תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
י (א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוָת פַּרְעֹה אֲרֵי אֲנָא יַקָרִית יָת לִבֵּהּ וְיָת לִבָּא דְעַבְדוֹהִי בְּדִיל לְשַׁוָאָה אָתַי אִלֵין בֵּינֵיהוֹן:
(ב) וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאׇזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
וּבְדִיל דְתִשְׁתָּעֵי קֳדָם בְּרָךְ וּבַר בְּרָךְ יָת נִסִין דִי עֲבָדִית בְּמִצְרַיִם וְיָת אַתְוָתַי דִי שַׁוֵיתִי בְהוֹן וְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ:
(ג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃
וַאֲתָא משֶׁה וְאַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַאֲמָרוּ לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי עַד אִמָתַי מְסָרֵב אַתְּ לְאִתְכְּנָעָא מִן קֳדָמָי שַׁלַח עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:
(ד) כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃
אֲרֵי אִם סָרֵיב אַתְּ לְשַׁלָחָא יָת עַמִי הָא אֲנָא מַיְיתִי מְחָר גוֹבָא בִּתְחוּמָךְ:
(ה) וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל ׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כׇּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃
וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא וְלָא יִכּוּל לְמֶחֱזֵי יָת אַרְעָא וְיֵכוּל יָת שְׁאָר שֵׁזַבְתָּא דְאִשְׁתָּאַר לְכוֹן מִן בַּרְדָא וְיֵכוּל יָת כָּל אִילָנָא דְאַצְמַח לְכוֹן מִן חַקְלָא:
(ו) וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כׇל־עֲבָדֶ֘יךָ֮ וּבָתֵּ֣י כׇל־מִצְרַ֒יִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה׃
וְיִמְלוּן בָּתָּיךְ וּבָתֵּי כָל עַבְדָיךְ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם דִי לָא חֲזוֹ אֲבָהָתָךְ וַאֲבָהַת אֲבָהָתָךְ מִיוֹמָא דְמֶהֱוֵיהוֹן עַל אַרְעָא עַד יוֹמָא הָדֵין וְאִתְפְּנִי וּנְפַק מִן קֳדָם פַּרְעֹה:
10 (1) And the Lord said to Moshe, Go in to Par῾o: for I have hardened his heart, and the heart of his servants, that I might show these my signs before him:
(2) and that thou mayst tell in the ears of thy son, and of thy son’s son, what things I have done in Miżrayim, and my signs which I have done among them; that you may know that I am the Lord.
(3) And Moshe and Aharon came to Par῾o and said to him, Thus says the Lord God of the Hebrews, How long wilt thou refuse to humble thyself before me? let my people go, that they may serve me.
(4) Else, if thou refuse to let my people go, behold, tomorrow I will bring the locusts into thy border:
(5) and they shall cover the face of the earth, so that it will not be possible to see the earth: and they shall eat the residue of that which is escaped, which remains to you from the hail, and shall eat every tree which grows for you out of the field:
(6) and they shall fill thy houses, and the houses of all thy servants, and the houses of all Miżrayim; which neither thy fathers, nor thy fathers’ fathers have seen, since the day that they were upon the earth to this day. And he turned, and went out from Par῾o.
נביאים
מו (יג) הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ הַנָּבִ֑יא לָב֗וֹא נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל לְהַכּ֖וֹת אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
פִּתְגַם נְבוּאָה דְמַלֵיל יְיָ עִם יִרְמְיָה נְבִיָא לְמֵיתֵי נְבוּכַדְרֶאצַר מַלְכָּא דְבָבֶל לְמִמְחֵי יַת אַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(יד) הַגִּ֤ידוּ בְמִצְרַ֙יִם֙ וְהַשְׁמִ֣יעֽוּ בְמִגְדּ֔וֹל וְהַשְׁמִ֥יעוּ בְנֹ֖ף וּבְתַחְפַּנְחֵ֑ס אִמְר֗וּ הִתְיַצֵּב֙ וְהָכֵ֣ן לָ֔ךְ כִּֽי־אָכְלָ֥ה חֶ֖רֶב סְבִיבֶֽיךָ׃
חֲווּ בְמִצְרַיִם וּבְסָרוּ בְּמִגְדוֹל וּבְסָרוּ בְּמַפַּס וּבְתַחְפַּנְחֵס אֲמָרוּ אִזְדְרֵז וְאַתְקֵין לָךְ אֲרֵי קְטִילַת חַרְבָּא סַחֲרָנָךְ:
(טו) מַדּ֖וּעַ נִסְחַ֣ף אַבִּירֶ֑יךָ לֹ֣א עָמַ֔ד כִּ֥י יְהֹוָ֖ה הֲדָפֽוֹ׃
מָא דֵין אִתְּבַרוּ גִבָּרָךְ וְלָא יְכִילוּ לְמֵיקָם אֲרֵי יְיָ תַּבְרִינוּן:
(טז) הִרְבָּ֖ה כּוֹשֵׁ֑ל גַּם־נָפַ֞ל אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ ק֣וּמָה ׀ וְנָשֻׁ֣בָה אֶל־עַמֵּ֗נוּ וְאֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹלַדְתֵּ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַיּוֹנָֽה׃
אַסְגִיאוּ מַתְקְלֵיהוֹן אַף אִשְׁתְּמַעוּ גְבַר לְחַבְרֵיהּ וְיֵימְרוּן קוּמוּ וּנְתוּב לְעַמְנָא וּלְאַרְעָא יַלְדוּתָנָא מִן קֳדָם חַרְבָּא דְסָנְאָה דְהִיא כְחַמַר מְרַוְיָא:
(יז) קָרְא֖וּ שָׁ֑ם פַּרְעֹ֤ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ שָׁא֔וֹן הֶעֱבִ֖יר הַמּוֹעֵֽד׃
זַמִינוּ לְתַמָן פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם דְסַגִיאִין אִתְרְגוּשְׁתֵיהּ מַעְדֵי זִמְנַיָא:
(יח) חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־הַמֶּ֔לֶךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ כִּ֚י כְּתָב֣וֹר בֶּהָרִ֔ים וּכְכַרְמֶ֖ל בַּיָּ֥ם יָבֽוֹא׃
קְיַם אֲנָא אֲמַר מַלְכָּא יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ אֲרֵי כְּמָא דְיַצִיב פִּתְגָמָא דְתָבוֹר בְּטוּרַיָא וּכְכַרְמְלָא בְּיַמָא כֵּן יֵיתֵי תְבִירֵיהּ:
46 (13) The word that the Lord spoke to Yirmeyahu the prophet, how Nevukhadreżżar king of Bavel should come and smite the land of Miżrayim.
(14) Declare in Miżrayim, and publish in Migdol, and report in Nof and in Taĥpanĥes: say, Stand to, and prepare thyself; for the sword shall devour round about thee.
(15) Why are thy valiant men swept away? None of them stood, because the Lord did thrust him down.
(16) He made many to fall, indeed, one fell upon another: and they said, Arise, and let us go again to our own people, and to the land of our nativity, from the oppressing sword.
(17) They did cry there, Par῾o king of Miżrayim is but a noise; he has passed the time appointed.
(18) As I live, says the King, whose name is the Lord of hosts, Surely as Tavor is among the mountains, and as Karmel by the sea, so shall he come.
כתובים
יג (יח) רֵ֣ישׁ וְ֭קָלוֹן פּוֹרֵ֣עַ מוּסָ֑ר וְשֹׁמֵ֖ר תּוֹכַ֣חַת יְכֻבָּֽד׃
מִסְכְּנָא וּמַן לֵיהּ צַעֲרָא מָרֵשׁ מַרְדוּתָא וּדְמִזְדְהֵר בְּמַכְסְנוּתָא מִתְיַקַר:
(יט) תַּאֲוָ֣ה נִ֭הְיָה תֶּעֱרַ֣ב לְנָ֑פֶשׁ וְתוֹעֲבַ֥ת כְּ֝סִילִ֗ים ס֣וּר מֵרָֽע׃
רִגְתָא דְיָאֲיָא תְּבַסֵם נַפְשָׁא וּמְרַחַקְתָּא דְסַכְלֵי פְּרִיקָא מִן יְדִיעֲתָא:
(כ) (הלוך) [הוֹלֵ֣ךְ] אֶת־חֲכָמִ֣ים (וחכם) [יֶחְכָּ֑ם] וְרֹעֶ֖ה כְסִילִ֣ים יֵרֽוֹעַ׃
דִמְהַלֵךְ עִם חַכִּימֵי נִתְחַכַּם וְדִמְחַבָּר לְסַכְלֵי נִבְאַשׁ לֵיהּ:
(כא) חַ֭טָּאִים תְּרַדֵּ֣ף רָעָ֑ה וְאֶת־צַ֝דִּיקִ֗ים יְשַׁלֶּם־טֽוֹב׃
לְחַטָאֵי תִּרְדַף בִּישְׁתָּא וְצַדִיקֵי יִשְׁתַּלְמוּן טָבְתָא:
(כב) ט֗וֹב יַנְחִ֥יל בְּנֵֽי־בָנִ֑ים וְצָפ֥וּן לַ֝צַּדִּ֗יק חֵ֣יל חוֹטֵֽא׃
גַבְרָא טָבָא מוֹרִית לִבְנֵי בְנוֹהִי וּמִתְנַטַר לְצַדִיקָא עוּתְרֵיהּ דְחַטָאָהּ:
(כג) רׇב־אֹ֭כֶל נִ֣יר רָאשִׁ֑ים וְיֵ֥שׁ נִ֝סְפֶּ֗ה בְּלֹ֣א מִשְׁפָּֽט׃
רַבָּא אָכִיל אֲרַע לְמִסְכְּנָא וְאִית גַבְרָא מִתְנְגֵד בְּלָא דִינָא:
13 (18) Poverty and shame come to him who refuses instruction: but he who heeds reproof shall be honoured.
(19) A desire subdued is sweet to the soul: but it is abomination to fools to depart from evil.
(20) He that walks with wise men shall be wise: but a companion of fools shall suffer harm.
(21) Evil pursues sinners: but to the righteous good shall be repaid.
(22) A good man leaves an inheritance to his children’s children: but the wealth of the sinner is laid up for the just.
(23) Much food is in the well tilled acre of the poor: but sometimes ruin comes for want of judgment.
משנה
א. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֻּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כַּשְּׁמִטָּה. כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:
ב. הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:
ג. רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ. הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ, מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה:
ד. וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת. שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה. יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב (דברים כד). זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב, שִׁכְחָה. וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אֵינוֹ שִׁכְחָה:
ה. שְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט, וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט. שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט, וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן לֶקֶט. אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה, לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה, לְבַעַל הַבָּיִת:
ו. הָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים יֻפֵּי כֹחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ. אָמְרוּ לוֹ, יֻפֵּי כֹחוֹ. אָמַר לָהֶם, וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה, שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כְגָדִישׁ, תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת:
ז. קָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ, אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טוֹפֵחַ, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים:
ח. הַקָּמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה. הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִּיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה. אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר, כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד:
ט. סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, וְכֵן בָּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצָע, אֵינָן מִצְטָרְפִין, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:
י. תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה, וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם, וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵין לָהֶן שִׁכְחָה. וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם שִׁכְחָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה:
יא. הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְעַמֵּר וְהַסּוּמָא, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. אִם אָמַר, הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:
1. Bet Shammai says: [That which is] made ownerless only in regard to the poor is indeed ownerless. But Bet Hillel says: it is not ownerless unless ownership is renounced even for the rich, as in the case of the sabbatical year. [If] all of the sheaves in a field are a kav each, and one is four kavs and that one is forgotten: Bet Shammai says: it is not considered forgotten. But Bet Hillel says: it is considered forgotten.
2. A sheaf left near a stone fence, or near a stack [of grain] or near oxen, or near equipment: Bet Shammai says: it is not considered “forgotten”; Bet Hillel says: it is considered “forgotten.”
3. [With regard to sheaves forgotten] at the end of the row, the sheaf lying across from it proves [that the first sheaf has not been forgotten.] [As for] a sheaf that [the owner] took to bring it to the city and forgot it, all agree that it is not considered a “forgotten sheaf.”
4. These are to be considered ends of the rows:If two men begin [to gather] from the middle of the row, one facing north and the other south and they forget [some sheaves] in front of them and behind them, those left in front of them are “forgotten,” but those left behind them are not “forgotten.” If an individual begins from the end of the row and he forgets [some sheaves] in front of him and behind him, those in front of him are not “forgotten”, whereas those behind him are “forgotten,” for this comes under the category of “you shall not go back [to retrieve it].” This is the general rule: anything that can be said to fall under the law “you shall not go back” is considered “forgotten,” but that to which the principle of “you shall not go back” cannot be applied is not considered “forgotten.”
5. Two sheaves [left lying together] are “forgotten,” but three are not “forgotten.” Two bundles of olives or carobs are “forgotten” but three are not “forgotten.” Two flax-stalks are “forgotten”, but three are not “forgotten”. Two grapes are considered “grape gleanings,” but three are not “grape gleanings.” Two ears of grain are deemed “gleanings,” but three are not gleanings.” All these [rulings] are according to Bet Hillel. And concerning them all Bet Shammai says that three [that are left] belong to the poor, and four belong to the owner.
6. A sheaf that has two seahs and he forgot it it is not considered “forgotten.” Two sheaves that together comprise two seahs: Rabban Gamaliel says: they belong to the owner; But the sages say: they belong to the poor. Rabban Gamaliel said: “Are the rights of the owner strengthened or weakened according to the greater number of the sheaves?” They replied, “His rights are strengthened.” He said to them: “If in a case of one sheaf of two seahs it is not deemed “forgotten,” then how much more should be the case of two sheaves that together contain two seahs?” They replied: “No. If you argue in the case of one sheaf it is because it is large enough to be considered a stack. Are you going to argue likewise in the case of two sheaves which are like bundles?”
7. A standing stalk of grain that contains two seahs and he forgot it, it is not considered “forgotten.” If it does not contain two seahs now, but is fit to yield two seahs, even if it was of an inferior kind of barley, it is regarded as full barley [grains].
8. A standing stalk of grain can save a sheaf and another standing stalk [from being regarded as “forgotten”]. A sheaf cannot save either another sheaf or a standing stalk. What is the standing stalk of grain that can save a sheaf? Anything which has not been forgotten, even though it is a single stalk.
9. A seah of plucked grain and a seah of unplucked grain, and also trees; and garlic and to onions do not combine to count as two seahs, but rather they must be left to the poor. Rabbi Yose says: if anything that belongs to the poor comes in between them, the two are not combined together; otherwise, they do combine.
10. Grain used for fodder or [stalks] used for binding sheaves, and also garlic-stalks used for tying other bunches, or tied bunches of garlic and onions they [all are not subject to the laws of] forgotten. Anything stored in the ground like arum, garlic and onions: Rabbi Judah says: they do not subject to the laws of “forgotten”; But the sages say: they are subject to the laws of “forgotten.”
11. One who harvests by night and binds sheaves [by night] or one who is blind [that which he leaves] is subject to the law of the “forgotten.” If he intends to remove large leaves first, then the law of “forgotten” does not apply. If he said: “Behold, I am reaping on the condition that I take afterwards that which I have forgotten,” the law of “forgotten” still applies.
גמרא
וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ל''ג) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת. וְאִם מְשַׂמְּחוֹ מַה שְׂכָרוֹ אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י''ט) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קוֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקוֹל שׁוֹפָר וְגוֹמֵר וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר וְגוֹמֵר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, אֵינִי וְהָכְתִיב (שם) וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. אוֹתָן קוֹלוֹת דְּקוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הֲווּ. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר כְּאִלּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ל''ג) מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית ה'. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר כְּאִלּוּ בָנָה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשׁוֹנָה אָמַר ה'. וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא כֹּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י''ב) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְגוֹמֵר מָאי כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה. רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר וְאַמְרֵי לָהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְצֶוֶּת לָזֶה. וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם יַקְדִים לוֹ שָׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ד) בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ וְאִם נָתַן לוֹ וְלֹא הֶחֱזִיר נִקְרָא גַזְלָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' ג') וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם:
And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: Anyone who benefits from the feast of a groom but does not cause him to rejoice violates the five voices mentioned in this verse, as it is stated: “The voice of joy and the voice of gladness, the voice of the groom and the voice of the bride, and the voice of those who say: Give thanks to the Lord of hosts, for the Lord is good, for His mercy lasts forever, even of those who bring a thanks-offering to the house of the Lord. For I will restore the captivity of the land as it was in the beginning, says the Lord” (Jeremiah 33:11). These five voices in the context of a bride and groom correspond to the five voices mentioned in the context of the revelation at Sinai, as in Song of Songs, the day of the revelation at Sinai is alluded to by the phrase: His wedding day (Rabbi Yoshiyahu Pinto, Maharsha).
What is his reward if he causes the groom to rejoice? Rabbi Yehoshua ben Levi said: He is privileged to acquire the Torah, which was given with five voices, as it is stated: “And it was on the third day, when it was morning, there were sounds [kolot], and lightning and a thick cloud upon the mountain, and the voice of the shofar” (Exodus 19:16). The plural kolot indicates at least two sounds, while “the voice of the shofar” is one more. The passage continues: “And when the voice of the shofar grew louder and louder, Moses spoke and God answered him by a voice” (Exodus 19:19). Along with the three previous voices, the second shofar and the voice with which God answered Moses amount to a total of five voices at the revelation at Sinai.
The Gemara asks: Is this so? Isn’t it also written: “And the whole nation saw the voices and the torches and the sound of the shofar” (Exodus 20:15)? Clearly more than five voices are mentioned with regard to the revelation at Sinai.
The Gemara answers: Those voices were sounded prior to the giving of the Torah, so they are not included in this calculation of voices.
Rabbi Abbahu said: The reward for causing a groom to rejoice is the same as if one had offered a thanks-offering in the Temple, for as it is stated later in the previously cited verse from Jeremiah: “Those who bring a thanks-offering to the house of the Lord.”
And Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The reward for causing a groom to rejoice is the same as if one rebuilt one of Jerusalem’s ruins, as it is stated later in the same verse: “For I will restore the captivity of the land as it was in the beginning.”
And Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The reward for causing a groom to rejoice is the same as if one rebuilt one of Jerusalem’s ruins, as it is stated later in the same verse: “For I will restore the captivity of the land as it was in the beginning.”
And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: Any person who has the fear of Heaven, his words are heeded, as it is stated: “The end of the matter, all having been heard: Fear God, and keep His commandments; for this is all of man” (Ecclesiastes 12:13). The Gemara explains: “The end of the matter, all having been heard,” refers to the words of one “who keeps His commandments; for this is all of man.”
With regard to the end of this verse, the Gemara asks: What is meant by, “for this is all of man”? Rabbi Elazar said: The Holy One, Blessed be He, said about him: The entire world was created only for this person. This is the ultimate person for which all of man was created.
Rabbi Abba bar Kahana said: The end of this verse teaches that this is equivalent to the entire world, all of man.
Rabbi Shimon ben Azzai, and some say Rabbi Shimon ben Zoma, says: Not only is he the equivalent of the entire world, but the entire world was created to serve as companions for him, so that he would have a society in which to live and with which to interact.
Rabbi Shimon ben Azzai, and some say Rabbi Shimon ben Zoma, says: Not only is he the equivalent of the entire world, but the entire world was created to serve as companions for him, so that he would have a society in which to live and with which to interact.
And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who is aware that another person is accustomed to greet him is not only obligated to return his greeting, but he must greet him first, as it is stated: “Seek peace and pursue it” (Psalms 34:15). If the other person extended his greeting to him and he did not respond, he is called a robber, as it is stated: “It is you who have eaten up the vineyard, the spoils of the poor is in your houses” (Isaiah 3:14). The only way to steal from a pauper who owns nothing is to rob him of his dignity by refusing to return his greeting.
זוהר
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְגוֹמֵר. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן כַּמָּה אִצְטְרִיכוּ בְנֵי נְשָׁא לְמֵיהַךְ בְּאָרְחֵי דְקֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְמֵיטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא בְּגִין דְּיִזְכוּן בָּהּ לְעָלְמָא דְאָתֵי וּלְשֵׁזָבָא לוֹן מִכָל קִטְרוּגִין דִּלְעֵילָא וְתַתָּא בְּגִין דְּהָא כְמָה דְאִשְׁתַּכְּחוּ מְקַטְרְגִין בְּעָלְמָא לְתַתָּא הֲכִי נָמֵי אִשְׁתַּכְּחוּ מְקַטְרְגִין לְעֵילָא דְקַיְימֵי עֲלַיְיהוּ דִבְנֵי נְשָׁא. אִינוּן דְּעַבְדִין פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְאַזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּדַחֲלָא דְמָארֵיהוֹן כַּמָּה אִינוּן סַנֵּיגוֹרִין דְּקַיְימֵי עֲלַיְיהוּ לְעֵילָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל''ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף וְגוֹמֵר וּכְתִיב וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר. בְּגִין כָּךְ זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר פִּקּוּדֵי אוֹרָיְיתָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא אִי הֲכִי אֲמָאי אִצְטְרִיךְ הָכָא מַלְאָךְ דְּלֶהֱוֵי סַנֵּיגוֹרְיָיא עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ וְהָא כְתִיב (משלי ג') כִּי יְיָ יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמָר רַגְלְךָ מִלָּכֶד וּכְתִיב (תהלים קכ''א) יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָל רָע דְהָא חָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מָה דְבַר נָשׁ עָבִיד בְּעָלְמָא הֵן טָב הֵן בִּישׁ וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה כ''ג) אִם יִסָתֵר אִישׁ בְּמִסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה כֹּלָּא הֲכִי הוּא וַדַּאי אֲבָל הָא כְתִיב (איוב כ') וְגָע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ. וּכְתִיב וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָם לְאַחֲזָאָה דְּהָא רְשׁוּ אִתְמַסַר לִסְטַר אַחֲרָא לְקַטְרְגָא (וּרְשׁוּ אִתְמַסַר) עַל מִלִּין דְּעָלְמָא (לְמָאן דְּלָא אִצְטְרִיךְ) וּלְאִתְמַסְרָא בִידוֹי. וְכָל אִלֵּין אָרְחִין טְמִירִין קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְמֵיהַךְ אֲבַתְרַיְיהוּ בְּגִין דְּאִינוּן נִמּוּסִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּנֵי נְשָׁא לָאו אִינוּן רַשָּׁאִין לְדַקְדְּקָא אֲבַתְרַיְיהוּ בַּר אִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּיַדְעִין רָזֵי אוֹרַיְיתָא וְאַזְלִין בְּאָרְחָא דְחָכְמְתָא לְמִנְדַּע אִינוּן מִלִּין סְתִימֵי דְּאוֹרַיְיתָא:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶה בֹּא וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ'. כַּמָּה צְרִיכִים בְּנֵי אָדָם לָלֶכֶת בְּדַרְכֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹת הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ עַל יָדָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא, וּלְהַצִיל אוֹתָם מִכָּל הַמַּשְׂטִינִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כִּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ מַשְׂטִינִים בָּעוֹלָם לְמַטָּה, כֵּן נִמְצָאִים מַשְׂטִינִים לְמַעְלָה, הָעוֹמְדִים לְהַשְּׂטִין עַל בְּנֵי אָדָם. אֵלּוּ שֶׁמְּקַיְּמִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, בְּיִרְאַת אֲדוֹנָם, כַּמָּה הֵם מְלִיצֵי טוֹב, הָעוֹמְדִים עֲלֵיהֶם לְמַעְלָה כְּדִכְתִיב, אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד וְגוֹ'. וְכָתוּב וִיחֻנֶנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר. מִשּׁוּם זֶה אַשְׁרָיו מִי שֶׁשּׁוֹמֵר מִצְוֹת הַתּוֹרָה. אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּא, אִם כֵּן לָמָּה צְרִיכִים כָּאן מַלְאָךְ שֶׁיִּהְיֶה מֵלִיץ עַל הָאָדָם, וַהֲרֵי כָּתוּב, כִּי ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךְ וְשָׁמָר רַגְלְךְ מִלָּכֶד. וְכָתוּב ה' יִשְׁמָרְךְ מִכָּל רָע. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה אָדָם בָּעוֹלָם הֵן טוֹב וְהֵן רָע. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאוּם ה'. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: הַכֹּל וַדַּאי הוּא כֵּן, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה הַכֹּל, אֲבָל הֲרֵי כָּתוּב, וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ. וְכָתוּב, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. שֶׁזֶּה לְהַרְאוֹת, שֶׁנִּמְסָר הָרְשׁוּת לְצַד הָאַחֵר, לְהַשְּׂטִין עַל דִּבְרֵי הָעוֹלָם, וְשֶׁיִּהְיוּ נִמְסָרִים בְּיָדָיו. וְכָל אֵלּוּ הֵם דְּבָרִים נִסְתָּרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין אַתָּה רָאוּי לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם לְחָקְרָם, מִשּׁוּם שֶׁהֵם חֻקֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְנֵי אָדָם אֵינָם מֻתָּרִים לְדַקְדֵּק אַחֲרֵיהֶם. חוּץ מֵאֵלּוּ צַדִּיקֵי אֱמֶת, הַיּוֹדְעִים סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַחָכְמָה לָדַעַת אֵלּוּ דְּבָרִים הַסְּתוּמִים שֶׁבַּתּוֹרָה.
הלכה פסוקה
א. כָּל הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת דֶּרֶךְ אֵיבָרִים אוֹ שֶׁחִבֵּק וְנָשַׁק דֶּרֶךְ תַּאֲוָה וְנֶהֱנֶה בְּקִרוּב בָּשָׂר הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַּעֲשׂוּ מִכָּל חֻקּוֹת הַתּוֹעֲבוֹת וְנֶאֱמַר (ויקרא י''ח) לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה. כְּלוֹמַר לֹא תִקְרְבוּ לִדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי גִלּוּי עֶרְוָה:
ב. הָעוֹשֶׂה דָבָר מֵחֻקּוֹת אֵלּוּ הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת. וְאָסוּר לְאָדָם לִקְרוֹץ בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו אוֹ לִרְמֹז בְּעֵינָיו לְאַחַת מִן הָעֲרָיוֹת אוֹ לִשְׂחוֹק עִמָּהּ אוֹ לְהָקֵל רֹאשׁ וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בְּשָׂמִים שֶׁעָלֶיהָ אוֹ לְהַבִּיט בְּיוֹפְיָהּ אָסוּר. וּמַכִּין הַמִּתְכַּוֵּין לַדָּבָר זֶה מַכַּת מַרְדוּת וְהַמִּסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בְאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה וְנִתְכַּוֵּין לֵיהָנוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוֹרֶף וַאֲפִלּוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל הָעֶרְוָה אוֹ לִרְאוֹת שְׂעָרָה אָסוּר:
Anyone who sleeps with one of the forbidden relationships "by way of limbs", or who hugs and kisses in a sexual way and takes pleasure in physical intimacy, receives lashes for a d'Oraisa transgression, as it says (Leviticus 18:30) "do not do any of these abominable customs etc" and it says (Leviticus 18:6) "do not approach to uncover nakedness", which is to say do not approach things which will bring you to transgressing Arayos.
One who engages in these behaviours is suspected of committing Arayos. And it's forbidden for a person to intimate with his hands or feet or to hint with his eyes to any of the Arayos or to laugh with her or to engage in light-headedness. And even to smell her perfume or to gaze at her beauty is forbidden. And one who engages in this deliberately receives lashes of rebelliousness. And one who gazes even at the little finger of a woman intending to derive sexual pleasure is comparable to one who looks at her genitalia. And even to hear the voice of an Ervah or to look at her hair is forbidden.
מוסר
מלוקט
מַה יִתְאוֹנֵן אָדָם חַי בְּהַעֲלוֹת עַל לִבּוֹ כַּמָּה פָגַם בְּאוֹת בְּרִית קדֶשׁ לֹא מְרַעֵיָא אִם עָבַר עַל אִיסוּר עֶרְוַת אֵשֶׁת אִישׁ וְכַיוֹצֵא מֵאִיסוּרֵי כָרֵת אוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ וּבְאוֹת בְּרִית חָתוּם הֲוַיָּה מִבִּפְנִים וְשַׁדַּי מִבַּחוּץ וּכְשֶׁפָּגַם קִלְקַל חוֹתַם הַמֶּלֶךְ וְנַעֲשָׂה שָׂטָן בִּפְנִים וְנָחָשׁ בַּחוּץ וְאִם לֹא שָׁב בִּתְשׁוּבָה אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְעָנֹשׁ יֵעָנֵשׁ עַל אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי ה' וּפָגַם בְּשֵׁמוֹת הַקּדֶשׁ וְהִמְשִׁיךְ עַל גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ שָׂטָן נָחָשׁ וְאֵין קֵץ לְעוֹנְשׁוֹ וּמַה גַּם אִם גָרַם מַזְלוֹ הָרָע שֶׁהוֹלִיד מַמְזֵר שֶׁאָז אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה גְדוֹלָה אֵין לוֹ מְנוּחָה עַד שֶׁיָּמוּת הַמַּמְזֵר. ה' יַצִילֵנוּ וִיזַכֵּנוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וִיקוּיַים בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב (ישעי' ס') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ כִּי הַשּׁוֹמֵר בְּרִית הוּא צַדִּיק: