: for is not this man a brand plucked out of the fire?
כתובים
א (א) אַ֥שְֽׁרֵי הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּעֲצַ֢ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב׃
טוּבֵיהּ דִגְבַר דְלָא הַלִיךְ בְּמִלְכַּת רַשִׁיעִין וּבְאוֹרְחַת חַיָבִין לָא קָם וּבְסִיעַת מְמִקְנֵי לָא אִסְתְּחַר:
(ב) כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְהֹוָ֗ה חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃
אֱלָהֵן בְּנִימוּסָא דַייָ רְעוּתֵיהּ וּבְאוֹרַיְתֵיהּ מְרַנֵן יֵמָם וְלֵילֵי:
(ג) וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֢וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י־מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ׃
וִיהֵי כְּאִילָן חַיֵי דִנְצִיב עַל טְיָפֵי מוֹי דִי אִנְבֵּיהּ מְבַשֵׁל בְּעִדָנֵיהּ וְאַטְרְפוֹי לָא נָתְרִין וְכָל לַבְלְבוֹי דִמְלַבְלֵב מְגַרְגָר וּמַצְלָח:
(ד) לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ׃
לָא מְטוּל הֵיכְנָא רַשִׁיעֵי אֱלָהֵן כְּמוֹזָא דִי תַשְׁקְפִנֵיהּ עַלְעוֹלָא:
(ה) עַל־כֵּ֤ן ׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים׃
מְטוּל הֵיכְנָא לָא יִזְכּוּן רַשִׁיעֵי בְּיוֹמָא רַבָּא וְחַיָבִין בְּסִיעַת צַדִיקַיָא:
(ו) כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭הֹוָה דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד׃ {פ}
מְטוּל דִגְלֵי קֳדָם יְיָ אוֹרַח צַדִיקַיָא וְאוֹרְחַתְהוֹן דְרַשִׁיעֵי תְהוֹבֵד:
1 (1) Blessed is the man who does not walk in the counsel of the wicked, nor stands in the way of sinners, nor sits in the seat of scorners.
(2) But his delight is in the Tora of the Lord; and in his Tora he meditates day and night.
(3) And he shall be like a tree planted by streams of water, that brings forth its fruit in its season; its leaf also shall not wither; and in whatever he does he shall prosper.
(4) Not so the wicked: but they are like the chaff which the wind drives away.
(5) Therefore the wicked shall not stand in the judgment, nor sinners in the congregation of the righteous.
(6) For the Lord knows the way of the righteous: but the way of the wicked shall perish.
משנה
א. מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַתּוֹת. מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקְשֹׁר:
ב. עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין, עַד שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל לֶתֶךְ לֶתֶךְ. מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת:
ג. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, מַחֲצִיב, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסָּלַע:
ד. הַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, עוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, עוֹקֵר שָׁלֹשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית. נִמְצָא מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. הָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין, מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וּמוֹצִיא מִן הַסַּהַר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין:
ה. לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחְצֵב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ שָׁלֹשׁ מוּרְבִּיּוֹת, שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ עַל רוּם שָׁלֹשׁ, שִׁעוּרָן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים:
ו. גָּדֵר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. שִׁעוּר גָּדֵר, עֲשָׂרָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִיכַּן, מְחַצֵּב וְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוֹת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, יִטֹּל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, נוֹטֵל:
ז. אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגֵּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֶשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:
ח. אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַּשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִסְמֹךְ בְּעָפָר, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ. כָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, הֲרֵי זוֹ תִּנָּטֵל:
ט. אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עַל הַכָּתֵף:
י. הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:
1. From when may they bring out manure to the dung-heaps?From when the workers have ceased to work, the words of Rabbi Meir. But Rabbi Judah says: until the sweetness [of the manure] has dried up. Rabbi Yose says: until [the dung dries] into knots.
2. How much manure may they take out and make into dung-heaps? Three dung-heaps for every bet seah, [each consisting of] ten baskets [of foliage] of a letekh each. They may add to the number of baskets, but not to the number of heaps. Rabbi Shimon says: also to the number of heaps.
3. A man may deposit in his field three dung-heaps for every bet seah [and even] more, the words of Rabbi Shimon. The sages forbid unless he [deposits them] three [handbreadths] below or thee handbreadths above. A man may pile up all the manure into one [large] store. Rabbi Meir forbids unless he [deposits them] three [handbreadths] below or thee handbreadths above. If he had just a little, he may constantly add to it. Rabbi Elazar ben Azariah forbids unless he [deposits them] three [handbreadths] below or thee handbreadths above or until he places them on a rock.
4. One who uses his field as a pen for cattle, he [first] makes an enclosure for every two bet se'ahs. He then uproots three sides, and leaves the middle side. It turns out that he has made a pen of four seahs. Rabban Shimon ben Gamaliel says: one of eight seahs. If his entire field is only four seahs in area, he must allow a portion of it to remain [unenclosed] for appearance's sake. And he may take the dung out from the enclosure, and spread across his field in the manner of those who fertilize their fields.
5. A man may not open a stone quarry within his field for the first time, unless there are in it three layers, each three [cubits long], three wide and three high, for a total of twenty-seven stones.
6. A wall that consists of ten stones, each a load for two men, may be removed, [if] the measurement of this wall is [at least] ten handbreadths high. Less than that he quarries it and he may lower it to within one handbreadth of the ground. When is this so? From his own field, but from that of another, he may remove whatever he wishes. When is this so? When he did not begin [to remove the stones] in the sixth year, but if he began in the sixth year, he may remove whatever he wishes.
7. Stones which the plow has turned up, or which had been covered and became uncovered, if there are among them at least two, [each] the load of two men, they may be removed. One who removes stones from his field, he removes the top layers, but he leave those touching the ground. And likewise a heap of pebbles, or a pile of stones; he may remove the top layers but must leave those touching the ground. If, however, there is beneath them rocky soil or stubble, they may be removed.
8. They may not build steps leading to ravines in the sixth year after the rains have stopped, for this would be improving the fields for the seventh year. But he may build in the seventh year itself, after the rains have stopped, for this would be a improving the fields for the eighth year. He may not block them [the steps] with earth, but he may make an embankment. Any stone which he can stick out his hand and pick up, may be removed.
9. Shoulder-stones may be removed from any place. And the contractor may bring them from anywhere. Which are shoulder-stones? Any one that cannot be picked up with one hand, the words of Rabbi Meir. But Rabbi Yose says: the name is to be taken literally; those that are carried on a man’s shoulder, either two or three at a time.
10. One who makes a fence between his own property and the public domain, he is allowed to dig down to rock level. What should he do with the soil? He piles it up in the public domain, and then restores it, the words of Rabbi Joshua. Rabbi Akiva says: just as no damage may be done to a public domain, so one may not repair it. Then what should he do with the soil? He heaps it up in his own field in the manner of those who bring out dung [for manure]. Similarly when one digs a cistern, a trench or a cave.
גמרא
אָמַר רַב הוּנָא טָעָה בְּשָׁלש רִאשׁוֹנוֹת חוֹזֵר לְרֹאשׁ. בְּאֶמְצָעִיּוֹת חוֹזֵר לְאַתָּה חוֹנֵן. בָּאַחֲרוֹנוֹת חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה. וְרַב אָסֵי אָמַר אֶמְצָעִיּוֹת אֵין לָהֶם סֵדֶר. מָתִיב רַב שֵׁשַׁת מֵהֵיכָן הוּא חוֹזֵר מִתְּחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָעָה זֶה תִּיּוּבְתָא דְרַב הוּנָא אָמַר לָךְ רַב הוּנָא אֶמְצָעִיּוֹת כֻּלְּהוּ חָדָא בִּרְכְּתָא נִינְהוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו לֹא בְשָׁלשׁ רִאשׁוֹנּוֹת וְלֹא בְשָׁלשׁ אַחֲרוֹנוֹת אֶלָּא בְאֶמְצָעִיּוֹת דְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא רִאשׁוֹנוֹת דוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְסַדֵּר שְׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ. אֶמְצָעִיּוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרַס מֵרַבּוֹ. אַחֲרוֹנוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁקִבֵּל פְּרַס מֵרַבּוֹ וְנִפְטַר וְהוֹלֵךְ לוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֵׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו רַבֵּינוּ כַּמָּה אַרְכָּן הוּא זֶה אָמַר לָהֶם כְּלוּם מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִמּשֶה רַבֵּינוּ דִכְתִיב בֵּיהּ (דברים ט') אֶת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה וְגוֹ'. שׁוּב מַעֲשֵׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מְקַצֵר יוֹתֵר מִדַּאי. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו כַּמָּה קַצְרָן הוּא זֶה. אָמַר לָהֶם כְּלוּם מְקַצֵר יוֹתֵר מִמּשֶה רַבֵּינוּ דִכְתִיב (במדבר י''ב) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חַסְדָּא. כָּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ וְלֹא קָמַדְכַּר שְׁמָהּ דְּמִרְיָם:
The mishna states that when one replaces the communal prayer leader, he commences from the beginning of the blessing in which the former had erred. However that is not universally true, as Rav Huna said: One who erred in any of the first three blessings he must return to the beginning of the Amida prayer because the first three blessing comprise a single entity. Likewise, if one erred in any of the thirteen middle blessings, he returns to the blessing of: You grace humanity, the first of the middle blessings. If one erred in any of the three final blessings, he must return to the blessing of Temple service, which is the first of the final blessings.
And Rav Asi disputes one aspect of Rav Huna’s opinion, as he said: The middle blessings have no set order. If one erred in any of them he may insert it at whatever point he becomes aware of his error.
Rav Sheshet raised an objection based on a baraita: From where does he commence repetition of the Amida prayer? He commences from the beginning of the blessing in which the former had erred. If so, this is a conclusive refutation of Rav Huna’s opinion, as Rav Huna said that if one erred in one of the middle blessings, he returns to the beginning of the middle blessings, not to the beginning of that particular blessing.
Rav Huna could have said to you: The middle blessings are all considered one blessing; commencing from the beginning of the blessing means returning to the beginning of the middle blessings.
Rav Yehuda said: There is an additional distinction between the various sections of the Amida prayer: One must never request his own needs in the first three or in the last three blessings; rather, he should do so in the middle blessings. As Rabbi Ḥanina said: During the first three blessings, he is like a servant who arranges praise before his master; during the middle blessings, he is like a servant who requests a reward from his master; during the final three blessings, one is like a servant who already received a reward from his master and is taking his leave and departing.
Continuing on the subject of prayer, the Sages taught: There was an incident where one student descended to serve as prayer leader before the ark in the presence of Rabbi Eliezer, and he was excessively prolonging his prayer. His students complained and said to him: How long-winded he is. He said to them: Is this student prolonging his prayer any more than Moses our teacher did? As about Moses it is written: “And I prostrated myself before the Lord for the forty days and forty nights that I prostrated myself” (Deuteronomy 9:25). There is no limit to the duration of a prayer.
There was again an incident where one student descended to serve as prayer leader before the ark in the presence of Rabbi Eliezer, and he was excessively abbreviating his prayer. His students protested and said to him: How brief is his prayer. He said to them: Is he abbreviating his prayer any more than Moses our teacher did? As it is written with regard to the prayer Moses recited imploring God to cure Miriam of her leprosy: “And Moses cried out to the Lord, saying: ‘Please, God, heal her, please’” (Numbers 12:13). This student’s prayer was certainly no briefer than the few words recited by Moses.
Having mentioned Moses’ prayer for Miriam, the Gemara cites what Rabbi Ya’akov said that Rav Ḥisda said: Anyone who requests mercy on behalf of another need not mention his name, as it is stated: “Please, God, heal her, please,” and he did not mention Miriam’s name.
זוהר
רַבִּי אַבָּא פָּתַח (תהלים פט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. הָאי קְרָא אוּקְמוּהָ אֲבָל תָּא חֲזֵי זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא וְאוֹלִיף לוֹן אָרְחוֹי לְאִתְדַבְּקָא בֵיהּ וּלְמֵיטַר פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא לְמִזְכֵּי בְהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי וְקָרִיב לְהוּ בְשַׁעְתָּא דְנַפְקוּ מִמִּצְרַיִם דְּהָא כְדֵין אַפִּיק לוֹן מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא וְסָלִיק לוֹן לְאִתְאַחֲדָא בִשְׁמֵיהּ וּכְדֵין אִקְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָא דְּלָא יַתְבוּ תַּחוֹת רְשׁוּתָא וְסָלִיק לוֹן לְאַחֲדָא בִּשְׁמֵיהּ דְּסָלִיק עַל כֹּלָא דְשָׁלִיט עַל עִלָּאִין וְתַתָּאִין וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִילְהוֹן קָרָא לוֹן (שמות ד') בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל כְּגוֹוָנָא (דִקְדוּשָׁה) עִלָּאָה. (וְעַל דָּא) קָטַל (וְקָטַל) כָּל בְּכוֹר דִּלְעֵילָא וְתַתָּא וְשָׁרָא קְטִירִין וְאִסָרִין דְעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּגִין לְאַפָּקָא לוֹן וְעָבַד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָּא וְעַל דָּא לָא בָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף אֶלָּא אִיהוּ. וְעוֹד דְהָא אִיהוּ יָדַע לְאַבְחָנָא וּלְמִנְדַּע כֹּלָּא וּלְמִשְׁרֵי אֲסִירִין וְלָאו אִינוּן בִּרְשׁוּתָא דִשְׁלִיחָא אַחֲרָא אֶלָּא בִידֵיהּ. תָּא חֲזֵי בְּהַהוּא לֵילְיָא דְבָעָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְקַטְלָא כָל אִינוּן בְּכוֹרֵי כְמָה דְאִתְמַר בְּשַׁעְתָּא דְרָמַשׁ לֵילְיָא אָתוּ מְזַמְּרִין לְזַמְּרָא קָמֵיהּ אָמַר לוֹן לָאו עִידָן הוּא דְהָא שִׁירָתָא אַחֲרָא מְזַמְּרִין בָּנַי בְּאַרְעָא בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כְדֵין עָבַד נוּקְמִין וְיִשְׂרָאֵל עַבְדִין שִׁירָתָא בְּקוֹל רָם (וְיִשְׂרָאֵל מְזַמְּרִין וְאָמְרִין הַלְּלָא בְקוֹל רָם) וּכְדֵין עְבַד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָא וּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְכָל מַשִּׁרְיָין כֻּלְּהוּ הֲווּ צַיְיתִין לְהוֹן לְקַלֵּיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ רְשִׁימוּ לְבָתֵּיהוֹן מֵהַהוּא דָמָא מִדָּמָא דְפִסְחָא בִּתְלַת רְשִׁימִין (שם יב) עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת מַאי טַעְמָא הָא אוּקְמוּהָ בְּגִין דְאִיהוּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא וּמְחַבְּלָא כַד אִיהוּ נָפִיק וְחָמֵי הַהוּא דָמָא דְהָוָה רְשִׁים עַל הַהוּא פִּתְחָא חַיִיס עָלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל הָדָא הוּא דִכְתִיב וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וגו'
רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְכוּ': (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךְ יְהַלֵּכוּן. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּהוּ. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְלִמֵּד אוֹתָם דְּרָכָיו לְהִתְדַבֵּק בּוֹ, וְלִשְׁמוֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה לִזְכּוֹת בָּהֶן לָעוֹלָם הַבָּא. וְקֵרַב אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, כִּי אָז הוֹצִיאָם מֵרְשׁוּת אַחֶרֶת, וְהֶעֱלָה אוֹתָם לְהִתְאַחֵד בִּשְׁמוֹ, אָז נִקְרְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל, שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ תַּחַת רְשׁוּת אַחֶרֶת, וְהֶעֱלָה אוֹתָם לְהִתְאָחֵד בִּשְׁמוֹ הָעוֹלֶה עַל הַכֹּל, הַשּׁוֹלֵט עַל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. וּמִתּוֹךְ אַהֲבָתָם קָרָא אוֹתָם (שמות ד'), בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, כְּעֵין שֶׁלְּמַעְלָה, כְּמוֹ ז''א הַנִּקְרָא בְּכוֹר. וְהָרַג כָּל בְּכוֹר שֶׁלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה, מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְהִתִיר קְשָׁרִים וַאֲסוּרִים שֶׁל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁעָשׂוּ הַמִּצְרִיִּים שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִשְׂרָאֵל לָצֵאת מִמִּצְרַיִם, כְּדֵי לְהוֹצִיאָם, וְעָשָׂה אוֹתָם בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל, וְעַל כֵּן לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיאָם עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ. וְעוֹד, כִּי הוּא יָדַע לְהַבְחִין בֵּין בְּכוֹר וְשֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר, וְלָדַעַת הַכֹּל, וְלִפְתּוֹחַ אֲסוּרִים, וְאֵינָם בִּרְשׁוּת שָׁלִיחַ אַחֵר אֶלָּא בְּיָדוֹ. בֹּא וּרְאֵה, בַּלַּיְלָה הַהוּא שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַהֲרוֹג כָּל אֵלּוּ הַבְּכוֹרִים, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהֱחֶשִׁיךְ הַלַּיְלָה, בָּאוּ מְזַמְּרִים לְזַמֵּר לְפָנָיו. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין הַזְּמָן לוֹמָר שִׁירָה, כִּי שִׁירָה אַחֶרֶת מְזַמְּרִים בָּנַי בָּאָרֶץ. בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחֱלָק הַלַּיְלָה, נִתְעוֹרְרָה רוּחַ צָפוֹן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אָז נְקָמוֹת לְיִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל מְזַמְּרִים שִׁירָה בְּקוֹל רָם, וְאָז עָשָׂה אוֹתָם בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל. וְהַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים וְכָל מַחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים כֻּלָּם, הָיוּ מַקְשִׁיבִים לְקוֹלָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אַחַר שֶׁנִּמּוֹלוּ, וְרָשְׁמוּ בָּתֵּיהֶם מֵאוֹתוֹ הַדָּם וּמִדָּם הַפֶּסַח בְּשָׁלֹשׁ רְשִׁימוֹת (שמות י''ב) עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁרָשְׁמוּ הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא רוֹשֶׁם קָדוֹשׁ. וְהַמְּחַבֵּל, כְּשֶׁיָּצָא וְרָאָה אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁהָיָה רָשׁוּם עַל הַפֶּתַח, רִחֵם עַל יִשְׂרָאֵל. ז''שׁ וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְגוֹ'.
הלכה פסוקה
א. סֵדֶר תְּפִלּוֹת כָּךְ הוּא בַּשַׁחַר מַשְׁכִּים אָדָם וּמְבָרֵךְ בְּרָכוֹת אֵלּוּ. וְקוֹרֵא הַזְּמִירוֹת וּמְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. וְקוֹרֵא אַחַר כָּךְ שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וּמְדַלֵּג קְדוּשָׁה מִן הַבְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר קְדוּשָׁה. וּכְשֶׁהוּא חוֹתֵם גָּאַל יִשְׂרָאֵל מִיָּד יַעֲמוֹד כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעוֹמֵד כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּכְשֶׁיַשְׁלִים יֵשֵׁב וְיִפּוֹל עַל פָּנָיו וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וּמִתְחַנֵן מְעַט וְהוּא יוֹשֵׁב בְּדִבְרֵי תַחֲנוּנִים וְאַחַר כַּךְ יִקְרָא תְּהִלָּה לְדָוִד (מִיוֹשֵׁב) וּמִתְחַנֵּן כְּפִי כֹחוֹ וְיִפָּטֵר לְמַעֲשָׂיו:
ב. וּבִתְפִלַּת הַמִּנְחָה מַתְחִיל לִקְרוֹא תְהִלָּה לְדָוִד מְיוֹשֵׁב וְאַחַר כַּךְ עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה וּכְשֶׁמַּשְׁלִים נוֹפֵל עַל פָּנָיו וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וּמִתְחַנֵּן כְּפִי כֹחוֹ וְיִפָּטֵר לְמַעֲשָׂיו. וּבִתְפִלַּת הָעֶרֶב קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְסוֹמֵךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעוֹמֵד וּכְשֶׁיַשְׁלִים יֵשֵׁב מְעַט וְיִפָּטֵר. וְהַמִּתְחַנֵן אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ הַשְׁכִּיבֵנוּ אַחַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל אֵינָה הֵפְסֵק בֵּין גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּבְרָכָה אַחַת אֲרוּכָּה:
The order of the prayers is as follows. In the morning, on arising, a person recites the blessings mentioned above; then reads the Psalms—reciting the appropriate blessings before and after them. Then he reads the Shema, reciting the blessings before and after it, omitting the Kedusha*Sanctification (Isaiah 6:3, Ezekiel 3.12). from the former of the two blessings before the Shema, this not being recited by an individual in his private devotions. When he has concluded the blessing after the Shema, which closes with the phrase, "Who redeemedst Isael" he immediately rises, so that the reference to the Redemption may be connected with the Amidah prayer, which, as already stated by us, is recited standing. When this prayer is concluded, he sits down, bows his head, offers up supplications, raises his head and still seated, offers further supplications. Then he reads "The Psalm of David" (Psalm 145), offers according to his ability, more supplications, after which he proceeds to his affairs.
The afternoon service begins with the reading of "The Psalm of David" (Psalm 145), the worshiper being seated. He then rises and recites the Amidah for the afternoon service. This concluded, he bows his head, offers supplications, raises his head, and offers further supplications according to his ability, and then proceeds to his affairs. In the evening service, the worshipper reads the Shema, reciting the appropriate blessings before and after it. The blessing referring to the redemption of Israel is connected with the Amidah, which is recited, standing. This concluded, the worshipper sits a brief while and withdraws. Whoever adds supplications after the Amidah in the evening acts commendably. Though the blessing concluded, "Who redeemedst Israel" is followed by the blessing beginning, "Cause us to lie down", this is not regarded as an interruption between the blessing relating to redemption and the Amidah, both blessings being regarded as one lengthy blessing.
מוסר
אַל תְּהִי בָז לְדִבּוּר אָחִיךָ כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה דְבָרִים שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבְלָתָן וְנוֹחַ לָךְ לְהַשְׁפִּילוֹ מִגַּאֲוָתוֹ וּלְתוֹפְשׂוֹ בִדְבָרָיו אַל תָּחוּשׁ בָזֶה כִּי מַה תַרְוִיח בְּדָבָר וְאַל תְּקַנְטֵר שׁוּם אָדָם אֲפִלּוּ נָכְרִי כִּי כַּאֲשֶׁר אַתָּה תִשְׁכַּח יִהְיֶה אִתּוֹ לְזִכָּרוֹן כְּמַעֲשֵׂה רוֹעֶה הַחֲזִירִים: אַל תַּגְבִּיהַּ קוֹלְךָ לְהָשִׁיב עַזוּת אַךְ כָּל דְּבָרֶיךָ תְּדַבֵּר בַּעֲנָוָה וְכָבוֹד כִּי דִבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים. וְאַל תַּרְבֶּה דְבָרִים בְּטֵלִים. אִם עָמַדְתָּ בֵּין הָאֲנָשִׁים וְכָל שֶׁכֵּן בֵּין הַנָּשִׁים אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה. אִם בָּאוּ לֵצִים בִּמְקוֹם מוֹשָׁבָךְ פִּתְאוֹם וּמְדַבְּרִים דִּבְרֵי הֲבָאי אַל תּוֹכִיחֵם פֶּן יִשְׂנְאוּךָ לֵךְ מֵאֶצְלָם פֶּן תִּלְמוֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים כִּי הַלֵּיצָנוּת שְׁנִיָּה לְעֶרְוָה: