תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:
כה (טז) לְפִ֣י ׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃
לְפוּם סְגִיאוּת שְׁנַיָּא תַּסְגֵּי זְבִינוֹהִי וּלְפוּם זְעֵרוּת שְׁנַיָּא תַּזְעֵר זְבִינוֹהִי אֲרֵי מִנְיַן עֲלַלְתָּא הוּא מְזַבֵּן לָךְ:
(יז) וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
וְלָא תוֹנוּן גְּבַר יָת חַבְרֵיהּ וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:
(יח) וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃
וְתַעְבְּדוּן יָת קְיָמַי וְיָת דִּינַי תִּטְּרוּן וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְתֵיתְבוּן עַל אַרְעָא לְרָחְצָן:
(יט) וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃
וְתִתֵּן אַרְעָא אִבַּהּ וְתֵיכְלוּן לְמִשְׂבָּע וְתֵיתְבוּן לְרָחֲצָן עֲלַהּ:
(כ) וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃
וַאֲרֵי תֵימְרוּן מָא נֵיכוּל בְּשַׁתָּא שְׁבִיעֵתָא הָא לָא נִזְרָע וְלָא נִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּנָא:
(כא) וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃
וֶאֱפַקֵּד יָת בִּרְכָתִי לְכוֹן בְּשַׁתָּא שְׁתִיתֵתָא וְתַעְבֵּד יָת עֲלַלְתָּא לִתְלַת שְׁנִין:
25 (16) according to the multitude of years thou shalt increase its price, and according to the fewness of years thou shalt diminish the price of it: for what he sells thee is a number of years of produce.
(17) You shall not therefore defraud one another; but thou shalt fear thy God: for I am the Lord your God.
(18) And you shall do my statutes, and keep my judgments, and do them; and you shall dwell in the land in safety.
(19) And the land shall yield her fruit, and you shall eat your fill, and dwell therein in safety.
(20) And if you shall say, What shall we eat in the seventh year? behold, we shall not sow, nor gather in our increase:
(21) then I will command my blessing upon you in the sixth year, and it shall bring forth fruit for three years.
נביאים
לב (כא) וַתֹּצֵ֛א אֶת־עַמְּךָ֥ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בְּאֹת֣וֹת וּבְמוֹפְתִ֗ים וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבְאֶזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָ֖א גָּדֽוֹל׃
וְאַפֵּיקְתָּא יַת עַמָךְ יַת יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם בְּאָתִין וּבְמוֹפְתִין וּבְיָד תַּקִיפָא וּבְאֶדְרַע מְרָמַם וּבְחֶזְוָנָא רַבָּא:
(כב) וַתִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבוֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃
וִיהַבְתְּ לְהוֹן יַת אַרְעָא דְקַיֵמְתָּא לַאֲבָהַתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן אַרְעָא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ:
(כג) וַיָּבֹ֜אוּ וַיִּֽרְשׁ֣וּ אֹתָ֗הּ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ בְקוֹלֶ֙ךָ֙ (ובתרותך) [וּבְתוֹרָתְךָ֣] לֹא־הָלָ֔כוּ אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֧יתָה לָהֶ֛ם לַעֲשׂ֖וֹת לֹ֣א עָשׂ֑וּ וַתַּקְרֵ֣א אֹתָ֔ם אֵ֥ת כׇּל־הָרָעָ֖ה הַזֹּֽאת׃
וְעָלוּ וְאַחְסִינוּ יָתָהּ וְלָא קַבִּילוּ לְמֵימְרָךְ וּבְאוֹרַיְתָךְ לָא הַלִיכוּ יַת כָּל דְפַקֵידְתָּא לְהוֹן לְמֶעְבֵּד לָא עֲבָדוּ וַעֲרַעַת יַתְהוֹן יַת כָּל בִּישְׁתָּא הָדָא:
(כד) הִנֵּ֣ה הַסֹּלְל֗וֹת בָּ֣אוּ הָעִיר֮ לְלׇכְדָהּ֒ וְהָעִ֣יר נִתְּנָ֗ה בְּיַ֤ד הַכַּשְׂדִּים֙ הַנִּלְחָמִ֣ים עָלֶ֔יהָ מִפְּנֵ֛י הַחֶ֥רֶב וְהָרָעָ֖ב וְהַדָּ֑בֶר וַאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֛רְתָּ הָיָ֖ה וְהִנְּךָ֥ רֹאֶֽה׃
הָא מַלְיָתָא עָלוּ עַל קַרְתָּא לְמִכְבְּשָׁהּ וְקַרְתָּא אִתְמְסָרַת בִּידָא דְכַסְדָאֵי דְמַגִיחִין קְרָבָא עֲלָהּ מִן קֳדָם דְקַטְלִין בְּחַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָא וּדְמַלֵילְתָּא הֲוָה וּקְדָמָךְ גְלֵי:
(כה) וְאַתָּ֞ה אָמַ֤רְתָּ אֵלַי֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה קְנֵֽה־לְךָ֧ הַשָּׂדֶ֛ה בַּכֶּ֖סֶף וְהָעֵ֣ד עֵדִ֑ים וְהָעִ֥יר נִתְּנָ֖ה בְּיַ֥ד הַכַּשְׂדִּֽים׃ {ס}
וְאַתְּ אֲמַרְתְּ לִי יְיָ אֱלֹהִים זְבוּן לָךְ חַקְלָא בְּכַסְפָּא וְאַסְהֵיד סָהֲדֵין וְקַרְתָּא אִמְסָרַת בִּידָא דְכַסְדָאֵי:
(כו) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃
וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם יִרְמְיָה לְמֵימָר:
32 (21) and hast brought Thy people Yisra᾽el out of the land of Miżrayim with signs, and with wonders, and with a strong hand, and with a stretched out arm, and with great terror;
(22) and hast given them this land, which Thou didst swear to their fathers to give them, a land flowing with milk and honey;
(23) and they came in, and possessed it; but they obeyed not Thy voice, neither followed Thy Tora; they have done nothing of all that Thou didst command them to do: therefore Thou hast caused all this evil to come upon them:
(24) behold the siege works are come to the city to take it; and the city is given into the hand of the Kasdim that fight against it, because of the sword, and of the famine, and of the pestilence: and what Thou hast spoken is come to pass; and, behold, Thou seest it.
(25) And Thou hast said to me, O Lord God, Buy the field for money and take witnesses; though the city is given into the hand of the Kasdim.
(26) Then came the word of the Lord to Yirmeyahu, saying,
כתובים
כח (כו) בּוֹטֵ֣חַ בְּ֭לִבּוֹ ה֣וּא כְסִ֑יל וְהוֹלֵ֥ךְ בְּ֝חׇכְמָ֗ה ה֣וּא יִמָּלֵֽט׃
דְתָכָל עַל לִבֵּיהּ סַכְלָא הוּא וְדִמְהַלֵךְ בְּחַכִּימוּתָא נִתְחֲמֵי מִן בִּישׁ:
(כז) נוֹתֵ֣ן לָ֭רָשׁ אֵ֣ין מַחְס֑וֹר וּמַעְלִ֥ים עֵ֝ינָ֗יו רַב־מְאֵרֽוֹת׃
דְיָהֵב לְמִסְכְּנָא לָא נֶחְסַר לֵיהּ וּדְמַחֲמֵי עַיְנֵיהּ מִן מִסְכֵּנָא סַגִיעִין לְוָטָתֵיהּ:
(כח) בְּק֣וּם רְ֭שָׁעִים יִסָּתֵ֣ר אָדָ֑ם וּ֝בְאׇבְדָ֗ם יִרְבּ֥וּ צַדִּיקִֽים׃
בְּקוּמָא דְרַשִׁיעֵי מִתְטְשֵׁי בַר נָשָׁא וּבְאָבְדֵיהוֹן נִסְגוּן צַדִיקֵי:
כט (א) אִ֣ישׁ תּ֭וֹכָחוֹת מַקְשֶׁה־עֹ֑רֶף פֶּ֥תַע יִ֝שָּׁבֵ֗ר וְאֵ֣ין מַרְפֵּֽא׃
גַבְרָא דְלָא מְקַבֵּל מַכְסְנוּתָא וּמַקְשֵׁי קְדָלֵיהּ בַּעֲגָלָא נִתְתְּבַר וְלָא תֶהֱוֵי לֵיהּ אָסוּ:
(ב) בִּרְב֣וֹת צַ֭דִּיקִים יִשְׂמַ֣ח הָעָ֑ם וּבִמְשֹׁ֥ל רָ֝שָׁ֗ע יֵאָ֥נַֽח עָֽם׃
בְּסוּגְעָא דְצַדִיקֵי חָדֵי עַמָא וּבְשׁוּלְטָנָא דְרַשִׁיעֵי נִתְאֲנַח עַמָא:
(ג) אִישׁ־אֹהֵ֣ב חׇ֭כְמָה יְשַׂמַּ֣ח אָבִ֑יו וְרֹעֶ֥ה ז֝וֹנ֗וֹת יְאַבֶּד־הֽוֹן׃
גַבְרָא דְרָחֵם חָכְמְתָא נַחֲדֵי אֲבוּי וּדְמִתְחַבֵּר בְּזַנְיוּתָא מוֹבִיד מַזָלֵיהּ:
28 (26) He who trusts in his own heart is a fool: but he who walks wisely, shall escape.
(27) He who gives to the poor shall not lack: but he who hides his eyes shall have many a curse.
(28) When the wicked rise, men hide themselves: but when they perish, the righteous increase.
29 (1) He, that being often reproved hardens his neck, shall suddenly be broken, beyond healing.
(2) When the righteous are on the increase, the people rejoice: but when the wicked man bears rule, the people mourn.
(3) He who loves wisdom gladdens his father: but he who keeps company with harlots wastes his substance.
משנה
א. כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ, מֵעִיד וּמְעִידִין אוֹתוֹ, חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַבֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בָּאַלְמָנָה. מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָּה, אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה, הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה, וְיוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא) וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא. וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֲחֵרִים, דֶּרֶךְ כָּל הָעָם עוֹבְרִין בָּזֶה אַחַר זֶה וְהַמְמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. וּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים, כָּל הָעָם אוֹמְרִים לוֹ אָנוּ כַפָּרָתְךָ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמָיִם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל:
ב. הַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ. לֹא מְיַבֵּם וְלֹא מְיַבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לַחֲלֹץ אוֹ לְיַבֵּם, זָכוּר לָטוֹב. אָמְרוּ לוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמָנָתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יב) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ:
ג. מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רוֹצֶה לָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה, יוֹצֵא, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד שֶׁיָּצָא אַחַר מִטָּתוֹ שֶׁל אַבְנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא הָיָה הַדָּבָר אֶלָּא לְפַיֵּס אֶת הָעָם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַדַּרְגָּשׁ:
ד. וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶרֶךְ, וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁעוּר. וְכָל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ. לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים (דברים יז), אֶלָּא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה הוּא לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מְסִירוֹת אֶת לִבּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (דברים יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, אֲפִלּוּ כַאֲבִיגָיִל. לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים (שם), אֶלָּא כְדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד (שם), אֶלָּא כְדֵי לִתֵּן אַפְסַנְיָא. וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה, מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ. נִכְנָס, מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין, הִיא עִמּוֹ. מֵסֵב, הִיא כְנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו:
ה. אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ, וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר וְלֹא כְשֶׁהוּא עָרֹם וְלֹא בְבֵית הַמֶּרְחָץ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ:
1. The High Priest judges others if he is sufficiently wise, and others judge him when he transgresses. He testifies before the court and others testify concerning him. He performs ḥalitza with his brother’s widow and his brother performs ḥalitza with his wife; and his brother consummates levirate marriage with his wife. But he does not consummate levirate marriage with his brother’s widow, because it is prohibited for him to marry a widow (see Leviticus 21:14), and can therefore never fulfill the mitzva of levirate marriage, as a yevama is by definition a widow. If a relative of the High Priest dies, he does not follow the bier carrying the corpse, since it is prohibited for the High Priest to become ritually impure even for immediate relatives (see Leviticus 21:11). Rather, once the members of the funeral procession are concealed from sight by turning onto another street, he is revealed on the street they departed, and when they are revealed, then he is concealed, and in this way, he goes out with them until the entrance of the gate of the city, from where they would take out the corpse, since the dead were not buried in Jerusalem. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: He does not emerge from the Temple at all for the burial of his relatives, as it is stated: “And from the Temple he shall not emerge and will not desecrate the Temple of his God; for the separateness of the oil of the anointment of his God is on him” (Leviticus 21:12). The mishna continues: And when he consoles others in their mourning when they return from burial, the way of all the people is that they pass by one after another and the mourners stand in a line and are consoled, and the appointed person stands in the middle, between the High Priest and the people. And when he is consoled by others in his mourning, all the people say to him: We are your atonement. And he says to them: May you be blessed from Heaven. And when they comfort him with the first meal after the burial of one of his relatives, all the people recline on the ground as if they are taking his mourning on themselves, and he reclines on the bench out of respect for his status as High Priest.
2. The mishna continues, enumerating the halakhot pertaining to the king in similar matters: The king does not judge others as a member of a court and others do not judge him, he does not testify and others do not testify concerning him, he does not perform ḥalitza with his brother’s widow and his brother does not perform ḥalitza with his wife, and he does not consummate levirate marriage with his brother’s widow and his brother does not consummate levirate marriage with his wife, as all these actions are not fitting to the honor of his office. Rabbi Yehuda says: These are not restrictions, but his prerogative: If he desired to perform ḥalitza or to consummate levirate marriage, he is remembered for good, as this is to the benefit of his brother’s widow. The Sages said to him: They do not listen to him if he desires to do so, as this affects not only his own honor but that of the kingdom. And no one may marry a king’s widow, due to his honor. Rabbi Yehuda says: Another king may marry the widow of a king, as we found that King David married the widow of King Saul, as it is stated: “And I have given you the house of your master and the wives of your master in your bosom” (II Samuel 12:8).
3. If a relative of the king dies, he does not emerge from the entrance of his palace [palterin], as it does not befit one of his stature to accompany the deceased. Rabbi Yehuda says: If he wishes to follow the bier, he follows it, as that is what we found with regard to King David, who followed the bier of Abner. As it is stated: “And King David followed the bier” (II Samuel 3:31). The Sages said to Rabbi Yehuda: The matter was only to appease the people, so that they should not suspect David of ordering Abner’s death. And when the people comfort the king with the meal of comfort, all the people recline on the ground, and he reclines on the dargash.
4. And the king brings out people for conscription in an optional war, i.e., a war that is not mandated by the Torah and is not a war of defense, on the basis of a court of seventy-one, and breaches fences of anyone in his way to create a pathway for himself for his various needs, and no one can protest his power. The pathway of the king has no measure, neither lengthwise nor widthwise, and one cannot protest that this pathway is wider than necessary. And all the people take spoils in war and give them to him, and he takes the first portion of the spoils. mishna The king “shall not add many wives for himself” (Deuteronomy 17:17), but only eighteen. Rabbi Yehuda says: He may add many wives for himself, provided that they are not like those who turn his heart away from reverence for God. Rabbi Shimon says: Even if he wants to marry only one wife, if she turns his heart away, he should not marry her. If so, why is it stated: “He shall not add many wives for himself”? This teaches that even if his wives are like Abigail, who was righteous and prevented David from sin (see I Samuel, chapter 25), it is prohibited for him to have many wives. The king “shall not accumulate many horses for himself” (Deuteronomy 17:16), but only enough for his chariot in war and in peace. “Neither shall he greatly accumulate silver and gold for himself” (Deuteronomy 17:17), but only enough to provide his soldiers’ sustenance [aspanya]. And the king writes himself a Torah scroll for his sake, as stipulated in Deuteronomy 17:18. When he goes out to war, he brings it out with him. When he comes in from war, he brings it in with him. When he sits in judgment, it is with him. When he reclines to eat, it is opposite him, as it is stated: “And it shall be with him and he shall read it all the days of his life” (Deuteronomy 17:19).
5. One may not ride on the king’s horse, and one may not sit on his throne, and one may not use his scepter, and one may not see him when he is having his hair cut, nor when he is naked, nor when he is in the bathhouse, as it is stated: “You shall set a king over you” (Deuteronomy 17:15), meaning, ensure that his fear should be upon you. All of these actions would lessen one’s fear of and reverence for the king.
גמרא
וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. תָּנָא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְנָאֶה בְּשֶׁל אֲבוֹתָיו. אָמַר רָבָא אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְאָדָם סֵפֶר תּוֹרָה מִצְוָה לִכְתּוֹב מִשֶּׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵּי וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ שֶׁלֹּא יִתְנָאֶה בְּשֶׁל אַחֵרִים מֶלֶךְ אִין הֶדְיוֹט לֹא. לֹא צְרִיכָא לִשְׁתֵּי תוֹרוֹת. וְכִדְתַנְיָא (שם יז) וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה כּוֹתֵב לִשְׁמוֹ שְׁתֵּי תוֹרוֹת אַחַת שֶׁהִיא יוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ. וְאַחַת שֶׁמּוּנַחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. אוֹתָהּ שֶׁיּוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין קַמִּיעַ וְתוֹלֶה בִּזְרוֹעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט. אֵינוֹ נִכְנַס בָּהּ לֹא לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא לְבֵית הַכִּסֵּא. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ מָקוֹם הָרָאוּי לִקְרוֹת בּוֹ. (דף כב) וְאִידָךְ הַאי שִׁוִּיתִי מַאי דָּרִישׁ בֵּיהּ. הַהוּא מִיבְעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב חָנָא בַר בִּיזְנָא דְאָמַר רַב חָנָא בַר בִּיזְנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד:
§ The mishna teaches that the king writes a Torah scroll for his sake. The Sages taught in a baraita (Tosefta 4:4): The king fulfills the mitzva provided that he does not beautify himself with the Torah scroll of his ancestors for this purpose, i.e., he must write his own scroll.
Rava says: With regard to the mitzva for every Jew to write himself a Torah scroll, even if a person’s ancestors left him a Torah scroll, it is a mitzva to write a scroll of one’s own, as it is stated: “Now, therefore, write for yourselves this song and teach it to the children of Israel” (Deuteronomy 31:19). Abaye raised an objection to him from a baraita concerning the king’s Torah scroll: And he writes himself a Torah scroll for his sake, so that he does not beautify himself with the Torah scroll of others. Read precisely, this indicates that a king, yes, he is included in the halakha not to have a scroll inherited from his ancestors suffice, but an ordinary person is not.
The Gemara dismisses Abaye’s objection: No, the ruling of that baraita is necessary to teach that the king is commanded to write two Torah scrolls; he writes one scroll as does any Jew, and he writes an additional scroll because he is king. And this is as it is taught in a baraita: The verse states: “That he shall write for himself a second Torah in a scroll, out of that which is before the priests the Levites” (Deuteronomy 17:18). This teaches that he writes for his sake two Torah scrolls, one that goes out and comes in with him at all times, and one that is placed in his treasury.
The baraita continues: With regard to the one that goes out and comes in with him, he makes it very small, like an amulet, and he hangs it on his arm, as it is stated: “I have set the Lord always before me; He is at my right hand, that I shall not be moved” (Psalms 16:8). This alludes to the small Torah scroll that is always on his right hand. He does not go into the bathhouse with it, nor into the bathroom, as it is stated: “And it shall be with him and he shall read from it” (Deuteronomy 17:19), meaning, it shall remain in a place that is appropriate for reading from it.
§ Mar Zutra says, and some say that it is Mar Ukva who says: Initially, the Torah was given to the Jewish people in Ivrit script, the original form of the written language, and the sacred tongue, Hebrew. It was given to them again in the days of Ezra in Ashurit script and the Aramaic tongue. The Jewish people selected Ashurit script and the sacred tongue for the Torah scroll and left Ivrit script and the Aramaic tongue for the commoners.
The Gemara asks: Who are these commoners? Rav Ḥisda said: The Samaritans [Kutim]. The Gemara asks: What is Ivrit script? Rav Ḥisda says: Libona’a script.
It is taught in a baraita (Tosefta 4:5): Rabbi Yosei says: Ezra was suitable, given his greatness, for the Torah to be given by him to the Jewish people, had Moses not come first and received the Torah already. With regard to Moses the verse states: “And Moses went up to God” (Exodus 19:3), and with regard to Ezra the verse states: “This Ezra went up from Babylon and he was a ready scribe in the Torah of Moses, which the Lord, the God of Israel, had given” (Ezra 7:6). Just as the going up stated here, with regard to Moses, is for the Torah, which he received from God and transmitted to the Jewish people, so too, the going up stated there, with regard to Ezra, is for the Torah, as he taught Torah to the Jewish people and was suitable to have originally merited to give it.
The baraita continues: With regard to Moses the verse states: “And the Lord commanded me at that time to teach you statutes and ordinances” (Deuteronomy 4:14), and with regard to Ezra the verse states: “For Ezra had set his heart to seek the Torah of the Lord his God and to do it and to teach in Israel statutes and ordinances” (Ezra 7:10). And even though the Torah was not given literally by him, the script of the Torah was changed by him, as it is stated:
“And the writing of the letter [hannishtevan] was written in the Aramaic script, and set forth in the Aramaic tongue” (Ezra 4:7). The term “hannishtevan” is similar to the word nishtana, meaning changed, alluding to the fact that the script had been changed. And it is written with regard to the writing on the wall of Belshazzar’s palace: “Then came in all the king’s wise men. But they could not read the writing, nor make known to the king the interpretation” (Daniel 5:8), and the reason they could not read it is that it was written in the new script that Ezra would transmit. And it is written: “That he shall write for himself a second [mishne] Torah” (Deuteronomy 17:18), where “second [mishne]” teaches that it is written in a script that is apt to be changed [lehishtannot].
The baraita continues: Why is this script called Ashurit? Because it ascended with the Jewish people from Ashur when they returned from their exile in Babylonia.
It is taught in a baraita (Tosefta 4:5): Rabbi Yehuda HaNasi says: Initially, the Torah was given to the Jewish people in this script, Ashurit, which is in use today. Once the Jewish people sinned, it turned into an impairment for them and they began writing with a different script, Libona’a. Once they repented, the first script was returned to them, and they resumed writing with Ashurit script, as it is stated: “Return to the stronghold, you prisoners of hope; even today do I declare that I will render double [mishne] unto you” (Zechariah 9:12), meaning that God restored to the Jewish people this script that had been changed [nishtanna].
The baraita continues: If this script predates the exile to Babylonia, why is it called Ashurit? Because it is meusheret, beautiful and straight, in script.
The baraita continues: Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Eliezer ben Perata, who said in the name of Rabbi Elazar HaModa’i: This script did not change at all, as it is stated with regard to the construction of the Tabernacle: “The hooks of [vavei] the poles” (Exodus 27:10). This teaches that just as the poles were not changed, so too, the hooks [vavim] were not changed. The letter vav in Ashurit script has the shape of a hook. Evidently, this is why the term for hook in the Torah is vav. And the verse states: “And to the Jews according to their script and according to their language” (Esther 8:9). This teaches that just as their language was not changed over the generations but remained Hebrew, so too, their script was not changed.
The baraita continues: But if the script was in fact not changed, how do I realize the meaning of the phrase “a second [mishne] Torah” (Deuteronomy 17:18)? This serves to teach the halakha concerning the two Torah scrolls that the king writes, one that goes out and comes in with him, and one that is placed in his treasury. With regard to the one that goes out and comes in with him, he makes it very small, like an amulet, and he hangs it on his arm. As it is stated by King David: “I have set the Lord always before me; He is at my right hand, that I shall not be moved” (Psalms 16:8). This verse alludes to the two Torah scrolls, one that is before him and one that is in his right hand.
The Gemara asks: And with regard to the other Sage, i.e., Rabbi Yehuda HaNasi, who does not hold that the king must write and affix the second scroll to his arm, what does he expound from that verse: “I have set” (Psalms 16:8)? The Gemara responds: He requires that verse in accordance with the statement of Rav Ḥana bar Bizna, as Rav Ḥana bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says: One who prays needs to see himself as if the Divine Presence is opposite him, as it is stated: “I have set the Lord always before me” (Psalms 16:8).
זוהר
וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל וְגוֹמֵר. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהלים ל''ז) בְּטַח בַּייָ וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה. לְעוֹלָם בַּר נָשׁ יְהֵי זָהִיר בְּמָארֵיהּ וִידַבֵּק לִבֵּיהּ בִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה בְגִין דְיֶהֱוֵי שְׁלִים בְּמָארֵיהּ. דְּכַד יֶהֱוֵי שְׁלִים בֵּיהּ לָא יַכְלִין לְאַבְאֲשָׁא לֵיהּ כָּל בְּנֵי עַלְמָא. תָּא חֲזֵי בְּטַח בַייָ וַעֲשֵׂה טוֹב מָאי וַעֲשֵׂה טוֹב אֶלָּא הָכִי תָנֵינָן בְּעוֹבָדָא דִלְתַּתָּא יִתְעַר עוֹבְדָא דִלְעֵילָא וְהָא אוּקְמוּהָ. וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כַּבְיָכוֹל אַתּוּן תַּעַבְדוּן לְהוֹן בְּגִין הַהוּא אִתְעֲרוּתָא דִילְכוֹן דְּאַתּוּן עַבְדִּין לְתַתָּא אַתְעַר לְעֵילָא וְעַל דָּא וַעֲשֵׂה טוֹב כְּתִיב. וְאֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיק דִכְתִיב (ישעיה ג') אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב. כֵּיוַן דְאַתּוּן עַבְדִּין הָאי וַדָּאי הָאי טוֹב אַתְעַר כְּדֵין שְׁכוֹן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה וְכֹלָא חָד. שְׁכוֹן אֶרֶץ אֶרֶץ עִלָאָה. דְהָא לֵית לָךְ בְּעַלְמָא דְיָכוֹל לְמִשְׁרֵי בַּהֲדָהּ עַד דְיִתְּעַר הָאי טוֹב לְגַבָּהּ. כֵּיוַן דְיִתְּעַר לֵיהּ כַּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ וּכְדֵין שְׁכוֹן אֶרֶץ שָׁרֵי בְגַוָּוהּ אִיכוּל אִיבָה אִשְׁתַּעְשַׁע בַּהֲדָהּ. וּרְעֵה אֱמוּנָה. דָא אֶרֶץ וְכֹלָא חָד כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים צ''ב) וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. וּרְעֵה אֱמוּנָה הֲוֵי דָבַר לֵיהּ בְּכָל רְעוּתָךְ. וְאִי לָא תִתְעַר לָקָבְלָהּ הָאי טוֹב אִתְרְחַק מִינָהּ וְלָא תִקְרַב בַּהֲדָהּ לֹא תִקְרַב לְגוֹ אָתוּן נוּרָא יָקִידְתָּא וְאִי תִקְרַב בַּהֲדָהּ בִּדְחִילוּ כְּמָאן דְּדָחִיל מִן מוֹתָא דְהָא כְדֵין נוּרָא דָלִיק וְאוֹקִיד עַלְמָא בְשַׁלְהוֹבוֹי וְכֵיוַן דְּאִתְעַר לָקָבְלָהּ הָאי טוֹב כְּדֵין שַׁאֲרֵי בְּגַוָּוהּ וְלָא תִדְחַל מִינָהּ אַנְתְּ כְּדֵין (איוב כ''ב) וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר. תָּא חֲזֵי בְנֵי מְהֵימְנוּתָא מַדְבְּרֵי לְהָאי לִרְעוּתְהוֹן בְּכָל יוֹמָא. מָאן אִינוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא אִינוּן דְמִתְעֲרֵי הָאי טוֹב לָקָבְלֵיהּ וְלָא חָס עַל דִילֵיהּ וְיַדְעֵי דְהָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יָהִיב לֵיהּ יַתִּיר כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי יא) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסַף עוֹד. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּהָאי אִתְעַר בִּרְכָּאן לָקָבְלֵיהּ. וְלָא יֵימָא אִי אֶתֵּן הָאי הַשְׁתָּא מָאי אַעֲבִיד לְמָחָר. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לֵיהּ בִּרְכָּאן עַד בְּלִי דַי כְמָה דְאוּקְמוּהָ. וּבְגִין כַּךְ וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָׁנָה הַשְּׁבִיעִית וְגוֹמֵר. מַה כְּתִיב וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָׁנָה הַשִׁישִׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים. וְעָשָׂת וְעָשְׂתָּה מִבָּעֵי לֵיהּ. מָאי וְעָשָׂת. אֶלָא לְאַפָּקָא ה' דְּאִית לָהּ שְׁמִטָּה וְנַיְיחָא וְלָא עָבִיד עֲבִידְתָּא כְתִיב (שמות י''ז) רְאוּ כִּי יְיָ וְגוֹמֵר נוֹתֵן לָכֶם בַּיוֹם הַשִּׁשִׁי לֶחֶם יוֹמָיִם וְגוֹמֵר. כְּגוֹוָנָא דָא וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָׁנָה הַשִּׁשִׁית וְגוֹמֵר:
וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה, לְעוֹלָם יִהְיֶה אָדָם זָהִיר בַּאֲדוֹנוֹ, וִידַבֵּק לִבּוֹ בָּאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם עִם אֲדוֹנוֹ. שֶׁכַּאֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁלֵם עִם אֲדוֹנוֹ לֹא יוּכְלוּ לְהָרַע לוֹ כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה, בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב, מַהוּ וַעֲשֵׂה טוֹב. אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ בָּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה יִתְעוֹרֵר מַעֲשֵׂה הָעֶלְיוֹנָה. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם, כִּבְיָכוֹל, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ אוֹתָם, מִשּׁוּם שֶׁבָּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלָּכֶם שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים לְמַטָּה, מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה. וְעַל כֵּן וַעֲשֵׂה טוֹב, כָּתוּב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיק, שֶׁהוּא יְסוֹד דְּז''א, שֶׁכָּתוּב, אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, כֵּיוָן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים זֶה, וַדַּאי טוֹב הַזֶּה יִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה, אָז, שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה, וְהַכֹּל אֶחָד. שְׁכָן אֶרֶץ, זוֹ אֶרֶץ עֶלְיוֹנָה, כִּי אֵין לְךְ בָּעוֹלָם מִי שֶׁיָּכוֹל לִשְׁכֹּן עִמָּהּ, עַד שֶׁיִּתְעוֹרֵר אוֹתוֹ הַטּוֹב, אֵלֶיהָ. כֵּיוָן שֶׁעוֹרֵר אוֹתוֹ הָאָדָם, עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, כִּבְיָכוֹל הוּא עָשָׂה אוֹתוֹ. וְאָז שְׁכָן אֶרֶץ, שְׁכָן בְּתוֹכָהּ, וֶאֱכוֹל פִּרְיָהּ, וְהִשְׁתַּעְשַׁע עִמָּהּ. וּרְעֵה אֱמוּנָה, זוֹ הִיא אֶרֶץ, הַכֹּל אֶחָד, כְּדִכְתִיב וֶאֱמוּנָתְךְ בַלֵּילוֹת, וּרְעֵה אֱמוּנָה, פֵּרוּשָׁהּ, הֶיֵה מַנְהִיג אוֹתָהּ בְּכָל שֶׁאַתָּה רוֹצֶה. וְאִם לֹא תְּעוֹרֵר כְּנֶגְדָהּ טוֹב הַזֶּה, מִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְאָז אַל תִּקְרָב אֵלֶיהָ, אַל תִּקְרָב לְכִבְשָׁן הָאֵשׁ הַשּׂוֹרֵף, וְאִם תִּקְרָב אֵלֶיהָ, תִּהְיֶה בְּיִרְאָה, כְּמִי שֶׁמְּפַחֵד מִן הַמָּוֶת. כִּי אָז הִיא אֵשׁ דּוֹלֵק, וְשׂוֹרֶפֶת הָעוֹלָם בְּלַהֲבוֹתֶיהָ. וְכֵיוָן שֶׁמְּעוֹרֵר כְּנֶגְדָהּ טוֹב הַזֶּה, אָז, שְׁכָן בְּתוֹכָהּ, וְאַתָּה לֹא תִּירָא מִמֶּנָּהּ. אָז וַתִּגְזַר אֹמֶר וַיָּקֶם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךְ נָגַהּ אוֹר. בֹּא וּרְאֵה, בְּנֵי הָאֱמוּנָה מַנְהִיגִים אֶת זוֹ, לִרְצוֹנָם בְּכָל יוֹם. מִי הֵם בְּנֵי הָאֱמוּנָה, הֵם אֵלּוּ שֶׁמְּעוֹרְרִים טוֹב הַזֶּה כְּנֶגְדָהּ, עַל יְדֵי שֶׁנּוֹתְנִים צְדָקָה, וְאֵינָם חָסִים עַל שֶׁלָּהֶם, וְיוֹדְעִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתֵּן לָהֶם יוֹתֵר. כְּדִכְתִיב יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד. מַה הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁהַיְסוֹד מְעוֹרֵר בְּרָכוֹת כְּנֶגְדוֹ. וְאַל יֹאמַר אִם אֶתֵּן זֶה עַתָּה מָה אֶעֱשֶׂה לַמָּחָר, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ בְּרָכוֹת עַד בְּלִי דָּי, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ. וּמִשּׁוּם זֶה, וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וְגוֹ'. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹש שָׁנִים. שׁוֹאֵל וְעָשָׂת, וְעָשְׂתָה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַה וְעָשָׂת, שֶׁהוּא חָסֵר ה'. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַה'. שֶׁהִיא מַלְכוּת, מִכְּלָל הָעֲשִׂיָּה, שֶׁנּוֹהֵג בָּהּ שְׁמִטָּה וּמְנוּחָה, וְאֵינָהּ עוֹשֵׂית עֲבוֹדָה. שֶׁכָּתוּב, רְאוּ כִּי ה' וְגוֹ' נוֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם. וְגוֹ'. כְּעֵין זֶה, וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית.
הלכה פסוקה
א. כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קוֹדֶם הַתְּפִלָּה. כְּדֵי לְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים. וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוּי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כַּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אֶחָת קוֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אֶחָת לְאַחַר תְּפִלָּה. וּמַאֲרִיכִין בַּתְּפִלָּה שָׁעָה:
ב. שִׁכּוֹר אַל יִתְפַּלֵּל מִפְּנֵי שֶׁאֵין לּוֹ כַּוָּונָּה. וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה לְפִיכָךְ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל כְּשֶׁיִּתְרוֹקַן מִשִׁכְּרוּתוֹ. שָׁתוּי אַל יִתְפַּלֵּל. וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. אֵי זֶה הוּא שִׁכּוֹר זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. שָׁתוּי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֵינוֹ מִשְׁתַּבֵּשׁ. אַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיָּסִיר יֵינוֹ מֵעָלָיו:
What is to be understood by concentration of the mind? The mind should be freed from all extraneous thoughts and the one who prays should realize that he is standing before the Divine Presence. He should therefore sit awhile before beginning his prayers, so as to concentrate his mind, and then pray in gentle tones, beseechingly, and not regard the service as a burden which he is carrying and which he will cast off and proceed on his way. He should, accordingly, also sit awhile, after concluding the prayers, and then leave. The ancient saints were wont to pause and meditate one hour before the service, one hour after the service and take one hour in its recital.
An intoxicated person must not pray, because he cannot concentrate. If he prays, his prayer is an abomination. He must therefore recite the prayers again after he has recovered from his intoxication. A person under the influence of drink should not pray while in that condition. But if he has recited the service, it is regarded as prayer. A drunkard is one who is unable to speak in the royal presence. A person under the influence of drink is one who can speak in the presence of a king without committing error. Yet having drunk, if only a quarter of a log of wine,*Equal in volume to 1½ eggs. one is not to pray till he is rid of the effect of the wine he has taken.
מוסר
הַמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב כִּי אִם בִּדְבָרָיו. וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב בְּבוֹחֵן כְּלָיוֹת הַיּוֹדֵעַ דְבָרָיו וְשִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ וְכָל צְעָדָיו. יִסְפּוֹר. וְכָל דְּבָרָיו לְנֹכַח הַשְׁכִינָה וְהַגְּבוּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ''ג) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ הֲלֹא אֶת הַשָׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה' הָאָדָם הַהוּא אֵינֶנּוּ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה כִּי מִשְׁפַּט הָאָדָם לַחְשׁוֹב בְּבוֹרְאוֹ תָּמִיד וּלְשַׁוּוֹתוֹ נֶגֶד פָּנָיו תָּמִיד שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד וְכָל זְמַן שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁיִהְיֶה וּמְפַנֶּה לִבּוֹ מִכָּל מַחֲשָׁבוֹת אָז יַחְשׁוֹב בְּבוֹרְאוֹ וּבִקְדוּשָׁתוֹ וּבְנִפְלְאוֹתָיו וְטוֹבוֹתָיו אֲשֶׁר עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם עִמָּנוּ. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאָדָם הַנִּבְזֶה מְחַשֵּׁב לִדְבָרִים בְּטֵלִים אוֹ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי הֲבָאי. אֲפִילוּ אֵין בְּדַעְתּוֹ לְדַבֵּר כְּלַל מִיַּד הוּא פוֹנֶה אֶת לִבּוֹ לְבַטָּלָה וּמַפְסִיד מִכָּל וְכָל הַמַּחֲשָׁבָה הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הוּא לַחְשׁוֹב בִּקְדושָׁתוֹ שֶׁל בּוֹרְאוֹ וּבְיִרְאָתוֹ הַטְּהוֹרָה. וְלִהְיוֹת בְּמַעֲלָה הַטְּהוֹרָה וְהַטּוֹבָה לַעֲבוֹד אֶת ה' מֵאַהֲבָה וְלִהְיוֹת חָפֵץ בְּמִצְוֹתָיו וְזֶה הִיא הָעֲבוֹדָה הַגְּדוֹלָה הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם שֶׁמְּסַפְּרִים בִּקְדוּשָׁתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו) קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ. וְעַל כֵּן יֵשׁ לִיזָהֵר שֶׁלֹּא לְהַרְבּוֹת בִּדְבָרִים בְּטֵלִים פֶּן יִשְׁכַּח אֶת הַצוּר אֲשֶׁר הוּא תָמִיד לְנֶגֶד פָּנָיו כְּפִקֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי הָעִוֵּר הוּא בְּהַוְיָיתוֹ וּבְכֹחוֹ וּבְכָל מָקוֹם. וְהָעִוֵּר הוּא הָעִוֵּר שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה רַק בְּמַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל הֲבָאי וְאֵינוֹ זוֹכֵר אֶת הַצוּר וּמִתְרַחֵק מֵעַמּוּד שֶׁל אֶמֶת וּמִהְיוֹת יָרֵא מִפָּנָיו כִּי אֵינוֹ מָצוּי בְּלִבּוֹ מֵחֲמַת קוֹשִׁי הַלֵּב שֶׁהוּא עַז וְקָשֶׁה וְרָחוֹק מֵאֱלֹהִים. וְאֵינוֹ מוֹצֵא בְמַחֲשַׁבְתּוֹ רַק דִּבְרֵי הֲבָאי וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ מוֹצֵא בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ הָאֶלָהוּת רַק בְּקוֹשִׁי וּבְחָזְקָה. כְּמוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל הָעִוֵּר לְהָבִין וּלְהַאֲמִין הָאָדָם אֲשֶׁר לְפָנָיו אִם לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ אוֹ יִשְׁמַע קוֹלוֹ כַּךְ לֹא יוּכַל הָאִישׁ לִלְמוֹד וְלִקְשׁוֹר בְּלִבּוֹ תָמִיד הָאֱלֹהִים אִם לֹא עַל פִּי עֲזִיבַת הֶעָוֹן. כִּי הָעֲוֹנוֹת מַבְדִּילוֹת וּמְשַׁכְּחוֹת הַיִּרְאָה וּמְשַׁנִּים אֶת הַפָּנִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שם נט) כִּי אִם עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם: