תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
מח (יח) וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃
וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָבוּהִי לָא כֵן אַבָּא אֲרֵי דֵין בּוּכְרָא שַׁו יְמִינָךְ עַל רֵישֵׁיהּ:
(יט) וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃
וְסָרֵיב אָבוּהִי וַאֲמַר יְדַעְנָא בְרִי יְדַעְנָא אַף הוּא יְהֵי לְעַמָּא וְאַף הוּא יִסְגֵּי וּבְרַם אָחוּהִי זְעִירָא יִסְגֵּי מִנֵּיהּ וּבְנוֹהִי יְהוֹן שַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא:
(כ) וַיְבָ֨רְכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃
וּבְרֵיכִנּוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר יְשַׁוִּינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וְשַׁוֵּי יָת אֶפְרַיִם קֳדָם מְנַשֶּׁה:
(כא) וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃
וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הָא אֲנָא מָאִית וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדֵּכוֹן וְיָתֵיב יָתְכוֹן לְאַרְעָא דַּאֲבָהַתְכוֹן:
(כב) וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃ {פ}
וַאֲנָא יְהָבִית לָךְ חוּלַק חַד יַתִּיר עַל אַחָיךְ דִּי נְסֵיבִית מִידָא דֶאֱמוֹרָאָה בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי:
48 (18) And Yosef said to his father, Not so, my father: for this is the firstborn; put thy right hand upon his head.
(19) And his father refused, and said, I know it, my son, I know it: he also shall become a people, and he also shall be great: but truly his younger brother shall be greater than he, and his seed shall become a multitude of nations.
(20) And he blessed them that day, saying, By thee shall Yisra᾽el bless, saying, God make thee as Efrayim and as Menashshe: and he set Efrayim before Menashshe.
(21) And Yisra᾽el said to Yosef, Behold, I die: but God shall be with you, and bring you back to the land of your fathers.
(22) Moreover I have given to thee one portion more than thy brothers, which I took out of the hand of the Emori with my sword and with my bow.
נביאים
ב (כב) וַיַּ֩עַן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְאִמּ֗וֹ וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת אֶת־אֲבִישַׁ֤ג הַשֻּׁנַמִּית֙ לַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ וְשַֽׁאֲלִי־לוֹ֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא אָחִ֖י הַגָּד֣וֹל מִמֶּ֑נִּי וְלוֹ֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וּלְיוֹאָ֖ב בֶּן־צְרוּיָֽה׃ {פ}
וַאֲתֵיב מַלְכָּא שְׁלֹמֹה וַאֲמַר לְאִמֵיהּ וּלְמָא אַתְּ שָׁאֲלָא יַת אֲבִישַׁג דְמִן שׁוּנֵם לַאֲדֹנִיָהוּ וְשַׁאֲלִי לֵיהּ יַת מַלְכוּתָא אֲרֵי הוּא אֲחִי קָשִׁישׁ מִנִי הֲלָא בְעֵצָה הֲווֹ הוּא וְאֶבְיָתָר כַּהֲנָא וְיוֹאָב בַּר צְרוּיָה:
(כג) וַיִּשָּׁבַע֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בַּיהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃
וְקַיֵם מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְמֵימְרָא דַייָ לְמֵימָר כְּדֵין יַעְבֵּיד לִי אֱלֹהִים וּכְדֵין יוֹסִיף אֲרֵי בְנַפְשֵׁיהּ מַלֵיל אֲדוֹנִיָהוּ יַת פִּתְגָמָא הָדֵין:
(כד) וְעַתָּ֗ה חַי־יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הֱכִינַ֗נִי (ויושיביני) [וַיּֽוֹשִׁיבַ֙נִי֙] עַל־כִּסֵּא֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וַאֲשֶׁ֧ר עָשָׂה־לִ֛י בַּ֖יִת כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּ֣י הַיּ֔וֹם יוּמַ֖ת אֲדֹנִיָּֽהוּ׃
וּכְעַן קַיָם הוּא יְיָ דְאַתְקְנַנִי וְאוֹתִיבַנִי עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא דְדָוִד אַבָּא וּדְקַיֵם לִי מַלְכוּ כְּמָא דְמַלֵיל אֲרֵי יוֹמָא דֵין יִתְקְטֵיל אֲדוֹנִיָהוּ:
(כה) וַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בְּיַ֖ד בְּנָיָ֣הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹֽת׃ {ס}
וּשְׁלַח מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בַּר יְהוֹיָדָע וְשַׁלִיט בֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ:
(כו) וּלְאֶבְיָתָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אָמַ֣ר הַמֶּ֗לֶךְ עֲנָתֹת֙ לֵ֣ךְ עַל־שָׂדֶ֔יךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ מָ֖וֶת אָ֑תָּה וּבַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה לֹ֣א אֲמִיתֶ֗ךָ כִּֽי־נָשָׂ֜אתָ אֶת־אֲר֨וֹן אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ לִפְנֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וְכִ֣י הִתְעַנִּ֔יתָ בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְעַנָּ֖ה אָבִֽי׃
וּלְאֶבְיָתָר כַּהֲנָא אֲמַר מַלְכָּא לַעֲנָתוֹת אֱזִיל לָךְ לְקִירְוָךְ אֲרֵי גְבַר חַיָב קְטוֹל אַתְּ וּבְּיוֹמָא הָדֵין לָא אֶקְטְלִינָךְ אֲרֵי נְטַלְתְּ יַת אֲרוֹנָא דַייָ אֱלֹהִים קֳדָם דָוִד אַבָּא וַאֲרֵי אִתְעַנֵיתָא בְּכֹל דִי אִתְעַנֵי אַבָּא:
2 (22) And king Shelomo answered and said to his mother, And why dost thou ask Avishag the Shunammite for Adoniyyahu? ask for him the kingdom also; for he is my elder brother; even for him, and for Evyatar the priest, and for Yo᾽av the son of Żeruya.
(23) Then king Shelomo swore by the Lord, saying, God do so to me, and more also, if Adoniyyahu have not spoken this word against his own life.
(24) Now therefore, as the Lord lives, who has established me, and set me on the throne of David my father, and who has made me a house, as he promised, Adoniyyahu shall be put to death this day.
(25) And king Shelomo sent by the hand of Benayahu the son of Yehoyada; and he fell upon him that he died.
(26) And to Evyatar the priest the king said, Get thee to ῾Anatot, to thy own fields; for thou art worthy of death: but I will not at this time put thee to death, because thou didst bear the ark of the Lord God before David my father, and because thou hast been afflicted in all my father’s afflictions.
כתובים
יא (כ) תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הֹוָה עִקְּשֵׁי־לֵ֑ב וּ֝רְצוֹנ֗וֹ תְּמִ֣ימֵי דָֽרֶךְ׃
מְרָחֵק אֱלָהָא לַעֲקִימֵי לִבָּא וְצָבֵי בְּאִלֵין דִתְמִימִין:
(כא) יָ֣ד לְ֭יָד לֹא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע וְזֶ֖רַע צַדִּיקִ֣ים נִמְלָֽט׃
דְמוֹשִׁיט אַיְדָא עַל חַבְרֵיהּ לָא מִזְדַכֵּי מִן בִּישְׁתָּא וְזַרְעָא דְצַדִיקֵי מִתְפְּרֵק:
(כב) נֶ֣זֶם זָ֭הָב בְּאַ֣ף חֲזִ֑יר אִשָּׁ֥ה יָ֝פָ֗ה וְסָ֣רַת טָֽעַם׃
קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא בִּנְחִירֵי דַחֲזִירְתָּא הֵיכְנָא אִתְּתָא דְשַׁפִּירֵי וְסָרֵי טַעֲמָא:
(כג) תַּאֲוַ֣ת צַדִּיקִ֣ים אַךְ־ט֑וֹב תִּקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים עֶבְרָֽה׃
רִגְתָא דְצַדִיקֵי בְּטָבְתָא וְסִבּוּרָא דְרַשִׁיעֵי בְרוּגְזָא:
(כד) יֵ֣שׁ מְ֭פַזֵּר וְנוֹסָ֥ף ע֑וֹד וְחֹשֵׂ֥ךְ מִ֝יֹּ֗שֶׁר אַךְ־לְמַחְסֽוֹר׃
אִית דְפָרֵד וּמוֹסִיף תּוּב וְחָשֵׂיךְ מִן תְּרִיצוּתָא חוּסְרָנָא לֵיהּ:
11 (20) They that are of a crooked heart are an abomination to the Lord: but such as are upright in their way are his delight.
(21) They who join hands for wicked ends shall not go unpunished: but the seed of the righteous shall be delivered.
(22) Like a jewel of gold in a swine’s snout, so is a fair woman without discretion.
(23) The desire of the righteous is only good: but the expectation of the wicked is wrath.
(24) There is one who gives freely, and yet increases, another spares unjustly, but comes to want.
משנה
א. טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אֵינָן חוֹלְקִים בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכֹל לָעָרֶב. אוֹנֵן, נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכֹל לָעָרֶב. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָעֲבוֹדָה, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ בַּבָּשָׂר, אֵין לוֹ בָעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:
ב. כֹּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), עֹלַת אִישׁ, עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְאִישׁ. עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה, עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים:
ג. עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים, וְעוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לַכֹּהֲנִים. קַל וָחֹמֶר, מָה אִם עוֹלָה, שֶׁלֹּא זָכוּ בִבְשָׂרָהּ, זָכוּ בְעוֹרָהּ, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁזָּכוּ בִבְשָׂרָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּזְכּוּ בְעוֹרָהּ. אֵין מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין לוֹ עוֹר מִכָּל מָקוֹם:
ד. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶם פְּסוּל קֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן, אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן, עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לֹא רָאִינוּ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:
ה. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, בִּזְמַן שֶׁהֵם נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן וּמְטַמְּאִין בְּגָדִים. וְאִם אֵינָן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים:
ו. הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָם בְּמוֹטוֹת. יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ, הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיֵּצֵאוּ. יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן. נִתַּךְ הַבָּשָׂר, אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְגָדִים:
1. A priest who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, and a priest who has not yet brought an atonement offering to complete the purification process, e.g., a zav and a leper who did not bring their requisite atonement offerings, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat, do not receive a share of sacrificial meat along with the other members of the patrilineal priestly family serving in the Temple that day, in order to partake of it in the evening after the offerings were sacrificed, even though after nightfall he would be permitted to partake of the offerings. A priest who is an acute mourner, i.e., if one of his relatives for whom he is obligated to mourn died that day, is permitted to touch sacrificial meat, as he is not ritually impure. But he may not sacrifice offerings, and he does not receive a share of sacrificial meat in order to partake of it in the evening. Blemished priests, whether they are temporarily blemished or whether they are permanently blemished, receive a share and partake of the offerings with their priestly brethren, but do not sacrifice the offerings. The principle is: Any priest who is unfit for the service that specific day does not receive a share of the sacrificial meat, and anyone who has no share of the meat has no share in the hides of the animals, to which the priests are entitled as well. Even if the priest was ritually impure only at the time of the sprinkling of the blood of the offering and he was pure at the time of the burning of the fats of that offering, he still does not receive a share of the meat, as it is stated: “He that sacrifices the blood of the peace offerings and the fat, from among the sons of Aaron, shall have the right thigh for a portion” (Leviticus 7:33). One who cannot sprinkle the blood does not receive a share in the meat.
2. In the case of any burnt offering for which the altar did not acquire its flesh, e.g., if it was disqualified prior to the sprinkling of its blood, the priests did not acquire its hide, as it is stated with regard to the burnt offering: “And the priest that sacrifices a man’s burnt offering, the priest shall have to himself the hide of the burnt offering that he has sacrificed” (Leviticus 7:8), indicating that the priest acquires only the hide of a burnt offering that satisfied the obligation of a man. Nevertheless, in a case of a burnt offering that was slaughtered not for its sake but for the sake of another offering, although it did not satisfy the obligation of the owner, its hide goes to the priests. In addition, although the verse states: “A man’s burnt offering,” in the case of both the burnt offering of a man and the burnt offering of a woman, their hides go to the priests.
3. The hides of offerings of lesser sanctity belong to the owners; the hides of offerings of the most sacred order belong to the priests. The right of priests to hides of offerings of the most sacred order is derived via an a fortiori inference: If for a burnt offering, for which the priests do not acquire its flesh, as it is burned in its entirety, they acquire its hide, then for other offerings of the most sacred order, for which the priests acquire its flesh, is it not right that they should acquire its hide? And there is no room to contend that the altar will prove that this is not a valid inference, as it acquires the flesh of a burnt offering but not its hide, since it does not have the right to the hide of an offering in any place.
4. If any offerings of the most sacred order were disqualified prior to their flaying, their hides do not go to the priests; rather, they are burned together with the flesh in the place of burning. If they were disqualified after their flaying, their hides go to the priests. Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, said: In all my days, I never saw a hide going out to the place of burning. Rabbi Akiva said: From the statement of Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, we learned that in a case where one flays the firstborn offering, and the animal is later discovered to have a wound that would have caused it to die within twelve months [tereifa], the halakha is that the priests may derive benefit [sheye’otu] from its hide. And the Rabbis say: The claim: We did not see, is no proof; rather, if after flaying it is discovered that the animal was unfit before it was flayed, the hide goes out to the place of burning.
5. With regard to bulls that are burned, i.e., the bull of Yom Kippur, the bull of the anointed priest, and the bull brought for an unwitting communal sin, which are burned after their blood is sprinkled and their sacrificial portions burned on the altar, and goats that are burned, i.e., the goat of Yom Kippur and the goat brought for the unwitting communal transgression of the prohibition against idol worship, when they are burned in accordance with their mitzva, they are burned in the place of the ashes (see Leviticus 4:12) outside of Jerusalem, and they render the garments of the priests who tend to their burning impure (see Leviticus 4:25). And if these offerings are not burned in accordance with their mitzva because they were disqualified, and offerings that are disqualified are also burned, they are burned in the place of burning in the bira, and they do not render the garments of the priests who tend to their burning impure.
6. The priests would carry the bulls and the goats that are burned suspended on poles. When the first priests, carrying the front of the pole, emerged outside the wall of the Temple courtyard and the latter priests did not yet emerge, the first priests render their garments impure, and the latter priests do not render their garments impure until they emerge. When both these and those priests emerged, they render their garments impure. Rabbi Shimon says: They do not render their garments impure, as this halakha applies only to those who burn the offerings. And even then their garments do not become ritually impure until the fire is ignited in the majority of the offerings. Once the flesh is completely scorched, with no moisture remaining, one who then burns the remains does not render his garments impure.
גמרא
קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רִבִּי אוֹשַׁעְיָא דְאָמַר קְרָא (דברים יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל בְּכָל מָקוֹם שָׁאַתָּה רוֹאֶה. אִימָא בְּכָל מָקוֹם שָׁאַתָּה רוֹאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה אֲבָל אַתָּה זוֹבֵחַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה. אָמַר רִבִּי יַנַּאי אָמַר קְרָא שָׁם תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה. רִבִּי אַבְדִּימִי בַּר חָסָא אָמַר אָמַר קְרָא (יהושע טז) וְלוֹ תַאֲנַת שִׁילֹה מָקוֹם שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ מִתְאַנֵּחַ עָלָיו עַל אֲכִילַת קָדָשִׁים שֶׁלּוֹ. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר אָמַר קְרָא בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן. עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִיזוֹן וְלֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ תִּזְכֶּה וְתֹאכַל כִּמְלֹא עֵינָיו. רִבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא אָמַר (דברים לג) וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה עַיִן שֶׁלֹא רָצְתָה לֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ תִּזְכֶּה וְתֹאכַל בֵּין הַשְּׂנוּאִין. תָּנָא רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ רוֹאֶה כּוּלוֹ וְלֹא הַמַּפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים לְרִבִּי אֶלְעָזָר אַסְבְּרָא לָךְ כְּגוֹן בֵּי כְנִישְׁתָּא דְמָעוֹן. אָמַר רַב פַּפָּא רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ לֹא רוֹאֶה כּוּלוֹ אֶלָּא רוֹאֶה מִקְצָתוֹ. בָּעֵי רַב פַּפָּא עוֹמֵד וְרוֹאֶה יוֹשֵׁב וְאֵינוֹ רוֹאֶה מָאי. בָּעֵי רִבִּי יִרְמְיָה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי הַנַּחַל וְרוֹאֶה בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְאֵינוֹ רוֹאֶה מָאי תֵּיקוּ:
§ The mishna teaches that during the period of Shiloh, offerings of the most sacred order were eaten within the curtains, and offerings of lesser sanctity and second tithe were eaten in any place that overlooks Shiloh. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Oshaya said: As in the context of the prohibition against sacrificing outside the Tabernacle, the verse states: “Take heed to yourself that you do not offer your burnt offerings in every place that you see” (Deuteronomy 12:13), from which it may be inferred: You may not offer up in every place that you see, but you may eat the offerings in every place that you see.
The Gemara challenges: Say instead the following inference: You may not offer up offerings upon an altar in every place that you see, but you may slaughter offerings in every place that you see. It would therefore be permitted to slaughter offerings in any place that overlooks Shiloh.
Rabbi Yannai said that the subsequent verse states: “But in the place that the Lord shall choose in one of your tribes, there you shall offer your burnt offerings, and there you shall do all that I command you” (Deuteronomy 12:14). This verse teaches that all of the sacrificial service is performed in the place that the offering is burned, and only the consumption of offerings of lesser sanctity is permitted in any place that overlooks Shiloh.
Rabbi Avdimi bar Ḥasa said that when describing the boundaries of the portions of Eretz Yisrael of the children of Joseph, wherein Shiloh was located, the verse states:
“And the border turned about eastward to Taanath Shiloh” (Joshua 16:6), a place adjacent to Shiloh. Why did it bear the name of Taanath Shiloh? It is because it was the place from which whoever saw the Tabernacle in Shiloh after its destruction would moan [mitane’aḥ] for it with regard to the consumption of sacrificial animals from offerings of lesser sanctity that had been previously permitted there, but was now no longer permitted.
Rabbi Abbahu says that a different biblical allusion may be found in what the verse states in the context of Jacob’s blessing to Joseph: “Joseph is a fruitful vine, a fruitful vine by a fountain [ayin]” (Genesis 49:22). The Gemara interprets the word fountain homiletically: An eye [ayin] that did not wish to partake or derive benefit from something that was not his, i.e., the wife of Potiphar, shall merit to have offerings of lesser sanctity consumed in Shiloh, in Joseph’s portion of Eretz Yisrael, to the fullest extent of its eyes, i.e., from wherever Shiloh can be seen.
Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says that another allusion may be found in the context of Moses’ blessing to Joseph: “And the good will of Him Who dwelt in the bush [seneh]” (Deuteronomy 33:16). The Gemara interprets the word “seneh” homiletically: An eye that did not wish to derive benefit from something that was not his shall merit to have offerings of lesser sanctity consumed among the haters [senu’in]. In other words, offerings of lesser sanctity may be consumed in any place that overlooks Shiloh, even in the portions of the other tribes, who are described by the Torah as hating Joseph (see Genesis, chapter 37).
§ With regard to the halakha that during the period of Shiloh offerings of lesser sanctity could be eaten in any place that overlooks Shiloh, it was taught: The term: Overlooks, that was stated in the mishna, means that one sees it in its entirety, and there is nothing that obstructs between the seer and the surrounding area. Rabbi Shimon ben Elyakum said to Rabbi Elazar: I shall explain this type of seeing to you: For example, the synagogue of Maon, which was adjacent to the city of Tiberias, and from where Tiberias could be seen. Rav Pappa said that the term: Overlooks, that was stated does not mean that one must see the Tabernacle in Shiloh in its entirety, but rather even if one sees it partially, offerings of lesser sanctity may be consumed there.
With regard to the definition of overlooking, Rav Pappa raises a dilemma: If one is in a place where he stands and sees Shiloh, but if he sits he does not see Shiloh, what is the halakha? Is this considered overlooking? Likewise, Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If one is in a place where he can stand upon the bank of the stream and see Shiloh, but if he is in the stream he does not see Shiloh, what is the halakha? No resolution is found for either of these questions, and the Gemara concludes: These dilemmas shall stand unresolved.
זוהר
דָבָר אַחֵר, יִשָּׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם רוֹבֵץ וְגוֹ' פָּתַח וְאָמַר (תהלים כ''ז) לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְיָ מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד כַּמָּה חֲבִיבִין אִנּוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְתָא כַּמָּה חֲבִיבִין אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לָא דָּחִיל מִפִּגְעֵי עָלְמָא נָטִיר הוּא לְעֵילָא נָטִיר הוּא לְתַתָּא וְלָא עוֹד אֶלָא דְּכָפִית לְכָל פְּגִיעֵי דְּעָלְמָא וְאָחִית לוֹן לְעוּמְקֵי דִּתְהוֹמָא רַבָּא, תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא פִּתְחִין סְתִימִין וְכַלְבֵּי וְחַמְרֵי שַׁרְיָן וְשָׁטָאן בְּעָלְמָא וְאִתְיְהִיבָת רְשׁוּ לְחַבְּלָא וְכָל בְּנֵי עָלְמָא נַיְמֵי בְּעַרְסַיְהוּ וְנִשְׁמָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא סָלְקִין לְאִתְעַנְּגָא לְעֵילָא כַּד אִתְעָר רוּחַ צָפוֹן וְאִתְפְּלִיג לֵילְיָא אִתְעֲרוּתָא קַדִּישָׁא אִתְעָר בְּעָלְמָא וְאִתְמָר בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נַשׁ דְּאִיהוּ קָאִים בְּהַהִיא שַׁעְתָּא וְאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא כֵּיוָן דְּאִיהוּ פָּתַח בְּאוֹרַיְתָא כָּל אִנּוּן זִינִין בִּישִׁין אָעִיל לוֹן בְּנוּקְבֵי דִּתְהוֹמָא רַבָּה וְכָפִית לֵיהּ לַחֲמוֹר וְנָחִית בְּטַפְסְרֵי דִּתְחוֹת עֲפָרָא דְּזוּהֲמֵי קִסְרָא, בְּגִנֵּי כָּךְ יִשָּׂשׂכָר דְּאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ בְּאוֹרַיְתָא כָּפִית לֵיהּ לַחֲמוֹר וְנָחִית לֵיהּ מַה הוּא גָּרֶם הַמַּעֲלוֹת דְּאִיהוּ סָלִיק לְנַזְּקָא עָלְמָא וְשַׁוִּי מָדוֹרֵיהּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם בֵּין זוּהֲמֵי דְּטַפְסְרֵי דַּעֲפָרָא, תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד, וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל לְמִסְבָּל עוּלָא דְּאוֹרַיְתָא וּלְדַבְּקָא בָּהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי, וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד לְמֶהֱוֵי פְּלָח לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְדַבָּקָא בֵּיהּ וְלַאֲתָּשָׁא גַּרְמֵיהּ בֵּיהּ:
דָּבָר אַחֵר, יִשָׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם וְגוֹ': פָּתַח וְאָמַר, (תהלים כ''ז) לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא וְגוֹ'. כַּמָּה חֲבִיבִים הֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה, כַּמָּה חֲבִיבִים הֵם אוֹתָם שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֵינוֹ מְפַחֵד מִמַּזִּיקֵי הָעוֹלָם, נִשְׁמָר הוּא לְמַעְלָה נִשְׁמָר הוּא לְמַטָּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּכְנִיעַ כָּל הַמַּזִּיקִים שֶׁבָּעוֹלָם וּמוֹרִידֵם לְעִמְקֵי תְּהוֹם רַבָּא. בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַלַּיְלָה, הַפְּתָחִים שֶׁל מַעְלָה נִסְתָּמִים, וּכְלָבִים וַחֲמוֹרִים שׁוֹרִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם, וְנִתָּן רְשׁוּת לַמַּזִּיקִים לְהַשְׁחִית, וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם יְשֵׁנִים בְּמִטּוֹתֵיהֶם, וְנִשְׁמוֹת הַצַדִּיקִים עוֹלוֹת וּמִתְעַנְּגוֹת לְמַעְלָה. כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר רוּחַ צָפוֹן, וְנֶחֱלָק הַלַּיְלָה, הִתְעוֹרְרוּת קְדֻשָּׁה מִתְעוֹרֶרֶת בָּעוֹלָם, וְנִתְבָּאֵר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם שֶׁקָּם מִמִּטָּתוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ בַּתּוֹרָה, כָּל אֵלּוּ מִינֵי מַזִּיקִים הָרָעִים, מַכְנִיס אוֹתָם בְּנִקְבֵי תְּהוֹם הַגָּדוֹל, וּמַכְנִיעַ קְלִפַּת הַחֲמוֹר וּמוֹרִיד אוֹתוֹ בַּבְּקִיעִים שֶׁמִּתַּחַת הֶעָפָר, בְּזֹהַם הַפְּסֹלֶת וְהַזֶּבֶל הַמְקֵבָּץ שָׁם. מִשּׁוּם זֶה, יִשָׂשׂכָר שֶׁהָיָה עִסְקוֹ בַּתּוֹרָה, הִכְנִיעַ אֶת קְלִפַּת הַחֲמוֹר, וְהוֹרִידוֹ. (וּמַה שֶּׁהָיָה הַחֲמוֹר), מִגָּרֶם הַמַּעֲלוֹת, (דְּהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, חֲמוֹר גָּרֶם), שֶׁהָיָה עוֹלֶה לְהַזִּיק הָעוֹלָם, הִנֵּה עַתָּה, הֵשִׂים מָדוֹרוֹ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, בֵּין הַזֹּהֲמוֹת שֶׁל בְּקִיעֵי הֶעָפָר. בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב וַיַּרְא מְנוּחָה וְגוֹ': וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, הַיְנוּ לִסְבֹּל עֹל תּוֹרָה, וּלְהִדָּבֵק בָּהּ יָמִים וְלֵילוֹת. וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד, הַיְנוּ לִהְיוֹת עוֹבֵד אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְהִדָּבֵק בּוֹ, וּלְהַחֲלִישׁ אֶת עַצְמוֹ בָּהּ.
הלכה פסוקה
א. כָּל מִי שֶׁנִּיחַם עַל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה וְתוֹהֶא עַל הַזָּכִיּוֹת וְאָמַר בְּלִבּוֹ וּמַה הוֹעַלְתִּי בַּעֲשִׂיָּיתָן הַלְוַאי לֹא עָשִׂיתִי אוֹתָן הֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת כּוּלָן וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם זְכוּת בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל יח) צִדְקַת הַצַדִּיק לֹא תַּצִילֶנּוּ בְּיוֹם רִשְׁעוֹ אֵין זֶה אֶלָּא בְתוֹהֶא עַל הָרִאשּׁוֹנוֹת:
ב. וּכְשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין זָכִיּוֹת אָדָם וַעֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זָכִיּוֹתָיו בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק נֶחְתָּם לְחַיִּים מִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע נֶחְתָּם לְמִיתָה וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין אוֹתוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים אִם עָשָׂה תְשׁוּבָה נֶחְתָּם לְחַיִּים וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה:
ג. אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְזֵירַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בָּהּ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְּנִרְדָּמִין הָקִיצוּ מִתַּרְדְּמַתְכֶם וְחִפְּשׂוּ בְמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם לְהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִיל הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזוֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה:
One who renounces his observance of the commandments, and recants his virtues, saying in his heart: "In what have I advanced by observing these, fain would I not have observed them"!, he, indeed, lost the virtues of all of them, and by no virtue in the world should he be remembered, even as it is said". The righteousness of the righteous shall not deliver him in the day of his transgression" (Ezek. 312); on no other can this be said than on him who recants his first virtues. And, even as man's virtues and vices are weighed at the time of his death so are the vices and virtues of each and every one who cometh on this earth weighed on the holy time of Rosh ha-Shanah. He who is found righteous is sealed for life; he who is found wicked is sealed for death, and the midiocre is suspended till the Day of Atonement, if he did repent he is sealed for life, if not he is sealed for death.4Ibid. 40b; Rosh ha-Shanah, 16b. C.
Notwithstanding that the blowing of the ram's horn trumpet on Rosh ha-Shanah is a Scriptural statute, its blast is symbolic, as if saying: "Ye that sleep, bestir yourselves from your sleep, and ye slumbering, emerge from your slumber, examine your conduct, turn in repentance, and remember your Creator! They that forget the truth because of the vanities of the times, who err all of their years by pursuing vanity and idleness, which are of neither benefit nor of salvation, care for your souls, improve your ways and your tendencies, let each one of you abandon his evil path and his thought which is not pure! It is, therefore, necessary for every man to behold himself throughout the whole year in a light of being evenly balanced between innocence and guilt, and look upon the entire world as if evenly balanced between innocence and guilt; thus, if he commit one sin, he will overbalance himself and the whole world to the side of guilt, and be a cause of its destruction; but if he perform one duty, behold, he will overbalance himself and the whole world to the side of virtue, and bring about his own and their salvation and escape, even as it is said: "But the righteous is an everlasting foundation" (Prov. 10. 25), it is he, by whose righteousness he overbalanced the whole world to virtue and saved it. And, because of this matter, it became the custom of the whole house of Israel to excel in alms-giving, in good conduct and in the performance of duties during the intervening days of Rosh ha-Shanah and Yom ha-Kippurim above what they do during the whole year. It also became a universal custom to rise early during those ten days, to deliver in the synagogues prayers of supplication and ardor till the dawn of the day.5Kiddushin, 39b–40a. C.
מוסר
ספר דברים שבקדושה סי' ב'
א. אָמַר רַב הוּנָא סָבָא כְּתִיב (תהלים עח) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים בִּקְדוּשָׁה וּבִנְקִיּוּת אַף יִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים כֵּן בִּקְדוּשָׁה וּבִנְקִיּוּת דִּכְתִיב (ויקרא כ) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם אֵלּוּ מַיִם רִאשׁוֹנִים וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים אֵלּוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם זוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְכָל הָאוֹכֵל בִּקְדוּשָׁה וּנְקִיּוּת דּוֹמֶה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: ב. תַּכְלִית הַסְּעוּדָה שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְזַמֵּן בִּשְׁלשָׁה עִם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁהוּא מִצְוָה רַבָּה מְקוּדֶשֶׁת אֵצֶל הַמַּלְאָכִים וְזֶהוּ (בראשית יח) כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְכֶם כִּי עַל כֵּן תָּכִינוּ לִסְעוֹד אֶצְלִי: ג. בִּרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאוֹרַיְיתָא הֶחֱמִירוּ לְאוֹמְרָה מְיוֹשֵׁב וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁהוּא מְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שֶׁנָּתַן לוֹ לֶאֱכוֹל וּרְעָדָה יִלְבַּשׁ לְכַוֵּין כָּרָאוּי אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא: