תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
טז (כב) וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כׇּל־עֲוֺנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר׃
וְיִטּוֹל צְפִירָא עֲלוֹהִי יָת כָּל חוֹבֵיהוֹן לְאַרְעָא דְלָא יָתְבָא וִישַׁלַּח יָת צְפִירָא בְּמַדְבְּרָא:
(כג) וּבָ֤א אַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בִּגְדֵ֣י הַבָּ֔ד אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהִנִּיחָ֖ם שָֽׁם׃
וְיֵיעוֹל אַהֲרֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיַשְׁלַח יָת לְבוּשֵׁי בוּצָא דִּי לְבַשׁ בְּמֵעֲלֵיהּ לְקוּדְשָׁא וְיַצְנְעִנּוּן תַּמָּן:
(כד) וְרָחַ֨ץ אֶת־בְּשָׂר֤וֹ בַמַּ֙יִם֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ וְלָבַ֖שׁ אֶת־בְּגָדָ֑יו וְיָצָ֗א וְעָשָׂ֤ה אֶת־עֹֽלָתוֹ֙ וְאֶת־עֹלַ֣ת הָעָ֔ם וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם׃
וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵיהּ בְּמַיָּא בַּאֲתַר קַדִּישׁ וְיִלְבַּשׁ יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיִפּוֹק וְיַעְבֵּד יָת עֲלָתֵיהּ וְיָת עֲלַת עַמָּא וִיכַפַּר עֲלוֹהִי וְעַל עַמָּא:
(כה) וְאֵ֛ת חֵ֥לֶב הַֽחַטָּ֖את יַקְטִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחָה׃
וְיָת תַּרְבָּא דְחַטָּאתָא יַסֵּק לְמַדְבְּחָא:
(כו) וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ אֶת־הַשָּׂעִיר֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃
וּדְמוֹבִיל יָת צְפִירָא לַעֲזָאזֵל יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵיהּ בְּמַיָּא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא:
16 (22) and the goat shall bear upon it all their iniquities to a barren land: and he shall let go the goat in the wilderness.
(23) And Aharon shall come into the Tent of Meeting, and shall put off the linen garments, which he put on when he went into the holy place, and shall leave them there:
(24) and he shall wash his flesh with water in the holy place, and put on his garments, and come forth, and offer his burnt offering, and the burnt offering of the people, and make atonement for himself, and for the people.
(25) And the fat of the sin offering shall he burn upon the altar.
(26) And he that let go the goat for ῾Azazel shall wash his clothes, and bathe his flesh in water, and afterwards come into the camp.
נביאים
כב (כב) כְּהִתּ֥וּךְ כֶּ֙סֶף֙ בְּת֣וֹךְ כּ֔וּר כֵּ֖ן תֻּתְּכ֣וּ בְתוֹכָ֑הּ וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה שָׁפַ֥כְתִּי חֲמָתִ֖י עֲלֵיכֶֽם׃ {פ}
כְּאִתְמְסָאָה כְסַף בְּגוֹ כוּרָא כֵּן תִּתְמְסוּן בְּגַוָהּ וְתִידְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ שְׁפִיכֵית חֵימְתִי עֲלֵיכוֹן:
(כג) וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִי לְמֵימָר:
(כד) בֶּן־אָדָ֕ם אֱמׇר־לָ֕הּ אַ֣תְּ אֶ֔רֶץ לֹ֥א מְטֹהָרָ֖ה הִ֑יא לֹ֥א גֻשְׁמָ֖הּ בְּי֥וֹם זָֽעַם׃
בַּר אָדָם אֲמַר לָהּ אַתְּ אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אַרְעָא לָא מִדַכְיָא הִיא וְלָא אִתְעֲבִידוּ בָּהּ עוֹבָדִין טָבִין דְיִגְנוּן עֲלָהּ בְּיוֹם לְוָט:
(כה) קֶ֤שֶׁר נְבִיאֶ֙יהָ֙ בְּתוֹכָ֔הּ כַּאֲרִ֥י שׁוֹאֵ֖ג טֹ֣רֵֽף טָ֑רֶף נֶ֣פֶשׁ אָכָ֗לוּ חֹ֤סֶן וִיקָר֙ יִקָּ֔חוּ אַלְמְנוֹתֶ֖יהָ הִרְבּ֥וּ בְתוֹכָֽהּ׃
סִיעַת סַפְרָהָא בְּגַוָהּ כְּאַרְיְוָן נָהֲמִין לְמִקְטַל קְטוֹל אֱנָשָׁא קְטָלוּ עוֹתֵר וִיקָר נְסִיבוּ אַרְמַלְתָּהָא אַסְגִיאוּ בְּגַוָהּ:
(כו) כֹּהֲנֶ֜יהָ חָמְס֣וּ תוֹרָתִי֮ וַיְחַלְּל֣וּ קׇדָשַׁי֒ בֵּֽין־קֹ֤דֶשׁ לְחֹל֙ לֹ֣א הִבְדִּ֔ילוּ וּבֵין־הַטָּמֵ֥א לְטָה֖וֹר לֹ֣א הוֹדִ֑יעוּ וּמִשַּׁבְּתוֹתַי֙ הֶעְלִ֣ימוּ עֵינֵיהֶ֔ם וָאֵחַ֖ל בְּתוֹכָֽם׃
כַּהֲנָהָא חָטְפִין בְּאוֹרַיְתִי וּמַפְסִין קֳדָשַׁי בֵּין קוּדְשָׁא לְחוֹלָא לָא אַפְרִישׁוּ וּבֵין מְסַאֲבָא לְדַכְיָא לָא הוֹדִיעוּ וּמִיוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי כְבָשׁוּ עֵינֵיהוֹן וְחַלַת רְעוּתִי בֵּינֵיהוֹן:
22 (22) As silver is melted in the midst of the furnace, so shall you be melted in the midst of it; and you shall know that I the Lord have poured out my fury upon you.
(23) And the word of the Lord came to me, saying,
(24) Son of man, say to her, Thou art a land that is not cleansed, nor rained upon in the day of indignation.
(25) There is a conspiracy of her prophets in the midst thereof, like a roaring lion ravening the prey; they have devoured souls; they take treasure and precious things; they have made her widows many in the midst of her.
(26) Her priests have violated my Tora, and have profaned my holy things: they have put no difference between the holy and common, neither have they taught the difference between the unclean and the clean, and they have hidden their eyes from my sabbaths, and I am profaned among them.
כתובים
כו (ט) ח֭וֹחַ עָלָ֣ה בְיַד־שִׁכּ֑וֹר וּ֝מָשָׁ֗ל בְּפִ֣י כְסִילִֽים׃
כּוּבָא סָלֵק בִּידָא דְרַוְיָא וְשַׁטְיוּתָא בְּפוּמֵיהּ דְסִכְלָא:
(י) רַ֥ב מְחוֹלֵֽל־כֹּ֑ל וְשֹׂכֵ֥ר כְּ֝סִ֗יל וְשֹׂכֵ֥ר עֹבְרִֽים׃
סַגֵי חָיֵשׁ בִּשְׂרֵיהּ דְסַכְלָא וִרַוְיָא עָבַר יַמָא:
(יא) כְּ֭כֶלֶב שָׁ֣ב עַל־קֵא֑וֹ כְּ֝סִ֗יל שׁוֹנֶ֥ה בְאִוַּלְתּֽוֹ׃
הֵיךְ כַּלְבָּא דְהָפֵךְ עַל תְּיוּבֵיהּ הֵיכְנָא סַכְלָא דְתָנֵי בְּסִכְלוּתֵיהּ:
(יב) רָאִ֗יתָ אִ֭ישׁ חָכָ֣ם בְּעֵינָ֑יו תִּקְוָ֖ה לִכְסִ֣יל מִמֶּֽנּוּ׃
אִין חֲזַיְתָא גַבְרָא דְחַכִּים בְּעֵינֵי נַפְשֵׁיהּ סַכְלָא טָב מִנֵיהּ:
(יג) אָמַ֣ר עָ֭צֵל שַׁ֣חַל בַּדָּ֑רֶךְ אֲ֝רִ֗י בֵּ֣ין הָרְחֹבֽוֹת׃
אֲמַר עַטְלָא שַׁחֲלָא בְּאָרְחָא אַרְיָא בֵּינָת שְׁוָקֵי:
26 (9) Like a thorn that goes up into the hand of a drunkard, so is a parable in the mouth of fools.
(10) A master craftsman performs everything; but he who hires a fool is as he who hires the passersby.
(11) As a dog returns to his vomit, so a fool returns to his folly.
(12) Seest thou a man wise in his own eyes? there is more hope of a fool than of him.
(13) The lazy man says, There is a lion in the way; a lion is in the streets.
משנה
א. הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף, וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד, כָּמוֹהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת הַוְּרִידִין. חֲצִי אֶחָד בָּעוֹף, וְאֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה:
ב. הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִלּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה:
ג. הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, פְּסוּלָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר, כְּשֵׁרָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁים בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד, כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ. אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְאִזְמֵל, כְּשֵׁרָה. נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְדַרְכָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב), וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ, מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ, אַתָּה אוֹכֵל. נָפְלָה הַסַּכִּין וְהִגְבִּיהָהּ, נָפְלוּ כֵלָיו וְהִגְבִּיהָן, הִשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין וְעָף, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁחַט, אִם שָׁהָה כְדֵי שְׁחִיטָה, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם שָׁהָה כְדֵי בִקּוּר:
ד. שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וּפָסַק אֶת הַוֶּשֶׁט, אוֹ שֶׁשָּׁחַט אַחַד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ, רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר, נְבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְרֵפָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִשְׁחִיטָתָהּ, נְבֵלָה. כֹּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִפָּסֵל, טְרֵפָה. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:
ה. הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, כְּשֵׁרִים, וְנֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ בְדָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֻכְשְׁרוּ בַשְּׁחִיטָה:
ו. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסֻכֶּנֶת, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרָגֶל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דַּיָּהּ אִם זִנְּקָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְתָלִים מְלֵאִים דָּם, כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּנְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ, אֶחָד בְּהֵמָה דַקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַסָּה. בְּהֵמָה דַקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָה, פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָיְתָה בְחֶזְקַת מְסֻכֶּנֶת. אֲבָל אִם הָיְתָה בְחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אַחַד מִכָּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ, כְּשֵׁרָה:
ז. הַשּׁוֹחֵט לְנָכְרִי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּמֻקְדָּשִׁין, אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, מְקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּחֻלִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט:
ח. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת, לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה:
ט. אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים, וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, וְלֹא לְתוֹךְ כֵּלִים. אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָא שֶׁל מַיִם, וּבִסְפִינָה, עַל גַּבֵּי כֵלִים. אֵין שׁוֹחֲטִין לְגֻמָּא כָּל עִקָּר, אֲבָל עוֹשֶׂה גֻמָּא בְתוֹךְ בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין:
י. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם זְבָחִים, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִּדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ, אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ נִדָּר וְנִדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר:
1. In the case of one who slaughters by cutting one siman, i.e., the windpipe or the gullet, in a bird, and two simanim in an animal, his slaughter is valid, and the halakhic status of the majority of one siman is like that of the entire siman. Rabbi Yehuda says: The slaughter is not valid until he cuts the veins [haveridin], i.e., the major blood vessels in the neck. If one cut half of one siman in a bird or one and a half simanim in an animal, his slaughter is not valid. If one cut the majority of one siman in a bird or the majority of two simanim in an animal, his slaughter is valid.
2. With regard to one who slaughters by cutting two animals’ heads simultaneously, his slaughter is valid. If two people are grasping a knife and slaughtering one animal, even if each is holding a knife and slaughtering one above and one below, with each one slaughtering at a different point in the neck, their slaughter is valid.
3. If one decapitated the animal in one motion and did not slaughter the animal in the standard manner of drawing the knife back and forth, the slaughter is not valid. In a case where one was in the process of slaughtering the animal in the standard manner and he decapitated the animal in one motion, if the length of the knife is equivalent to the breadth of the animal’s entire neck, the slaughter is valid. If one was in the process of slaughtering two animals simultaneously, and he decapitated two heads in one motion, if the length of the knife is equivalent to the breadth of an entire neck of one of the animals, the slaughter is valid. In what case is this statement, that one must be concerned about the length of the knife, said? It is when one drew the knife back and did not draw it forth, or drew it forth and did not draw it back; but if he drew it back and forth, even if the knife was of any length, even if he slaughtered with a scalpel [be’izemel], the slaughter is valid. If a knife fell and slaughtered an animal, although the knife slaughtered the animal in the standard manner, the slaughter is not valid, as it is stated: “And you shall slaughter…and you shall eat” (Deuteronomy 27:7), from which it is derived: That which you slaughter you may eat, and that which was slaughtered on its own, you may not eat. If, when one was in the middle of slaughtering an animal, the knife fell and he lifted it and then completed the slaughter, or if his garments fell and he lifted them and then completed the slaughter, or if he had honed the knife and grew weary before completing the slaughter and another came and slaughtered the animal, if he interrupted the slaughter in one of these ways or in a different way for an interval equivalent to the duration of an act of slaughter, the slaughter is not valid. Rabbi Shimon says: The slaughter is not valid if he interrupted the slaughter for an interval equivalent to the duration of an examination.
4. If one cut the gullet in the standard manner of slaughter with a back-and-forth movement, and he severed the windpipe not in the standard manner, or if one severed the windpipe and thereafter cut the gullet, or if one cut one of the simanim and waited until the animal died, or if one cut one siman and concealed the knife beneath the second siman and severed it from below, Rabbi Yeshevav says: The animal is an unslaughtered carcass and imparts ritual impurity through contact with it and carrying it. Rabbi Akiva says: The animal is a tereifa, and although eating it is prohibited, it does not transmit ritual impurity. Rabbi Yeshevav stated a principle in the name of Rabbi Yehoshua: Any animal that was rendered unfit during its slaughter because the slaughter was not performed properly is an unslaughtered carcass; any animal whose slaughter was performed properly and another matter caused it to become unfit is a tereifa. And Rabbi Akiva conceded to his opinion.
5. In the case of one who slaughters a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird, and blood did not emerge from them during the slaughter, all of these are permitted for consumption and do not require the ritual washing of the hands as they may be eaten with ritually impure [mesoavot] hands, because they were not rendered susceptible to ritual impurity through contact with blood, which is one of the seven liquids that render food susceptible to impurity. Rabbi Shimon says: They were rendered susceptible to ritual impurity by means of the slaughter itself.
6. In the case of one who slaughters an animal that is in danger of imminent death, Rabban Shimon ben Gamliel says: The slaughter is valid only in a case where after the slaughter it convulses with its foreleg and with its hind leg. Rabbi Eliezer says: It is sufficient if blood spurted from the neck. Rabbi Shimon says: In the case of one who slaughters at night and the next day he awoke and found walls full of blood, the slaughter is valid, as it is clear that the blood spurted, and this is in accordance with the rule of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: It is valid only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg, or in a case where it wags its tail. This is the halakha with regard to both a small animal, e.g., a sheep, and a large animal, e.g., a cow, that is in danger of imminent death. The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. In what case is this statement said? It is in a case where the presumptive status of the animal was that it was in danger of imminent death. But if its presumptive status was that it was healthy, then even if there were none of these indicators, the slaughter is valid.
7. In the case of a Jew who slaughters the animal of a gentile for a gentile, his slaughter is valid, and Rabbi Eliezer deems it not valid. Rabbi Eliezer says: Even if the Jew slaughtered the animal with the intent to feed the gentile from its diaphragm [meḥatzar kaved], its slaughter is not valid, as the unspecified intent of a gentile is to slaughter the animal for idol worship, and it is prohibited to derive benefit from it. Rabbi Yosei says: The matter of the intent of the gentile is irrelevant in this case, as can be derived by means of an a fortiori inference. If in a place where intent while slaughtering the animal invalidates the slaughter, i.e., in sacrificial animals, such as when slaughtering an offering with the intent to sacrifice it beyond its designated time, everything follows only the intent of the priest performing the service and not the intent of the owner, then in a place where intent does not invalidate the slaughter, i.e., in non-sacred animals, is it not right that everything should follow only the intent of the one who slaughters the animal?
8. In the case of one who slaughters an animal for the sake of, i.e., to worship, mountains, for the sake of hills, for the sake of seas, for the sake of rivers, or for the sake of wildernesses, his slaughter is not valid. If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid.
9. One may not slaughter an animal and have its blood flow, neither into seas, nor into rivers, nor into vessels, as in all those cases it appears that he is slaughtering the animal in the manner of idolaters. But one may slaughter an animal and have its blood flow into a round excavation containing water. And on a ship, one may slaughter an animal onto vessels as it is clear that his objective is to avoid sullying the ship. One may not slaughter an animal and have its blood flow into a small hole in the ground at all, but one may fashion a small hole inside his house so that the blood will enter into it. And in the marketplace one may not do so, so that he will not appear to emulate [yeḥakkeh] the heretics.
10. In the case of one who slaughters an animal and asserts that he is slaughtering it for the sake of a burnt offering, for the sake of a peace offering, for the sake of a provisional guilt offering, for the sake of a Paschal offering, or for the sake of a thanks offering, his slaughter is not valid, as it appears that he is consecrating animals and slaughtering sacrificial animals outside the Temple. And Rabbi Shimon deems his slaughter valid. If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid. With regard to one who slaughters an animal for the sake of a sin offering, for the sake of a guilt offering for a definite transgression, for the sake of the offering of a firstborn, for the sake of the offering of animal tithe, or for the sake of a substitute for a sacrificial animal, his slaughter is valid. All of these offerings may be brought only as obligations and not as gifts. Therefore, there is no concern that he consecrated the animals. This is the principle: For any item, i.e., offering, which is consecrated as a voluntary vow or gift, in the case of one who slaughters for its sake the animal is forbidden. And for any offering that is not consecrated as a voluntary vow or gift but is an obligation that is incumbent upon him, in the case of one who slaughters for its sake the animal is permitted.
גמרא
וָאוֹמַר אֲהָהּ ה' אֱלֹהִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטוּמָאָה (יחזקאל ד) שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה. וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכָלְתִּי. שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר כּוֹס כּוֹס. וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם. מִשּׁוּם רִבִּי נָתָן אָמְרוּ שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרָמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ. רַבָּה שָׁרָא טְרֵפְתָּא וְזָבַן מִינָהּ בִּשְׂרָא. אָמְרָה לֵיהּ בַּת רַב חַסְדָּא אַבָּא שָׁרֵי בוּכְרָא וְלָא זָבַן מִינֵיהּ בִּשְׂרָא. אָמַר לָהּ הָנֵי מִילֵי בוּכְרָא דַאֲשׁוּמָא מִזְדַּבֵּן. הָכָא מַתְקְלָא מוֹכָח. מַאי אִיכָּא מִשּׁוּם אוּמְצָא מְעַלְיוּתָא כָּל יוֹמָא אוּמְצָא מְעַלְיוּתָא זַבְּנוּ לִי. אָמַר רַב חַסְדָּא אֵיזֶהוּ תַלְמִיד חָכָם הָרוֹאֶה טְרֵיפָה לְעַצְמוֹ. וְאָמַר רַב חַסְדָּא אֵיזֶהוּ (משלי יד) שׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה זֶה הָרוֹאֶה טְרֵיפָה לְעַצְמוֹ. דָּרַשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חַסְדָּא כָּל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְרוֹאֶה טְרֵיפָה לְעַצְמוֹ וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. רַב זְבִיד אָמַר זוֹכֶה וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא. רִבִּי אֶלְעָזָר כִּי הֲווּ מְשַׁדְּרֵי לֵיהּ מִבֵּי נְשִׂיאָה מִידִי לֹא שָׁקִיל. וְכִי הֲווּ מְזַמְּנֵי לֵיהּ לָא אָזִיל אָמַר לָא קָא בָּעֵי מָר דְאֵיחֵי דִּכְתִיב וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה. רִבִּי זֵירָא כִּי מְשַׁדְּרֵי לֵיהּ לָא שָׁקִיל. כִּי הֲווּ מְזַמְּנִין לֵיהּ אָזִיל. אָמַר אִתְיַקּוּרֵי הוּא דְמִתְיַקְּרוּ בִי:
The Sages interpreted the verse as follows: “My soul has not been become impure” means that I did not think of sexual thoughts during the day so as to come to the impurity of a seminal emission at night. “I have not eaten an unslaughtered carcass, or a tereifa” means that I never ate the flesh of an animal that was in danger of imminent death, leading one to say: Slaughter it, slaughter it quickly, before it dies. “And no piggul flesh came into my mouth,” means that I never ate from an animal with regard to which there was uncertainty whether it is prohibited and a Sage issued a ruling to permit it. The Sages said in the name of Rabbi Natan: The phrase means that I never ate from an animal from which the gifts of the priesthood, the foreleg, jaw, and abomasum, were not separated. The above acts are technically permitted but unseemly. How, then, could Rabba bar bar Ḥana consume the meat of this animal?
The Gemara responds: This statement, that it is unseemly for a halakhic authority to rely on his own ruling to permit the meat, applies only to a matter that depends on reasoning. Rabba bar bar Ḥana relied on his learning, i.e., a received tradition. There is nothing unseemly about relying upon a received tradition.
The Gemara objects: But let one derive that Rabba bar bar Ḥana should not have purchased the meat due to suspicion, as it is taught in a baraita: If one issued a judgment, acquitted or convicted, deemed impure or pure, prohibited or permitted; or if witnesses testified with regard to a case, in all of these instances the judges or witnesses are allowed to purchase the item that they deemed permitted. But the Sages said: Distance yourself from unseemliness and from things similar to it. If so, Rabba bar bar Ḥana should not have purchased the meat that he himself permitted.
The Gemara responds: This statement applies only to an item that is sold based on an appraisal of its value and not by standard measure. In such cases onlookers might suspect that the judge is receiving a favorable price in return for his judgment. But here, the weight of the meat proves that the judge is not receiving a discount, but is paying the standard price. This is like that incident where Rabba permitted a possible tereifa for consumption and bought meat from it. His wife, the daughter of Rav Ḥisda, said to him: Father permitted a firstborn animal, declaring that it possessed a blemish that renders it permitted for consumption, but did not buy meat from it. Why are you acting differently?
Rabba said to her: That matter applies to a firstborn, which is sold based on appraisal of its value. Here, the weight of the meat proves that I am paying the standard price and not unfairly deriving benefit from my judgment. What suspicion is there in this case? Will people suspect me because I received a superior piece of meat? Every day they sell me a superior piece of meat.
The Gemara cites an aphorism: Rav Ḥisda says: Who is a Torah scholar? This is one who sees his own tereifa. In other words, when the status of his own animal is uncertain, he deems it prohibited without concern for his own monetary loss. And Rav Ḥisda says: Who is referred to by the verse: “He that hates gifts shall live” (Proverbs 15:27)? This is one who sees his own tereifa. He is careful to avoid deriving benefit from that which is not his own, and even from items that are his concerning which it is questionable whether or not they are permitted.
Mar Zutra taught in the name of Rav Ḥisda: Anyone who reads the Torah and studies the Mishna, and sees his own tereifa, and has served Torah scholars to learn the ways of halakhic judgment, about him the verse states: “When you eat the labor of your hands, happy shall you be, and it shall be well with you” (Psalms 128:2). Rav Zevid says: Such a person merits inheriting two worlds, this world and the World-to-Come. When the verse states: “Happy shall you be,” it means in this world, and when it states: “And it shall be well with you,” it is referring to the World-to-Come.
With regard to the verse: “He that hates gifts shall live,” the Gemara relates that when they would send Rabbi Elazar some gift from the house of the Nasi, he would not take it. And when they would invite him, he would not go there. When declining these offers, he said to them: Does Master not desire that I live? As it is written: “He that hates gifts shall live.” By contrast, when they would send a gift to Rabbi Zeira, he would not take it, but when they would invite him he would go. He said in explanation:
It is an honor for them to honor me. My attendance is not for my benefit but for theirs.
זוהר
תָּאנָא מָאי דִּכְתִיב (בראשית ג) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה. אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים זִינֵי מְסָאֲבוּתָא אָטִיל חִוְיָא בְנוּקְבָא כַּד אִתְחַבַּר עִמָּהּ כְּחוּשְׁבָּן וְאֵיבָה. וְעֶשְׂרִין וְאַרְבַּע זִינִין (ס''א דִּינִין) מִתְעֲרִין לְעֵילָא. וְעֶשְׂרִין וְאַרְבַּע לְתַתָּא. וְשַׂעְרָא רַבָּא וְטוּפְרֵיהּ סַגִּיאוּ וּכְדֵין דִּינִין מִתְעֲרִין בְּכֹלָּא וְתָאנָא כַד בָּעַת אִתְּתָא לְאִתְדַכְּאָה בַעְיָיא לְסַפְּרָא הַהוּא שַׂעְרָא דְרַבֵּי בְּיוֹמָא דְאִיהִי מְסָאֲבָא וּלְסַפְּרָא טוּפְרָהָא וְכָל הַהוּא זוֹהֲמָא דִי בְהוֹן. דְּתָאנָא בְּרָזֵי דִמְסָאֲבוּתָא זוֹהֲמָא דְטוּפְרִין יִתְעַר זוֹהֲמָא אַחֲרָא וּבְגִינֵי כָךְ בַּעְיָין גְּנִיזָא וּמָאן דְּאַעְבַּר לוֹן לְגַמְרֵי כְּאִילוּ אַתְעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא. דְּתַנְיָא לָא לִיבְעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵיהַב דּוּכְרָנָא לְזִינִין בִּישִׁין. דְּתָנֵינָן (ע''ז א') אֶלֶף וְאַרְבַּע מְאָה וַחֲמֵשׁ זִינִין בִּישִׁין מִתְאַחֲדָן בְּהַהוּא זוֹהֲמָא דְאָטִיל חִוְיָא תַּקִּיפָא וְכֻלְּהוּ מִתְעֲרִין בְּהַהוּא זוֹהֲמָא דְטוּפְרִין וַאֲפִילוּ מָאן דְּבָעֵי יַעְבֵיד בְּהוּ חַרְשִׁין לִבְנֵי נְשָׁא מִשּׁוּם אִינוּן דְּתַלְיָין בְּהוּ וּמָאן דְּאַעְבַּר לּוֹן כְּאִילוּ אַסְגֵּי חֶסֶד בְּעָלְמָא וְדִינִין בִּישִׁין לָא מִשְׁתַּכְּחִין. וְיַעְבַּר הַהוּא זוֹהֲמָא וְטוֹפְרָהָא דְרָשִׁים בֵּיהּ. דְּתַנְיָא מָאן דְּדָרִיךְ בְּרַגְלֵיהּ אוֹ בִמְסָאנֵיהּ עֲלַיְיהוּ יְכִיל לְאַתְזְקָא. וּמַה בְהָאי שִׁיּוּרֵי דְּשִׁיּוּרֵי דְזוֹהֲמָא דִלְעֵילָא כָּךְ אִתְּתָא דִמְקַבְּלָא וְאִתְחַבְּרַת בְּחִוְיָא וְאָטִיל בָּהּ זוֹהֲמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וָוי לְעָלְמָא דִמְקַבְּלָא מִינָהּ מֵהַהוּא זוֹהֲמָא. בְּגִינֵי כָךְ וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ. עָלַי וַדָּאי בְּגִין דְּיִתְעַבֵּר הַהוּא חִוְיָא וְיִתְבַּסַם מָאן דְּבַעְיָא עָלַי כְּמָה דִכְתִיב (ישעיה ו') שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. וְעַל דָּא כְתִיב בְּקֹרַח (במדבר ט''ז) הַנּוֹעָדִים עַל יְיָ דִּבְגִינֵיהוֹן אַתְעַר מָאן דְּאַתְעַר דְּאָתֵי מִסִטְרַיְיהוּ. אוּף הָכָא הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה עָלַי מַמָּשׁ. בְּגִין דְּיִתְבַּסַם וְיִתְעַבֵּר וְלָא אִשְׁתְּכַח חִוְיָא בַאֲתַר דְּשַׁאֲרֵי. וְכָל כַּךְ לָמָּה. עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ וְשַׁלְטָא בָהּ מָאן דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב. זַכָּאָה דָרָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שָׁארֵי בְּגַוֵּויהּ זַכָּאָה עַדְבֵיהּ בֵּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. עֲלֵיהּ כְּתִיב (קהלת י) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין מָהוּ בֶן חוֹרִין דְּזַקִּיף רֵישָׁא לְגַלָּאָה וּלְפָרְשָׁא מִילִין וְלָא דָחִיל. כְּהָאי דְּאִיהוּ בֶן חוֹרִין וְיַימָא מָאי דְּבָעֵי וְלָא דָחִיל. מָהוּ מַלְכֵּךְ דָּא הוּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מָארֵיהּ דְּאוֹרַיְיתָא מָארֵיהּ דְּחָכְמְתָא. דְּכַד הֲוָה רִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּיא חָמָאן לְרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲווֹ רַהֲטֵי אֲבַתְרֵיהּ וְאַמְרֵי (הושע י א) אַחֲרֵי יְיָ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג:
לָמַדְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי טוּמְאָה הִטִּיל הַנָּחָשׁ בַּנּוּקְבָא כְּשֶׁנִּתְחַבֵּר עִמָּהּ, כַּחֶשְׁבּוֹן, וְאֵיבָה, וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִינִין מִתְעוֹרְרִים לְמַעְלָה וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע לְמַטָּה. וְהַשַׂעֲרוֹת גְּדֵלוֹת, וְהַצִפָּרְנַיִם גְּדוֹלוֹת, וְאָז מִתְעוֹרְרִים דִּינִים בָּעוֹלָם. וְלָמַדְנוּ, כְּשֶׁהָאִשָּׁה רוֹצָה לְהִטָּהֵר, צְרִיכָה לִגְזוֹז אוֹתוֹ שִׁיעוּר הַשַׂעֲרוֹת שֶׁגָּדְלוּ בַּיָּמִים שֶׁהָיְתָה בְּטוּמְאָתָהּ, וּצְרִיכָה לִקְצֹץ צִפָּרְנֶיהָ וְכָל אוֹתוֹ הַזּוּהֲמָא שֶׁבָּהֶם. שֶׁלָּמַדְנוּ בְּסוֹדוֹת הַטּוּמְאָה, הַזּוּהֲמָא שֶׁל הַצִפָּרְנַיִם יְעוֹרְרוּ זוּהֲמָא אַחֲרָא דְּהַיְנוּ זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ, וּמִשּׁוּם זֶה צְרִיכִים לִגְזֹז אוֹתן. וּמִי שֶׁמַּעֲבִירָן לְגַמְרֵי, דְּהַיְנוּ שֶׁשׂוֹרְפָן, הוּא כְּאִלּוּ מְעוֹרֵר חֶסֶד בָּעוֹלָם. שֶׁלָּמַדְנוּ, אֵין הָאָדָם צָרִיךְ לָתֵת זִכָּרוֹן לַמִּינִים הָרָעִים. כִּי לָמַדְנוּ, אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה מִינִים רָעִים נֶאֱחָזִים בַּזּוּהֲמָא הַהִיא שֶׁהִטִּיל הַנָּחָשׁ הֶחָזָק, וְכֻלָּם מִתְעוֹרְרִים בְּאוֹתָהּ זוּהֲמָא שֶׁל הַצִפָּרְנַיִם. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁרוֹצֶה, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בָּהֶן כְּשָׁפִים לִבְנֵי אָדָם, מִשּׁוּם אֵלּוּ הַמַּזִּיקִים הַתְּלוּיִם בָּהֶן, וּמִי שֶׁמַּעֲבִיר אוֹתָן, דְּהַיְנוּ שֶׁשׂוֹרְפָן, הוּא כְּאִלּוּ מַרְבֶּה חֶסֶד בָּעוֹלָם, וְדִינִים רָעִים אֵינָם נִמְצָאִים, וְתִתְבַּטֵּל הַזּוּהֲמָא הַהִיא, וְצִפָּרְנֶיהָ הָרְשׁוּמוֹת בָּהּ. בַּזּוּהֲמָא. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִי שֶׁדּוֹרֵךְ בְּרַגְלָיו אוֹ בְּמִנְעָלָיו עַל הַצִפָּרְנַיִם, יָכוֹל לְהִנָּזֵק. וּמַה בְּשִׁירַיִם אֵלּוּ שֶׁל שִׁיּוּרֵי זוּהֲמָא שֶׁלְּמַעְלָה, כָּךְ, הָאִשָּׁה שֶׁקִּבְּלָה וְנִתְחַבְּרָה בַּנָּחָשׁ, וְהִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אוֹי לָעוֹלָם הַמְּקַבֵּל מִמֶּנָּהּ, בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁמְּקַבֵּל מֵהַזּוּהֲמָא הַהִיא. מִשּׁוּם כָּךְ, וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרָב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, עָלַי וַדַּאי, דְּהַיְנוּ לְמַעֲנִי, כְּדֵי לְהַעֲבִיר הַנָּחָשׁ וְיִתְבַּשֵׂם מִי שֶׁצָרִיךְ, עָלַי פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֶׁאֵין פֵּרוּשׁוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא לְמַעֲנוֹ, וְלִכְבוֹדוֹ. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּקֹרַח, הַנּוֹעָדִים עַל ה', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ גַּם כֵּן בִּשְׁבִיל ה', דְּהַיְנוּ שֶׁבִּשְׁבִילָם, מֵחֲמַת הַחֵטְא שֶׁל קֹרַח וַעֲדָתוֹ, נִתְעוֹרֵר מִי שֶׁמִּתְעוֹרֵר, הַבָּא מִצִדָּם, שֶׁהוּא הַסִּטְרָא אַחֲרָא לִפְגֹּם בַּה' אַף כָּאן, הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה, עָלַי מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ לְמַעֲנִי בִּשְׁבִילִי, כְּדֵי שֶׁהַמַּלְכוּת תִּתְבַּשֵׂם, וְהַנָּחָשׁ יִהְיֶה נֶעֱבָר מִמֶּנָּהּ, וְלֹא יִהְיֶה נִמְצָא בַּמָּקוֹם שֶׁשּׁוֹרֶה. וְכָל כָּךְ לָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וְשׁוֹלֵט בָּהּ מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. וּמִשּׁוּם זֶה, וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרָב. אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שׁוֹרֶה בּוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקָן בֵּין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. עָלָיו כָּתוּב, אַשְׁרֵיִךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין. מַהוּ בֶּן חוֹרִין. הַיְנוּ, שֶׁזּוֹקֵף רֹאשׁוֹ לְגַלּוֹת וּלְבָאֵר דְּבָרִים וְאֵינוֹ מְפַחֵד. מִי הוּא מַלְכֵּךְ. זֶהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, בַּעַל הַתּוֹרָה, בַּעַל הַחָכְמָה. כִּי כְּשֶׁהָיוּ רַבִּי אַבָּא וְהַחֲבֵרִים רוֹאִים אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָיוּ רָצִים אַחֲרָיו, וְאוֹמְרִים, אַחֲרֵי ה' יֵלֵכוּ כָּאַרְיֵה יִשְׁאָג.
הלכה פסוקה
א. אֵין מְמַנִּין אֲפִלּוּ אָדָם נֶאֱמָן וְכָשֵׁר לִהְיוֹת שׁוֹמֵר חָצֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם נָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ שֶׁאֵין אַפּוֹטְרוֹפוּס לָעֲרָיוֹת. וְאָסוּר לְאָדָם לְמַנּוֹת אַפּוֹטְרוֹפוּס עַל בֵּיתוֹ שֶׁלֹּא יַנְהִיג אִשְׁתּוֹ לִדְבַר עֲבֵירָה:
ב. אָסוּר לְתַלְמִיד חָכָם לִשְׁכּוֹן בְּחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּה אַלְמָנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְיַיחֵד עִמָּהּ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: וְכֵן הָאַלְמָנָה אֲסוּרָה לְגַדֵּל כֶּלֶב מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְלֹא תִקְנֶה אִשָּׁה עֲבָדִים זְכָרִים אֲפִילוּ קְטַנִּים מִפְּנֵי הַחֲשָׁד:
מוסר
כָּתוּב (תהלים נא) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. רוּחַ נִשְׁבָּרָה הוּא הָרוּחַ הַנְּמוּכָה וְהַנִּכְנַעַת וְלֵב נִשְׁבָּר עַל שְׁבִירַת הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית כִּי הַתַּאֲוָה נְתוּנָה בְּלֵב כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ. וּבְמִזְמוֹר הַתְּשׁוּבָה נֶאֱמַר הַמִּקְרָא הַזֶּה. וּבְאָמְרוֹ לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. לָמַדְנוּ מִזֶּה כִּי בַּעַל הַתְּשׁוּבָה מִתְרַצֶה אֶל הַשֵּׁם בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית וְכִי זֶה מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה וְעוֹד נֶאֱמַר בְּעִנְיַן הַתְּשׁוּבָה (ישעי' נו) לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. וְאָמְרוּ חַכְמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עַיִן טוֹבָה וְרוּחַ נְמוּכָה וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה. עִנְיַן נֶפֶשׁ שְׁפָלָה שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית גַם בִּדְבָרִים הַמּוּתָּרִים כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמַר אַבְרָהָם (בראשית יב) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ שֶׁלֹּא נִסְתַּכֵּל בָּהּ עַד הַיּוֹם הַהוּא לְהִתְבּוֹנֵן עַל תְּכוּנַת יָפְיָהּ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמֶּה שֶׁכָּתוּב (ש''ב כ) וַתִּהְיֶיןָ צְרוּרוֹת עַד יוֹם מוֹתָן אַלְמְנוּת חַיּוֹת בְּכָל יוֹם הָיָה דָוִד מְצַוֶּה לְהֵיטִיב אֶת רֹאשָׁן וְנוֹתֵן תַּמְרוּקִין לְקַשְּׁטָן כְּדֵי לְהַצִיק לְתַאֲוָתוֹ וּלְהַכְנִיעָהּ בַּאֲשֶׁר כּוֹבֵשׁ יִצְרוֹ מֵהֶן לְמַעַן יִתְכַּפֵּר לוֹ עַל דְּבַר בַּת שֶׁבַע:
And you will also find [another] big and great benefit in breaking desire: For he will reveal his true heart and goodly desire for repentance. As he is disgusted by the nature that caused him to sin. And through this, he will become acceptable to God, may He be blessed, and find favor in His eyes. And it is accordingly written (Psalms 51:19), "True sacrifice to God is a contrite spirit; God, You will not despise a contrite and crushed heart." The contrite spirit is a lowly and submissive spirit; and a broken heart is [speaking] about the breaking of physical desire - for desire is placed into the heart, as it is stated (Psalms 21:3), "You have granted him the desire of his heart." And this verse (51:19) is stated in the psalm of repentance. And from its stating, "You will not despise a contrite and crushed heart," we learn that a penitent becomes acceptable to God, through the breaking of his physical desire, and that this is from the principles of repentance. And it is also stated about the matter of repentance (Isaiah 57:15), "reviving the spirits of the lowly, reviving the hearts of the contrite."
And our Rabbis, may their memory be blessed, stated (Avot 5:19), "Whoever possesses these three things, he is of the disciples of Abraham, our father [...] A good eye, a humble spirit and a moderate appetite." And the meaning of a humble spirit is that he does not follow his physical desire even with permissible things. [This is] like we find that Abraham stated (Genesis 12:11) "Behold I know what a beautiful woman you are" - as he had not stared at her until that day, to contemplate the character of her beauty. And our Rabbis, may their memory be blessed, stated (Yerushalmi Sanhedrin 2:3) about that which is written (II Samuel 20:3), "and they remained in seclusion until the day they died, in living widowhood" - that each day David would command that their heads be beautified and that perfumes be given to them to adorn them in order to provoke his desire and to [then] subdue it, when he would conquer his impulse for them, in order to atone for himself about the matter of Bathsheba.