תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
א (א) וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃
וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְעַלוּ לְמִצְרָיִם עִם יַעֲקֹב גְבַר וֶאֱנַשׁ בֵּיתֵהּ עַלוּ:
(ב) רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃
רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
(ג) יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבִנְיָמִֽן׃
יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִין:
(ד) דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃
דָן וְנַפְתָּלִי גָד וְאָשֵׁר:
(ה) וַֽיְהִ֗י כׇּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃
וַהֲוָה כָּל נַפְשָׁתָא נַפְקֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב שַׁבְעִין נַפְשָׁן וְיוֹסֵף דַהֲוָה בְּמִצְרָיִם:
(ו) וַיָּ֤מׇת יוֹסֵף֙ וְכׇל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא׃
וּמִית יוֹסֵף וְכָל אַחוֹהִי וְכֹל דָרָא הַהוּא:
1 (1) NOW these are the names of the children of Yisra᾽el who came into Miżrayim, with Ya῾aqov; every man came with his household.
(2) Re᾽uven, Shim῾on, Levi, and Yehuda;
(3) Yissakhar, Zevulun, and Binyamin;
(4) Dan, Naftali, Gad, and Asher.
(5) And all the souls that came out of the loins of Ya῾aqov were seventy souls: for Yosef was already in Miżrayim.
(6) And Yosef died, and all his brethren, and all that generation.
נביאים
כז (ו) הַבָּאִים֙ יַשְׁרֵ֣שׁ יַֽעֲקֹ֔ב יָצִ֥יץ וּפָרַ֖ח יִשְׂרָאֵ֑ל וּמָלְא֥וּ פְנֵי־תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה׃ {פ}
יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גַלְוַתְהוֹן וִיתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן תַּמָן יִתְיְלִידוּן דְבֵית יַעֲקֹב יִפְשׁוּן וְיִסְגוּן דְבֵית יִשְׂרָאֵל וְיִמְלוּן אַפֵי תֵבֵל בְּנֵי בְנִין:
(ז) הַכְּמַכַּ֥ת מַכֵּ֖הוּ הִכָּ֑הוּ אִם־כְּהֶ֥רֶג הֲרֻגָ֖יו הֹרָֽג׃
הַכְּמַחְתָּא דַהֲוָה מָחֵי מָחוֹהִי אִם כִּקְטוֹל קְטִילוֹהִי יִתְקְטֵיל:
(ח) בְּסַאסְּאָ֖ה בְּשַׁלְחָ֣הּ תְּרִיבֶ֑נָּה הָגָ֛ה בְּרוּח֥וֹ הַקָּשָׁ֖ה בְּי֥וֹם קָדִֽים׃
בְּסָאתָא דַהֲוֵיתָא כְאֵיל בָּהּ יְכִילוּן לָךְ דַהֲוֵיתָא שָׁלַח וּמֵעִיק לְהוֹן הֲגֵי עֲלֵיהוֹן בְמִלָא מַתְקֵיף עֲלֵיהוֹן בְּיוֹם לְוָט:
(ט) לָכֵ֗ן בְּזֹאת֙ יְכֻפַּ֣ר עֲוֺֽן־יַעֲקֹ֔ב וְזֶ֕ה כׇּל־פְּרִ֖י הָסִ֣ר חַטָּאת֑וֹ בְּשׂוּמ֣וֹ ׀ כׇּל־אַבְנֵ֣י מִזְבֵּ֗חַ כְּאַבְנֵי־גִר֙ מְנֻפָּצ֔וֹת לֹא־יָקֻ֥מוּ אֲשֵׁרִ֖ים וְחַמָּנִֽים׃
בְּכֵן בְּדָא יִשְׁתְּבֵיקוּן חוֹבַי בֵּית יַעֲקֹב וְדֵין כָּל עוֹבָדֵי אַסְטִיוּת חוֹבוֹהִי בְּשַׁוְיוּתֵהּ כָּל אַבְנֵי אֱגוֹרָא כְּאַבְנָא גִיר מְנַפְצָן לָא יִתְקַיְמוּן אֲשֵׁרַיָא וְחַנִסְנְסַיָא:
(י) כִּ֣י עִ֤יר בְּצוּרָה֙ בָּדָ֔ד נָוֶ֕ה מְשֻׁלָּ֥ח וְנֶעֱזָ֖ב כַּמִּדְבָּ֑ר שָׁ֣ם יִרְעֶ֥ה עֵ֛גֶל וְשָׁ֥ם יִרְבָּ֖ץ וְכִלָּ֥ה סְעִפֶֽיהָ׃
אֲרֵי קַרְתָּא דַהֲוָת כְּרִיכָא בִּלְחוֹדָא תִּתַב תְּהֵא מְטַלְטְלָא וּשְׁבִיקָא כְּמַדְבְּרָא בָּהּ יְגִיחוּן צַדִיקַיָא וְיִבְזוּן יַת נִכְסָהָא וִיסוּפוּן מַשִׁרְיָתָהָא מִלְמִפָּק:
(יא) בִּיבֹ֤שׁ קְצִירָהּ֙ תִּשָּׁבַ֔רְנָה נָשִׁ֕ים בָּא֖וֹת מְאִיר֣וֹת אוֹתָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א עַם־בִּינוֹת֙ ה֔וּא עַל־כֵּן֙ לֹא־יְרַחֲמֶ֣נּוּ עֹשֵׂ֔הוּ וְיֹצְר֖וֹ לֹ֥א יְחֻנֶּֽנּוּ׃ {פ}
יִתְקַצַר חֵילֵיהוֹן וְיִבְהֲתוּן בְּעוֹבְדֵיהוֹן יִתַּבְּרוּן נְשַׁיָא עָלָן לְבֵית דְחַלְתְּהוֹן וּמַלְפָן יַתְהוֹן אֲרֵי לָא עַם סוּכְלְתָן אִינוּן עַל כֵּן לָא יְרַחֵם עֲלֵיהוֹן דְעַבְדִינוּן וּדְבָרָנוּן לָא יָחוּס עֲלֵיהוֹן:
27 (6) In days to come Ya῾aqov shall take root: Yisra᾽el shall blossom and bud, and the face of the world shall be filled with fruit.
(7) Has he smitten him, as he smote those that smote him? or is he slain according to the slaughter of them that are slain by him?
(8) By measure, by exile, thou didst contend with them; he removed her by his rough blast in the day of the east wind.
(9) By this therefore shall the iniquity of Ya῾aqov be atoned; and this is all the fruit to take away his sin; when he makes all the stones of the altar as chalkstones that are beaten in sunder, the asherim and sun images shall not remain standing.
(10) Yet the fortified city shall be solitary, and the habitation forsaken, and left like a wilderness: there shall the calf feed, and there shall he lie down, and consume its branches.
(11) When its boughs are withered, they shall be broken off: the women shall come, and set them on fire: for it is a people of no understanding: therefore he that made them will not have mercy on them, and he that formed them will show them no favour.
כתובים
יא (כה) נֶֽפֶשׁ־בְּרָכָ֥ה תְדֻשָּׁ֑ן וּ֝מַרְוֶ֗ה גַּם־ה֥וּא יוֹרֶֽא׃
נַפְשָׁא דְבִרְכְּתָא תִדְהַן וּמַן דִמְאַלֵף אַף הוּא יֵלִיף:
(כו) מֹ֣נֵֽעַ בָּ֭ר יִקְּבֻ֣הוּ לְא֑וֹם וּ֝בְרָכָ֗ה לְרֹ֣אשׁ מַשְׁבִּֽיר׃
מַן דְכָלֵא עִבּוּרָא בְּאוּלְצָנָא נִשְׁבְּקוּנֵיהּ לִבְעֵל דְבָבוֹי וּבִרְכְּתָא תֶהֱוֵי לְאִנָא דִמְזַבֵּן:
(כז) שֹׁ֣חֵֽר ט֭וֹב יְבַקֵּ֣שׁ רָצ֑וֹן וְדֹרֵ֖שׁ רָעָ֣ה תְבוֹאֶֽנּוּ׃
דְמַקְדִים טָבְתָא בָּעֵי צִבְיָנָא וְתָבֵעַ בִּישְׁתָּא אָתְיָא עֲלוֹי:
(כח) בּוֹטֵ֣חַ בְּ֭עׇשְׁרוֹ ה֣וּא יִפּ֑וֹל וְ֝כֶעָלֶ֗ה צַדִּיקִ֥ים יִפְרָֽחוּ׃
דִמְסַבֵּר בְּעוּתְרֵיהּ הוּא נָפֵל וְאֵיךְ טַרְפָא צַדִיקֵי מַפְרְחִין:
(כט) עֹכֵ֣ר בֵּ֭יתוֹ יִנְחַל־ר֑וּחַ וְעֶ֥בֶד אֱ֝וִ֗יל לַֽחֲכַם־לֵֽב׃
עָכֵר בֵּיתֵיהּ יֵרֵית פָּחֲתָא וְסִכְלָא יֶהֱוֵי עַבְדָא לְחַכִּים לִבָּא:
(ל) פְּֽרִי־צַ֭דִּיק עֵ֣ץ חַיִּ֑ים וְלֹקֵ֖חַ נְפָשׁ֣וֹת חָכָֽם׃
פֵּרוֹי דְצַדִיקָא אִילָנָא דְחַיֵי וּמְקַבְּלָנוּתָא דְנַפְשֵׁי חָכְמְתָא:
11 (25) The liberal soul shall be made rich: and he who waters shall be nourished also himself.
(26) He who holds back corn, the people shall curse him: but blessing shall be upon the head of him who sells freely.
(27) He who diligently seeks good procures favour: but he who seeks mischief, it shall come to him.
(28) He who trusts in his riches shall fall: but the righteous shall flourish like foliage.
(29) He who troubles his own house shall inherit wind: and the fool shall be servant to the wise of heart.
(30) The fruit of the righteous is a tree of life; and he that wins souls is wise.
משנה
א. הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקָע. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבוֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:
ב. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבוֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:
ג. נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ. וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה:
ד. פֵּאָה אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ:
ה. שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אֻמָּן וְאֻמָּן:
ו. עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִשְׁעַת הָעִמּוּר:
ז. הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב. עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב. קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה:
ח. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִים:
ט. מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר:
י. אֵיזֶהוּ לֶקֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה. הָיָה קוֹצֵר, קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים. אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבָּיִת. רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת:
יא. חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל לָעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט, לֶקֶט:
1. Peah is given from [the crop] while it is still connected with the soil. But in the case of hanging vine-branches and the date-palm, the owner brings down [the fruit] and distributes it among the poor. Rabbi Shimon says: the same applies to smooth nut trees. Even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to distribute it and one says to leave it in the field, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.
2. With hanging vine-branches and date-palm trees it is not so; even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to leave it in the field and one says to distribute it, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.
3. If [a poor man] took some of the peah [already collected] and threw it onto the remainder [not yet collected], he gets none of it. If he fell down upon it, or spread his cloak over it, they take the peah away from him. The same applies to gleanings and the forgotten sheaf.
4. [The poor] may not harvest peah with scythes or tear it out [of the ground] with spades, so that they might not strike one another [with these implements].
5. There are three times a day [the poor] make a search [in the field for peah]: morning, noon, and sunset. Rabban Gamaliel says: these [times] were only set lest they reduce them. Rabbi Akiva says: these were set lest they add to them. [The men] of Bet Namer used to have the poor harvest [the peah] with the aid of a rope, and they left peah at the end of each furrow.
6. A non-Jew who harvested his field and then converted, he is exempt from [leaving] gleanings, the forgotten sheaf and peah. Rabbi Judah makes him liable to leave the forgotten sheaf, since he becomes liable for the forgotten sheaf at the time of their binding.
7. One who dedicated standing grain [to the Temple] and then redeemed it while it was still standing grain, he is liable [to give the agricultural gifts to the poor]. [If he dedicated] sheaves and redeemed them while they were still sheaves, he is liable. [If he dedicated] standing grain and redeemed it [when it was already in] sheaves, he is exempt, since at the time when it became liable it was exempt.
8. Similarly one who dedicates his produce prior to the stage when they are subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If [he dedicated them] when they had already become subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If he dedicated them before they had ripened, and they became ripe while in the possession of the [Temple] treasurer, and he then redeemed them, they are exempt, since at the time when they would have been liable, they were exempt.
9. One who collected peah and said, “This is for so-and-so a poor man:” Rabbi Eliezer says: he has thus acquired it for him. The sages say: he must give it to the first poor man he finds. Gleanings, the forgotten sheaf and the peah of non-Jews are subject to tithes, unless he [the non-Jew] had declared them ownerless.
10. What are gleanings? That which falls down at the time of harvesting. If while he was harvesting, he harvested a handful, or plucked a fistful, and then a thorn pricked him, and what he had in his hand fell to the ground, it still belongs to the owner. [That which drops from] inside the hand or the sickle [belongs] to the poor, but [that which falls from] the back of the hand or the sickle [belongs] to the owner. [That which falls from] the top of the hand or sickle: Rabbi Ishmael says: to the poor; But Rabbi Akiva says: to the owner.
11. [Grain found in] ant holes where the stalks are still standing, behold it still belongs to the owner. After the harvesters [had passed over them], those found in the top parts [of the ant holes belong] to the poor, but [those found] on the bottom parts [belong] to the owner. Rabbi Meir says: it all belongs to the poor, for gleanings about which there is any doubt are regarded as gleanings.
גמרא
אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָא יוֹם אֶחָד הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ') מִי בָכֶם יְרֵא ה' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נוֹגַהּ לוֹ. אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ נוֹגַה לוֹ וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ אֵין נוֹגַה לוֹ. יִבְטַח בְּשֵׁם ה' מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לִבְטוֹחַ בְּשֵׁם ה' וְלֹא בָטַח. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא בָּהּ עֲשָׂרָה מִיַּד הוּא כוֹעֵס שֶׁנֶּאֱמַר (שם) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה. אָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ. וּכְשֶׁמֵת אוֹמְרִים לוֹ אֵי עָנָיו אֵי חָסִיד מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאַבְרָהָם אָבִינוּ מְנָלַן דְּקָבַע מָקוֹם דִּכְתִיב (בראשית י''ט) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק''ו) וַיַּעֲמוֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל. אָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה. אָמַר אַבַּיֵי לֹא אֲמָרָן אֶלָּא לְמֵיפַק אֲבָל לְמֵיעַל מִצְוָה לְמִרְהַט שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י') נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'. אָמַר רִבִּי זֵירָא מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנָן דְּקָא רָהֲטֵי לְפִרְקָא בְּשַׁבַּתָּא אֲמֵינָא קָא מְחַלְיָין רַבָּנָן שַׁבַּתָּא. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְרִבִּי תַּנְחוּם אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִלּוּ בְשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (שם י''א) אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג וגו' אֲנָא נַמֵּי רָהִיטְנָא אָמַר רִבִּי זֵירָא אַגְרָא דְפִרְקָא רִיהֲטָא. אָמַר אַבַּיֵי אַגְרָא דְכַלָּה דוֹחֲקָא אָמַר רָבָא אַגְרָא דִשְׁמַעְתָּא סְבָרָא:
Additionally, Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: One who is accustomed to come to the synagogue and did not come one day, the Holy One, Blessed be He, asks about him, as it were, to determine what happened to him, as it is stated: “Who among you fears the Lord? Who hears the voice of His servant? Though he walks in darkness and has no light, let him trust in the name of the Lord, and rely upon his God” (Isaiah 50:10). In other words, God asks, who among you fears the Lord yet did not come to hear the voice of His servant the prayer leader, who engages in the service of God? He who went out before dawn and walks in darkness before prayer.
If it is for a matter involving a mitzva that he went and absented himself from prayer in the synagogue, then, despite the darkness, there is light for him, the aura of his mitzva will protect him. But if it is for an optional matter, some mundane purpose, that he went and absented himself from prayer in the synagogue, then, even once the day begins, there is no light for him (Maharsha).
The verse continues: “Let him trust in the name of the Lord.” The Gemara asks: What is the reason that God is so exacting with this person? The Gemara answers: Because he should have relied on the name of the Lord, and trusted that he would not incur any loss if he postponed dealing with his mundane matters until after prayer in the synagogue, and he did not rely on God.
On this same topic, Rabbi Yoḥanan said: When the Holy One, Blessed be He, enters a synagogue and does not find ten people there, He immediately becomes angry, as it is stated: “Why, when I came, was there no one? When I called, there was no one to answer…Behold, with My rebuke I dry up the sea, I make the rivers a wilderness” (Isaiah 50:2).
Concerning another aspect of the constancy of prayer, Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who sets a fixed place for his prayer, the God of Abraham assists him. Since prayer parallels the Temple service, it is a sign of respect to set a fixed place for this sacred rite (Rabbi Yoshiyahu Pinto). The God of Abraham assists him because this pious custom evokes Abraham’s conduct.
When he dies, those who eulogize one who set a fixed place for his prayer say about him: “Where is the humble one, where is the pious one, of the disciples of our father Abraham?” Presumably, one who sets a fixed place for prayer is a disciple of Abraham in every respect, including humility and piety (Rabbi Yoshiyahu Pinto).
The Gemara asks: From where do we derive that Abraham our father set a fixed place for his prayer? The Gemara answers: As it is written: “And Abraham rose in the morning to the place where he had stood before God” (Genesis 19:27), and the verb “standing” means nothing other than prayer, as it is stated: “And Pinehas stood and prayed” (Psalms 106:30).
Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who leaves the synagogue should not take large strides because it creates the impression that he is eager to leave. Abaye explained Rav Huna’s statement and said: This halakha was only said with regard to leaving the synagogue, where large strides seem particularly disrespectful. However, with regard to entering a synagogue, it is a mitzva to run and one is permitted to rush and take large strides (Rabbi Yoshiyahu Pinto). As it is said: “And let us know, eagerly strive to know the Lord” (Hosea 6:3). One who eagerly enters a synagogue displays his enthusiasm to follow the path of God.
Rabbi Zeira said: Initially, when I saw the Sages running to the Rabbi’s lecture on Shabbat, I said: These Sages are desecrating Shabbat. One is prohibited from running on Shabbat in deference to the sanctity of the day. Once I heard that which Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: One should always run for a matter of halakha, even on Shabbat, as it is stated: “They shall walk after the Lord, who will roar like a lion” (Hosea 11:10). In other words, one should rush as though he were chased by a lion (Birkat Hashem), I too run.
Rabbi Zeira said: The reward for attending the lecture is for running. Since most individuals attending the lecture did not fully understand the material taught, the primary reward for attendance was given for their intention to hear the Torah being taught, as evidenced by their rush to arrive.
Similarly, Abaye said: The reward for attending the kalla is for the crowding. Due to the large crowd, study was difficult, so the primary reward was given for their effort to hear and understand some part of the lecture.
Similarly, Rava said: The reward for learning the halakhic traditions of the amora’im is for the logical analysis, as the primary reward for studying Talmud was not given for knowing the halakhic conclusions, but for the logical reasoning that led to those conclusions.
זוהר
תְּלָתָא אִינוּן דְּדַחְיָין שְׁכִינְתָּא מֵעַלְמָא וְגַרְמִין דְּדִיּוּרֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא הֲוֵי בְעַלְמָא וּבְנֵי נָשָׁא צַוְוחִין וְלָא אִשְׁתָּמַע קָלֵיהוֹן. וְאִלֵּין אִינוּן. מָאן (ד''ג ע''ב) דְּשָׁכִיב בַּנִּדָּה בְגִין דְּלֵית מְסָאֲבוּ תַּקִיף בְּעַלְמָא בַר מְסָאֲבוּ דְנִדָּה. מְסָאֲבוּ דְנִדָּה קַשְׁיָא מִכָּל מְסָאֲבוּ דְעַלְמָא אִסְתְּאַב אִיהוּ וְכָל דְּמִתְקָרָבִין בַּהֲדֵיהּ יִסְתַּאֲבוּן עִמֵּיהּ. בְּכָל אֲתַר דְּאַזְלִין אִתְדַּחְיָיא שְׁכִינְתָּא מִן קַמָיְיהוּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְגָרִים מָרְעִין בִּישִׁין עַל גַּרְמֵיהּ וְעַל הַהוּא זַרְעָא דְּיוֹלִיד דְּכֵיוַן דְּיִקְרַב בַר נַשׁ לְגַבֵּי נִדָּה הַהוּא מְסָאֲבוּ דָלִיג עֲלוֹי וְיִשְׁתְּאַר בְּכָל שַׁיְיפִין דִּילֵיה. זַרְעָא דְיוֹלִיד בְּהַהִיא שַׁעְתָּא (ס''א מְסָאֲבוּ) מַשְׁכִין עֲלוֹי רוּחַ מִסְאֲבוּ וְכָל יוֹמוֹי יְהֵא בִמְסָאֲבוּ דְהָא בִּנְיָנָא וִיסוֹדָא דִילֵיהּ אִיהוּ בִמְסָאֲבוּ רַב וְתַקִּיף מִכָּל מִסְאֲבוּ דְעַלְמָא דְמִיַּד דְּקָרַב בַּר נַשׁ לְגַבֵּי נִדָּה הַהוּא מְסָאֲבוּ דָלִיג עֲלוֹי דִּכְתִיב (ויקרא ט''ו) וּתְהִי נִדָּתָה עָלָיו. מָאן דְּשָׁכִיב בְּבַת אֵל נֵכָר דְּאָעִיל בְּרִית קֹדֶשׁ וְאָת קַיָּימָא בִרְשׁוּ אַחֲרָא דִכְתִיב (מלאכי ב') וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. דְּתָנֵינָן לֵית קִנְאָה קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בַר קִנְאָה דִבְרִית קַדִּישָׁא דְאִיהוּ קִיּוּמָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא וְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. מַה כְּתִיב (במדבר כ''ה) וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב מִיַּד וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל. רֵישֵׁי עַמָּא דְיַדְעֵי וְלֹא מִחוּ בִידַיְיהוּ אִתְעֲנְשׁוּ בְקַדְמֵיתָא דִכְתִיב קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַּע אוֹתָם לַיָי נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. רִבִּי אַבָּא אָמַר מָאי נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ נֶגֶד הַבְּרִית דְּאִקְרֵי שֶׁמֶשׁ. וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (תהלים פ''ד) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ אֱלֹהִים. שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן (רכ''ד ב') דָּא בְרִית קַדִּישָׁא. מַה שֶׁמֶשׁ זָרַח וְאַנְהִיר עַל עַלְמָא. אוּף הָכִי בְרִית קַדִּישָׁא זָרַח וְאַנְהִיר גּוּפָא דְבַר נַשׁ. מָגֵן מַה מָגֵן אִיהוּ לְאַגְּנָא עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ. אוּף הֲכִי בְרִית קַדִּישָׁא מָגֵן עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ. וּמָאן דְּנָטִיר לֵיהּ לֵית נִזְקָא בְעָלְמָא דְּיָכִיל לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ וְדָא הוּא נֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ רֵישֵׁי עַמָּא יִתְפְּסוּן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא בְחוֹבָא דָא אִי יַדְעִין וְלָא מְקַנְּאִין לֵיהּ בְּגִין דְּחוֹבָה דָא עֲלַיְיהוּ לְקַנְּאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בְהָאי בְּרִית מָאן דְּאָעִיל קְדוּשָׁא דָא בִרְשׁוּתָא אַחֲרָא עֲלֵיהּ כְתִיב (שמות כ') לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא וְכֹלָא קִנְאָה חָדָא. וְעַל דָּא אִתְדַּחְיָיא שְׁכִינְתָּא מִקָּמֵיהּ. מָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית קַדִּישָׁא דְחָתִים בְּבִשְׂרֵיהּ דְּבַר נַשׁ כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָאן דִּמְשַׁקֵּר חוֹתָמָא דְמַלְכָּא מְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּמַלְכָּא לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל אִי לָא בְחֵילָא דְּתִיּוּבְתָא תָדִיר (ס''א יַתִּיר):
שְׁלֹשָׁה הֵם הַדּוֹחִים אֶת הַשְּׁכִינָה מִן הָעוֹלָם, וְגוֹרְמִים שֶׁדִּירָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יִהְיֶה בָּעוֹלָם. וּבְנֵי אָדָם זוֹעֲקִים בִּתְפִלָּה וְלֹא נִשְׁמַע קוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵם, מִי שֶׁשּׁוֹכֵב עִם נִדָּה, שֶׁאֵין טוּמְאָה חֲזָקָה בָּעוֹלָם זוּלָת טוּמְאַת הַנִּדָּה. טוּמְאַת הַנִּדָּה קָשָׁה מִכָּל טוּמְאוֹת הָעוֹלָם, הוּא, הַשּׁוֹכֵב, נִטְמָא, וְכָל הַקְּרֵבִים אֵלָיו נִטְמָאִים עִמּוֹ. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים נִדְחֵית הַשְּׁכִינָה מִפְּנֵיהֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם מַחֲלוֹת רָעוֹת עַל עַצְמוֹ וְעַל הַזֶּרַע שֶׁיּוֹלִיד, כִּי כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם קָרֵב אֶל הַנִּדָּה, טוּמְאָה הַהִיא קוֹפֶצֶת עָלָיו, וְנִשְׁאֶרֶת קְבוּעָה בְּכָל הָאֵבָרִים שֶׁלּוֹ, הַזֶּרַע שֶׁמּוֹלִיד בַּשָּׁעָה הַהִיא מוֹשֵׁךְ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וְכָל יָמָיו יִהְיֶה בְּטוּמְאָה, מִשּׁוּם שֶׁהַבִּנְיָן וְהַיְסוֹד שֶׁלּוֹ, שֶׁל הַנּוֹלָד, גָּדוֹל וְחָזָק מִכָּל טוּמְאוֹת הָעוֹלָם. וּמִיָּד שֶׁהָאָדָם קָרֵב אֶל הַנִּדָּה טוּמְאָה הַהִיא קוֹפֶצֶת עָלָיו, שֶׁכָּתוּב, וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו. מִי שֶׁשּׁוֹכֵב עִם בַּת אֵל נֵכָר, דְּהַיְנוּ גּוֹיָה, שֶׁמַּכְנִיס בְּרִית קֹדֶשׁ וְאוֹת הַבְּרִית בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, שֶׁכָּתוּב, וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר, וְלָמַדְנוּ שֶׁאֵין קִנְאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוּלָת קִנְאַת הַבְּרִית, שֶׁהוּא בְּרִית שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְסוֹד הָאֱמוּנָה. מַה כָּתוּב, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, מִיָּד, וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. רָאשֵׁי הָעָם, שֶׁיּוֹדְעִים זֶה וְאֵינָם מוֹחִים בָּהֶם, נֶעֱנְשׁוּ תְּחִלָּה, שֶׁכָּתוּב, קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. רַבִּי אַבָּא אָמַר, מַהוּ, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ, הַיְנוּ נֶגֶד הַבְּרִית שֶׁנִּקְרָא שֶׁמֶשׁ, וְעָלָיו נֶאֱמַר כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹקִים, שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן, זֶהוּ בְּרִית הַקָּדוֹשׁ, מַה הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרֵחַ וּמֵאִיר עַל הָעוֹלָם אַף בְּרִית הַקָּדוֹשׁ זוֹרֵחַ וּמֵאִיר גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. וְנִקְרָא מָגֵן מַה הַמָּגֵן הוּא לְהָגֵן עַל הָאָדָם, אַף בְּרִית הַקָּדוֹשׁ מֵגִין עַל הָאָדָם. וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אוֹתוֹ אֵין לוֹ נֵזֶק בָּעוֹלָם שֶׁיּוּכָל לִקְרָב אֵלָיו. וְזֶהוּ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. רָאשֵׁי הָעָם נִתְפָּסִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר בִּשְׁבִיל חֵטְא הַזֶּה, אִם יוֹדְעִים וְאֵינָם מְקַנְּאִים אוֹתָם. מִשּׁוּם שֶׁחוֹב זֶה מוּטָל עֲלֵיהֶם לְקַנְּאוֹת, בִּשְׁבִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּבְּרִית הַזֶּה, אֶת כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא קְדֻשָּׁה זוֹ בִּרְשׁוּת אַחֵר. עָלָיו כָּתוּב, לֹא יִהְיֶה לְךְ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךְ אֵל קַנָּא. וְהַכֹּל קִנְאָה אַחַת, וְעַל כֵּן נִדְחֲתָה הַשְּׁכִינָה מִפָּנָיו. מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בַּבְּרִית הַקָּדוֹשׁ הֶחָתוּם בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל אָדָם, הוּא כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, כִּי מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בְּחוֹתָם הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא בְּרִית הַקָּדוֹשׁ מְשַׁקֵּר בַּמֶּלֶךְ עַצְמוֹ, וְעַל כֵּן אֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, אִם לֹא בְּכֹחַ תְּשׁוּבָה תְּמִידִית.
הלכה פסוקה
א. צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּיב וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחָצְיוֹ חַיָּיב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָלָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י') וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. זֶה שֶׁצָדַק עַצְמוֹ הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִילוֹ:
ב. וּמִפְּנֵי עִנְיַן זֶה נַהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסוֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹתֵר מִכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כּוּלָם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַחֲנוּנִים וּבְכִיבוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:
ג. בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת אָדָם עִם זָכִיּוֹתָיו אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו עָוֹן שֶׁחָטָא בוֹ תְּחִלָּה וְלֹא שֵׁנִי אֶלָּא מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ אִם נִמְצְאוּ עֲוֹנוֹתָיו מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מְרֻבִּין עַל זָכִיּוֹתָיו אוֹתָן שְׁתֵּי עֲוֹנוֹת מִצְטָרְפִין וְדָנִין אוֹתוֹ עַל הַכֹּל וְאִם נִמְצְאוּ זָכִיּוֹתָיו כְּנֶגֶד עֲוֹנוֹתָיו אֲשֶׁר מֵעָוֹן שְׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מַעֲבִירִים כָּל עֲוֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. לְפִי שֶׁהַשְּׁלִישִׁי נֶחֱשַׁב רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִמְחֲלוּ הַשְּׁנַיִם וְכֵן הָרְבִיעִי הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִמְחַל הַשְּׁלִישִׁי וְכֵן עַד סוֹפָן:
Notwithstanding that the blowing of the ram's horn trumpet on Rosh ha-Shanah is a Scriptural statute, its blast is symbolic, as if saying: "Ye that sleep, bestir yourselves from your sleep, and ye slumbering, emerge from your slumber, examine your conduct, turn in repentance, and remember your Creator! They that forget the truth because of the vanities of the times, who err all of their years by pursuing vanity and idleness, which are of neither benefit nor of salvation, care for your souls, improve your ways and your tendencies, let each one of you abandon his evil path and his thought which is not pure! It is, therefore, necessary for every man to behold himself throughout the whole year in a light of being evenly balanced between innocence and guilt, and look upon the entire world as if evenly balanced between innocence and guilt; thus, if he commit one sin, he will overbalance himself and the whole world to the side of guilt, and be a cause of its destruction; but if he perform one duty, behold, he will overbalance himself and the whole world to the side of virtue, and bring about his own and their salvation and escape, even as it is said: "But the righteous is an everlasting foundation" (Prov. 10. 25), it is he, by whose righteousness he overbalanced the whole world to virtue and saved it. And, because of this matter, it became the custom of the whole house of Israel to excel in alms-giving, in good conduct and in the performance of duties during the intervening days of Rosh ha-Shanah and Yom ha-Kippurim above what they do during the whole year. It also became a universal custom to rise early during those ten days, to deliver in the synagogues prayers of supplication and ardor till the dawn of the day.5Kiddushin, 39b–40a. C.
When the vices and virtues of man are weighed neither the first nor the second time is taken into consideration, but from the third time onward; if his vices from the third time onward exceed his virtues, then those two transgressions, too are added, and he is tried on all; but if his virtues balance his vices from the third transgression onward, all of his transgressions are wiped off one by one, as the third transgression is counted as the first for the two long since had been forgiven, so is the fourth considered thereafter first, as the third long since had been forgiven, and this way till end of the transgressions. That is saying concerning an individual, of whom it is said: "Lo, all these things does God work, twice, yea thrice, with a man" (Job. 33. 29): but concerning a congregation, the first, second and third transgression is held suspended over them, even as it is said: "Thus saith the Lord: For three transgressions of Israel, yea, for four, I will not reverse it" (Amos. 2. 6) and when the reckoning comes up, the reckoning is made even in this manner, i. e. from the fourth transgression and onward. The intermediary category, if there be among the half of their transgressions such sins as never having put on phylacteries, each one is judged according to his transgressions, but has a share in the World to Come. Even so are the wicked whose vices are more than their virtues judged according to their transgressions but have a share in the World to Come; for all Israel have a share in the World to Come, even as it is said: "Thy people also shall be all righteous; they shall inherit the land for ever" (Is. 60. 21). So, too, do the righteous of among the nations of the world have a share in the World to Come.7Yoma, 86b; Rosh ha-Shanah, 16a; Sanhedrin, 102b. C.
מוסר
ספר דברים שבקדושה סי' ד'
א. יְמֵי הַשּׁוֹבָבִים וְעוֹז הֲדָרָם נֶאֶמְנוּ מְאֹד וּמַרְבִּית הָעָם נִגָּשִׁים אֶל ה' לָשׁוּב מֵחַטַּאת נְעוּרִים אֲשֶׁר פָּגְמוּ בְּאוֹת בְּרִית קדֶשׁ וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר מֵהַנְּדָרִים כִּי הַנוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּים בָּא לִידֵי קֶרִי וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּים בָּנָי''ו מֵתִים וּבִכְלַל שֶׁיִקְרָאֵ''נּוּ אָסוֹן וְגַם רָמוּז בַּכָּתוּב (קהלת ה') אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ לָמָּה יִקְצוֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ שֶׁפָּתַחְתָּ בְּנֶדֶר וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶי''ךָ וְעוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֲפִלּוּ מָמוֹן שֶׁבְּיָדְךָ אֲנִי מְאַבְּדוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹדֵר וּמַשְׁהֶא נִדְרוֹ גּוֹרֵם מִיתָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ''ג) כִּי דָרוֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ מִמָּךְ נִפְרָעִים וְלֹא מִמָּמוֹנָךְ: ב. יַעֲקֹב נָדַר וְלֹא שִׁלֵּם בָּא עָלָיו צָרָה שֶׁשָׁלַח דּוֹרוֹנוֹת לְעֶשָׂו גַּם בָּא עָלָיו צָרָה שֶׁנִּתְפַּס עִם הַמַּלְאָךְ: ג. הָעוֹבֵר נִדְרוֹ בְּמֵזִיד וְלֹא עָשָׂה תְשׁוּבָה צָרִיךְ לְהִתְגַּלְגֵּל בְּאִשָׁה נַדְרָנִית: ד. הַפּוֹגֵם בִּשְׁבוּעָה בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו עוֹנְשׁוֹ גָדוֹל שֶׁהוּא עַצְמוֹ שֶׁקֶר וְאֵין תַּקָּנָה אֶלָּא בִתְשׁוּבָה וִיסוּרִין: ה. הַנּוֹדֵר אוֹ נִשְׁבַּע וְאֵינוֹ מְקיֵּים גּוֹרֵם שֶׁהַמַּלְאָךְ הַמְּמוּנֶה עַל מַאֲמַר פִּיו עַל אוֹתָהּ מִצְוָה שֶׁחַיָּיב לַעֲשׂוֹתָה נִשְׁאַר גָּרוּע עַד אֲשֶׁר יַשְׁלִים חִיּוּבוֹ בְּפוֹעַל וְעַד שֶׁלֹּא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ הַמַּלְאָךְ שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת טוֹב הוּא שָׁב אֶצְלוֹ כְמַזִּיקִין שֶׁלֹּא הוּשְׁלְמוּ יְצִירָתָן לַטּוֹב: