תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
ב (ה) וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַֽמַּחֲבַ֖ת קׇרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִהְיֶֽה׃
וְאִם מִנְחָתָא עַל מַסְרֵיתָא קֻרְבָּנָךְ סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח פַּטִּיר תְּהֵי:
(ו) פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ {ס}
בְּצַע יָתָהּ בִּיצוּעִין וּתְרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא מִנְחָתָא הִיא:
(ז) וְאִם־מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קׇרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּעָשֶֽׂה׃
וְאִם מִנְחָתָא דְרַדְתָּא קֻרְבָּנָךְ סוּלְתָּא בִמְשַׁח תִּתְעֲבֵד:
(ח) וְהֵבֵאתָ֣ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַיהֹוָ֑ה וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וְתַיְתֵי יָת מִנְחָתָא דִּי יִתְעֲבֵד מֵאִלֵּין קֳדָם יְיָ וִיקַרְבִינָה לְוָת כַּהֲנָא וִיקַרְבִנַּהּ לְמַדְבְּחָא:
(ט) וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽה׃
וְיַפְרֵישׁ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת אַדְכַּרְתָּה וְיַסֵּק לְמַדְבְּחָא קֻרְבַּן דְּמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:
2 (5) And if thy sacrifice be a meal offering baked in a pan, it shall be of fine flour unleavened, mingled with oil.
(6) Thou shalt part it in pieces, and pour oil on it: it is a meal offering.
(7) And if thy sacrifice be a meal offering baked in a frying pan, it shall be made of fine flour with oil.
(8) And thou shalt bring the meal offering that is made of these things to the Lord: and when it is presented to the priest, he shall bring it to the altar.
(9) And the priest shall take from the meal offering its memorial part, and shall burn it on the altar: it is an offering made by fire, of a sweet savour to the Lord.
נביאים
מד (יד) לִכְרׇת־ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים וַיִּקַּ֤ח תִּרְזָה֙ וְאַלּ֔וֹן וַיְאַמֶּץ־ל֖וֹ בַּעֲצֵי־יָ֑עַר נָטַ֥ע אֹ֖רֶן וְגֶ֥שֶׁם יְגַדֵּֽל׃
לְמִקַץ לֵיהּ אַרְזִין וּנְסִיב תְּרֵז וּבְלוּט וּמַתְקֵיף לֵיהּ בַּאֲעֵי חוּרְשָׁא נְצַב אוּרְנָא וּמִטְרָא יְרַבֵּי:
(טו) וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חׇם אַף־יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף־יִפְעַל־אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגׇּד־לָֽמוֹ׃
וֶהֱוֵי לֶאֱנָשָׁא לְאַדְלָקָא וּנְסֵיב מִנְהוֹן וּשְׁחֵין אַף אֲזָא וְאָפָא לְחֵם אַף עָבְדֵהּ דַחֲלָא וּסְגֵיד אִתְּכֵהּ צַלְמָא וּבְעָא מִנֵהּ:
(טז) חֶצְיוֹ֙ שָׂרַ֣ף בְּמוֹ־אֵ֔שׁ עַל־חֶצְיוֹ֙ בָּשָׂ֣ר יֹאכֵ֔ל יִצְלֶ֥ה צָלִ֖י וְיִשְׂבָּ֑ע אַף־יָחֹם֙ וְיֹאמַ֣ר הֶאָ֔ח חַמּוֹתִ֖י רָאִ֥יתִי אֽוּר׃
פַּלְגֵהּ אוֹקִיד בְּנוּרָא עַל פַּלְגֵהּ בִּסְרָא אָכִיל טְוָא טָוִי וּסְבַע אַף שְׁחִין וַאֲמַר אָח שַׁחֵינִית חֲזֵיתִי נוּר:
(יז) וּשְׁאֵ֣רִית֔וֹ לְאֵ֥ל עָשָׂ֖ה לְפִסְל֑וֹ (יסגוד) [יִסְגׇּד־]ל֤וֹ וְיִשְׁתַּ֙חוּ֙ וְיִתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֔יו וְיֹאמַר֙ הַצִּילֵ֔נִי כִּ֥י אֵלִ֖י אָֽתָּה׃
וּשְׁאָרֵהּ לְדַחֲלָא עָבַד לְצַלְמָא סְגִיד לֵיהּ וְאֶשְׁתַּעְבֵּד לֵיהּ וּבְעָא מִנֵהּ וַאֲמַר שֵׁיזְבָנִי אֲרֵי דְחַלְתִּי אָתְּ:
(יח) לֹ֥א יָדְע֖וּ וְלֹ֣א יָבִ֑ינוּ כִּ֣י טַ֤ח מֵֽרְאוֹת֙ עֵינֵיהֶ֔ם מֵהַשְׂכִּ֖יל לִבֹּתָֽם׃
לָא יָדְעוּן וְלָא מִסְתַּכְּלִין אֲרֵי מְטַמְטְמָן מִלְמֶחֱזֵי עֵינֵיהוֹן מִלְאִסְתַּכָּלָא בְּלִבְּהוֹן:
44 (14) He hews him down cedars, and takes the pine and the oak, which he strengthens for himself among the trees of the forest: he plants a forest tree and the rain nourishes it.
(15) Then shall it be for a man for fuel: for he will take of it to warm himself; indeed, he kindles it, and bakes bread! or else he makes a god, and prostrates himself to it; he makes of it a carved idol, and bows himself down before it.
(16) Half of it he burns in the fire; with this half of it he eats meat; he roasts the roast, and is satisfied: indeed, he warms himself, and says, Aha, I am warm, I have seen the fire:
(17) and of the rest of it he makes a god, his carved idol: he falls down to it, and worships it, and prays to it, and says, Deliver me; for thou art my god.
(18) They have not known nor understood: for he has shut their eyes, that they cannot see; and their hearts, that they cannot understand.
כתובים
כב (ה) צִנִּ֣ים פַּ֭חִים בְּדֶ֣רֶךְ עִקֵּ֑שׁ שׁוֹמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ יִרְחַ֥ק מֵהֶֽם׃
נִשְׁבָא בְּאָרְחָא עֲקִימָתָא וּמַן דְנָטֵר נַפְשֵׁיהּ יִרְחַק מִנְהוֹן:
(ו) חֲנֹ֣ךְ לַ֭נַּעַר עַל־פִּ֣י דַרְכּ֑וֹ גַּ֥ם כִּי־יַ֝זְקִ֗ין לֹֽא־יָס֥וּר מִמֶּֽנָּה׃
אַדְרְכָא לְטַלְיָא לִקְבֵל אוֹרְחֵיהּ דְלָא כַד נְסוּב נִסְטֵי מִנֵיהּ:
(ז) עָ֭שִׁיר בְּרָשִׁ֣ים יִמְשׁ֑וֹל וְעֶ֥בֶד לֹ֝וֶ֗ה לְאִ֣ישׁ מַלְוֶֽה׃
עַתִּירָא בְּמִסְכְּנֵי נִשְׁתַּלֵט וְעַבְדָא יוֹזִיף לְגַבְרָא מוֹזְפָנָא:
(ח) זוֹרֵ֣עַ עַ֭וְלָה (יקצור) [יִקְצׇר־]אָ֑וֶן וְשֵׁ֖בֶט עֶבְרָת֣וֹ יִכְלֶֽה׃
דְזָרֵיעַ עַוְלָא נֶחְצַד עָאָתָא וְשִׁבְטָא דְחֶרְיָנֵיהּ נִגְמוֹר:
(ט) טֽוֹב־עַ֭יִן ה֣וּא יְבֹרָ֑ךְ כִּֽי־נָתַ֖ן מִלַּחְמ֣וֹ לַדָּֽל׃
מַן דְטָבָא הוּא עַיְנֵיהּ הוּא נִתְבְּרַךְ מְטוּל דְיָהֵיב מִן לַחְמֵיהּ לְמִסְכֵּינָא:
22 (5) Thorns and snares are in the way of the crooked man: he that guards his soul shall be far from them.
(6) Train up a child in the way he should go: and when he is old, he will not depart from it.
(7) The rich rules over the poor, and the borrower is servant to the lender.
(8) He that sows iniquity shall reap vanity: and the rod of his arrogance shall fail.
(9) He that has a generous eye shall be blessed; for he gives of his bread to the poor.
משנה
א. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הָעֹמֶר הָיָה בָא בְשַׁבָּת מִשָּׁלשׁ סְאִין, וּבְחֹל מֵחָמֵשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, מִשָּׁלשׁ הָיָה בָא. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד וּבְמַגָּל אֶחָד וּבְקֻפָּה אַחַת. וּבְחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת:
ב. מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר:
ג. כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים, הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵן, הֵן, הֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה. מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:
ד. קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהְבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:
ה. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי, שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד, וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ:
ו. הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ. אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קֹדֶם לָעֹמֶר. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לֹא יָבִיא. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר:
ז. הַחִטִּים וְהַשְּׂעֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבֹא עֹמֶר הַבָּא:
ח. קוֹצְרִים בֵּית הַשְּׁלָחִים שֶׁבָּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גוֹדְשִׁין. אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים. קוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף יִקְצֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ:
ט. קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵית הָאֵבֶל, מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים. מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הָעֳמָרִים. מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ. מִצְוָתוֹ לִקְצֹר בַּלַּיְלָה. נִקְצַר בַּיּוֹם, כָּשֵׁר. וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:
1. Rabbi Yishmael says: When the day of the sacrifice of the omer meal offering would occur on Shabbat, the labors performed that would otherwise be prohibited were kept to a minimum, and the one-tenth of an ephah of flour that was brought as an offering was processed from three se’a of reaped barley. And if it occurred during the week, the flour was processed from five se’a of reaped barley. And the Rabbis say: Both on Shabbat and during the week, the omer offering would come from three se’a of reaped barley. Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: On Shabbat the barley was reaped by an individual and with one sickle and with one basket into which the barley was placed; and during the week, it was reaped by three people with three baskets and three sickles. And the Rabbis say: Both on Shabbat and during the week, it was reaped by three people with three baskets and with three sickles.
2. The mitzva of the omer is to bring the barley reaped for the meal offering from fields proximate to Jerusalem. If the barley did not ripen in the fields proximate to Jerusalem, one brings it from any place in Eretz Yisrael. There was an incident where the omer came from Gaggot Tzerifin and the wheat for the two loaves on Shavuot came from the valley of Ein Sokher.
3. How would they perform the rite of the harvest of the omer? Emissaries of the court would emerge on the eve of the festival of Passover and fashion the stalks of barley into sheaves while the stalks were still attached to the ground, so that it would be convenient to reap them. The residents of all the towns adjacent to the site of the harvest would assemble there, so that it would be harvested with great fanfare. Once it grew dark, the court emissary says to those assembled: Did the sun set? The assembly says in response: Yes. The emissary repeats: Did the sun set? They again say: Yes. The court emissary next says to those assembled: Shall I reap the sheaves with this sickle? The assembly says in response: Yes. The emissary repeats: With this sickle? The assembly says: Yes. The court emissary then says to those assembled: Shall I place the gathered sheaves in this basket? The assembly says in response: Yes. The emissary repeats: In this basket? The assembly says: Yes. If the sixteenth of Nisan occurs on Shabbat, the court emissary says to the assembled: Shall I cut the sheaves on this Shabbat? The assembly says in response: Yes. The emissary repeats: On this Shabbat? The assembly says: Yes. The court emissary says to those assembled: Shall I cut the sheaves? And they say to him in response: Cut. The emissary repeats: Shall I cut the sheaves? And they say to him: Cut. The emissary asks three times with regard to each and every matter, and the assembly says to him: Yes, yes, yes. The mishna asks: Why do I need those involved to publicize each stage of the rite to that extent? The mishna answers: It is due to the Boethusians, as they deny the validity of the Oral Law and would say: There is no harvest of the omer at the conclusion of the first Festival day of Passover unless it occurs at the conclusion of Shabbat. The publicity was to underscore that the sixteenth of Nisan was the proper time for the omer harvest.
4. After they harvested the omer and placed it in the baskets, they brought it to the Temple courtyard. And they would singe in the fire the kernels of barley while they were still on the stalks, in order to fulfill the mitzva of parched grain, as it is written: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire” (Leviticus 2:14). This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Prior to parching the kernels, they would remove them from the stalks by beating them with soft, moist reeds and with cabbage stalks, not with sticks, so that the kernels would not be crushed. They then placed the grain into a hollow vessel [le’abuv], and this vessel was perforated so that the fire would take hold of the grain in its entirety. After parching the kernels, they would spread the kernels in the Temple courtyard and the wind would blow upon the kernels, cooling and drying them. They then placed the kernels in a mill used to grind grits, so that the barley would not be ground so fine that the shell would be mixed with the grain. And they produced from the ground barley a tenth of an ephah of barley flour that was sifted through thirteen sifters, and the rest is redeemed and may be eaten by any person. And dough from this barley flour is obligated in the separation of ḥalla, and the grain is exempt from the separation of tithe. Rabbi Akiva deems this flour obligated in having ḥalla and tithes separated from it. After daybreak, the priest sacrificing the omer came to the sifted tenth of an ephah, placed in the vessel in his hand some of its log of oil, and placed its frankincense on the side of the vessel. He then poured some more oil from the log onto the high-quality flour and mixed them together, waved and brought the meal offering to the corner of the altar, and removed the handful and burned it on the altar. And the rest of the meal offering is eaten by the priests.
5. Once the omer was sacrificed people would emerge and find the marketplace of Jerusalem full of the flour from the parched grain of the new crop that was permitted by the waving and the sacrifice of the omer offering. That filling of the marketplace with the new crop was performed not with the approval of the Sages; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: They would do so with the approval of the Sages. From the moment that the omer offering was sacrificed, the produce of the new crop was permitted immediately. For those distant from Jerusalem, the new crop is permitted from midday and beyond. From the time that the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the day of waving the omer, the sixteenth of Nisan, is entirely prohibited, i.e., one may partake of the new crop only the next day. Rabbi Yehuda said: But isn’t it forbidden by Torah law, as it is stated: “And you shall eat neither bread, nor parched grain, nor fresh grain, until this selfsame day, until you have brought the offering of your God” (Leviticus 23:14)? This means that the new crop is prohibited on the day of the waving unless permitted by sacrifice of the offering. And if so, for what reason is it permitted for those distant to eat the new crop from midday and beyond, when the Temple is standing? It is due to the fact that they know that the members of the court are not indolent in its sacrifice, and certainly by midday the sacrifice of the omer offering has been completed.
6. Sacrifice of the omer offering would permit consumption of the new crop in the rest of the country outside the Temple, and the two loaves offering would permit the sacrifice of the new crop in the Temple. One may not bring meal offerings, or first fruits, or the meal offering brought with libations accompanying animal offerings, from the new crop prior to the sacrifice of the omer, and if he brought them from the new crop they are unfit. After the omer but prior to the two loaves one may not bring these offerings from the new crop, but if he brought them from the new crop, they are fit.
7. Wheat, barley, spelt, oats, and rye; these are obligated in the separation of ḥalla, and each one of them joins together with the othersto constitute the measure that obligates one to separate ḥalla. And they are prohibited due to the prohibition of partaking of the new crop prior to the Passover Festival, and likewise it is prohibited to reap them prior to the omer offering. If these grains took root prior the omer offering, the omer permits their consumption; and if not, they are prohibited until the next omer is brought and sacrificed the following year.
8. Even before the omer offering is brought, one may reap a crop that grows in an irrigated field in the valleys, but one may not arrange the reaped stalks in a pile. The residents of Jericho, whose fields were categorized as irrigated fields in a valley, reaped the crops with the approval of the Sages and arranged the crops in a pile without the approval of the Sages, but the Sages did not reprimand them. One may reap crops in any field for fodder and feed it to an animal. Rabbi Yehuda said: When may one do so? At a time when he begins reaping before the crop reaches one-third of its potential growth. Rabbi Shimon says: One may reap and feed the crops to animals even after they reached one-third of their potential growth.
9. And one may reap crops prior to the omer due to potential damage to saplings growing alongside the crops; and due to the place of mourning, i.e., to create room for those consoling mourners, who would bless them upon their return from the cemetery; and due to the need to create room for students to study, as failure to do so would lead to dereliction of Torah study in the study hall. After reaping the crops for any of these reasons, one may not fashion them into sheaves, but he leaves them unbound. The mitzva of the omer is for the barley to come from standing grain. If one did not find standing grain, he brings from sheaves. Its mitzva is for it to come from fresh, moist grain. If one did not find moist grain, he brings from dry grain. Its mitzva is for one to reap the grain at night, but if it was reaped during the day, it is fit. And reaping the grain for the omer overrides Shabbat.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן עֲשָׂרָה שׁוּלְחָנוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה וְלֹא הָיוּ מְסַדְּרִים אֶלָּא עַל שֶׁל משֶׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א' ז') וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב. עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה וְלֹא הָיוּ מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁל משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דה''ב י''ג) אֶת מְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרוֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעָרֶב. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר עַל כֻּלָּם הָיוּ מְסַדְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (דה''ב ד') וְאֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶן לֶחֶם הַפָּנִים, וּבְכֻלָּן הָיוּ מַדְלִיקִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְנֵרוֹתֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר. רִבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא הָיוּ מְסַדְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁל משֶׁה, אֶלָּא מַה אֲנִי מְקַיֵּים וְאֶת הַשּׁוּלְחָנוֹת אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב, אֶלָּא שְׁלשָׁה שׁוּלְחָנוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בָּאוּלָם מִבִּפְנִים לְפֶתַח הַבַּיִת אֶחָד שֶׁל כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁל זָהָב, עַל שֶׁל כֶּסֶף נוֹתֵן לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין, וְאֶחָד שֶׁל זָהָב בִּפְנִים שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. וּמְנָא לָן דְּאֵין מוֹרִידִין, אָמַר רִבִּי דְאָמַר קְרָא (שמות מ') וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. וּמְנָא לָן דְּמַעֲלִין, אָמַר רִבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב דְאָמַר קְרָא (במדבר י''ז) אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשׁוֹתָם וְעָשׂוּ אוֹתָם רִקּוּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבוּם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. בַּתְּחִלָּה תַּשְׁמִישֵׁי מִזְבֵּחַ וְעַכְשָׁיו גּוּפוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן, תָּנֵי רַב יוֹסֵף מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִין בָּאָרוֹן מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן:
§ The Sages taught in a baraita: Solomon built ten tables that were situated in the Sanctuary, in addition to Moses’ Table, but the priests would arrange the shewbread only upon the Table of Moses. This is derived from a verse, as it is stated: “And Solomon made all the vessels that were in the House of the Lord, the golden altar, and the Table upon which the shewbread was, of gold” (I Kings 7:48), indicating that the shewbread was placed on only one Table.
Likewise, Solomon built ten candelabra, but the priests would kindle the lamps only on the Candelabrum of Moses. This is derived from a verse, as it is stated: “And they burn unto the Lord every morning and every evening burnt offerings and sweet incense; the shewbread also they arrange in order upon the pure Table, and the Candelabrum of gold with its lamps, to burn every evening” (II Chronicles 13:11). The singular form indicates that the lamps were kindled on only one Candelabrum.
Rabbi Elazar ben Shammua says: They would arrange the shewbread upon all the tables, as it is stated: “And Solomon made all the vessels that were in the House of God, the golden altar as well, and the tables upon which was the shewbread” (II Chronicles 4:19). The plural form indicates that the shewbread was arranged on all the tables. And they would kindle the lamps on all the candelabra, as it is stated in the subsequent verse: “And the candelabra with their lamps, which they should burn according to the ordinance before the Sanctuary, of pure gold” (II Chronicles 4:20).
Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: They would arrange the shewbread only upon the Table of Moses. Rather, how do I realize the meaning of the verse: “And the tables upon which was the shewbread…of pure gold” (II Chronicles 4:19–20)? These are the three tables that were in the Temple, of which there were two that were situated in the Entrance Hall to the Sanctuary, on the inside near to the entrance to the Temple, i.e., near the entrance to the Sanctuary. One of these tables was made of silver, and the other one was made of gold.
On the table of silver the priest places the new shewbread that has been baked, before its entrance into the Sanctuary, so that the loaves may cool a little from the heat of the oven. And when the old shewbread is removed from the shewbread Table it is placed on the table of gold upon its exit from the Sanctuary, until the frankincense is burned on the altar. The reason the shewbread is placed on a silver table before it is brought into the Sanctuary and on a gold one when it is removed is that one elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Since it is set on the gold shewbread Table all week, it cannot be downgraded to a silver table upon its removal. The Gemara concludes: The third of the three tables is the one Table of gold inside the Sanctuary upon which the shewbread is always found.
The Gemara asks: And from where do we derive that one does not downgrade in matters of sanctity? Rabbi Yehuda HaNasi said: This is derived from a verse, as the verse states: “And Moses erected the Tabernacle, and he laid its sockets, and set up its boards, and put in its bars, and erected its pillars” (Exodus 40:18). This teaches that once Moses, who was at a greater level of sanctity than the rest of the people, began the work of erecting the Tabernacle, he alone completed it.
The Gemara asks: And from where do we derive that one elevates to a higher level in matters of sanctity? Rabbi Aḥa bar Ya’akov said: This is derived from a verse, as the verse states with regard to the coal pans of the men of Korah’s assembly, in which they burned incense before they were consumed by a fire: “The coal pans of these men who have sinned at the cost of their lives, and let them be made beaten plates for a covering of the altar, for they have become sacred because they were brought before the Lord, that they may be a sign to the children of Israel” (Numbers 17:3). Initially the coal pans had the status of articles used in the service of the altar, as they contained the incense, and now that they have been made into a covering for the altar their status has been elevated to that of the altar itself.
§ Having mentioned the principle that one does not downgrade in matters of sanctity, the Gemara cites a related issue. The verse states: “At that time the Lord said to me: Hew for yourself two tablets of stone like the first…And I will write on the tablets the words that were on the first tablets, which you broke, and you shall put them in the Ark” (Deuteronomy 10:1–2). Rav Yosef teaches a baraita: This verse teaches that both the tablets of the Covenant and the pieces of the broken tablets are placed in the Ark. One should learn from here that with regard to a Torah scholar who has forgotten his Torah knowledge due to circumstances beyond his control, e.g., illness, one may not behave toward him in a degrading manner. Although the first tablets were broken it is prohibited to treat them with disrespect, due to their sanctity. A Torah scholar who forgot the Torah knowledge he once possessed is likened to these broken tablets.
זוהר
רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. הוֹדַע אֵלָיו מִסִטְרָא דְמָאן אוֹ יָדַע (נ''א נוֹדַע) חַטָּאתוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ מָהוּ הוֹדַע אֵלָיו אֶלָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא פָּקִיד לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְאוֹדְעָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ הַהוּא חוֹבָה דְהוּא חָב ובְמָה מוֹדְעָא לֵיהּ בְּדִינָהָא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב כ') יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ הוֹדַע אֵלָיו כְּמָאן דְּפָקִיד לְאַחֲרָא. דְּתָנֵינָן בְּשַׁעְתָּא דְבַר נָשׁ חָב קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלָא אַשְׁגַּח בַּחֲטָאֵיהּ לְאַהַדְרָא בְתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ וְאַשְׁדֵּי לֵיהּ בָּתַר כִּתְפֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ מַמָּשׁ סַלְקַת וְאַסְהִידַת קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. כְּדֵין פָקִיד מַלְכָּא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְאָמַר אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא אוֹשִׁיט דִּינָא עֲלֵיהּ וְאוֹדַע לֵיהּ חוֹבֵיהּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל ט''ז) הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ. בָּתַר דְּמָטֵי עֲלֵיהּ דִּינָא כְּדֵין אַתְעַר רוּחֵיהּ לְמְהֶדָּר בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ וְאִתְכַּנַּע לְמִקְרָב קָרְבְּנָא דְּהָא מָאן דְּלִבֵּיהּ גָּס בֵּיהּ חָטֵי וְאַנְשֵׁי חַטָּאֵיהּ וְלָא אַשְׁגַּח עֲלֵיהּ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא זַמִּין לָקָבְלֵיהּ וּפָקִיד לְאוֹדְעָא לֵיהּ לְהַהוּא חוֹבָא בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי מִנֵּיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָכִי הוּא וַדָּאי מְנָלַן דְּהָכִי אַשְׁכַּחְנָא בְדָוִד דְּכֵיוַן דְּעָבַד הַהוּא עוֹבָדָא דְבַת שֶׁבַע לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַתְּ אַנְשִׁית לֵיהּ אֲנָא אַדְכַּרְנָא לָךְ. מִיָּד מָה כְתִיב (שמואל ב' י''ב) אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר יְיָ אַתָּה הָאִישׁ דְּלָא דַכָרְתְּ לֵיהּ אַתָּה הָאִישׁ דְּאַנְשִׁית לֵיהּ וּבְמָה אוֹדַע לֵיהּ בְּדִינָא אוּף הָכָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָאָמַר הוֹדַע אֵלָיו חַטָאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְשַׁפִּיר מִלָּה וְהָכִי הוּא דְלָא כְתִיב אוֹ נוֹדַע אֵלָיו כְּמָה דִכְתִיב (שמות כ''א) אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא וּמָאן דְּקָאִים בְּלֵילְיָא לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא אוֹרַיְיתָא קָא מוֹדְעָא לֵיהּ חוֹבֵיהּ וְלָא בְאֹרַח דִּינָא אֶלָּא כְאִימָא דְאוֹדְעָא לִבְרָהּ בְמִלָּה רָכִיךְ וְהוּא לָא אַנְשֵׁי לֵיהּ וְתָב בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ וְאִי תֵימָא דָוִד דַּהֲוָה קָם בְּפַלְגּוּ לֵילְיָא אֲמָאי אַתְעָרוּ עֲלֵיהּ בְּדִינָא אֶלָּא שָׁנֵי דָוִד דְאִיהוּ עָבַר בְּמָה דְאִתְקְשַׁר וּבַעְיָיא דִינָא וּבְמָה דְעָבַר אַתְדָּן. הוּא חָטָא לָקֲבְלֵיהּ דְּמַלְכוּתָא קַדִּישָׁא וּלְגַבֵּי יְרוּשְׁלֵם קַדִּישָׁא וּבְגִין דָּא אִתְתְּרַךְ מִירוּשְׁלֵם וּמַלְכוּתָא אַעְדִּיו מִנֵּיהּ עַד דְּאִתְתְּקַן כַּדְּקָא יֵאוּת (וְאִתְעֲנָשׁ). אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַהוּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעְנִישׁ לֵיהּ לְדָוִד עַל יְדָא דִבְרֵיהּ דִּכְתִיב (שמואל ב' י''ב) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָא אוֹקִימְנָא בְּגִין דְּאִי יְקוּם עֲלֵיהּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא לָא יְרַחֵם עֲלֵיהּ. אָמַר לֵיהּ וְהָא אַבְשָׁלוֹם בָּעָא לְקַטְלָא לַאֲבוֹי בְּכַמָּה עֵיטִין בִּישִׁין (דְּבַר) עֲלֵיהּ יַתִּיר מִבַּר נַשׁ אַחֲרָא. אָמַר לֵיהּ לָא שְׁמַעְנָא. אָמַר לֵיהּ אֲנָא שְׁמַעְנָא דָּוִד חָטָא בְּבַת שֶׁבַע סְתָם. אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵיתֵי בְרָא דְבַת אֵל נֵכָר וְיִנְקוֹם נוּקְמָתָא וּמָאן אִיהוּ דָא אַבְשָׁלוֹם דִּבְרֵיהּ דִּיפַת תּוֹאַר הֲוָה מִקְּרָבָא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מָאן דְּנָטִיל אִתְּתָא דָא בִקְרָבָא וְחָמִיד בָּהּ לְסוֹף נָפִיק מִינָהּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּעַד כְּעַן לָא פַסְקָא מִינָהּ זוֹהֲמָא וְהָא אוּקְמוּהָ:
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ, שׁוֹאֵל, הוֹדַע אֵלָיו, מִצַד מִי, מִי הוֹדִיעוֹ, אוֹ יָדַע חַטָּאתוֹ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וּמַהוּ הוֹדַע אֵלָיו. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּקַד לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹדִיעַ לָאָדָם אֶת הַחֵטְא שֶׁהוּא חָטָא, וּבַמֶּה מוֹדִיעָה לוֹ, הַיְנוּ, עִם הַדִּינִים שֶׁלָּהּ. כְּדִכְתִיב, יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ. הוֹדַע אֵלָיו, פֵּרוּשׁוֹ כְּמִי שֶׁמְּצַוֶּה לְאַחֵר שֶׁיּוֹדִיעוֹ. שֶׁלָּמַדְנוּ בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם חָטָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בְּחֶטְאוֹ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַשְׁלִיכוֹ מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפָיו, נִשְׁמָתוֹ מַמָּשׁ עוֹלָה וּמֵעִידָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָז מְצַוֶה הַמֶּלֶךְ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָמַר, אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, דְּהַיְנוּ הוֹשִׁיטִי לוֹ דִּינִים, וְהוֹדִיעִי לוֹ חַטָּאתוֹ. כְּדִכְתִיב, הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלָיִם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ. אֲשֶׁר הוֹדַע הוּא לָשׁוֹן צִוּוּי. אַחַר שֶׁהִגִּיעַ עָלָיו הַדִּין, אָז נִתְעוֹרֵר רוּחוֹ לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וְנִכְנָע לְהַקְרִיב קָרְבָּן, כִּי מִי שֶׁלִּבּוֹ נָאֶה עָלָיו הוּא חוֹטֵא וְשׁוֹכֵחַ חֶטְאוֹ, וְאֵינוֹ מַבִּיט עָלָיו. וְעַל כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוּכָן כְּנֶגְדוֹ, וּמְצַוֶּה לְהוֹדִיעַ חֶטְאוֹ, שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח מִמֶּנּוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּךְ הוּא וַדַּאי. וְכֵן מָצָאנוּ בְּדָוִד, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ מַעֲשֵׂה שֶׁל בַּת שֶׁבַע. לֹא הִשְׁגִּיחַ בָּזֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה שָׁכַחְתָּ אוֹתוֹ, אֲנִי אַזְכִּיר לְךְ. מִיָּד, מַה כָּתוּב, אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה'. אַתָּה הָאִישׁ שֶׁלֹּא זָכַרְתָּ הַחֵטְא, אַתָּה הָאִישׁ שֶׁשָּׁכַחְתָּ אוֹתוֹ. וּבַמֶּה הוֹדִיעוֹ. הוּא בַּדִּין. אַף כָּאן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. וְיָפֶה הַדָּבָר וְכָךְ הוּא, כִּי לֹא כָּתוּב, אוֹ נוֹדַע אֵלָיו כְּדִכְתִיב אוֹ נוֹדָע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא. וּמִי שֶׁקָּם בַּלַּיְלָה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מוֹדִיעָה לוֹ חֶטְאוֹ, וְלֹא בְּדֶרֶךְ דִּין, אֶלָּא כָּאֵם הַמּוֹדִיעָה לִבְנָהּ בְּמִלּוֹת רַכּוֹת, וְהוּא אֵינוֹ שׁוֹכֵחַ, וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ. וְאִם תֹּאמַר, דָּוִד, שֶׁהָיָה קָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה, לָמָּה נִתְעוֹרְרוּ עָלָיו, לְהַזְכִּיר עֲוֹנוֹ, בַּדִּין. וּמֵשִׁיב, מְשׁוּנֶה הוּא דָּוִד, כִּי הוּא חָטָא בַּמֶּה שֶׁנִּקְשָׁר, דְּהַיְנוּ בַּמַּלְכוּת, וְצָרִיךְ דִּין, וּבַמֶּה שֶׁחָטָא נִדּוֹן. כִּי הוּא חָטָא כְּנֶגֶד הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, וְלִירוּשָׁלַיִם הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא נֶגֶד הַמַּלְכוּת, וְעַל כֵּן גֹּרָשׁ מִירוּשָׁלַיִם וְהֻסְרָה הַמַּלְכוּת מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁנִּתְתַּקֵּן, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, כָּרָאוּי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַהוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעֱנִישׁ אֶת דָּוִד עַל יְדֵי בְּנוֹ. שֶׁכָּתוּב, הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךְ רָעָה מִבֵּיתֶךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, שֶׁהוּא מִשּׁוּם, שֶׁאִם יָקוּם עָלָיו אָדָם אַחֵר לֹא יְרַחֵם עָלָיו. אָמַר לוֹ, וַהֲרֵי אַבְשָׁלוֹם רָצָה לַהֲרֹג אֶת אָבִיו בְּכַמָּה עֵצוֹת רָעוֹת עָלָיו, עוֹד יוֹתֵר מֵאָדָם אַחֵר. אָמַר לוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ אֲנִי שָׁמַעְתִּי. דָּוִד חָטָא בְּבַת שֶׁבַע סְתָם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא בֵּן שֶׁל בַּת אֵל נֵכָר, וְיִנְקֹם נְקָמָה. וּמִי הוּא. הוּא אַבְשָׁלוֹם, שֶׁהָיָה בֶּן יְפַת תֹּאַר שֶׁנִּשְׁבֵּית בַּמִּלְחָמָה. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁמִּי שֶׁלּוֹקֵחַ אִשָּׁה זוֹ, בַּמִּלְחָמָה, וְחוֹמֵד אוֹתָהּ, לְסוֹף יוֹצֵא מִמֶּנָּהּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁעַד עַתָּה עוֹד לֹא נִפְסְקָה מִמֶּנּוּ הַזּוּהֲמָה. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ.
הלכה פסוקה
א. שָׁעוֹת מוֹנִין לְקָדָשִׁים וְאִם הוֹסִיפוּ שָׁעָה אֶחָת אוֹ פִּחֲתוּ שָׁעָה פְּסוּלִין. כֵּיצַד קָרְבָּן שֶׁמִּצְוָתוֹ לִהְיוֹת בֶּן שָׁנָה אִם הוֹסִיף עַל הַשָּׁנָה שָׁעָה אֶחָת נִפְסָל. אֲפִילוּ הָיָה בֶּן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְהוֹסִיף עַל הַשָּׁנָה בִּשְׁעַת זְרִיקָה נִפְסַל עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שָׁנָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה וְכֵן בְּכָל הַזְּבָחִים:
ב. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כֶּשֶׂב אוֹ כִּשְׂבָּה אוֹ כְּשָׂבִים הֲרֵי אֵלּוּ בְּנֵי שָׁנָה וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַיִל אוֹ אֵילִים הֵם הַזְּכָרִים בְּנֵי שְׁנָתַיִם. וּמֵאֵימָתַי יִקָּרֵא אַיִל מִשֶׁיִּכָּנֵס בַּשָּׁנָה שְׁנִיָּיה אֶחָד וּשְׁלשִׁים יוֹם. אֲבָל בְּיוֹם שְׁלשִׁים אֵינוֹ כָּשֵׁר לֹּא לַכֶּשֶׂב וְלֹא לָאַיִל וְהוּא הַנִּקְרָא פַלְגָּס. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ עֵגֶל הֲרֵי זֶה בֶּן שָׁנָה. פַּר בֶּן שְׁתַּיִם. שְׂעִיר עִזִּים (בֶּן שָׁנָה. שָׂעִיר) בֶּן שְׁתַּיִם כָּל שָׁנָה שְׁנִיָּיה הוּא נִקְרָא שָׂעִיר:
מוסר
אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָה אֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִים אוֹתוֹ וְכוּ' וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּעֲוֹן חֲנוּפָה בְּנֵי אָדָם נוֹפְלִים בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' י') בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְגוֹמֵר. קָשָׁה הַחֲנוּפָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר לַעֲשׂוֹת חוֹנֵף וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה. גִלּוּי עֲרָיוֹת מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ג') הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְגוֹמֵר הֲלֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ וְגוֹמֵר. שְׁפִיכוּת דָּמִים מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק''ו) וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים. וּבַעֲוֹן הַחֲנוּפָה הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים. וּבַעֲוֹן הַחֲנוּפָה נָדוֹן בְּגֵיהִנָּם לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' ל''ג) פָּחֲדוּ בְּצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אֹכֵלָה וְגוֹמֵר וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא זָכָה יָרָבְעָם לְמַלְכוּת אֶלָּא עַל שֶׁלֹּא הֶחֱנִיף לִשְׁלֹמֹה: