תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
כה (ז) וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כׇל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ {ס}
וְלִבְעִירָךְ וּלְחַיְתָא דִּי בְאַרְעָךְ תְּהֵי כָל עֲלַלְתַּהּ לְמֵיכָל:
(ח) וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃
וְתִמְנֵי לָךְ שְׁבַע שְׁמִטִּין דִּשְׁנִין שְׁבַע שְׁנִין שְׁבַע זִמְנִין וִיהוֹן לָךְ יוֹמֵי שְׁבַע שְׁמִטִּין דִּשְׁנִין אַרְבְּעִין וְתֵשַׁע שְׁנִין:
(ט) וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם׃
וְתַעֲבַר שׁוֹפַר יַבָּבָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרַיָּא תַּעַבְּרוּן שׁוֹפָרָא בְּכָל אַרְעֲכוֹן:
(י) וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃
וּתְקַדְּשׁוּן יָת שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין וְתַקְרוּן חֵרוּתָא בְּאַרְעָא לְכָל יָתְבָהָא יוֹבֵלָא הִיא תְּהֵי לְכוֹן וּתְתוּבוּן גְּבַר לְאַחֲסַנְתֵּיהּ וּגְבַר לְזַרְעִיתֵיהּ תְּתוּבוּן:
25 (7) and for thy cattle, and for the beast in thy land, shall all its increase be food.
(8) And thou shalt number seven sabbaths of years to thee, seven times seven years; and the space of the seven sabbaths of years shall be to thee forty nine years.
(9) Then shalt thou cause the shofar to sound on the tenth day of the seventh month, on the day of atonement shall you sound the shofar throughout all your land.
(10) And you shall hallow the fiftieth year, and proclaim liberty throughout all the land to all its inhabitants: it shall be a jubilee for you; and you shall return every man to his possession, and you shall return every man to his family.
נביאים
לב (יב) וָאֶתֵּ֞ן אֶת־הַסֵּ֣פֶר הַמִּקְנָ֗ה אֶל־בָּר֣וּךְ בֶּן־נֵרִיָּה֮ בֶּן־מַחְסֵיָה֒ לְעֵינֵי֙ חֲנַמְאֵ֣ל דֹּדִ֔י וּלְעֵינֵי֙ הָֽעֵדִ֔ים הַכֹּתְבִ֖ים בְּסֵ֣פֶר הַמִּקְנָ֑ה לְעֵינֵי֙ כׇּל־הַיְּהוּדִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בַּחֲצַ֥ר הַמַּטָּרָֽה׃
וִיהָבֵית יַת שִׁטְרָא דִזְבִינֵי לְבָרוּךְ בַּר נֵרִיָה בַּר מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל אַחֲבִי וּלְעֵינֵי סַהֲדַיָא דִכְתִיבִין בְּשִׁטְרָא דִזְבִינֵי לְעֵינֵי כָּל יְהוּדָאֵי דְיָתְבִין בְּדָרַת בֵּית אֲסִירַיָא:
(יג) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־בָּר֔וּךְ לְעֵינֵיהֶ֖ם לֵאמֹֽר׃
וּפַקְדֵית יַת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהוֹן לְמֵימָר:
(יד) כֹּה־אָמַר֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָק֣וֹחַ אֶת־הַסְּפָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה אֵ֣ת סֵ֩פֶר֩ הַמִּקְנָ֨ה הַזֶּ֜ה וְאֵ֣ת הֶחָת֗וּם וְאֵ֨ת סֵ֤פֶר הַגָּלוּי֙ הַזֶּ֔ה וּנְתַתָּ֖ם בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ לְמַ֥עַן יַעַמְד֖וּ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ {ס}
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל סַב יַת שִׁטְרַיָא הָאִלֵין יַת שִׁטְרָא דִזְבֵינָא הָדֵין יַת דִכְתִיב בְּעֵיץ וַחֲתֵים וְיַת שִׁטְרָא פְּתִיחָא הָדֵין וְתִתְּנִינוּן בְּמַן דַחֲסַף בְּדִיל דְיִתְקַיְימוּן יוֹמִין סַגִיאִין:
(טו) כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ע֣וֹד יִקָּנ֥וּ בָתִּ֛ים וְשָׂד֥וֹת וּכְרָמִ֖ים בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃ {פ}
אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל עוֹד יִזְדַבְּנוּן בָּתִּין וְחַקְלִין וְכַרְמִין בְּאַרְעָא הָדָא:
32 (12) and I gave the deed of the purchase to Barukh the son of Neriyya, the son of Meĥaseya, in the sight of Ḥanam᾽el my uncle’s son, and in the presence of the witnesses that subscribed the deed of the purchase, before all the men of Yehuda that sat in the court of the guard.
(13) And I charged Barukh before them, saying,
(14) Thus says the Lord of hosts, the God of Yisra᾽el; Take these documents, this deed of the purchase, both that which is sealed, and this open deed; and put them in an earthen vessel, that they may last for many days.
(15) For thus says the Lord of hosts, the God of Yisra᾽el; Houses and fields and vineyards shall be bought again in this land.
כתובים
כח (יז) אָ֭דָם עָשֻׁ֣ק בְּדַם־נָ֑פֶשׁ עַד־בּ֥וֹר יָ֝נ֗וּס אַל־יִתְמְכוּ־בֽוֹ׃
בַּר נָשָׁא דְחָשֵׁשׁ בִּדְמָא דְנַפְשָׁא עַד גוּבָא נֶעְרוֹק לָא נְצוּרוּנֵיהּ:
(יח) הוֹלֵ֣ךְ תָּ֭מִים יִוָּשֵׁ֑עַ וְנֶעְקַ֥שׁ דְּ֝רָכַ֗יִם יִפּ֥וֹל בְּאֶחָֽת׃
דִמְהַלֵךְ בִּתְמִימוּתָא נִתְפְּרֵק וְדִמְעַקְמָן אָרְחָתֵיהּ נִפּוּל בַּחֲדָא:
(יט) עֹבֵ֣ד אַ֭דְמָתוֹ יִֽשְׂבַּֽע־לָ֑חֶם וּמְרַדֵּ֥ף רֵ֝יקִ֗ים יִֽשְׂבַּֽע־רִֽישׁ׃
דְפָלֵחַ בְּאַרְעֵיהּ נִסְבָּע לַחְמָא וּדְרָדֵף סְרִיקוּתָא נִסְבַּע מַסְכְּנוּתָא:
(כ) אִ֣ישׁ אֱ֭מוּנוֹת רַב־בְּרָכ֑וֹת וְאָ֥ץ לְ֝הַעֲשִׁ֗יר לֹ֣א יִנָּקֶֽה׃
גַבְרָא מְהֵימְנָא סַגִיעָן בִּרְכְּתֵיהּ וּדְרָהֵט בְּעַוְלָא דְנֶעְתָּר לָא מִזְדַכֵּי:
28 (17) A man that is burdened with the blood of any person shall flee to the pit; let none support him.
(18) He who walks uprightly shall be saved: but he who takes crooked paths shall fall suddenly.
(19) He who tills his land shall have plenty of bread: but he who follows after vain persons shall have poverty enough.
(20) A faithful man shall abound with blessings: but he who makes haste to be rich shall not go unpunished.
משנה
א. כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּתְּחוּמִין. מֵנִיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר, הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי עִירִי, לְכָל מִי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. וְכֹל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, אָסוּר, שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ:
ב. כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ, מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד. מְזוֹנוֹ לְחֹל וְלֹא לְשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְשַׁבָּת וְלֹא לְחֹל. וְזֶה וָזֶה מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, מִכִּכָּר בְּפֻנְדְּיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁתֵּי יָדוֹת לְכִכָּר מִשָּׁלֹשׁ לְקָב. חֶצְיָהּ לְבַיִת הַמְנֻגָּע, וַחֲצִי חֶצְיָהּ לִפְסֹל אֶת הַגְּוִיָּה:
ג. אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ, כֹּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמִּרְפֶּסֶת. פָּחוֹת מִכָּאן, לֶחָצֵר. חֻלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע, גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמִּרְפֶּסֶת. פָּחוֹת מִכָּאן, לֶחָצֵר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְמוּכָה. אֲבָל בְּמֻפְלֶגֶת, אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, לֶחָצֵר. וְאֵיזוֹ הִיא סְמוּכָה, כֹּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים:
ד. הַנּוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת, אֵינוֹ עֵרוּב. וְהַדָּר שָׁם, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו. בְּבֵית הַתֶּבֶן וּבְבֵית הַבָּקָר וּבְבֵית הָעֵצִים וּבְבֵית הָאוֹצָרוֹת, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְהַדָּר שָׁם, אוֹסֵר עָלָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֶשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו:
ה. הַמַּנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת, אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ אוֹסֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נָכְרִי אוֹסֵר, יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבֹא בְשַׁבָּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הִנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְאוֹתָהּ הָעִיר, אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁכְּבָר הִסִּיעַ מִלִּבּוֹ:
ו. בּוֹר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנּוּ בְשַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לוֹ מְחִצָּה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים בֵּין מִלְמַעְלָה, בֵּין מִלְּמַטָּה, בֵּין מִתּוֹךְ אֹגְנוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִלְּמַטָּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִלְמָעְלָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא תְהֵא מְחִצָּה גְדוֹלָה מִן הַכֹּתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶם:
ז. אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בֶּחָצֵר, אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנָּה בְשַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִצָּה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים בַּכְּנִיסָה וּבַיְצִיאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּתֶל שֶׁעַל גַּבָּהּ תִּדּוֹן מִשּׁוּם מְחִצָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָאַמָּה שֶׁל אָבֵל שֶׁהָיוּ מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה עַל פִּי זְקֵנִים בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָהּ כַּשִּׁעוּר:
ח. גְּזֻזְטְרָא שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנָּה בְשַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִצָּה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה. וְכֵן שְׁתֵּי גְזֻזְטְרָאוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. עָשׂוּ לָעֶלְיוֹנָה וְלֹא עָשׂוּ לַתַּחְתּוֹנָה, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּעָרֵבוּ:
ט. חָצֵר שֶׁהִיא פְחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ עוּקָה מַחֲזֶקֶת סָאתַיִם מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה, בֵּין מִבַּחוּץ בֵּין מִבִּפְנִים, אֶלָּא שֶׁמִּבַּחוּץ צָרִיךְ לִקְמוֹר, מִבִּפְנִים אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר:
י. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בְּשַׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ גַג אוֹ חָצֵר מֵאָה אַמָּה, לֹא יִשְׁפֹּךְ עַל פִּי הַבִּיב, אֲבָל שׁוֹפֵךְ מִגַּג לְגַג, וְהַמַּיִם יוֹרְדִין לַבִּיב. הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת:
יא. וְכֵן שְׁתֵּי דְיוֹטָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ, מִקְצָתָן עָשׂוּ עוּקָה וּמִקְצָתָן לֹא עָשׂוּ עוּקָה, אֶת שֶׁעָשׂוּ עוּקָה, מֻתָּרִין, וְאֶת שֶׁלֹּא עָשׂוּ עוּקָה, אֲסוּרִין:
1. How does one participate in the joining of Shabbat boundaries? One who wishes to establish a joining of Shabbat boundaries for himself and others places a barrel of food in the location he designates as their place of residence, and says: This is for all the residents of my town, for anyone who wishes to go on Shabbat to a house of mourning or to a house of a wedding feast situated beyond the Shabbat limit.Anyone who accepted upon himself while it was still day, i.e., before the onset of Shabbat, that he will rely on the eiruv, is permitted to rely upon it; but if one did so only after nightfall, he is prohibited to rely upon it, as the principle is that one may not establish an eiruv after nightfall.
2. What is the measure for an joining of Shabbat boundaries? It consists of a quantity of food sufficient for two meals for each and every one of those included in the eiruv. The tanna’im disagree with regard to the size of these two meals. It is referring to one’s food that he eats on a weekday and not on Shabbat; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: It is referring to the amount he eats on Shabbat and not on a weekday. And both this Sage, Rabbi Meir, and that Sage, Rabbi Yehuda, intended to be lenient, as Rabbi Meir maintains that people eat more food on Shabbat, whereas Rabbi Yehuda believes that they consume more on a weekday. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: Food for two meals is the size of a loaf bought with a pundeyon, which is one-forty-eighth of a sela, when four se’a of wheat are sold for a sela. Rabbi Shimon says: Food for two meals is two of three parts of a loaf, when three loaves are prepared from a kav of wheat. In other words, the measure is two-thirds of a loaf the size of one-third of a kav. Having discussed measures with regard to a loaf of bread, the mishna states that half of this loaf is the amount called a half [peras], a measure relevant for the halakhot of a leprous house. If one enters a house afflicted with leprosy and remains there long enough to eat this amount of food, the clothes he is wearing become ritually impure. And half of its half, a quarter of this loaf, is the amount of ritually impure food that disqualifies the body. In other words, impure food of this amount imparts ritual impurity to the body of the eater, and disqualifies him by rabbinic law from eating teruma.
3. If both the residents of houses that open directly into a courtyard and the residents of apartments that open onto a balcony from which stairs lead down to that courtyard forgot and did not establish an eiruv between them, anything in the courtyard that is ten handbreadths high,e.g., a mound or a post, is part of the balcony. The residents of the apartments open to the balcony may transfer objects to and from their apartments onto the mound or post. Any post or mound that is lower than this height is part of the courtyard. A similar halakha applies to an embankment that surrounds a cistern or a rock: If the embankments that surround a cistern or rock are ten handbreadths high, they belong to the balcony; if they are lower than this, they may be used only by the inhabitants of the courtyard. In what case are these matters, the halakha that anything higher than ten handbreadths belongs to the balcony, stated? When the mound or embankment is near the balcony. But in a case where the embankment or mound is distant from it, even if it is ten handbreadths high, the right to use the embankment or mound goes to the members of the courtyard. And what is considered near? Anything that is not four handbreadths removed from the balcony.
4. With regard to one who placed his eiruv of courtyards in a gatehouse or in a portico, a roofed structure without walls or with incomplete walls, or one who deposited it in a balcony, this is not a valid eiruv. And one who resides there, in any of these structures, does not render it prohibited for the homeowner and the other residents of the courtyard to carry, even if he did not contribute to the eiruv. If, however, one deposited his eiruv in a hay shed or in a cowshed or in a woodshed or in a storehouse, this is a valid eiruv, as it is located in a properly guarded place. And one who resides there with permission, if he neglected to contribute to the eiruv, he renders it prohibited for the homeowner and the other residents of the courtyard to carry. Rabbi Yehuda says: If the homeowner has there, in the hay shed or the other places listed above, a right of usage, i.e., if he is entitled to use all or part of the area for his own purposes, then the one who lives there does not render it prohibited for the homeowner, as the area is considered the homeowner’s quarters, and the person living there is classified as a member of his household.
5. One who leaves his house, which is located in a shared courtyard, and goes to spend Shabbat in a different town, whether he is a gentile or a Jew, he renders it prohibited for the other residents to use the courtyard as though he were still at home; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: He does not render it prohibited for them, as he left behind him an empty residence. Rabbi Yosei says: A gentile renders it prohibited but a Jew does not render it prohibited, as it is not the manner of a Jew to come home on Shabbat. A Jew will not return home, therefore his empty residence does not render it prohibited. By contrast, a gentile might return over the course of Shabbat. Therefore, he is not considered to have fully uprooted himself from his house, and he renders it prohibited. Rabbi Shimon says: Even if the Jew left his house and went to spend Shabbat with his daughter who lived in the same town, he does not render it prohibited. Although he can return home at any time, it is assumed that he has already removed from his mind any thought of going back there and has established his Shabbat residence away from his home.
6. In the case of a cistern that is located between two courtyards, situated partly in each courtyard, one may not draw water from it on Shabbat, lest the residents of one courtyard draw water from the domain of the other courtyard, unless a partition ten handbreadths high was erected for it as a separation between the domains. This partition is effective whether it is below, in the water, or whether it is within the airspace of the cistern below the rim, above the surface of the water. Rabban Shimon ben Gamliel said: This is the subject of an early dispute of tanna’im, as Beit Shammai said that the partition, which permits drawing water, must be placed below; and Beit Hillel said it should be positioned above. Rabbi Yehuda said: A partition is no better than the wall between them. A wall dividing the two courtyards passes over the cistern, therefore it is not necessary to erect an additional partition in the cistern’s airspace.
7. With regard to a water channel that passes through a courtyard, the residents may not draw water from it on Shabbat, unless they erected for it a partition ten handbreadths high at the entrance and at the exit of the courtyard. Rabbi Yehuda says: There is no need for a special partition, as the wall that runs on top of it, i.e., the courtyard wall, is considered as a partition. Rabbi Yehuda said: There was an incident involving a water channel that passed through the courtyards of the town of Avel, from which the residents would draw water from it on Shabbat by the authority of the Elders, relying on the courtyard wall suspended above it. They said to him: It is due to the fact that channel was not of the size that requires a partition, i.e., it was less than ten handbreadths deep or less than ten handbreadths wide, it was permitted to draw water from it even without a partition.
8. With regard to a balcony that extends over a body of water, if a hole was opened in the floor, its residents may not draw water from it through the hole on Shabbat, unless they erected for it a partition ten handbreadths high around the hole. It is permitted to draw water by means of that partition, whether it is positioned above the balcony, in which case the partition is seen as descending downward, or whether it is placed below the balcony. And likewise, with regard to two such balconies, one above the other, if they erected a partition for the upper balcony but they did not erect one for the lower one, the residents are both prohibited from drawing water through the upper one, unless they establish an eiruv between them.
9. With regard to a courtyard that is less than four cubits by four cubits in area, one may not pour waste water into it on Shabbat, unless a pit was fashioned to receive the water, and the pit holds two se’a in volume from its edge below. This halakha applies whether the pit was fashioned outside the courtyard or whether it was dug inside the courtyard itself. The only difference is as follows: If the pit was dug outside in the adjoining public domain, it is necessary to arch over it, so that the water will not flow into the public domain. If it was dug inside the courtyard, it is not necessary to arch over it.
10. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: In the case of a drainage ditch whose first four cubits are arched over in the public domain, one may pour waste water into it on Shabbat. And the Rabbis say: Even if a roof or a courtyard is a hundred cubits in area, one may not pour water directly onto the mouth of the drainage ditch. However, he may pour it upon the roof, from which the water spills into the drain of its own accord. A courtyard and a portico, a roofed but unwalled structure in front of a house, combine for the four cubits by virtue of which it is permitted to pour water even into a courtyard that lacks a pit.
11. And likewise, with regard to two upper stories [deyotaot], one opposite the other in the same small courtyard, if the residents of one of them fashioned a pit in the courtyard, and the residents of the other did not fashion a pit, those who fashioned a pit are permitted to pour their waste water into the courtyard, whereas those who did not fashion a pit are prohibited to do so.
גמרא
דָּרַשׁ רָבָא מַאי דִּכְתִיב (שיר השירים ז') הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָּדִים אֵלּוּ בְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. לִישְׁנָא אַחֲרִינָא שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַרְבֵּה גְזֵרוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי יוֹתֵר מִמַּה שֶׁגָּזַרְתָּ עָלַי וְקִיַּימְתִּים. אָמַר לֵיהּ רַב חַסְדָּא לְהַהוּא מִדְּרַבָּנָן דַּהֲוָה קָא מְסַדֵּר אֲגַדְתָּא קָמֵיהּ מִי שְׁמִיעַ לָךְ חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים מַהוּ אָמַר לֵיהּ אֵלּוּ מִצְוֹת קַלּוֹת וְאֵלּוּ מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. אָמַר לֵיהּ וְכִי תוֹרָה פְּעָמִים פְּעָמִים נִיתָּנָה אֶלָּא הַלָּלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְהַלָּלוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דָּרַשׁ רָבָא מַאי דִּכְתִיב (קהלת י''ב) וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה וְגוֹמֵר. בְּנִי הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה וְדִבְרֵי סוֹפְרִים כָּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים חַיָּיב מִיתָה שֶׁמָּא תֹאמַר אִם יֵשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ מִפְּנֵי מַה לֹא נִכְתְּבוּ אָמַר קְרָא (שם) עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר. אָמַר רַב פַּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בַר עוּלָא מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמַּלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתָחָת. מַתְקִיף לָהּ רָבָא מִי כְתִיב לַעַג לַהַג כְּתִיב אֶלָּא כָּל הַהוֹגֶה בָּהֶם טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר:
Rava interpreted the verse cited above homiletically as follows: What is the meaning of that which is written: “The mandrakes [duda’im] yield a fragrance, and at our doors are all manner of choice fruits, new and old, which I have laid up for you, O my beloved” (Song of Songs 7:14)? “The mandrakes [duda’im] yield a fragrance,” these are the young men of Israel who have never tasted the taste of sin.
“And at our doors [petaḥeinu] are all manner of choice fruits [megadim],” these are the daughters of Israel who inform [maggidot] their husbands about their passageway [pit’ḥeihen], i.e., they tell them when they are menstruating. Another version of this interpretation is: They bind [ogedot] their passageway and save it for their husbands, and do not have relations with others.
“New and old, which I have laid up for you, O my beloved,” the Congregation of Israel said before the Holy One, Blessed be He, and continued: Master of the Universe, I have decreed many decrees upon myself through the enactments and ordinances of the Sages, more than what You decreed upon me in the Torah, and I have fulfilled them. These are the new laws which were added to the old ones stated in the Torah.
It was related that Rav Ḥisda said to one of the Sages who would arrange the traditions of the aggada before him: Did you hear what the meaning of: New and old is? He said to him: These, the new, are the more lenient mitzvot, and these, the old, are the more stringent mitzvot.
Rav Ḥisda said to him: This cannot be so, for was the Torah given on two separate occasions, i.e., were the more lenient and more stringent mitzvot given separately? Rather, these, the old, are mitzvot from the Torah, and these, the new, are from the Sages.
Rava expounded another verse in similar fashion: What is the meaning of that which is written: “And more than these, my son, be careful: of making many books [sefarim] there is no end; and much study is a weariness of the flesh” (Ecclesiastes 12:12)? My son, be careful to fulfill the words of the Sages [soferim] even more than the words of the Torah. For the words of the Torah include positive and negative commandments, and even with regard to the negative commandments, the violation of many of them is punishable only by lashes. Whereas with respect to the words of the Sages, anyone who transgresses the words of the Sages is liable to receive the death penalty, as it is stated: “And whoever breaches through a hedge, a snake shall bite him” (Ecclesiastes 10:8), taking hedges to refer metaphorically to decrees.
Lest you say: If the words of the Sages are of substance and have such great importance, why were they not written in the Torah, therefore, the verse states: “Of making many books there is no end,” meaning that it is impossible to fully commit the Oral Torah to writing, as it is boundless.
What is the meaning of the words: “And much study [lahag] is a weariness of the flesh”? Rav Pappa, son of Rav Aḥa bar Adda, said in the name of Rav Aḥa bar Ulla: This teaches that whoever mocks [malig] the words of the Sages will be sentenced to boiling excrement, which results from the weariness of the flesh of man.
Rava strongly objects to this explanation: Is it written: Mock [la’ag]? “Lahag” is the word that is written. Rather, the verse must be understood in the opposite manner: Whoever meditates [hogeh] upon them, the words of the Sages, experiences enjoyment as if it had the taste of meat.
זוהר
וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְיָ שַׁבָּת לַיְיָ מַמָּשׁ. תּוּ פָתַח רִבִּי אֶלְעָזָר. (שמות כ''א) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבוֹד וְגוֹמֵר בְּגִין דְּכָל יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְזַר דְאִית בֵּיהּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אִית לֵיהּ נַיְיחָא בַשְּׁמִטָּה דְּהָא דִילֵיהּ הוּא הַהוּא שְׁמִטָּה לְנַיְיחָא בֵיהּ וְדָא אִקְרֵי שַׁבַּת הָאָרֶץ. וַדָּאי חִירוּ אִית בָהּ נַיְיחָה בָהּ. כְמָה דְשַׁבָּת נַיְיחָא הוּא דְכֹלָא הָכָא נָמֵי שְׁמִטָּה נַיְיחָא דְכֹלָא נַיְיחָא הוּא דְרוּחָא וְגוּפָא. תָּא חֲזֵי ה' נַיְיחָא הוּא דְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בְּגִין כַּךְ ה' עִלָּאָה. ה' תַתָּאָה. נַיְיחָא דְעִלָּאִין נַיְיחָא דְתַתָּאִין. ה' עִלָּאָה שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. ה' תַתָּאָה שֶׁבַע שָׁנִים בִּלְחוֹדַיְיהוּ דָא שְׁמִטָּה וְדָא יוֹבְלָא. וְכַד מִסְתַּכְּלִין מִלֵּי כֹלָא חָד בְּגִין כַּךְ וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ בְּהַהוּא נַיְיחָא דְאַרְעָא אִצְטְרִיכוּ עַבְדִּין נַיְיחָא. וּבְגִין כַּךְ וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. חִנָּם מַהוּ חִנָּם. דְּלָא יָהִיב לְמָארֵיהּ כְּלוּם. אֶלָּא דָא רָזָא הָכָא אוֹלִפְנָא כְתִיב (במדבר י''א) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. בְלָא בְרָכָה. דְלָא הֲוָה עֲלָנָא בְמִצְרַיִם עוֹל דִּלְעֵילָא. תָּא חֲזֵי עֲבָדִין פְּטוּרִין מֵעוֹל מַלְכוּתָא דִלְעֵילָא וְעַל דָּא פְּטוּרִין מִן הַמִּצְוֹת. מָאי עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אֶלָּא כְהָאי תוֹרָא דְּיָהֲבִין עֲלֵיהּ עוֹל בְּקַדְמִיתָא בְגִין לְאַפָּקָא מִנֵּיהּ טָב לְעַלְמָא. וְאִי לָא קַבִּיל עָלֵיהּ הַהוּא עוֹל לָא עָבִיד מִידִי. הָכִי נָמֵי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְקַבְּלָא עֲלֵיהּ עוֹל בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר דְּיִפְלַח בֵּיהּ בְּכָל מַה דְאִצְטְרִיךְ. וְאִי לָא קַבִּיל עָלֵיהּ הָאי בְקַדְמִיתָא לָא יֵיכוּל לְמִפְלַח. הָדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ב') עִבְדוּ אֶת יְיָ בְיִרְאָה:
וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְיָ שַׁבָּת לַיְיָ מַמָּשׁ. עוֹד פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר. (שמות כ''א) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁכָּל בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמּוֹל יֵשׁ בּוֹ רֹשֶם קָדוֹשׁ, יֵשׁ לוֹ מְנוּחָה בַּשְּׁמִטָּה, כִּי שֶׁלּוֹ הִיא שְׁמִטָּה זוֹ, שֶׁהִיא מַלְכוּת, לָנוּחַ בָּהּ. וְזֶה נִקְרָא שַׁבָּת הָאָרֶץ, וַדַּאי יֵשׁ בָּהּ חֵירוּת. מִן הַקְּלִפּוֹת, מְנוּחָה יֵשׁ בָּהּ, מִן הַדִּינִים. כְּמוֹ שֶׁשַּׁבָּת הִיא מְנוּחַת כֹּל, כָּךְ שְׁמִטָּה מְנוּחַת כֹּל, מְנוּחָה לָרוּחַ וְלַגּוּף. בֹּא וּרְאֵה ה' הִיא מְנוּחָה שֶׁל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. מִשּׁוּם זֶה יֵשׁ ה' עֶלְיוֹנָה דְּהַוָּיָה, ה' תַּחְתּוֹנָה דְּהַוָּיָה, ה' עֶלְיוֹנָה הִיא מְנוּחָה דְּעֶלְיוֹנִים, ה' תַּחְתּוֹנָה הִיא מְנוּחָה דְּתַחְתּוֹנִים, ה' עֶלְיוֹנָה, הוּא סוֹד שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, דְּהַיְנוּ מ''ט שַׁעֲרֵי בִּינָה, ה' תַּחְתּוֹנָה, ה''ס שֶׁבַע שָׁנִים בִּלְבָד. זוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, נִקְרֵאת שְׁמִטָּה, וְזוֹ, הָעֶלְיוֹנָה, נִקְרֵאת יוֹבֵל. וּכְשֶׁמִּסְתַּכְּלִים בַּדְּבָרִים הַכֹּל אֶחָד. מִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ. כִּי בִּמְנוּחַת הָאָרֶץ, צְרִיכִים עֲבָדִים לִהְיוֹת בִּמְנוּחָה, וּמִשּׁוּם זֶה, וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. חִנָּם, מַהוּ חִנָּם. הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם לַאֲדוֹנוֹ. אָמְנָם זֶהוּ סוֹד. וְכָךְ לָמַדְנוּ, כָּתוּב, זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. הַיְנוּ חִנָּם בְּלִי בְּרָכָה, שֶׁלֹּא הָיָה עָלֵינוּ בְּמִצְרַיִם עֹל שֶׁלְּמַעְלָה. בֹּא וּרְאֵה, עֲבָדִים פְּטוּרִים מֵעֹל מַלְכוּת שֶׁלְּמַעְלָה, וְעַל כֵּן פְּטוּרִים מִן הַמִּצְוֹת. מַהוּ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. הוּא כְּאוֹתוֹ הַשּׁוֹר שֶׁנּוֹתְנִים עָלָיו תְּחִלָּה עֹל כְּדֵי לַעֲבֹד עִמּוֹ, וּלְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ טוֹב לָעוֹלָם, וְאִם אֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו עֹל הַהוּא, אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם. כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יַעֲבֹד בּוֹ כָּל מַה שֶּׁצָרִיךְ, וְאִם אֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו עֹל הַזֶּה תְּחִלָּה, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב עִבְדוּ אֶת יְיָ בְיִרְאָה:
הלכה פסוקה
א. דְּבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ כֵּיצַד אִם הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו לֹא יִתְפַּלֵּל וְכָל הַצָרִיךְ לִנְקָבָיו וְהִתְפַּלֵל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אַחַר שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו וְאִם יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ כְּדֵי פַּרְסָה תְפִלָּתוֹ תְפִלָּה. וְאַף עַל פִּי כֵּן לְכַתְּחִלָּה לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּבְדּוֹק עַצְמוֹ יָפֶה יָפֶה וְיִבְדּוֹק נְקָבָיו וְיָסִיר כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְכָל הַדָּבָר הַטּוֹרְדוֹ וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל:
ב. מִי שֶׁגִּיהֵק וּפִיהֵק וְנִתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ אִם לִרְצוֹנוֹ הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. וְאִם בָּדַק גּוּפוֹ קוֹדֶם שֶׁיִתְפַּלֵּל וּבָא לְאָנְסוֹ אֵין בְּכַךְ כְּלוּם נִזְדַּמֵּן לוֹ רוֹק בִּתְפִלָּתוֹ מַבְלִיעוֹ בְּטַלִּיתוֹ אוֹ בְּבִגְדּוֹ. וְאִם הָיָה מִצְטָעֵר בְּכַךְ זוֹרְקוֹ בְּיָדוֹ לַאֲחוֹרָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָעֵר בִּתְפִלָּה וְנִמְצָא טָרוּד. יָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה שֶׁלֹא לְדַעְתּוֹ שׁוֹהֶה עַד שֶׁתִּכְלֶה הָרוּחַ וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ:
ג. בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיא רוּחַ מִלְּמַטָּה וְנִצְטָעֵר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ מְהַלֵּךְ לַאֲחוֹרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַמְתִּין עַד שֶׁתִּכְלֶה הָרוּחַ וְאוֹמֵר רִבּוֹן הָעוֹלָמִים יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים גָּלוּי וְיָדוּע לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִימָתֵנוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָה בְּחַיֵּינוּ תּוֹלֵעָה וְרִמָּה בְּמִיתָתֵנוּ וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וּמִתְפַּלֵּל:
[Absence of] disturbing elements. How is this requisite fulfilled? If one feels an urgent call of nature, one must not pray. If the call is disregarded, the prayer that one utters is an abomination. And, having first relieved himself, he should recite the Service a second time. But if he can restrain himself as long as it would take to walk a Parsah (= 4 mil = 8000 cubits), his recital of prayer is accounted a proper recital. Nevertheless, prayers should not be recited by anyone till he has examined himself well and is satisfied that the calls of nature have been attended to. So also, phlegm, saliva and anything else that might disturb one should be removed and then the prayers should be recited.
A person who, during prayers, stretches himself, yawns or sneezes, if he does so voluntarily, his behavior is unseemly. But if, before beginning his prayers, he examined himself and the act was involuntary, it does not matter. Saliva that has accumulated during prayer, should be covered with the garment. A person, whose delicacy would be offended by this procedure, casts it behind him with his hand, so that during prayer he may be saved from an annoyance which would disturb him. If, while standing in prayer, intestinal flatus involuntarily escapes, he waits till it has passed and resumes his prayer.
If he is seized with intestinal flatulence, and its retention causes him excessive pain, he should step backwards four cubits and wait till he feels relieved. Then he should say: "Lord of the Universe, Thou hast formed us with apertures and cavities. Our shame and reproach are open and known to Thee. Objects of shame and reproach are we while we live; worm and corruption, after we die." Then he returns to his place and resumes his prayer.
מוסר
כָּל אִישׁ שֶׁאוֹהֵב אֶת הַצְדָקוֹת אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכְחוֹת. אוֹהֵב אֶת גְּמִילוּת חֲסָדִים מַכְנִיס אוֹרְחִים מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ בְּכַוָּנָה אֲפִילוּ דִירָתוֹ חוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ רוֹאֶה דִין חִבּוּט הַקֶּבֶר וַאֲפִילוּ דִין שֶׁל גֵּיהִנָּם אֵינוֹ רוֹאֶה. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה יִשְׂמַח לִבָּךְ אִם יֹאמַר לָךְ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שַׁמֵּשׁ לְפָנַי אַף כִּי הוּא רִמָּה וְתוֹלֵעָה כָּמוֹךָ. וְאָנוּ מְשַׁמְּשִׁים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִהְיוֹת שְׂמֵחִים וּזְרִיזִים בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן אָמְרוּ הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וְרָץ כַּצְבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךְ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: