תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
ל (לב) עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּ֨בְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃
עַל בִּסְרָא דַאֲנָשָׁא לָא יִתְנַסַּךְ וּבִדְמוּתֵיהּ לָא תַעְבְּדוּן כְּוָתֵיהּ קוּדְשָׁא הוּא קוּדְשָׁא יְהֵי לְכוֹן:
(לג) אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃ {ס}
גְּבַר דִּי יְבַסַּם דִּכְוָתֵיהּ וְדִי יִתֵּן מִנֵּיהּ עַל חִלּוֹנָי וְיִשְׁתֵּצֵי מֵעַמֵּיהּ:
(לד) וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַב לָךְ בּוּסְמִין נְטוֹפָא וְטוּפְרָא וְחֶלְבְּנֵתָא בּוּסְמִין וּלְבוּנְתָא דָכִיתָא מַתְקַל בְּמַתְקַל יְהֵי:
(לה) וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ׃
וְתַעְבֵּד יָתַהּ קְטֹרֶת בּוּסְמִין בּוֹסֶם עוֹבַד בּוּסְמָנוּ מְעָרַב דְּכֵי קוּדְשָׁא:
(לו) וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּ֘נָּה֮ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃
וְתִשְׁחוֹק מִנַּהּ וְתַדִּיק וְתִתֵּן מִנַּהּ קֳדָם סַהֲדוּתָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִּי אֱזַמֵּן מֵימְרִי לָךְ תַּמָּן קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין תְּהֵי לְכוֹן:
30 (32) Upon man’s flesh shall it not be poured, neither shall you make any other like it, after the composition of it: it is holy, and holy shall it be for you.
(33) Whoever compounds any like it, or whoever puts any of it upon a stranger, shall even be cut off from his people.
(34) And the Lord said to Moshe, Take to thee sweet spices, storax, and onycha, and galbanum; sweet spices with pure frankincense: of each shall there be a like weight:
(35) and thou shalt make it a perfume, a confection after the art of the perfumer, mingled with salt, pure and holy:
(36) and thou shalt beat some of it very small, and put of it before the Testimony in the Tent of Meeting, where I will meet with thee: it shall be to you most holy.
נביאים
יח (מא) וַיֹּ֤אמֶר אֵלִיָּ֙הוּ֙ לְאַחְאָ֔ב עֲלֵ֖ה אֱכֹ֣ל וּשְׁתֵ֑ה כִּי־ק֖וֹל הֲמ֥וֹן הַגָּֽשֶׁם׃
וַאֲמַר אֵלִיָהוּ לְאַחְאָב סַק אֱכוֹל וּשְׁתֵי אֲרֵי קַל אִתְרְגוּשַׁת מִטְרָא:
(מב) וַיַּעֲלֶ֥ה אַחְאָ֖ב לֶאֱכֹ֣ל וְלִשְׁתּ֑וֹת וְאֵ֨לִיָּ֜הוּ עָלָ֨ה אֶל־רֹ֤אשׁ הַכַּרְמֶל֙ וַיִּגְהַ֣ר אַ֔רְצָה וַיָּ֥שֶׂם פָּנָ֖יו בֵּ֥ין בִּרְכָּֽו׃
וּסְלֵיק אַחְאָב לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי וְאֵלִיָהוּ סְלִיק לְרֵישׁ טוּרָא דְכַרְמֶלָא וּנְחִין לְאַרְעָא וְשַׁוֵי אַפּוֹהִי בֵּין בִּרְכוֹהִי:
(מג) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־נַעֲר֗וֹ עֲלֵה־נָא֙ הַבֵּ֣ט דֶּֽרֶךְ־יָ֔ם וַיַּ֙עַל֙ וַיַּבֵּ֔ט וַיֹּ֖אמֶר אֵ֣ין מְא֑וּמָה וַיֹּ֕אמֶר שֻׁ֖ב שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃
וַאֲמַר לְעוּלֵימֵיהּ סַק כְּעַן סְכִי לְאוֹרַח מַעֲרָבָא וּסְלִיק וּסְכָא וַאֲמַר לֵית מִדַעַם וַאֲמַר תּוּב שְׁבַע זִמְנִין:
(מד) וַֽיְהִי֙ בַּשְּׁבִעִ֔ית וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־עָ֛ב קְטַנָּ֥ה כְּכַף־אִ֖ישׁ עֹלָ֣ה מִיָּ֑ם וַיֹּ֗אמֶר עֲלֵ֨ה אֱמֹ֤ר אֶל־אַחְאָב֙ אֱסֹ֣ר וָרֵ֔ד וְלֹ֥א יַעֲצׇרְכָ֖ה הַגָּֽשֶׁם׃
וַהֲוָה בְּזִמְנָא שְׁבִיעֵיתָא וַאֲמַר הָא עֲנָנָא סְלִיק זְעֵירָא כְּפִיסַת יַד גְבַר סָלֵיק מִמְעַרְבָא וַאֲמַר סַק אֱמַר לְאַחְאָב אִזְדָרַז וְחוּת וְלָא יְעַכְּבִינָךְ מַטְרָא:
(מה) וַיְהִ֣י ׀ עַד־כֹּ֣ה וְעַד־כֹּ֗ה וְהַשָּׁמַ֙יִם֙ הִֽתְקַדְּרוּ֙ עָבִ֣ים וְר֔וּחַ וַיְהִ֖י גֶּ֣שֶׁם גָּד֑וֹל וַיִּרְכַּ֥ב אַחְאָ֖ב וַיֵּ֥לֶךְ יִזְרְעֶֽאלָה׃
וַהֲוָה עַד דְמִזְדָרַז וְנָחִית וּשְׁמַיָא אִתְחַפִּיאוּ עַנָנָא וְרוּחָא וַהֲוָה מְטַר סַגִי וּרְכִיב אַחְאָב וַאֲזַל לְיִזְרְעֶאל:
18 (41) And Eliyyahu said to Aĥ᾽av, go up, eat and drink; for there is a sound of the rumbling of the rainstorm.
(42) So Aĥ᾽av went up to eat and to drink. And Eliyyahu went up to the top of the Karmel; and he crouched down on the earth, and put his face between his knees,
(43) and said to his servant, Go up now, look towards the sea. And he went up, and looked, and said, There is nothing. And he said, Go again seven times.
(44) And it came to pass at the seventh time, that he said, Behold, a little cloud is ascending from the sea, like a man’s hand. And he said, Go up, say to Aĥ᾽av, Prepare thy chariot, and get thee down, that the rain stop thee not.
(45) And it came to pass in the mean while, that the sky became darkened with clouds and wind, and there was a great rain. And Aĥ᾽av rode, and went to Yizre῾el.
כתובים
יט (יז) מַלְוֵ֣ה יְ֭הֹוָה ח֣וֹנֵֽן דָּ֑ל וּ֝גְמֻל֗וֹ יְשַׁלֶּם־לֽוֹ׃
מַן דְבָעֵי דִנְזִיף לֵאלָהָא מִתְרְחֵם עַל מִסְכְּנָא וּפוּרְעֲנוּתָא טָבְתָא מְשַׁלֵם לֵיהּ:
(יח) יַסֵּ֣ר בִּ֭נְךָ כִּֽי־יֵ֣שׁ תִּקְוָ֑ה וְאֶל־הֲ֝מִית֗וֹ אַל־תִּשָּׂ֥א נַפְשֶֽׁךָ׃
רְדֵי בְרָךְ מְטוּל דְאִית סִכְוְיָא וּלְמִיתוּתֵיהּ לָא תְרִים נַפְשָׁךְ:
(יט) (גרל) [גְּֽדָל־]חֵ֭מָה נֹ֣שֵׂא עֹ֑נֶשׁ כִּ֥י אִם־תַּ֝צִּ֗יל וְע֣וֹד תּוֹסִֽף׃
גַבְרָא חֶמְתָּנָא מְקַבֵּל תַּכָּא וּכְמָה דְמִתְעֲלֵי עַל טוּעֲנֵיהּ מוֹסִיף:
(כ) שְׁמַ֣ע עֵ֭צָה וְקַבֵּ֣ל מוּסָ֑ר לְ֝מַ֗עַן תֶּחְכַּ֥ם בְּאַחֲרִיתֶֽךָ׃
שְׁמַע עֵצְתָא וְקַבֵּל מַרְדוּתָא מְטוּל דְתִתְחַכַּם בְּסוֹפָךְ:
(כא) רַבּ֣וֹת מַחֲשָׁב֣וֹת בְּלֶב־אִ֑ישׁ וַעֲצַ֥ת יְ֝הֹוָ֗ה הִ֣יא תָקֽוּם׃
סַגִיעָן מַחְשְׁבָתָא בְּלִבֵּיהּ דְגַבְרָא וְעֵצָתָא דֵאלָהָא הִיא תְקוּם:
19 (17) He that gives graciously to the poor makes a loan to the Lord; and that which he has given he will pay him back.
(18) Chastise thy son while there is hope, and let not thy soul spare for his crying.
(19) A man of great anger shall suffer the penalty; for if thou interpose, that shall only add to it.
(20) Hear counsel, and receive instruction, that thou mayst be wise in thy latter end.
(21) There are many devices in a man’s heart; but the counsel of the Lord, that shall stand.
משנה
א. הַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה. עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה. וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה, וּבַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין, שָׁלשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן. בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלשִׁים קַב, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, קַב וָחֵצִי לְחַלָּה. וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה, וְהַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקָב:
ב. הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָאִים כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָאָה שְׁתֵּי יָדוֹת בַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וַעֲדוּיָן. וּמִכֻּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה'. אֶחָד, שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס. מִכָּל קָרְבָּן, שֶׁיְּהוּ כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, וְשֶׁלֹּא יִטֹּל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ. לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים:
ג. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּן חוּץ מֵאַחַד מֵהֶן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָדָשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָדַשׁ. שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם:
ד. נְסָכִין שֶׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי וְנִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל, אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר, יִקְרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לָאו, יִפָּסְלוּ בְלִינָה. וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, אֵינָן טְעוּנִים לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה, הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ וְלֹא תְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לָחֶם:
ה. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, יָבִיא. הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
ו. מִנַּיִן לָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, לֹא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז), וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר צֹאן וּבָקָר. אֶלָּא לְהָקִישׁ כֹּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח, מַה הַפֶּסַח, שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, לֹא יָבֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים, הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה, לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:
1. The flour for the loaves accompanying the thanks offering would come from a measure of five Jerusalem se’a offering, which are equivalent to six wilderness se’a. The se’a referred to in the Bible when the Jewish people were in the wilderness is smaller than the se’a used later in Jerusalem. This is equivalent to two ephahs, each ephah being three wilderness se’a. These two ephahs are twenty measures of a tenth of an ephah. Ten of these tenths were used to make leavened loaves and ten of these tenths were used to make unleavened loaves, i.e., matza. The mishna elaborates: There are ten tenths for the loaves of leavened bread, a tenth of an ephah per loaf. And there are ten tenths for the loaves of matza. And among the loaves of matza there are three types: Loaves, wafers, and those poached in water, ten loaves of each type. Consequently, there are three-and-one-third tenths of an ephah for each and every type, three loaves per tenth of an ephah. And in the Jerusalem measure there were thirty kav, fifteen kav for the loaves of leavened bread and fifteen for the loaves of matza. The mishna elaborates: There are fifteen kav for the loaves of leavened bread, one and one-half kav per loaf. And there are fifteen kav for the loaves of matza. And among the loaves of matza there are three types: Loaves, wafers, and those poached in water. Consequently, there are five kav for each and every type, two loaves per kav.
2. The loaves that accompanied the ram of the inauguration of the Tabernacle would come parallel to the three types of matza that accompany the thanks offering: Loaves, wafers, and loaves poached in water and made with oil (see Leviticus 8:26). The loaves of leavened bread that accompany the thanks offering were not brought with the ram of inauguration. The loaves that accompany the offering that the nazirite brings upon completion of his period of naziriteship would come with only two parts of the three types of matza that accompany the thanks offering, namely, loaves and wafers, but there is no matza poached in water (see Numbers 6:15). Consequently, the loaves of the offering of a nazirite are from ten kav of fine flour according to the Jerusalem measure, as taught in the previous mishna that each type of the loaves of matza comes from five kav of flour, which equal six-and-two-thirds tenths of an ephah according to the wilderness measure, as each type of the loaves of matza comes from three-and-one-third tenths of an ephah. From all of the four types of loaves accompanying the thanks offering, one takes one loaf from each set of ten as teruma, to be given to a priest, as it is stated: “And he shall present from it one of each offering as a teruma unto the Lord; to the priest that sprinkles the blood of the peace offerings against the altar it shall be given” (Leviticus 7:14). The verse is analyzed: “One” indicates that one should not take a sliced loaf; “of each offering” indicates that all the offerings should be equal, i.e., that one should not take a loaf from one type of offering for another type; “to the priest that sprinkles the blood of the peace offerings against the altar it shall be given,” and the rest of the loaves are eaten by the owner.
3. In the case of one who slaughters the thanks offering in its proper place inside the Temple courtyard, and at that time its forty loaves were outside the wall, the loaves were not consecrated. Likewise, if he slaughtered the thanks offering before the surface of the loaves formed a crust in the oven, and even if the surface of all the loaves formed a crust except for one of them, the loaves were not consecrated. If one slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions beyond its designated time or outside its designated area, and the offering was rendered piggul or was disqualified, respectively, the loaves were consecrated and either rendered piggul or disqualified. If one slaughtered the thanks offering and it was discovered that it was an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [tereifa], the loaves were not consecrated, as the cause of the animal’s disqualification preceded its slaughter. If one slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a blemished animal that may not be sacrificed ab initio but if it ascended the altar it may be sacrificed, Rabbi Eliezer says: He has consecrated the loaves, since if the offering ascends the altar it is sacrificed. And the Rabbis say: He has not consecrated the loaves, since it may not be sacrificed ab initio. If one slaughtered the thanks offering not for its sake but for the sake of another offering, and likewise, if one slaughtered the ram of inauguration not for its sake, and likewise, if one slaughtered the communal peace offering of two sheep that accompany the two loaves on Shavuot not for their sake, the loaves were not consecrated.
4. In a case where the libations that accompany the offerings were sanctified in a service vessel when the animal was slaughtered and the offering was discovered to be unfit, if there is another offering that was slaughtered and requires libations, the libations should be sacrificed with that offering; and if not, they should be disqualified by being left overnight, and then burned. With regard to the offspring of an animal designated as a thanks offering, or an animal that is its substitute; or in a case where one separated an animal as a thanks offering and it was lost and he separated another in its stead, and the first animal was then found, in all three cases, the second animal, i.e., the offspring, the substitute, or the replacement, is sacrificed, but it does not require the bringing of accompanying loaves. This is as it is stated: “If he sacrifices it for a thanks offering, then he shall sacrifice with the thanks offering unleavened cakes mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil, and cakes mingled with oil, of fine flour poached” (Leviticus 7:12). The verse indicates that the initial thanks offering requires loaves, but neither its offspring, nor its replacement, nor its substitute requires loaves.
5. One who says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering, must bring it and its loaves from non-sacred money in his possession and not second-tithe money. Since he said: It is incumbent upon me, bringing the offering is an obligation, and one may not fulfill an obligation with second-tithe money. If one said: It is incumbent upon me to bring a thanks offering from non-sacred money and its loaves from second-tithe money, he must bring the thanks offering and its loaves from non-sacred money. If one said: It is incumbent upon me to bring a thanks offering from second-tithe money and its loaves from non-sacred money, he may bring it in that manner. Likewise, if one said: It is incumbent upon me to bring a thanks offering and its loaves from second-tithe money, he may bring it in that manner. And he may not bring the loaves from second-tithe wheat; rather, he purchases the flour with second-tithe money.
6. From where is it derived with regard to one who says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering, that he may bring it only from non-sacred money? It is derived from a verse, as the verse states: “And you shall sacrifice the Paschal offering to the Lord your God, of the flock and the herd” (Deuteronomy 16:2). The verse is difficult: Doesn’t the Paschal offering come only from lambs and goats? If so, why does the verse state: “The flock and the herd”? It is to juxtapose all offerings that come from the flock and from the herd to the Paschal offering, teaching that just as the Paschal offering is a matter of obligation and comes only from non-sacred money, so too any matter of obligation comes only from non-sacred money. Therefore, in the case of one who says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering, or: It is incumbent upon me to bring a peace offering, since these offerings come as an obligation due to his vow, they may be brought only from non-sacred money. And libations, in any case, may be brought only from non-sacred money, and not from second-tithe money, because second-tithe money must be used to purchase items eaten by people, while libations are poured out next to the altar.
גמרא
מְנָא לָן דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ אָמַר רִבִּי אַחָא בַר יַעֲקֹב דְּאָמַר קְרָא (במדבר י''ז) אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלָּה בְּנַפְשׁוֹתָם וְעָשׂוּ אוֹתָם רִקּוּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזבֵּחַ וְגוֹ' בַּתְּחִלָּה תַּשְׁמִישֵׁי מִזְבֵּחַ וְעַכְשָׁיו גּוּפוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. (דברים י') אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן תָּנֵי רַב יוֹסֵף מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָחִין בָּאָרוֹן מִכָאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ פְּעָמִים שֶׁבִּטוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זוּ הִיא יְסוֹדָהּ (שמות ל''ד) דִּכְתִיב אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶה יְיַשָׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁסָּרַח אֵין מְבַזִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד') וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה. כַּסֵּהוּ כַּלַּיְלָה. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר אֶחָד מִלִּמּוּדוֹ עוֹבֵר בְּלָאו. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד') רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמוֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים וְכִדְרִבִּי אָבִין אָמַר רִבִּי אִילְעָא דְּאָמַר רִבִּי אָבִין אָמַר רִבִּי אִילְעָא כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר פֶּן וְאַל אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה. רְבִינָא אָמַר הִשָּׁמֶר וּפֶן שְׁנֵי לָאוִין נִינְהוּ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר בִּשְׁלשָה לָאוִין שֶׁנֶּאֱמַר הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמוֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים יָכוֹל אֲפִלּוּ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ בִּמְסִירָם מִלִּבּוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רִבִּי דוּסְתָּאי בַּר יַנַאי אָמַר יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר רַק. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַּרְוַויְיהוּ תּוֹרָה נִתְּנָה בְּאַרְבָּעִים וּנְשָׁמָה נוֹצְרָה לְאַרְבָּעִים כָּל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה אֵין נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמָּסַר צִפּוֹר דְּרוֹר לְעַבְדּוֹ וְאָמַר לֵיהּ כִּמְדוּמֶה אַתָּה שֶׁאִם אַתָּה מְאַבְּדָהּ שֶׁאֲנִי נוֹטֵל מִמָּךְ אִיסָר בְּדָמֶיהָ נִשְׁמָתָךְ אֲנִי נוֹטֵל מִמָּךְ לְפִיכָךְ כָּל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת:
The Gemara asks: And from where do we derive that one elevates to a higher level in matters of sanctity? Rabbi Aḥa bar Ya’akov said: This is derived from a verse, as the verse states with regard to the coal pans of the men of Korah’s assembly, in which they burned incense before they were consumed by a fire: “The coal pans of these men who have sinned at the cost of their lives, and let them be made beaten plates for a covering of the altar, for they have become sacred because they were brought before the Lord, that they may be a sign to the children of Israel” (Numbers 17:3). Initially the coal pans had the status of articles used in the service of the altar, as they contained the incense, and now that they have been made into a covering for the altar their status has been elevated to that of the altar itself.
§ Having mentioned the principle that one does not downgrade in matters of sanctity, the Gemara cites a related issue. The verse states: “At that time the Lord said to me: Hew for yourself two tablets of stone like the first…And I will write on the tablets the words that were on the first tablets, which you broke, and you shall put them in the Ark” (Deuteronomy 10:1–2). Rav Yosef teaches a baraita: This verse teaches that both the tablets of the Covenant and the pieces of the broken tablets are placed in the Ark. One should learn from here that with regard to a Torah scholar who has forgotten his Torah knowledge due to circumstances beyond his control, e.g., illness, one may not behave toward him in a degrading manner. Although the first tablets were broken it is prohibited to treat them with disrespect, due to their sanctity. A Torah scholar who forgot the Torah knowledge he once possessed is likened to these broken tablets.
The Gemara notes a mnemonic for the following three statements of Reish Lakish, which are all related to the concept stated by Rav Yosef: One who caused dereliction of the study of Torah for the sake of a mitzva, a Torah scholar who sinned, and a Torah scholar who forgot his studies.
Reish Lakish says: Sometimes
the apparent dereliction of the study of Torah is its foundation, e.g., if one breaks off his studies in order to participate in a funeral or a wedding procession. This is derived from a verse, as it is written: “And the Lord said to Moses: Hew for yourself two tablets of stone like the first, and I will write upon the tablets the words that were on the first tablets, which [asher] you broke” (Exodus 34:1). The word “asher” is an allusion to the fact that that the Holy One, Blessed be He, said to Moses: Your strength is true [yishar koḥakha] in that you broke the tablets, as the breaking of the first tablets led to the foundation of the Torah through the giving of the second tablets.
And Reish Lakish says: With regard to a Torah scholar who sinned, he is not disgraced in public, as it is stated: “Therefore, you shall stumble in the day, and the prophet also shall stumble with you in the night” (Hosea 4:5). One can derive from the verse that if a prophet or any other Torah scholar stumbles and sins, one should conceal his offense like the night and not punish him in public.
And Reish Lakish says: Anyone who causes himself to forget even one matter from his studies violates a prohibition, as it is stated with regard to the receiving of the Torah on Mount Sinai: “Only observe for yourself, and guard your soul diligently, lest you forget the matters that your eyes saw, and lest they depart from your heart all the days of your life, but you should make them known to your children and to your children’s children” (Deuteronomy 4:9). And this is in accordance with the principle that Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says, as Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says: Wherever it is stated: Observe, or: Lest, or: Do not, it is nothing other than a prohibition.
Ravina says: One who forgets his studies violates two prohibitions, as the verse uses both the term “observe” and the term “lest,” and these are two prohibitions. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: He violates three prohibitions, as it is stated: “Only observe for yourself, and guard your soul diligently, lest you forget the matters that your eyes saw.” The term “Guard your soul” is derived from the same root as “observe” and is considered an additional prohibition.
The Gemara qualifies this statement: One might have thought this applies even to one who forgot his Torah knowledge due to circumstances beyond his control. Therefore, the verse states: “And lest they depart from your heart.” This indicates that the verse is speaking of one who willingly causes them to depart from his heart. Rabbi Dostai, son of Rabbi Yannai, says: One might have thought that this applies even if his studies were too hard for him to remember. Therefore, the verse states: “Only,” which excludes one who is unable to recall his studies.
Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: The Torah was given in forty days, when Moses ascended to Mount Sinai to receive it, and similarly the soul of man is formed in forty days, as the formation of the fetus in the womb takes forty days from the time of conception. This teaches that anyone who preserves his Torah studies, his soul is likewise preserved, and anyone who does not preserve his Torah studies, his soul is not preserved either.
The school of Rabbi Yishmael taught: This can be illustrated by a parable, as it is comparable to a person who delivered a sparrow to his slave for safekeeping, and said to him: Are you under the impression that if you lose it I will take from you an issar, a small coin, which is the value of the bird? It is not so; I will take your soul from you as punishment, meaning I will kill you. Similarly, one who fails to preserve the Torah entrusted to him will be severely punished.
זוהר
וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד. וְכִי לָא הֲוָה בְקַדְמֵיתָא אֹהֶל מוֹעֵד אֶלָּא בְּקַדְמֵיתָא אֹהֶל סְתָם הַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד. מָאי מוֹעֵד. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטָב. רִבִּי אַבָּא אָמַר לְבִישׁ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטָב. מַה מוֹעֵד דְּאִיהוּ יוֹם חֶדְוָה דְסִיהֲרָא דְאִתּוֹסְפָא בֵּיה קְדוּשָׁה לָא שַׁלְטָא בָּהּ פְּגִימוּתָא אוּף הָכָא קָרֵי לָהּ בִּשְׁמָא דָא לְאַחְזָאָה דְהָא אִתְרְחִיק מִבֵּינַיְיהוּ וְלָא אִתְפְּגִים. וְעַל דָּא וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד כְּתִיב. וְרִבִּי אַבָּא אָמַר לְבִישׁ דְּהָא בְּקַדְמֵיתָא הֲוָה אֹהֶל סְתַם כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעי' ל''ג) אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַע יְתֵדוֹתָיו לָנֶצַח וְהַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד. בְּקַדְמֵיתָא לְמֵיהַב חַיִּין אֲרוּכִין לְעַלְמָא דְּלָא יִשְׁלוֹט בְּהוּ מוֹתָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֹהֶל מוֹעֵד כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (איוב ל') וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי. הַשְׁתָּא אִתְיְיהִיב בֵּיהּ זִמְנָא וְחַיִּין קְצוּבִין לְעַלְמָא בְקַדְמֵיתָא לָא אִתְפְּגִים וְהַשְׁתָּא אִתְפְּגִים. בְּקַדְמֵיתָא חֲבוּרְתָּא וְזִוּוּגָא לְסִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא דְלָא יַעְדּוּן. הַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד זִוּוּגָא דִילְהוֹן מִזְּמַן לִזְמַן וּבְגִין כַּךְ וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד מַה דְּלָא הֲוָה קוֹדֶם. וְעַל דָּא אֹהֶל מוֹעֵד קָרֵי לֵיהּ דְהָא שַׁרְיָיא בֵיהּ זְמַן קָצִיב לְכָל עַלְמָא. וְעַל דָּא רָזָא דְמִלָּה אִית יְמִינָא לְעֵילָא וְאִית יְמִינָא לְתַתָּא אִית שְׂמָאלָא לְעֵילָא וְאִית שְׂמָאלָא לְתַתָּא. אִית יְמִינָא לְעֵילָא בִקְדוּשָׁה עִלָּאָה וְאִית יְמִינָא לְתַתָּא דְאִיהוּ בְסִטְרָא אַחֲרָא. אִית שְׂמָאלָא לְעֵילָא בִקְדוּשָׁה עִלָּאָה לְאַתְעֲרָא רְחִימוּתָא לְאִתְקַשְּׁרָא סִיהֲרָא בְאָתָר קַדִּישָׁא לְעֵילָא לְאִתְנָהֲרָא. וְאִית שְׂמָאלָא לְתַתָּא דְאַפְרִישׁ רְחִימוּתָא דִלְעֵילָא וְאִתְפְּרִישׁ לָהּ מִלְּאַנְהֲרָא בְשִׁמְשָׁא וּלְאִתְקָרְבָא בַהֲדֵיהּ וְדָא הוּא סִטְרָא דְחִוְיָיא בִישָׁא. דְּכַד שְׁמָאלָא דָא דִּלְתַתָּא אַתְעֲרַת כְּדֵין מָשִׁיךְ לָהּ לְסִיהֲרָא וְאַפְרִישׁ לָהּ מִלְּעֵילָא וְאִתְחַשְׁכַת נְהוֹרָאָה וְאִתְדְבָקַת בְּחִוְיָיא וּכְדֵין שְׁאִיבַת מוֹתָא לְתַתָּא לְכֹלָּא דְאִתְדְּבָקַת בְחִוְיָיא וְאִתְרָחֲקַת מֵאִילָנָא דְחַיֵּי וְעַל דָּא גָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא וְדָא הוּא כַּד אִסְתְּאַב מַקְדְּשָׁא עַד זִמְנָא קָצִיב דְּאִתְתְּקָנַת סִיהֲרָא וְתָבַת לְאַנְהָרָא וְדָא הוּא אוֹהֶל מוֹעֵד. וְעַל דָּא יְהוֹשֻׁעַ לָא מִית אֶלָא בְעֵיטָא דְנָחָשׁ דָּא דְקָרִיב וּפָגִים מִשְׁכְּנָא כִדְקַדְמֵיתָא וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִיב וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר. דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ נַעַר לְתַתָּא לְקַבְּלָא נְהוֹרָא לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל כְּמָה דְּאִתְפְּגִים דָּא הָכִי נָמֵי אִתְפְּגִים דָּא. אַף עַל גַּב דְּזִינָא קַדִּישָׁא הֲוָה לֵיה כֵּיוַן דְּאִתְפְּגִים סִיהֲרָא הָכִי הוּא וַדָּאי לָא אִשְׁתְּזִיב בִּלְחוֹדוֹי מִנֵּיהּ מֵהַהוּא גוֹוָונָא מַמָּשׁ וְהָא אִתְמָר זַכָּאִין אִינוּן צַדִיקַיָּיא דְיַדְעִין רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא וּמִתְדַבְּקִין בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא וּמְקַיְּימִין קְרָא דִּכְתִיב (יהושע א') וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹמֵר וּבְגִינָהּ יִזְכוּן לְחַיֵּי עַלְמָא דְאָתֵי דִּכְתִיב (דברים ל') כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ וְגוֹמֵר בילא''ו:
וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד. שׁוֹאֵל, וְכִי מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִתְּחִלָּה הָיָה אֹהֶל סְתָם, עַתָּה קָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, מַהוּ מוֹעֵד. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, לְטוֹב. רַבִּי אַבָּא אָמַר, לָרַע. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטוֹב, מַה מּוֹעֵד, שֶׁהוּא יוֹם שִׂמְחָה שֶׁל הַלְּבָנָה, שֶׁנִּתּוֹסְפָה בָּהּ קְדֻשָּׁה, וְאֵינוֹ שׁוֹלֵט בָּהּ פְּגָם, אַף כָּאן קָרָא לָהּ בְּשֵׁם זֶה, מוֹעֵד, לְהַרְאוֹת, נִתְרַחֵק מִבֵּינֵיהֶם וְלֹא נִפְגָם. וְעַל כֵּן וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד כָּתוּב. וְרַבִּי אַבָּא אָמַר, לָרַע. כִּי מִתְּחִלָּה הָיָה, הַמַּלְכוּת, אֹהֶל סְתָם. כְּדִכְתִיב אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְסוֹדוֹתָיו לָנֵצַח. וְעַתָּה הוּא אֹהֶל מוֹעֵד, בַּתְּחִלָּה הָיָה הָאֹהֶל, נוֹתֶנֶת חַיִּים אֲרֵכִּים לָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּהֶם הַמָּוֶת, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֹהֶל מוֹעֵד, כְּדִכְתִיב, וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי, כִּי עַתָּה נִתָּן בָּהּ זְמָן וְחַיִּים קְצוּבִים בִּשְׁבִיל הָעוֹלָם. בַּתְּחִלָּה לֹא הָיָה בָּהּ פְּגָם וְעַתָּה נִפְגְּמָה. בַּתְּחִלָּה הָיָה חִבּוּר וְזִוּוּג אֶל הַלְּבָנָה, בְּשִׁמְשָׁא, שֶׁאֵינוֹ נִפְסָק, עַתָּה הַזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם הוּא מִזְּמָן לִזְמָן, וּמִשּׁוּם זֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם. וְעַל כֵּן קָרָא לָהּ אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שׁוֹרֶה בָּהּ זְמָן קָצוּב שֶׁל חַיִּים לְכָל הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן סוֹד הַדָּבָר, יֵשׁ יָמִין לְמַעְלָה וְיֵשׁ יָמִין לְמַטָּה, יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָה וְיֵשׁ שְׂמֹאל לְמַטָּה. וּמְפָרֵשׁ, יֵשׁ יָמִין לְמַעְלָה, הַיְנוּ בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה. וְיֵשׁ יָמִין לְמַטָּה, שֶׁהוּא בַּסִּטְרָא אָחֳרָא. יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָה, הַיְנוּ בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, לְעוֹרֵר אַהֲבָה, שֶׁתִּתְקַשֵּׁר הַלְּבָנָה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ לְמַעְלָה, בְּזָ''א, כְּדֵי שֶׁתָּאִיר. וְיֵשׁ שְׂמֹאל לְמַטָּה, הַמַּפְרִיד אֶת הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה וּמַפְרִיד אוֹתָהּ, אֶת הַמַּלְכוּת, מִלְּהָאִיר עַל יְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ וּמִלְּהִתְקָרֵב אֵלָיו. וְזֶה הוּא הַצַד שֶׁל נָחָשׁ הָרַע. כִּי כְּשֶׁהַשְׂמֹאל הַזֶּה שֶׁל מַטָּה מִתְעוֹרֵר אָז, מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ הַלְּבָנָה, וּמַפְרִידָהּ מִלְּמַעְלָה, מִזָ''א, וְאוֹרָהּ נֶחֱשָׁךְ, וּמִתְדַבֶּקֶת בַּנָּחָשׁ, וְאָז שׁוֹאֶבֶת מָוֶת לְמַטָּה לְכָל אֵלּוּ שֶׁנִּדְבְּקוּ בַּנָּחָשׁ וְנִתְרַחֲקוּ מֵעֵץ הַחַיִּים. וְעַל כֵּן גָּרַם מָוֶת לְכָל הָעוֹלָם. עַל יְדֵי הַחֵטְא שֶׁל עֵץ הַדַּעַת. וְזֶה הוּא שֶׁנִּטְמָא הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. עַד זְמָן מְסֻיָּם שֶׁהַלְּבָנָה מִתְתַּקֶּנֶת וְחוֹזֶרֶת לְהָאִיר. וְזֶה הוּא שֶׁנִּקְרֵאת אֹהֶל מוֹעֵד. וְעַל כֵּן יְהוֹשֻׁעַ לֹא מֵת אֶלָּא בְּעֵצָה שֶׁל הַנָּחָשׁ הַזֶּה שֶׁקָּרַב וּפָגַם הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, כְּמִקֹּדֶם לָכֵן. וְזֶה הוּא סוֹד שֶׁכָּתוּב, יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נַעַר לְמַטָּה, דְּהַיְנוּ בִּבְחִינַת מַטַּטְרוֹן שֶׁנִּקְרָא נַעַר, הַמְּקַבֵּל אוֹר מִן הַמַּלְכוּת, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְהָאֹהֶל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וּכְמוֹ שֶׁנִּפְגָּם זֶה הָאֹהֶל, כָּךְ נִפְגָּם זֶה, יְהוֹשֻׁעַ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לוֹ הָעֲדִי הַקָּדוֹשׁ מֵהַר סִינַי, כִּי כֵּיוָן שֶׁנִּפְגְּמָה הַלְּבָנָה כָּךְ הוּא וַדַּאי שֶׁלֹּא נִצָל בִּלְבַדּוֹ מִמֶּנָּהּ, מֵאוֹתוֹ הַפְּגָם מַמָּשׁ. וּכְבָר לָמַדְנוּ. אַשְׁרֵי הֵם הַצַדִּיקִים הַיּוֹדְעִים סוֹדוֹת הַתּוֹרָה וּמִתְדַבְּקִים בַּתּוֹרָה, וּמְקַיְּמִים הַמִּקְרָא שֶׁכָּתוּב, וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וּבִשְׁבִילָהּ יִזְכּוּ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. שֶׁכָּתוּב, כִּי הוּא חַיֶּיךְ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךְ וְגוֹ'. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:
הלכה פסוקה
א. עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְנוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר שָׁלשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה' וְשָׁלש אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֵן שַׁאֲלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִבּוּר כֻּלָּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכֹל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַת בַּעַל הַלָּשׁוֹן הַצָחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיַן זֶה תִּקְנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסוּדָרוֹת בְּפִי כָל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג. וְכֵן תִּקְנוּ שֶׁיְּהֵא מִנְיַן הַתְּפִלוֹת כְּמִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם כְּנֶגֶד שְׁנֵי תְמִידִין וְכָל יוֹם שֶׁיֵּשׁ קָרְבַּן מוּסָף. תִּקְנוּ בּוֹ תְּפִילָה שְׁלִישִׁית כְּנֶגֶד קָרְבָּן מוּסָף וּתְפִלָּה שֶׁהִיא כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֹּקֶר הִיא הַנִקְרֵאת תְּפִלַּת הַשַּׁחַר. וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת מִנְחָה וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד הַמּוּסָפִין הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין:
When the people of Israel went into exile in the days of the wicked Nebucednezzar, they mingled with the Persians, Greeks and other nations. In those foreign countries, children were born to them, whose language was confused. Everyone's speech was a mixture of many tongues. No one was able, when he spoke, to express his thoughts adequately in any one language, otherwise than incoherently, as it is said, "And their children spoke half in the speech of Ashdod and they could not speak in the Jews' language, but according to the language of each people" (Nehemiah 13:24). Consequently, when anyone of them prayed in Hebrew, he was unable adequately to express his needs or recount the praises of God, without mixing Hebrew with other languages. When Ezra and his Council realized this condition, they ordained the Eighteen Benedictions in their present order. The first three blessings consist of praises of God and the last three, of thanksgiving to Him. The intermediate benedictions are petitions for the things which may stand as categories of all the desires of the individual and the needs of the community. The object aimed at was that these prayers should be in an orderly form in everyone's mouth, that all should learn them, and thus the prayer of those who were not expert in speech would be as perfect as that of those who had command of a chaste style. For the same reason, they arranged [in a fixed form] all the blessings and prayers for all Jews so that the substance of every blessing should be familiar and current in the mouth of one who is not expert in speech.
Thus, too, they ordained that the Services of Prayer should be equal in number to the Sacrifices—two services of prayer daily, corresponding to the two daily offerings. And for the day on which an additional offering was ordained, they instituted a third prayer, corresponding to the additional offering. The Service which corresponds to the daily morning sacrifice is called the Morning Prayer. The Service which corresponds to the Afternoon Sacrifice is called the Afternoon Prayer, and the Service corresponding to the Additional offering is called the Additional Prayer.
מוסר
תַּאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים רָעָה מִכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כִּי בִּהְיוֹתוֹ גַּרְגְּרָן יְבִיאֵהוּ לִידֵי חֶמְדָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת וְקִנְאָה דוֹמֶה לְעֵשָׂו שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית כ''ה) הַלְעִיטֵנִי נָא וגו' וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי כג) וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלוֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה כִּי עַל יְדֵי כֵן יֹאכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכָל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּכְתִיב (קהלת ו') כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וּכְתִיב (משלי י''ג) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר וּכְתִיב (דברים ל''ב) וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וגו' וַיִּטּוֹשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ כִּי מְבִיאוֹ לִכְחוֹשׁ בְּשֵׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ל') פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' וְעַל כָּל הָעֲבֵירוֹת אֵין הַקָּטָן נֶעֱנַשׁ וּבֶן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁאָכַל טַרְטִימָר בָּשָׂר וַחֲצִי לוֹג יַיִן נִסְקַל וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִנְהַג הָרְשָׁעִים (ישעי' כ''ב) אָכוֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן וכו' וּכְתִיב (שם) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן וְאָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְרִבִּי יְהוּדָה לֹא תִרְוֵי וְלֹא תֶחֱטָא: