תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
יח (כב) וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֮ בְּכׇל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כׇּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכׇל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ׃
וִידוּנוּן יָת עַמָא בְּכָל עִדַן וִיהֵי כָּל פִּתְגַם רַב יַיְתוּן לְוָתָךְ וְכָל פִּתְגַם זְעֵיר יְדוּנוּן אִנוּן וְיִקְלוּן מִנָךְ וִיסוֹבְרוּן עִמָךְ:
(כג) אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכׇלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם׃
אִם יָת פִּתְגָמָא הָדֵין תַּעְבֵּד וִיפַקְדִנָךְ יְיָ וְתִכּוֹל לְמֵיקָם וְאַף כָּל עַמָא הָדֵין עַל אַתְרֵהּ יְהַךְ בִּשְׁלָם:
(כד) וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר׃
וְקַבִּיל משֶׁה לְמֵימְרָא דַחֲמוּהִי וַעֲבַד כֹּל דִי אֲמָר:
(כה) וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃
וּבְחַר משֶׁה גֻבְרִין דְחֵילָא מִכָּל יִשְׂרָאֵל וּמַנִי יָתְהוֹן רֵישִׁין עַל עַמָא רַבָּנֵי אַלְפִין רַבָּנֵי מָאוָתָא רַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשׂוֹרְיָתָא:
(כו) וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכׇל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכׇל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם׃
וְדַיְנִין יָת עַמָא בְּכָל עִדָן יָת פִּתְגַם קָשֵׁי מַיְתִין לְוָת משֶׁה וְכָל פִּתְגַם זְעֵיר דָיְנִין אִנוּן:
18 (22) and let them judge the people at all seasons: and it shall be, that every great matter they shall bring to thee, but every small matter they shall judge: so shall it be easier for thyself, and they shall bear the burden with thee.
(23) If thou shalt do this thing, and God command thee so, then thou shalt be able to endure, and all this people shall go to their place in peace.
(24) So Moshe hearkened to the voice of his father in law, and did all that he had said.
(25) And Moshe chose able men out of all Yisra᾽el, and made them heads over the people, rulers of thousands, rulers of hundreds, rulers of fifties, and rulers of tens.
(26) And they judged the people at all times: the hard cases they brought to Moshe, but every small matter they judged themselves.
נביאים
ז (ט) וְרֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ שֹׁמְר֔וֹן וְרֹ֥אשׁ שֹׁמְר֖וֹן בֶּן־רְמַלְיָ֑הוּ אִ֚ם לֹ֣א תַאֲמִ֔ינוּ כִּ֖י לֹ֥א תֵאָמֵֽנוּ׃ {פ}
וְרֵישׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן וְרֵישׁ שֹׁמְרוֹן בַּר רְמַלְיָה אִם לָא תְהֵימְנוּן בְּמִלֵי נְבִיָא אֲרֵי לָא תִתְקַיְמוּן:
(י) וַיּ֣וֹסֶף יְהֹוָ֔ה דַּבֵּ֥ר אֶל־אָחָ֖ז לֵאמֹֽר׃
וְאוֹסִיף נְבִיָא דַייָ לְמַלָלָא עִם אָחָז לְמֵימָר:
(יא) שְׁאַל־לְךָ֣ א֔וֹת מֵעִ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ הַעְמֵ֣ק שְׁאָ֔לָה א֖וֹ הַגְבֵּ֥הַּ לְמָֽעְלָה׃
שְׁאַל לָךְ אָתָא מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ שְׁאַל דִי יִתְעֲבֵיד לָךְ נֵס עַל אַרְעָא אוֹ תִתְחֲזֵי לָךְ אָת בִּשְׁמַיָא:
(יב) וַיֹּ֖אמֶר אָחָ֑ז לֹא־אֶשְׁאַ֥ל וְלֹֽא־אֲנַסֶּ֖ה אֶת־יְהֹוָֽה׃
וַאֲמַר אָחָז לָא אֶשְׁאַל וְלָא אֲנַסֵי קֳדָם יְיָ:
(יג) וַיֹּ֕אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֖א בֵּ֣ית דָּוִ֑ד הַמְעַ֤ט מִכֶּם֙ הַלְא֣וֹת אֲנָשִׁ֔ים כִּ֥י תַלְא֖וּ גַּ֥ם אֶת־אֱלֹהָֽי׃
וַאֲמַר שְׁמָעוּ כְעַן בֵּית דָוִד הַזְעֵר לְכוֹן דְאַתּוּן מְהַלָן יַת נְבִייָא אֲרֵי תְהַלוּן אַף יַת פִּתְגָמֵי אֱלָהָי:
7 (9) And the head of Efrayim is Shomeron, and the head of Shomeron is the son of Remalyahu. If you have no faith you shall not be established.
(10) Moreover the Lord spoke again to Aĥaz, saying,
(11) Ask a sign of the Lord thy God; ask it either in the depth, or in the height above.
(12) But Aĥaz said, I will not ask, neither will I try the Lord.
(13) And he said, Hear now, O house of David; Is it a small thing for you to weary men, but will you weary my God also?
כתובים
טו (לא) אֹ֗זֶן שֹׁ֭מַעַת תּוֹכַ֣חַת חַיִּ֑ים בְּקֶ֖רֶב חֲכָמִ֣ים תָּלִֽין׃
אוּדְנָא דְשָׁמְעָא מַכְסְנוּתָא דְחַיֵי בֵּינָת דְחַכִּימֵי תְבוּת:
(לב) פּוֹרֵ֣עַ מ֭וּסָר מוֹאֵ֣ס נַפְשׁ֑וֹ וְשׁוֹמֵ֥עַ תּ֝וֹכַ֗חַת ק֣וֹנֶה לֵּֽב׃
מָרֵישׁ מַרְדוּתָא מַסְלֵי נַפְשֵׁיהּ וְדִשְׁמִיעַ מַכְסְנוּתָא דְחַיֵי קָנֵי חוּכְמְתָא:
(לג) יִרְאַ֣ת יְ֭הֹוָה מוּסַ֣ר חׇכְמָ֑ה וְלִפְנֵ֖י כָב֣וֹד עֲנָוָֽה׃
דְחַלְתֵּיהּ דַייָ מַרְדוּתָא דְחוּכְמְתָא וּמַן דְמִתְיַקֵר יֶהֱוֵי עֶנְוָן:
טז (א) לְאָדָ֥ם מַעַרְכֵי־לֵ֑ב וּ֝מֵיְהֹוָ֗ה מַעֲנֵ֥ה לָשֽׁוֹן׃
מִן בַּר נָשׁ תַּרְעִיתָא דְלִבָּא וּמִן יְיָ מַמְלָלָא דְלִישָׁנָא:
(ב) כׇּֽל־דַּרְכֵי־אִ֭ישׁ זַ֣ךְ בְּעֵינָ֑יו וְתֹכֵ֖ן רוּח֣וֹת יְהֹוָֽה׃
כֻּלְהוֹן אָרְחָתֵיהּ דְגַבְרָא דַכְיָן אִנוּן בְּעַיְנוֹי וֵאלָהָא מַתְקֵן אָרְחָתֵיהּ:
15 (31) The ear that listens to the reproof of life abides among the wise.
(32) He that refuses correction despises his own soul: but he that listens to reproof gets understanding.
(33) The fear of the Lord is instruction in wisdom; and humility goes before honour.
16 (1) The thoughts of the heart are man’s, but from the Lord comes the utterance of the tongue.
(2) All the ways of a man are clean in his own eyes; but the Lord weighs the spirits.
משנה
א. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
ב. לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ:
ג. שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת. וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. הַקֹּמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ בִשְׁיָרֶיהָ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה. יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:
ד. נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ, נִשְׂרְפוּ שְׁיָרֶיהָ, אָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ, כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֵׁרָה. וּכְמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פְּסוּלָה. שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם, כְּשֵׁרָה:
ה. הַקֹּמֶץ, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הָעִשָּׂרוֹן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַיַּיִן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַשֶּׁמֶן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה:
ו. שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שְׁנֵי סְדָרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי בְזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַסְּדָרִים וְהַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, שְׁלשָׁה שֶׁבַּפָּרָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב, אַרְבָּעָה שֶׁבַּמְּצֹרָע, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁל בֵּין הַבַּדִּים, וְשֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, וְשֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:
ז. שִׁבְעָה קְנֵי מְנוֹרָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי פָרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּעְתָּן אַרְבַּע מִצְוֹת:
1. In the case of one who removes a handful from the meal offering with the intent to consume, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does not consume it, i.e., the handful, or to burn, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does not burn it on the altar, i.e., the remainder of the meal offering, the meal offering is fit. Rabbi Eliezer deems it unfit, although it is not piggul, and consuming it is therefore not punishable by excision from the World-to-Come [karet]. In the case of one who removes a handful from the meal offering with the intent to consume, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does consume it, or to burn, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does burn it on the altar, but his intent was to consume or burn improperly less than an olive-bulk, the offering is fit. If his intent was both to consume half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk beyond its designated time, the meal offering is nevertheless fit, because eating and burning do not join together.
2. If one did not pour the oil onto the meal offering, or did not mix the oil into the meal offering, or did not break the loaves into pieces, or did not add salt, or did not wave the omer meal offering or the meal offering of a sota, or did not bring the meal offering to the altar, or if it happened that the priest broke the meal offerings that require breaking into greater pieces than appropriate, or did not smear oil on the wafers requiring this (see Leviticus 2:4), in all these cases the meal offering is fit. If a handful of one meal offering, which is to be burned on the altar, was intermingled with a handful of another meal offering, or with the meal offering of priests, or with the meal offering of the anointed priest, i.e., the High Priest, or with the meal offering of libations accompanying burnt offerings and peace offerings, all of which are burned in their entirety on the altar, it is fit for sacrifice, and the mixture is burned on the altar. Rabbi Yehuda says: If the handful was intermingled with the meal offering of the anointed priest, or with the meal offering of libations, the mixture is unfit because with regard to this, the handful from the standard meal offering, its mixture is thick, one log of oil mixed with a tenth of an ephah of flour, and with regard to that, the meal offering of the anointed priest and the meal offering of libations, its mixture is loose, three log of oil mixed with a tenth of an ephah of flour. And the mixtures, which are not identical, absorb from each other, increasing the amount of oil in the handful and decreasing the amount of oil in the meal offering of the anointed priest or the meal offering of libations, thereby invalidating both.
3. In the case of two meal offerings from which a handful was not removed and that were intermingled with each other, if the priest can remove a handful from this meal offering by itself and from that meal offering by itself, they are fit meal offerings, but if not, they are unfit, as the handful of each meal offering must be taken from its original source. In the case of a handful that was intermingled with a meal offering from which a handful was not removed, the priest should not burn the mixture on the altar. And if he burned it, this meal offering from which the handful was taken satisfies the obligation of the owner and that meal offering from which the handful was not taken does not satisfy the obligation of the owner. If, after it was removed, its handful was intermingled with its remainder or with the remainder of another meal offering, the priest should not burn the mixture on the altar, but if he burned it, it satisfies the obligation of the owner. If the handful became ritually impure and despite this the priest sacrificed it, the frontplate worn by the High Priest effects acceptance of the meal offering, and the remainder is eaten by the priests. If the handful left its designated area and despite this the priest then sacrificed it, the frontplate does not effect acceptance. The reason is that the frontplate effects acceptance for offerings sacrificed when ritually impure and does not effect acceptance for offerings that leave their designated areas.
4. If after the handful was removed the remainder of the meal offering became ritually impure, or if the remainder of the meal offering was burned, or if the remainder of the meal offering was lost, according to the principle of Rabbi Eliezer, who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling even if there is no meat that can be eaten, the meal offering is fit, and the priest burns the handful. But according to the principle of Rabbi Yehoshua, who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling only if there is meat that can be eaten, it is unfit and the priest does not burn the handful, as the handful serves to render permitted the remainder. A handful of a meal offering that was not sanctified in a service vessel is unfit, and Rabbi Shimon deems it fit. If the priest burned the handful of a meal offering twice, i.e., in two increments, it is fit.
5. With regard to the handful, failure to sacrifice the minority of it prevents the majority of it, which was sacrificed, from rendering it permitted for the priests to consume the remainder of the meal offering. With regard to a tenth of an ephah of flour brought as a meal offering, failure to sacrifice the minority of it prevents the majority of it, which was sacrificed, from qualifying as a proper meal offering. With regard to the wine poured as a libation, failure to pour the minority of it prevents the majority of it, which was poured, from qualifying as a proper libation. With regard to the log of oil that is required for the meal offering, failure to add the minority of it prevents the majority of it, which was added, from being a sufficient measure of oil. With regard to the fine flour and the oil, failure to bring each prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the handful and the frankincense, failure to burn each prevents fulfillment of the mitzva with the other.
6. With regard to the two goats of Yom Kippur, the absence of each goat prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two sheep brought together with the meal offering of the two loaves on Shavuot, failure to bring each of the sheep prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two loaves brought on Shavuot, failure to bring each of the loaves prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two arrangements of the shewbread, failure to place each of the arrangements prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two bowls of frankincense that accompany the shewbread, failure to place each of the bowls prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the arrangements of the shewbread and the bowls of frankincense, failure to bring each of them prevents fulfillment of the mitzva with the other. With regard to the two types of loaves that accompany the offerings of a nazirite: The bread and wafers (see Numbers 6:15); the three species that are part of the rite of the red heifer: The cedar, hyssop, and scarlet wool (see Numbers 19:6); and the four types of loaves that accompany the thanks offering: The loaves, wafers, loaves soaked in hot water, and leavened bread (see Leviticus 7:12); and the four species of the lulav: The lulav, etrog, myrtle, and willow (see Leviticus 23:40); and the four species that are used in the purification process of the leper: The cedar, hyssop, scarlet wool, and birds (see Leviticus 14:4), failure to bring each of the components prevents fulfillment of the mitzva with the others. With regard to the seven sprinklings of the blood of the red heifer that the priest sprinkles opposite the entrance to the Sanctuary (see Numbers 19:4), failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others. With regard to the seven sprinklings of the blood of the bull and goat of Yom Kippur that are sprinkled on the Ark between the staves (see Leviticus 16:14–15), the seven sprinklings that are sprinkled on the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies, and the sprinklings that are sprinkled on the golden altar on Yom Kippur, and from all other inner sin offerings, failure to sprinkle each prevents fulfillment of the mitzva with the others.
7. With regard to the seven branches of the Candelabrum (see Exodus 25:32), the absence of each prevents fulfillment of the mitzva with the others. With regard to its seven lamps atop the branches, the absence of each prevents fulfillment of the mitzva with the others. With regard to the two passages that are in the mezuza, which are the first (Deuteronomy 6:1–9) and second (Deuteronomy 11:13–21) paragraphs of Shema, the absence of each prevents fulfillment of the mitzva with the other. Furthermore, the absence of even one letter prevents fulfillment of the mitzva with the rest of them. With regard to the four passages that are in the phylacteries, which are the two passages in the mezuza and two additional passages (Exodus 13:1–10, 11–16), the absence of each prevents fulfillment of the mitzva with the others. Furthermore, the absence of even one letter prevents fulfillment of the mitzva with the rest of them. With regard to the four ritual fringes on a garment, the absence of each prevents fulfillment of the mitzva with the others, as the four of them constitute one mitzva. Rabbi Yishmael says: The four of them are four discrete mitzvot, and the absence of one does not prevent fulfillment of the mitzva with the rest.
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא כְּלַפֵּי פָנִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנִים וְלֹא לְאָחוֹר. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּידְרִי אָמַר רַב וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רִבִּי אַחָא אֲרִיכָא אָמַר רַב הוּנָא וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַב מְנַשְׁיָא אָמַר שְׁמוּאֵל תְּפִלִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן מִשְּׁעַת הַנָחָתָן. אֵינִי וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן. אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאַמְרֵי תַרְוַיְיהוּ מִשְּׁעַת הַנָּחָה וְעַד שְׁעַת קְשִׁירָה. אָמַר רַב חַסְדָּא סָח בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ סָח אִין לֹא סָח לָא וְהָא שָׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן עַל תְּפִלָּה שֶׁל יַד אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין. אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאַמְרֵי תַרְוַיְיהוּ לֹא סָח מְבָרֵךְ אֶחָת סָח מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. תָּנָא סָח בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה עֲבֵירָה הִיא בְיָדוֹ וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. תָּנָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ מַנִּיחַ שֶׁל יַד וְאַחַר כַּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יַד בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ מַנִּיחַ שֶׁל יַד וְאַחַר כַּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ דִּכְתִיב (דברים ו) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָדַר וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יַד מְנָא לָן אָמַר רַבָּה רַב הוּנָא אַסְבְּרָא לִי אָמַר קְרָא (שם) וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם:
Rav Yehuda says: The knot of phylacteries must be above, i.e., it must rest on the head rather than on the neck, in order that the Jewish people should be above and not below. And likewise it must be placed toward the front [panim], i.e., not on the sides of the head, in order that the Jewish people should be in front [lefanim] and not behind.
§ Rav Shmuel bar Bideri says that Rav says, and some say that Rabbi Aḥa Arikha, i.e., Rabbi Aḥa the Tall, says that Rav Huna says, and some say that Rav Menashya says that Shmuel says: With regard to phylacteries, from when does one recite a blessing over them? From the time when one dons them on the arm and onward. The Gemara raises a difficulty: Is that so? But doesn’t Rav Yehuda say that Shmuel says: With regard to all the mitzvot, one recites a blessing over them prior to their performance? How, then, can one recite a blessing over phylacteries after donning them? Abaye and Rava both say: One recites the blessing from the time of donning the phylacteries until the time of binding them, as the binding constitutes the performance of the mitzva.
§ Rav Ḥisda says: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he must recite the blessing again when donning the phylacteries of the head.
The Gemara notes: One can infer that if he spoke, yes, he must recite a blessing when donning the phylacteries of the head, but if he did not speak, he does not recite a blessing. The Gemara challenges this: But Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, sent a ruling in the name of Rabbi Yoḥanan: On the phylacteries of the arm one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us to don phylacteries. On the phylacteries of the head one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us concerning the mitzva of phylacteries. This indicates that one always recites a blessing when donning the phylacteries of the head.
Abaye and Rava both say, to resolve this apparent contradiction: Rabbi Yoḥanan meant that if one did not speak, he recites one blessing; if he spoke, he recites two blessings, when donning the phylacteries of the head as well as when donning the phylacteries of the arm.
Concerning this, it is taught in a baraita: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he has a sin, and due to that sin he returns from the ranks of soldiers waging war. This is referring to the preparation for war, when the officers announce: “What man is there who is fearful and fainthearted? Let him go and return to his house” (Deuteronomy 20:8). The Sages explained that this is referring to one who is fearful due to his transgressions.
It is further taught in a baraita: When one dons phylacteries, he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head. And when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward removes the phylacteries of the arm. The Gemara asks: Granted, the ruling that when one dons phylacteries he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head is understood, as it is first written: “And you shall bind them for a sign upon your arm,” and then it is written: “And they shall be for frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8).
But from where do we derive the halakha that when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward he removes the phylacteries of the arm? Rabba said in explanation: Rav Huna explained to me the source of this halakha. The verse states: “And you shall bind them for a sign upon your arm and they shall be for frontlets between your eyes,” and it is derived from here: As long as the phylacteries of the head are between your eyes, the number of phylacteries you are wearing shall be two.
זוהר
אָמַר לֵיהּ רִבִּי הָאי קְרָא בָעֵי לְאִתְיַשְּׁבָא בְאָרְחוֹי. כְּתִיב וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ. אֶתֵּן לָהֶם מִיבְּעֵי לֵיהּ. מַהוּ אֶתֵּן לוֹ. אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי. מַהוּ בְּבֵיתִי. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (שְׁמָא דְקב''ה אִקְרֵי בַיִת). וּבְחוֹמוֹתַי כְּמָה דְאַתְּ אָמַר עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַםִ הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים. יָד וָשֵׁם כְּלוֹמַר דְּיִשְׁלְפוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין מִדּוּכְתָּא דָא וְהַהוּא יַד חוּלָק בְּאַשְׁלֵמוּתָא טָב מִלָיָיא מִבְנִין וּמִבָּנְתָן. שֵׁם עוֹלָם אֶתֵן לוֹ לְהַהוּא חוּלָק שְׁלִים אֲשֶׁר לֹא יִכָרֵת לְדָרֵי דָרִין. דָבָר אַחֵר אֶתֵּן לוֹ לְהַהוּא דְיָדַע רָזָא דְמִלָּה וְיִתְכַּוַון בְּמָה דְבָעֵי לְכַוְונָא. תוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב (שמות ל''ה) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיּוֹם הַשַּׁבָּת. מָאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא אִתְחֲזֵי דִינָא בְהָאי יוֹמָא. וְאִי תֵימָא הָא לַגָּבוֹהַּ סַלְקָא. בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם קָאָמַר וְלָא לַגָּבוֹהַּ וְהַהוּא דְסַלְקָא לַגָּבוֹהַּ לְאַכְפְּיָא לְדִינָא אַחֲרָא סַלְקָא דְתָנֵינָן אִית אֶשָּׁא אַכְלָא אֶשָּׁא. וְאֶשָּׁא דְמַדְבְּחָא אַכְלָא אֶשָּׁא אַחֲרָא. וּבְגִינֵי כַךְ אִתְגַּלְיָיא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בְּהָאי יוֹמָא מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין. וּבְזִמְנָא דְאִתְגַלְיָיא עַתִּיקָא לָא אִתְחֲזֵי דִינָא כְלָל. וְכָל עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא וְדִינָא לָא שַׁלְטָא. תָּאנָא כְתִיב כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי וְלָא בְשֵׁשֶׁת. וְהָני יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין אִקְרוּן יוֹמֵי דִשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל בְּהוּ וְאִינוּן אִתְכְלִילָן בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה עֲלַיְיהוּ כְתִיב (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיָי אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:
אָמַר לוֹ רַבִּי, מִקְרָא זֶה צְרִיכִים לְיַשְּׁבוֹ בִּדְרָכָיו. כָּתוּב, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ. אֶתֵּן לָהֶם הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, מַהוּ אֶתֵּן לוֹ. אָמַר לוֹ בֹּא וּרְאֵה, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי. מַהוּ בֵּיתִי. הוּא כְּדִכְתִיב, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. וּבְחוֹמוֹתַי, הוּא כְּדִכְתִיב, עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלָםִ הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים. יָד וָשֵׁם, כְּלוֹמָר שֶׁיּוֹצִיאוּ נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת מִמָּקוֹם הַזֶּה, וְיָד הַהִיא, חֵלֶק הַשְּׁלֵמוּת. טוֹב, מָלֵא מִבָּנִים וּבָנוֹת. שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ הַיְנוּ לְחֵלֶק הַשְּׁלֵמוּת, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אֶתֵּן לוֹ, לְאוֹתוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ סוֹד הַדָּבָר, וִיכַוֵּן מַה שֶּׁצָרִיךְ לְכַוֵּן. עוֹד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּתוּב, לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁאֵין דִּין נִרְאֶה בַּיּוֹם הַהוּא. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי עוֹלֶה לְגָבוֹהַּ, בְּמוֹשְׁבוֹתֵיכֶם כָּתוּב, וְלֹא לְגָבוֹהַּ. הַהוּא הָעוֹלֶה לְגָבוֹהַּ, עוֹלֶה לְהַכְנִיעַ דִּין אַחֵר, שֶׁלָּמַדְנוּ, יֵשׁ אֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ. וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ אוֹכֶלֶת אֵשׁ אַחֶרֶת. וּבִשְׁבִיל זֶה. נִתְגַלֶּה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בַּיּוֹם הַהוּא יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים. וּבַזְּמָן שֶׁמִּתְגַלֶּה עַתִּיקָא אֵינוֹ נִרְאֶה דִּין כְּלָל, וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִמְצָאִים בְּשִׂמְחָה שְׁלֵמָה וְהַדִּין אֵינוֹ שׁוֹלֵט. לָמַדְנוּ, כָּתוּב, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי, וְלֹא כָּתוּב בְּשֵׁשֶׁת. וְאֵלּוּ יָמִים הַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים נִקְרָאִים יָמִים, שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, נִכְלָל בָּהֶם, וְהֵם נִכְלְלוּ בּוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, עֲלֵיהֶם כָּתוּב, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.
הלכה פסוקה
א. אֵיזֶהוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה מִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וְאִם עָבַר וְאִחֵר וְקָרָא עַד שֶׁלֹּא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ עַד חֲצוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הַפְּשִׁיעָה:
ב. הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה לֹא יָצָא יָדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָנוּס כְּגוֹן שִׁכּוֹר אוֹ חוֹלֶה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֵן וְאָנוּס שֶׁקָרָא בְּעֵת זֶה אֵינוֹ אוֹמֵר הַשְׁכִּיבֵנוּ:
When is the time for reading the Shema? In the evening, the duty is correctly performed if it is read at any time from the first appearance of the stars till midnight. If one however transgressed and delayed, but read the Shema before daybreak, he has discharged the obligation. The Sages fixed midnight as the limit only in order to prevent complete violation.
One who reads the Evening Shema after dawn but before sunrise has not discharged his obligation, unless he had been unavoidably prevented from reading it earlier, as, for instance, if he had been inebriated or sick, etc. Anyone who unavoidably delays reading the Shema till this time does not recite the Blessing beginning, "Cause us to lie down in peace."
מוסר
מלוקט
כְּתִיב (ויקרא י''ח) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב שׁוּם קוּרְבָה שֶׁבָּעוֹלָם (משלי י''א) יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע לֹא יִנָקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם וְאִיסוּר נִדָּה הוּא בְּכָל אִשָּׁה בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ סְתַם אִשָּׁה בֵּין אִשְׁתּוֹ בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ בֵּין קְרוֹבָה בֵּין רְחוֹקָה עַל כֵּן יִזָּהֵר מְאֹד לִשְׁמוֹר עַצְמוֹ מִלִּיגַע בְּבִגְדֵי אִשְׁתּוֹ וְכָל שֶׁכֵּן לָתֵת מִיַּד לְיָד. וְתַלְמִיד אֶחָד שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה נִזְהַר בִּימֵי לִבּוּנָהּ וְהָיָה שׁוֹכֵב אֶצְלָהּ מֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְאָמַר עָלָיו אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ. וְאִם בַּעַל נֶפֶשׁ אַתָּה דְּרוֹשׁ נָא כַּיּוֹם הַדְּבָרִים הָאֲסוּרִים בִּזְמַן פְּרִישׁוּתָהּ מִפִּי סוֹפְרִים אוֹ מִפִּי סְפָרִים וְתִלְמַד לַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּים מִצְוֹת ה' וְגַם ה' יִתֵּן הַטּוֹב לֹא יִמְנַע טוֹב לַהוֹלְכִים בְּתָמִים: