תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
יח (א) וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
וּשְׁמַע יִתְרוֹ רַבָּא דְמִדְיָן חֲמוּהִי דְמשֶׁה יַת כָּל דִי עֲבַד יְיָ לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמֵהּ אֲרֵי אַפִּיק יְיָ יָת יִשְׂרָאֵל מִמִצְרָיִם:
(ב) וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ׃
וּדְבַר יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה יָת צִפֹּרָה אִתַּת משֶׁה בָּתַר דְפַטְרַהּ:
(ג) וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נׇכְרִיָּֽה׃
וְיָת תְּרֵין בְּנָהָא דִי שׁוּם חַד גֵרְשֹׁם אֲרֵי אֲמַר דַיָר הֲוֵיתִי בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה:
(ד) וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה׃
וְשׁוּם חַד אֱלִיעֶזֶר אֲרֵי אֱלָהָא דְאַבָּא הֲוָה בְסַעְדִי וְשֵׁזְבַנִי מֵחַרְבָּא דְפַרְעֹה:
(ה) וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר אֲשֶׁר־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים׃
וַאֲתָא יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵהּ לְוָת משֶׁה לְמַדְבְּרָא דִי הוּא שָׁרֵי תַמָן לְטוּרָא דְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ:
(ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ׃
וַאֲמַר לְמשֶׁה אֲנָא חֲמוּךְ יִתְרוֹ אָתֵי לְוָתָךְ וְאִתְּתָךְ וּתְרֵין בְּנָהָא עִמַהּ:
18 (1) When Yitro, the priest of Midyan, Moshe’s father in law, heard
of all that God had done for Moshe, and for Yisra᾽el his people, and that the Lord had brought Yisra᾽el out of Miżrayim;
(2) then Yitro, Moshe’s father in law, took Żippora, Moshe’s wife, after he had sent her back,
(3) and her two sons; of whom the name of the one was Gershom (for he said, I have been an alien in a strange land:)
(4) and the name of the other was Eli῾ezer (for the God of my father was my help, and delivered me from the sword of Par῾o:)
(5) and Yitro, Moshe’s father in law, came, with his sons and his wife to Moshe into the wilderness, where he encamped at the mount of God:
(6) and he said to Moshe, I thy father in law Yitro am come to thee, and thy wife, and her two sons with her.
נביאים
ו (א) בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַהֵיכָֽל׃
בְּשַׁתָּא דְאִתְנַגַע בָּהּ מַלְכָּא עֻזִיָה אֲמַר נְבִיָא חֲזֵיתִי יַת יְקָרָא דַייָ שָׁרֵי עַל כּוּרְסֵיהּ רָם וּמִתְנַטֵל בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא וּמִזִיו יְקָרֵיהּ אִתְמְלֵי הֵיכְלָא:
(ב) שְׂרָפִ֨ים עֹמְדִ֤ים ׀ מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם ׀ יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף׃
שַׁמָשִׁין קַדִישִׁין בְּרוּמָא קֳדָמוֹהִי שִׁתָּא גַפִּין לְחַד שִׁתָּא גַפִּין לְחַד בִּתְרִין מְכַסֵי אַפּוֹהִי דְלָא חָזֵי וּבִתְרֵין מְכַסֵי גְוִיָתֵיהּ דְלָא מִתְחֲזֵי וּבִתְרֵין מְשַׁמֵשׁ:
(ג) וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כׇל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃
וּמְקַבְּלִין דֵין מִן דֵין וְאָמְרִין קַדִישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עִלָאָה בֵית שְׁכִנְתֵּיהּ קַדִישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְבוּרְתֵּיהּ קַדִישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא יְיָ צְבָאוֹת מַלְיָא כָל אַרְעָא זִיו יְקָרֵיהּ:
(ד) וַיָּנֻ֙עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן׃
וְזָעוּ אֵילְוַת סִפֵּי הֵיכְלָא מִקָל מִלוּלָא וּבֵית מַקְדְשָׁא אִתְמְלֵי אֲמִטְתָא:
(ה) וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי׃
וַאֲמָרֵית וַי לִי אֲרֵי חָבֵית אֲרֵי גְבַר חַיָב לְאוֹכָחָא אֲנָא וּבְגוֹ עַמָא דְמִגְעַל בְּחוֹבִין אֲנָא יָתִיב אֲרֵי יַת יְקַר שְׁכִינַת מְלַךְ עַלְמַיָא יְיָ צְבָאוֹת חֲזָאָה עֵינָי:
(ו) וַיָּ֣עׇף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וְאִשְׁתְּדִי לְוָתִי חַד מִן שַׁמָשַׁיָא וּבְפוּמֵיהּ מַמְלֵל דְקַבֵּיל מִן קֳדָם דִשְׁכִנְתֵּיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עֵיל מִן מַדְבְּחָא:
6 (1) In the year that king ῾Uzziyyahu died I saw the Lord sitting upon a throne, high and lifted up, and his train filled the temple.
(2) Serafim stood above him: each one had six wings; with two he covered his face, and with two he covered his feet, and with two he did fly.
(3) And one cried to another, and said, Holy, holy, holy, is the Lord of hosts: the whole earth is full of his glory.
(4) And the posts of the door moved at the voice of him that cried, and the house was filled with smoke.
(5) Then said I, Woe is me! for I am ruined; because I am a man of unclean lips, and I dwell in the midst of a people of unclean lips: for my eyes have seen the King, the Lord of hosts.
(6) Then one of the serafim flew to me, having a live coal in his hand, which he had taken with tongs from off the altar:
כתובים
טו (י) מוּסָ֣ר רָ֭ע לְעֹזֵ֣ב אֹ֑רַח שׂוֹנֵ֖א תוֹכַ֣חַת יָמֽוּת׃
מַרְדוּתָא דְבִישָׁא מַטְעֲיָא אוֹרְחֵיהּ וּמַן דְסָנֵי מַכְסְנוּתָא יְמוּת:
(יא) שְׁא֣וֹל וַ֭אֲבַדּוֹן נֶ֣גֶד יְהֹוָ֑ה אַ֝֗ף כִּֽי־לִבּ֥וֹת בְּֽנֵי־אָדָֽם׃
שְׁיוֹל וְאוּבְדָנָא קֳדָם אֱלָהָא אַף לִבִּי בַר נָשָׁא:
(יב) לֹ֣א יֶאֱהַב־לֵ֭ץ הוֹכֵ֣חַֽ ל֑וֹ אֶל־חֲ֝כָמִ֗ים לֹ֣א יֵלֵֽךְ׃
לָא רָחֵם מְמִיקְנָא לְמַן דְמַכְסֵן לֵיהּ וּלְוַת חַכִּימֵי לָא אָזֵל:
(יג) לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב פָּנִ֑ים וּבְעַצְּבַת־לֵ֝֗ב ר֣וּחַ נְכֵאָֽה׃
לִבָּא חָדְיָא מַשְׁפִּיר אַפֵּי וּבְכֵיבָא דְלִבָּא רוּחָא מְמָכְתָּא:
(יד) לֵ֣ב נָ֭בוֹן יְבַקֶּשׁ־דָּ֑עַת (ופני) [וּפִ֥י] כְ֝סִילִ֗ים יִרְעֶ֥ה אִוֶּֽלֶת׃
לִבָּא דְמִתְבַּיֵן בָּעֵי יְדִיעֲתָא וּפוּמְהוֹן דְסַכְלֵי שַׁטְיוּתָא:
(טו) כׇּל־יְמֵ֣י עָנִ֣י רָעִ֑ים וְטֽוֹב־לֵ֝֗ב מִשְׁתֶּ֥ה תָמִֽיד׃
כָּל יוֹמֵי דְמִסְכְּנָא בִּישִׁין וּמַן דְטָב לִבֵּיהּ מַשְׁקְיָא תְדִירָא:
15 (10) There is a severe correction for him who forsakes the way: he who hates re- proof shall die.
(11) She᾽ol and destruction are before the Lord: how much more then the hearts of the children of men?
(12) A scorner does not like to be reproved; nor will he go to the wise.
(13) A merry heart makes a cheerful countenance: but by sorrow of the heart the spirit is broken.
(14) The heart of the judicious seeks knowledge: but the mouth of fools feeds on foolishness.
(15) All the days of the poor are evil: but he that is of a merry heart has a continual feast.
משנה
א. מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וְעוֹלְלוֹת, מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ. וּבְזֵיתִים, מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת:
ב. נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה בִּשְׁעָתָן, וְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ. וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן:
ג. נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּים, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפָּת. נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא:
ד. נֶאֱמָנִים עַל הַיָּרָק חַי, וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבֻשָּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ:
ה. אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חֲצִי קַב. קַב וָחֵצִי כֻסְּמִין, וְקַב גְּרוֹגָרוֹת, אוֹ מָנֶה דְּבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, פְּרָס. חֲצִי לֹג יָיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְבִיעִית. רְבִיעִית שֶׁמֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמִינִית. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, אָמַר אַבָּא שָׁאוּל, כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:
ו. מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בְּכֹהֲנִים וּבִלְוִיִּם וּבְיִשְׂרְאֵלִים. הָיָה מַצִּיל, נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם:
ז. אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. לָן, נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי. מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה. וְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה:
ח. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְאַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִים לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ:
ט. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל וְנוֹטֵל, אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ (ירמיה יז). וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף. וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ': סְלִיק מַסֶּכֶת פֵּאָה
1. From when are all people permitted to take gleanings, [forgotten sheaves and peah]? After the old ones of the poor have gone. And in the case of peret and defective clusters? After the poor have gone into the vineyard and come back again. And in the case of the olive trees? After the descent of the second rainfall. Rabbi Judah said: But aren’t there those who do not harvest their olives until after the second rainfall?” Rather, once the poor man has gone out [to gather the agricultural gifts taken from olive trees] and cannot bring back with him [more than the value of] four issars.
2. They [amei haaretz] are to be believed concerning gleanings, the forgotten sheaf and peah during their [harvest] season, and concerning the poor man’s tithe during its whole year. A Levite is always to be trusted. They are only believed in those things which men are accustomed to give them.
3. They are trusted concerning wheat, but they are not trusted when it is flour or bread. They are trusted concerning rice in its husk, but they are not trusted when it is either raw or cooked. They are trusted concerning beans but they are not trusted when they have been pounded, neither raw nor cooked. They are trusted when concerning oil, to declare that it is from the poor person’s tithe, but they are not trusted over [oil] when they claim that it is from the olives [left on the] top [of the tree.]
4. They are trusted concerning raw vegetables, but they are not trusted concerning are cooked ones, unless he has only a little bit, for so it was the custom of a householder to take out of his stew-pot [and give a little to the poor].
5. They may not give to the poor from the threshing-floor less than a half-kav of wheat or a kav of barley. R. Meir says: [only] half a kav [of barley]. [They must give] a kav and a half of spelt, a kav of dried figs or a maneh of pressed figs. Rabbi Akiva says: half a maneh. [They must give] half a log of wine. Rabbi Akiva says: a quarter. [They must give] a quarter [log] of oil. Rabbi Akiva says: an eighth. As for other kinds of produce: Abba Shaul says, [they must give enough] so that he can sell it and buy food enough for two meals.
6. This measure was stated for the priest, Levite and Israelite alike. If he was saving some [to give to his poor relatives], he can retain half and give the other half away. If he has only a small amount, then he must place it before them and they then divide it among themselves.
7. They may not give a poor person wandering from place to place less than a loaf worth a pundion at a time when four seahs [of wheat cost] one sela. If he spends the night [at a place], they must give him the cost of what he needs for the night. If he stays over Shabbat they must give him enough food for three meals. He who has the money for two meals, he may not take anything from the charity dish. And if he has enough money for fourteen meals, he may not take any support from the communal fund. The communal fund is collected by two and distributed by three people.
8. One who possesses two hundred zuz, may not take gleanings” the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. If he possesses two hundred minus one denar, then even if a thousand [men] each give him at the same time, he may accept. If he had [two hundred zuz] mortgaged to a creditor or to his wife’s ketubah, he may take. They do not force him to sell his house or his tools.
9. One who has fifty zuz and he is using them for his business, he must not take. And anyone who does not need to take [charity] and yet takes, will not depart from this world before he actually needs [charity] from others. And anyone who needs to take and does not take, will not die of old age until he supports others with his own money. Concerning him the verse says: “Blessed is the man who trusts in the Lord and whose hope is the Lord” (Jeremiah 17:7). And so too a judge who judges in truth according to its truth. And anyone who is not lame or blind but pretends to be as one of these, he will not die of old age before he actually becomes one of these, as it is said, “He who searches for evil, it shall come upon him” (Proverbs 11:27) and it is also said: “Righteousness, righteousness shall you pursue.” And any judge who accepts a bribe or who perverts justice will not die in old age before his eyes have become dim, as it is said: “And you shall not accept a bribe, for a bribe blinds the eyes of those who have sight.”
גמרא
אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פַּפָּא לֵימָא לָן מָר מֵהַנֵּי מִילֵי מְעַלְיָיתָא דַאֲמַרְתְּ מִשְׁמֵיה דְרַב חַסְדָּא בְּמִילֵי דְבֵי כְנִישְׁתָּא. אָמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב חַסְדָא מָאי דִּכְתִיב (תהלים פ''ז) אוֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב. אוֹהֵב ה' שְׁעָרִים הַמְּצוּיָינִים בַּהֲלָכָה יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְנִסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד. וְאָמַר אַבַּיֵּי מֵרֵישׁ הֲוָה גָרִיסְנָא בְּגוֹ בֵיתָאי וּמַצְלֵינָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד לָא הֲוָה מַצְלֵינָא אֶלָּא הֵיכָא דְגָרִיסְנָא. רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי אַף עַל גַּב דַּהֲווּ לְהוּ תְּלֵיסָר בֵּי כְנִישְׁתָּא בִּטְבַרְיָה לָא מַצְלֵי אֶלָּא בֵּינֵי עַמּוּדֵי הֵיכָא דַהֲווּ גַרְסֵי. וְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם דְּאִלּוּ גַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב (שם קי''ב) אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' וְאִלּוּ גַבֵּי נֶהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ כְּתִיב (שם קכ''ח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא וּלְגַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם וְטוֹב לָךְ לָא כְתִיב בֵּיהּ. וְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְעוּלָא לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא קַיָּים לֹא נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה. וְהָא תַנְיָא אַל יָדוּר לָא קַשְׁיָא הָא דְכַיֵּיף לֵיה הָא דְלָא כַיֵּיף לֵיהּ. אָמַר רַב הוּנָא בַר יְהוּדָה אָמַר רִבִּי מְנַחֵם אָמַר רִבִּי אָמֵי מָאי דִּכְתִיב (ישעי' א') וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ זֶה הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה וְיוֹצֵא. רַבִּי אַבָּהוּ נָפִיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא. בָּעֵי רַב פַּפָּא בֵּין פְּסוּקָא לִפְסוּקָא מַהוּ תִּיקוּ:
Returning to the tractate’s central topic, Rava said to Rafram bar Pappa: Let the Master say to us some of those outstanding statements that you said in the name of Rav Ḥisda with regard to matters of the synagogue.
Rafram said to him, Rav Ḥisda said as follows: What is the meaning of the verse: “The Lord loves the gates of Zion [Tziyyon] more than all the dwellings of Jacob” (Psalms 87:2)? This means that the Lord loves the gates distinguished [metzuyanim] through the study of halakha as they are the gates of Zion, the outstanding gates, more than the synagogues and study halls. Although those places are the most outstanding of the dwellings of Jacob, they are not engaged in the study of halakha.
And this concept, that halakha is the most sublime pursuit, is expressed in that which Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: Since the day the Temple, where the Divine Presence rested in this world, was destroyed, the Holy One, Blessed be He, has only one place in His world where he reveals His presence exclusively; only the four cubits where the study of halakha is undertaken.
This statement has practical ramifications. Abaye said: At first I studied in the house and prayed in the synagogue. Once I heard what Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: Since the day the Temple was destroyed, the Holy One, Blessed be He, has only one place in His world, only the four cubits of halakha alone, from which I understood the significance of the four cubits of halakha, and I pray only where I study.
Similarly, the Gemara relates that Rabbi Ami and Rabbi Asi, despite the fact that they had thirteen synagogues in Tiberias, they would only pray between the pillars where they studied.
And Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: One who benefits from his hard labor is greater than a God-fearing person, i.e., one who is so enthralled by his fear of God that he sits idly by and does not work. As with regard to a God-fearing person, it is written: “Happy is the man who fears the Lord, who greatly desires His mitzvot” (Psalms 112:1), while with regard to one who benefits from his hard work, it is written: “By the labor of your hands you will live; you are happy and it is good for you” (Psalms 128:2). The Gemara explains this verse to mean that you are happy in this world, and it is good for you in the World-to-Come. And regarding a God-fearing person, happy is the man, is written about him but and it is good for you, is not written about him.
And Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: One should always live in the place where his teacher lives; thereby he will avoid sin. For as long as Shimi ben Gera, who according to tradition was a great Torah scholar and teacher of Solomon (see Gittin 59a), was alive, Solomon did not marry Pharaoh’s daughter. Immediately after the Bible relates the death of Shimi (I Kings, end of ch. 2), Solomon’s marriage to Pharaoh’s daughter is recorded (beginning of ch. 3).
The Gemara raises an objection: Wasn’t it taught in a baraita that one should not live where his teacher lives?
The Gemara answers: This is not difficult. This, which says that one should live where his teacher lives, is referring to a case where he is acquiescent to his teacher and will heed his teaching and instruction. While this baraita, which says that one should not live where his teacher lives, is referring to a case where he is not acquiescent to him and that will lead them to quarrel.
The Gemara again returns to the topic of the synagogue. Rav Huna bar Yehuda said that Rabbi Menaḥem said that Rabbi Ami said: What is the practical halakhic meaning of that which is written: “They who forsake the Lord will perish” (Isaiah 1:28)? This verse refers to one who abandons the Torah scroll when it was taken out to be read and leaves the synagogue, as it appears that he is fleeing from God.
Practically speaking, the Gemara relates that Rabbi Abbahu would go out between one person who read the Torah and the next person who did so. Since the scroll was closed between readers, it was not considered to be a show of contempt.
Rav Pappa raised a dilemma: What is the ruling with regard to leaving between one verse and the next verse? Is one permitted to leave during a break in the Torah reading while the verse was translated into Aramaic?
An answer to this question was not found, so the dilemma stands unresolved.
זוהר
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר כְּתִיב (שם א') וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וּכְתִיב בַּמָּן (שמות ט''ו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ. כִּיוַן דְּלָא מִשְׁתַּכְּחֵי בֵיהּ מְזוֹנֵי מַה בִרְכָתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. אֶלָּא הָכִי תָאנָא כָל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא וְתַתָּא בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תַּלְיָין וְתָאנָא אֲמָאי לָא אִשְׁתְּכַח מַנָּא בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִשּׁוּם דְּהַהוּא יוֹמָא מִתְבָּרְכָאן מִנֵּיהּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין עִלָּאִין וְכָל חַד וְחַד יָהִיב מְזוֹנֵיהּ לְתַתָּא כָל חַד בְּיוֹמוֹי מֵהַהִיא בְרָכָה דְמִתְבָּרְכָאן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה. וּבְגִינֵי כַךְ מָאן דְּאִיהוּ בְדַרְגָּא דִמְהֵימְנוּתָא בָעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרָא וּלְאַתְקְנָא סְעוּדָתָא בְלֵילְיָא דְשַׁבְּתָא בְּגִין דְּיִתְבָּרַךְ פָּתוֹרֵיהּ כָּל אִינוּן שִׁיתָּא יוֹמִין דְּהָא בְהַהוּא זִמְנָא אִזְדְּמַן בְּרָכָה לְאִתְבָּרְכָא כָּל שִׁיתָּא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא וּבִרְכָתָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּפָתוֹרָא רֵיקָנַיָּיא וְעַל כָּךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא פָתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְשַׁבְּתָא בְנַהֲמָא וּבִמְזוֹנֵי. רִבִּי יִצְחָק אָמַר אֲפִלּוּ בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא נַמֵי. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר בָּעֵי לְאִתְעַנְּגָא בְּהָאי יוֹמָא וּלְמֵיכַל תְּלַת סְעוּדָתֵי בְשַׁבְּתָא בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח שַׂבְעָא וְעִנּוּגָא בְּהָאי יוֹמָא בְּעָלְמָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר לְאִזְדַמְּנָא בִרְכָתָא בְּאִינוּן יוֹמִין דִּלְעֵילָא דִּמְתְבָּרְכָאן מֵהָאי יוֹמָא. וְהָאי יוֹמָא מַלְיָיא רֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין מִטַּלָּא דְנָחִית מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְכֹלָּא וְאַטִּיל לְחַקְלָא דְתַפּוּחִין קַדִּישִׁין תְּלַת זִמְנֵי מִכַּד עַיִּיל שַׁבְּתָא בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוּ כַחֲדָא וְעַל דָּא בָעֵי בַר נַשׁ לְאִתְעַנְּגָא תְלַת זִמְנִין אִלֵּין דְּהָא בְהָא תַלְיָיא מְהֵימְנוּתָא דִלְעֵילָא בְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא וּבִזְעֵיר אַנְפִּין וּבְחַקְלָא דְתַפּוּחִין וּבָעֵי בַר נַשׁ לְאִתְעַנְּנָא בְהוּ וּלְמֶחֱדֵי בְהוּ. וּמָאן דְּגָרַע סְעוּדָתָא מִנַּיְיהוּ אַחֲזֵי פְגִימוּתָא לְעֵילָא וְעוֹנְשֵׁיהּ דְּהַהוּא בַּר נַשׁ סַגִי. בְּגִינֵי. כַךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא פָתוֹרֵיהּ תְּלַת זִמְנֵי מִכַּד עַיִּיל שַׁבְּתָא וְלָא
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּתוּב, וַיְּבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְכָתוּב בַּמָּן שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטוּהוּ וּבַיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בוֹ. כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא בּוֹ מָזוֹן, מַהוּ הַבְּרָכָה שֶׁנִּמְצָא בּוֹ. אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ. כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה תְּלוּיוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְלָמַדְנוּ, לָמָּה לֹא הָיָה נִמְצָא מָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִשּׁוּם שֶׁמִּיּוֹם הַהוּא מִתְבָּרְכִים כָּל שִׁשָּׁה יָמִים הָעֶלְיוֹנִים, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן מָזוֹן לְמַטָּה כָּל אֶחָד בְּיוֹמוֹ, מִבְּרָכָה הַהִיא שֶׁמִּתְבָּרְכִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וּמִשּׁוּם זֶה, מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת הָאֱמוּנָה, צָרִיךְ לְסַדֵּר הַשֻּׁלְחָן וּלְתַקֵּן סְעֻדָּה בְּלֵיל שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרֵךְ שֻׁלְחָנוֹ כָּל אֵלּוּ שֵׁשֶׁת יָמִים, כִּי בַּיּוֹם הַהוּא נִזְדַּמֵּן הַבְּרָכָה לְהִתְבָּרֵךְ כָּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשַּׁבָּת, וּבְרָכָה אֵינָהּ נִמְצֵאת בְּשֻׁלְחָן רֵיק, וְעַל כָּךְ, צְרִיכִים לְסַדֵּר הַשֻּׁלְחָן בְּלֵיל שַׁבָּת בְּלֶחֶם וּמָזוֹן. רַבִּי יִצְחָק אָמַר אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת גַּם כֵּן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, צְרִיכִים לְהִתְעַנֵּג בַּיּוֹם הַהוּא, וְלֶאֱכוֹל שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בַּשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא שֹׂבַע וְעֹנֶג בָּעוֹלָם בַּיּוֹם הַהוּא. רַבִּי אַבָּא אָמַר, כְּדֵי לְהַמְּשִׁיךְ בְּרָכוֹת בְּיָמִים אֵלּוּ שֶׁל מַעְלָה הַמִּתְבָּרְכִים מִיּוֹם הַהוּא, וְיוֹם הַזֶּה, מָלֵא רֹאשׁוֹ שֶׁל ז''א, מִטָּל, הַיּוֹרֵד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא הַסָּתוּם לַכֹּל, וּמַשְׁפִּיעַ לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מֵעֵת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, שֶׁיִּתְבָּרְכוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַנֵּג אֵלוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כִּי בָּזֶה תְּלוּיָה הָאֱמוּנָה שֶׁלְּמַעְלָה, בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וּבִזְעֵיר אַנְפִּין, וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַנֵּג בָּהֶם וְלִשְׂמֹחַ בָּהֶם. וּמִי שֶׁגּוֹרֵעַ סְעֻדָּה מֵהֶם מַרְאֶה פְּגָם לְמַעְלָה, וְעָנְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם מְרוּבֶּה. מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ לְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מֵעֵת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, וְלֹא יִמָּצֵא שֻׁלְחָנוֹ רֵיקָם, וְתִשְׁרֶה הַבְּרָכָה זוהר
הלכה פסוקה
א. בָּעֲלֵי תְשׁוּבָה דַּרְכָן לִהְיוֹת שְׁפָלִים וַעֲנָוִים בְּיוֹתֵר אִם חֵרְפוּ אוֹתָן הַסְּכָלִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרִאשׁוֹנִים וְאָמְרוּ לָהֶן אֶמֶשׁ הָיִיתָ עוֹשֶׂה כָּךְ וְכָךְ וְאֶמֶשׁ הָיִיתָ אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ אַל יַרְגִּישׁוּ לָהֶן אֶלָּא שׁוֹמְעִין וּשְׂמֵחִין וְיוֹדְעִין שֶׁזּוּ זְכוּת לָהֶם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם בּוֹשִׁים מִמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁעָבְרוּ וְנִכְלָמִים מֵהֶן זְכוּתָן מְרֻבָּה וּמַעֲלָתָם מִתְגַּדֶּלֶת:
ב. וְחֵטְא גָּמוּר הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ לְהַזְכִּירָם לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְישׁוֹ אוֹ לְהַזְכִּיר דְבָרִים וְעִנְיָינִים הַדּוֹמִין לָהֶם כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ מַה עָשָׂה הַכֹּל אָסוּר וּמֻזְהָר עָלָיו בִּכְלַל הוֹנָיָית דְּבָרִים שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ''ה) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עַמִּיתוֹ:
It is the custom of the penitent to be exceedingly lowly and humble. If fools insult them by reminding them of their former conduct, saying: "But yesterday you did thus and such; yesterday you said thus and such", it is best to have no feelings against them, for this very insult is meritorious for the penitent. Indeed, as long as they feel the shame of their past conduct, and the reproach thereof, their virtue increases and their degree grows. But it is, nevertheless, a grievous sin to say to the penitent: "Remember your erstwhile conduct", or to remind them in his presence so as to put him to shame, or to mention things and subjects similar to them so as to remind him of what he did. All such is forbidden, and comes under the general law of deceiving one with words, concerning which the Torah did give warning, even as it is said: "And ye shall not deceive one another" (Lev. 25.17).
מוסר
מלוקט
אִם עָלָה עַל לִבּוֹ לֵב טָהוֹר לְתַּקֵן אֲשֶׁר פָּגַם בְּאוֹת בְּרִית קדֶשׁ וַיִּפְקַח עֵינָיו כִּי הִמְרָה אֶת בּוֹרְאוֹ חָס וְשָׁלוֹם עַד לְהַשְׁחִית נַפְשׁוֹ. יִזָּהֵר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה כְּתִקּוּנָה וִיבָרֵךְ בְּנַחַת וְלֹא יְדַלֵּג חָס וְשָׁלוֹם הַזְכָּרַת ה' אוֹ מֶלֶךְ הָעוֹלָם וְכַיּוֹצֵא כִּי מִלְּבַד שֶׁגָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְשׂוֹא וְגוֹזֵל לַה' וּמְזַלְזֵל בְּמַלְכוּתוֹ חָס וְשָׁלוֹם עוֹד בָּה כִּי בִּכְלַל הָרָעוֹת שֶׁעוֹשֶׂה הוּא שֶׁבָּא לִידֵי קֶרִי וְעַל הַכֹּל עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ הֵן עַל שֶׁאָכַל בְּלֹא בְּרָכָה כְּתִקּוּנָה וְהוּא בִּכְלַל גֶזֶל הֵן עַל שֶׁזִלְזַל בְּהַזְכָּרַת שֵׁם וּמַלְכוּת גַּם אִסּוּ''ר נִלְוָה עִמָּם עַל שֶׁזֶה גָרַם לָבֹא לִידֵי קֶרִי וַחֲמוּרָה טֻמְאָה הַיּוֹצֵאת מִגּוּפוֹ וְהָיְתָה מְסִלָּה לְסִטְרָא אַחֲרָא לִמְשׁוֹל בּוֹ עַל כֵּן יִסְתַּכֵּל בְּעֵת שֶׁהוּא מְבָרֵךְ לְמִי מְבָרֵךְ לְבוֹרֵא עוֹלָם אֲשֶׁר בְּרָאוֹ וְהוּא נוֹתֵן לוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל וִיבָרֵךְ בְיִרְאָה וְאַהֲבָה וְשִׂמְחָה וְהַכְנָעָה רַבָּה: