תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
לז (ז) וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃
וְהָא אֲנַחְנָא מְאַסְּרִין אֱסָרָן בְּגוֹ חַקְלָא וְהָא קָמַת אֱסַרְתִּי וְאַף אִזְדְּקָפַת וְהָא מִסְתַּחֲרָן אֱסָרָתְכוֹן וְסָגְדָן לֶאֱסַרְתִּי:
(ח) וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃
וַאֲמָרוּ לֵיהּ אֲחוֹהִי הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עָלָנָא אוֹ שׁוּלְטָן אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בָּנָא וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵיהּ עַל חֶלְמוֹהִי וְעַל פִּתְגָּמוֹהִי:
(ט) וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃
וַחֲלַם עוֹד חֶלְמָא אָחֲרָנָא וְאִשְׁתָּעֵי יָתֵיהּ לַאֲחוֹהִי וַאֲמַר הָא חֲלֵמִית חֶלְמָא עוֹד וְהָא שִׁמְשָׁא וְסִהֲרָא וְחַד עֲשַׂר כּוֹכְבַיָּא סָגְדָן לִי:
(י) וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃
וְאִשְׁתָּעֵי לַאֲבוּהִי וְלַאֲחוֹהִי וּנְזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵיהּ מָה חֶלְמָא הָדֵין דִּי חֲלֵמְתָּא הֲמֵיתָא נֵיתֵי אֲנָא וְאִמָּךְ וְאַחָיךְ לְמִסְגֻּד לָךְ עַל אַרְעָא:
37 (7) for, behold, we were binding sheaves in the field, and, lo, my sheaf arose, and also stood upright; and, behold, your sheaves stood round about, and bowed down to my sheaf.
(8) And his brethren said to him, Shalt thou indeed reign over us? or shalt thou indeed have dominion over us? And they hated him yet the more for his dreams, and for his words.
(9) And he dreamed yet another dream, and told it his brethren, and said, Behold, I have again dreamed a dream; and, behold, the sun and the moon and the eleven stars bowed down to me.
(10) And he told it to his father, and to his brothers: and his father rebuked him, and said to him, What is this dream that thou hast dreamed? Shall I and thy mother and thy brothers indeed come to bow down ourselves to thee to the earth?
נביאים
ב (יב) וַתַּשְׁק֥וּ אֶת־הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל־הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּבְאֽוּ׃
וְאַטְעִיתוּן יַת מַלְפֵיכוֹן בְּחַמְרָא וְעַל נְבִיַיָא פַּקֵידְתּוּן לְמֵימַר לָא תִתְנַבּוּן נְבוּאָה:
(יג) הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י מֵעִ֖יק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר תָּעִיק֙ הָֽעֲגָלָ֔ה הַֽמְלֵאָ֥ה לָ֖הּ עָמִֽיר׃
הָא אֲנָא מַיְתֵי עֲלֵיכוֹן עָקָא וּמָעִיק לְכוֹן בְּאַתְרְכוֹן כְּמָא דְעַיְקָא עֶגְלָתָא דִטְעִינָא עֲמִירָא:
(יד) וְאָבַ֤ד מָנוֹס֙ מִקָּ֔ל וְחָזָ֖ק לֹא־יְאַמֵּ֣ץ כֹּח֑וֹ וְגִבּ֖וֹר לֹא־יְמַלֵּ֥ט נַפְשֽׁוֹ׃
וְיֵבַד בֵּית עֵיקוּקֵי מִדְקַלִיל וּדְתַקִיף לָא יַחֲסִין חֵילֵיהּ וְגִבַּר לָא יְשֵׁיזֵיב נַפְשֵׁיהּ:
(טו) וְתֹפֵ֤שׂ הַקֶּ֙שֶׁת֙ לֹ֣א יַעֲמֹ֔ד וְקַ֥ל בְּרַגְלָ֖יו לֹ֣א יְמַלֵּ֑ט וְרֹכֵ֣ב הַסּ֔וּס לֹ֥א יְמַלֵּ֖ט נַפְשֽׁוֹ׃
וַאֲחִיד קַשְׁתָּא לָא יְקוּם וּדְקַלִיל בְּרִגְלֵיה לָא יִשְׁתֵּיזֵיב וּרְכִיב סוּסַיָא לָא יְשֵׁיזֵיב נַפְשֵׁיהּ:
2 (12) But you gave the Nezirim wine to drink; and commanded the prophets, saying, Prophesy not.
(13) Behold, I will press you down in your place, as a cart presses down that is full of sheaves.
(14) So the flight shall perish from the swift, and the strong shall not retain his force, nor shall the mighty man deliver himself:
(15) nor shall he who handles the bow stand; and he who is swift of foot shall not deliver himself: nor shall he who rides the horse deliver himself.
כתובים
ח (יג) יִ֥רְאַ֣ת יְהֹוָה֮ שְֽׂנֹ֫את־רָ֥ע גֵּ֘אָ֤ה וְגָא֨וֹן ׀ וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי׃
דְחַלְתָּא דַיְיָ סָנְיָא בִישְׁתָּא גֵאוּתָא וְרָמוּתָא וְאָרְחָא בִישְׁתָּא וּפוּמָא הֲפִיכָא סָנְיָא אֲנָא:
(יד) לִֽי־עֵ֭צָה וְתוּשִׁיָּ֑ה אֲנִ֥י בִ֝ינָ֗ה לִ֣י גְבוּרָֽה׃
דִי לִי הִיא תַרְעִיתָא וּמִלְכָּנָא וּבְיוּנָא וְגִבָּרוּתָא:
(טו) בִּ֭י מְלָכִ֣ים יִמְלֹ֑כוּ וְ֝רֹזְנִ֗ים יְחֹ֣קְקוּ צֶֽדֶק׃
מְטוּל אֲנָא מַלְכֵי מִלְכִין וְשַׁלִיטֵי אֲנָא מָשְׁחָא בְצִדְקוּתָא:
(טז) בִּ֭י שָׂרִ֣ים יָשֹׂ֑רוּ וּ֝נְדִיבִ֗ים כׇּל־שֹׁ֥פְטֵי צֶֽדֶק׃
מְטוּל אֲנָא רַבְרְבָנֵי מִתְרַבְרְבִין וְסַרְכֵי כֻּלְהוֹן דַיָנֵי דִתְרִיצוּתָא:
8 (13) The fear of the Lord is to hate evil: pride, and arrogancy, and the evil way, and the sly mouth I hate.
(14) Counsel is mine, and sound wisdom: I am understanding; I have strength.
(15) By me kings reign, and princes decree justice.
(16) By me princes rule, and nobles, even all the judges of the earth.
משנה
א. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִנַּיִן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא מְּטַמְּאָה בְמַשָּׂא כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל) תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא:
ב. מִנַּיִן לִסְפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה בְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, זַרְעָהּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא זֵרוּעֶיהָ:
ג. מִנַּיִן לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהִיא טְמֵאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט) הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים. מִנַּיִן שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:
ד. מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כַשְּׁתִיָּה בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט) וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו:
ה. הַמּוֹצִיא עֵצִים, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. תְּבָלִין, כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִפֵּי אֱגוֹזִים, קְלִפֵּי רִמּוֹנִים, אִסְטִיס וּפוּאָה, כְּדֵי לִצְבֹּעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בַּסְּבָכָה. מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבֹרִית, קִמּוֹנְיָא וְאַשְׁלָג, כְּדֵי לְכַבֵּס בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בַּסְּבָכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְהַעֲבִיר עַל הַכָּתֶם:
ו. פִּלְפֶּלֶת, כָּל שֶׁהוּא. וְעִטְרָן, כָּל שֶׁהוּא. מִינֵי בְשָׂמִים וּמִינֵי מַתָּכוֹת, כָּל שֶׁהֵן. מֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וּמֵעֲפַר הַמִּזְבֵּחַ, מֶקֶק סְפָרִים וּמֶקֶק מִטְפְּחוֹתֵיהֶם, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְגָנְזָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא מִמְּשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם:
ז. הַמּוֹצִיא קֻפַּת הָרוֹכְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. זֵרְעוֹנֵי גִנָּה, פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה. זֶרַע קִשּׁוּאִין, שְׁנַיִם. זֶרַע דְּלוּעִין, שְׁנַיִם. זֶרַע פּוֹל הַמִּצְרִי, שְׁנַיִם. חָגָב חַי טָהוֹר, כָּל שֶׁהוּא. מֵת, כַּגְּרוֹגֶרֶת. צִפֹּרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לְקָטָן לִשְׂחֹק בּוֹ:
1. Rabbi Akiva said: From where is it derived that idolatry, e.g., a statue of a deity, transmits impurity imparted by carrying even when the person who carries it does not come into contact with it, just as a menstruating woman does? As it is stated: “And you will defile the silver overlays of your statues, and the golden plating of your idols, you will cast them away as you would a menstruating woman [dava], you will tell it, get out” (Isaiah 30:22). Just as a menstruating woman transmits impurity imparted by carrying, so too, idolatry transmits impurity imparted by carrying.
2. This is another mishna that digresses from the central topic of this tractate. It, too, is based on an allusion from the Bible. From where is it derived that the ship is ritually pure, in the sense that it cannot become impure? As it is stated: “The way of a ship in the midst of the sea” (Proverbs 30:19). The mishna continues to discuss an additional halakha based on a biblical allusion. From where is it derived that in a garden bed that is six by six handbreadths, that one may plant five different types of seeds in it? He may do so without violating the prohibition of sowing a mixture of diverse kinds of seeds in the following manner. One sows four types of plants on each of the four sides of the garden bed and one in the middle. There is an allusion to this in the text, as it is stated: “For as the earth brings forth its growth, and as a garden causes its seeds to grow, so will the Lord God cause justice and praise to spring forth before all the nations” (Isaiah 61:11). Its seed, in the singular, is not stated; rather, its seeds, written in the plural. Apparently, it is possible that several seeds may be planted in a small garden.
3. The mishna continues to cite a series of unrelated halakhot based upon biblical allusions. From where is it derived that a woman who discharges semen even on the third day after relations is ritually impure, just like one who touches semen (see Leviticus 15:17)? Because the semen remains fit for insemination, it can transmit impurity, as it is stated prior to the revelation at Sinai: “And he said to the people, prepare yourselves for three days, do not approach a woman” (Exodus 19:15). This three-day separation period ensured that even a woman who discharged semen would be pure. The mishna cites another halakha based on a biblical allusion: From where is it derived that one may wash the circumcision on the third day, meaning the third day after the circumcision, even if it occurs on Shabbat? As it is stated: “And it came to pass on the third day when they were in pain” (Genesis 34:25). The pain of circumcision lasts at least three days, and as long as the child is in pain he is considered to be in danger. The mishna cites another halakha with an allusion in the Bible: From where is it derived that one ties a scarlet strip of wool to the head of the scapegoat that is dispatched to Azazel? As it is stated: “If your sins be like scarlet, they will become white like snow” (Isaiah 1:18). Since the goat is offered to atone for sins, red wool is tied to its horns.
4. The mishna cites another allusion. From where is it derived that smearing oil on one’s body is like drinking and is similarly prohibited on Yom Kippur? Although there is no proof for this, there is an allusion to it, as it is stated: “And it comes into his inward parts like water and like oil into his bones” (Psalms 109:18). The verse appears to equate smearing oil on one’s body with drinking water.
5. After an extended digression for a discussion of matters unrelated to the halakhot of Shabbat, this mishna resumes treatment of the halakhot of carrying from domain to domain on Shabbat. One who carries out wood on Shabbat is liable for a measure equivalent to the amount of wood necessary to cook an easily cooked egg. The measure that determines liability for carrying out spices is equivalent to that which is used to season an easily cooked egg. And all types of spices join together with one another to constitute the measure for liability. The measure that determines liability for carrying out nutshells, pomegranate peels, safflower, and madder, which are used to produce dyes, is equivalent to the amount that is used to dye a small garment placed atop a woman’s hairnet. The measure that determines liability for carrying out urine, natron, and borit, cimolian earth [Kimoleya], and potash, all of which are abrasive materials used for laundry, is equivalent to the amount that is used to launder a small garment placed atop a woman’s hairnet. And Rabbi Yehuda says: The measure that determines liability for these materials is equivalent to that which is used to remove a stain.
6. The measure that determines liability for carrying out pepper on Shabbat is any amount. Similarly, the measure that determines liability for carrying out tar is any amount. The measure that determines liability for carrying out various kinds of perfumes and various kinds of metals is any amount. The measure that determines liability for carrying out stones of the altar or earth of the altar, sacred scrolls or their coverings that became tattered due to an insect called mekek that destroys scrolls, and mekek that destroys their coverings, is any amount. That is because people store them in order to bury them, due to their sanctity, and accord significance to even a small measure of those items. Rabbi Yehuda says: Even one who carries out accessories of idolatry on Shabbat is liable for carrying out any amount, as it is stated: “And there shall cleave nothing of the proscribed items to your hand” (Deuteronomy 13:18). Since even the smallest amount is prohibited and must be burned, any amount is significant.
7. One who carries out a merchant’s basket, even if there are many types of spices and jewelry in it, is obligated to bring only one sin-offering, because he performed only one act of carrying out. The measure that determines liability for carrying out garden seeds on Shabbat is less than a fig-bulk. Rabbi Yehuda ben Beteira says: The measure for liability is five seeds. The measure that determines liability for carrying out cucumber seeds is two seeds because they are large and conspicuous. The measure that determines liability for carrying out squash seeds is two seeds. The measure that determines liability for carrying out seeds of Egyptian beans is two. The measure that determines liability for carrying out a live kosher locust is any amount. For carrying out a dead kosher locust, which is edible, it is the same as any other food, a fig-bulk. The measure that determines liability for carrying out the locust called tzipporet keramim, whether dead or alive, is any amount; this is because one stores them for medicinal purposes or as a talisman, which renders even a small quantity significant. Rabbi Yehuda says: Even one who carries out a live non-kosher locust is liable for carrying out any amount, because people store locusts for a child who wants to play with it.
גמרא
כַּשָׁנִים (ישעי' א') כַּשָּׁנִי מִבָּעֵי לֵיהּ אָמַר רִבִּי יִצְחָק אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אִם יִהְיוּ חַטָּאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁסְדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. דָּרַשׁ רָבָא מָאי דִּכְתִיב (שם) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' לְכוּ נָא בּוֹאוּ נָא מִבָּעֵי לֵיהּ. יֹאמַר ה' אָמַר ה' מִבָּעֵי לֵיהּ. לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵצֶל מִי נֵלֵךְ אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ יָדוֹעַ תֵּדַע וְלֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ. אֵצֶל יִצְחָק שֶׁבֵּירַךְ אֶת עֵשָׂו וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ. אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְגוֹ' וְלֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ. אֵצֶל מִי נֵלֵךְ עַכְשָׁיו יֹאמַר ה' אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן מָאי דִּכְתִיב (ישעי' ס''ג) כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ לְעָתִיד לָבֹא אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אוֹמֵר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִמָּחוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ. אוֹמֵר אִימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידוּל בָּנִים אֶפְשַׁר דְּבָעֵי רַחְמֵי עֲלַיְיהוּ אוֹמֵר לוֹ בָּנֶיךָ חָטְאוּ אוֹמֵר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִמָּחוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לֹא בְסָבֵי טַעְמָא וְלֹא בְּדַרְדְּקֵי עֵצָה אוֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי אוֹמֵר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע קָרָאתָ לָהֶם בְּנִי בְּכוֹרִי עַכְשָּׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ. וְעוֹד כַּמָּה חָטְאוּ כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִים דְּלָא עַנְשֶׁת עֲלַיְיהוּ פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין דַּל חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִין דְּלֵילְוָותָא פָּשׁוּ לְהוּ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִין דַּל תַּרְתֵּי סָרֵי וּפַלְגָּא דִּצְלוּיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא. פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סָרֵי וּפַלְגָּא אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כֻּלָּם מוּטָב וְאִם לָאוּ פַּלְגָּא עָלַי וּפַלְגָּא עֲלָךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָם עָלַי הָא קְרִיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ פָּתְחוּ וְאָמְרוּ כִּי אַתָּה אָבִינוּ. אוֹמֵר לָהֶם יִצְחָק עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַחֲוִי לְהוּ יִצְחָק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינַיְיהוּ. מִיָּד נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים אַתָּה ה' אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ:
We learned in the mishna: From where is it derived that one ties a scarlet strip of wool to the scapegoat? As it says: “If your sins be like scarlet [kashanim], they will become white like snow” (Isaiah 1:18). The Gemara wonders at this: Why does the verse use the plural form: Kashanim? It should have used the singular form: Kashani. Rabbi Yitzḥak said that the Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: Even if your sins are as numerous as those years [kashanim] that have proceeded continuously from the six days of Creation until now, they will become white like snow. Rava taught: What is the meaning of that which is written: “Go please and let us reason together, the Lord will say” (Isaiah 1:18)? Why does the verse say: Go please? It should have said: Come please. And why does the verse say: The Lord will say? The prophet’s message is based on something that God already said. Therefore, the verse should have said: God said. Rather, the explanation of this verse is that in the future that will surely come, the Holy One, Blessed be He, will say to the Jewish people: Go please to your Patriarchs, and they will rebuke you.
And the Jewish people will say before Him: Master of the Universe, to whom shall we go? Shall we go to Abraham, to whom You said: “Know certainly that your seed shall be a stranger in a land that is not theirs, and shall serve them; and they shall afflict them four hundred years” (Genesis 15:13), and he did not ask for mercy on our behalf? Or perhaps we should go to Isaac, who blessed Esau and said: “And it shall come to pass when you shall break loose, that you shall shake his yoke from off your neck” (Genesis 27:40), and he did not ask for mercy on our behalf. Or perhaps we should go to Jacob, to whom You said: “I will go down to Egypt with you” (Genesis 46:4), and he did not ask for mercy on our behalf. And if so, to whom shall we go? Shall we go to our Patriarchs, who do not have mercy on us? Rather, now God Himself says what punishment we deserve. The Holy One, Blessed be He, said to them: Since you made yourselves dependent on Me, “If your sins be like scarlet, they will become white like snow.”
Apropos the Jewish people assessing their forefathers, the Gemara cites a related teaching. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: What is the meaning of that which is written: “For You are our Father; for Abraham knows us not, and Israel does not acknowledge us; You, Lord, are our Father, our Redeemer, everlasting is Your name” (Isaiah 63:16). In the future that will surely come, the Holy One, Blessed be He, will say to Abraham: Your children have sinned against Me. Abraham will say before Him: Master of the Universe, if so, let them be eradicated to sanctify Your name. God said: I will say it to Jacob. Since he experienced the pain of raising children, perhaps he will ask for mercy on their behalf. He said to Jacob: Your children have sinned. Jacob said before Him: Master of the Universe, if so, let them be eradicated to sanctify Your name. The Holy One, Blessed be He, said: There is no reason in elders and no wisdom in youth. Neither Abraham nor Jacob knew how to respond properly. He said to Isaac: Your children have sinned against Me. Isaac said before Him: Master of the Universe, are they my children and not Your children? At Sinai, when they accorded precedence to “We will do” over “We will listen” before You, didn’t You call them, “My son, My firstborn son Israel” (Exodus 4:22)? Now that they have sinned, are they my children and not Your children?
And furthermore, how much did they actually sin? How long is a person’s life? Seventy years. Subtract the first twenty years of his life. One is not punished for sins committed then, as in heavenly matters, a person is only punished from age twenty. Fifty years remain for them. Subtract twenty-five years of nights, and twenty-five years remain for them. Subtract twelve and a half years during which one prays and eats and uses the bathroom, and twelve and a half years remain for them. If You can endure them all and forgive the sins committed during those years, excellent. And if not, half of the sins are upon me to bear and half upon You. And if You say that all of them, the sins of all twelve and a half years that remain, are upon me, I sacrificed my soul before You and You should forgive them due to my merit. The Jewish people began to say to Isaac: You are our father. Only Isaac defended the Jewish people as a father would and displayed compassion toward his children. Isaac said to them: Before you praise me, praise the Holy One, Blessed be He. And Isaac points to the Holy One, Blessed be He, before their eyes. Immediately they lifted their eyes to the heavens and say: “You, Lord, are our Father, our Redeemer, everlasting is Your name.”
זוהר
וַיִּקָחֻהוּ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ הַבּוֹרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם, רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י''ט) תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (מַאן דְּבָטִיל מִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא כְּאִלּוּ חָרִיב עָלְמָא שְׁלִים), כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתַא לֶהֱוֵי לֵיהּ חַיִּים בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי וְזָכֵי בִּתְרֵין עָלְמִין וַאֲפִלּוּ מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא וְלָא יִשְׁתַּדַּל בָּהּ לִשְׁמָהּ כִּדְקָא יָאוּת זָכֵי לַאֲגַר טָב בְּעָלְמָא דֵּין וְלָא דַּיְּנִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, וְתָא חֲזֵי כְּתִיב (משלי ג') אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד, אֹרֶךְ יָמִים בְּהַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לִשְׁמָהּ דְּאִית לֵיהּ אֹרֶךְ יָמִים בְּהַהוּא עָלְמָא דְּבֵיהּ אוֹרְכָא דְּיוֹמִין וְאִנּוּן יוֹמִין אִנּוּן יוֹמִין וַדַּאי, תַּמָּן אִיהוּ רוּחַצְנוּ דִּקְדֻשָּׁה דִּלְעֵילָא דְּאִתְרָחִיץ בַּר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא לְאִתְתַּקָּפָא בְּהַהוּא עָלְמָא בִּשְׂמֹאלָה עוֹשֶׁר וְכָבוֹד אֲגַר טָב וְשַׁלְוָה אִית לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא וְכָל מַאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לִשְׁמָהּ כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא אוֹרַיְתָא אָזְלָא קַמֵּיהּ וְאַכְרָזַת קַמֵּיהּ וְאַגִּינָת עֲלֵיהּ דְּלָא יִקְרְבוּן בַּהֲדֵיהּ מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, כַּד שָׁכִיב גּוּפָא בְּקִבְרָא הִיא נָטְרָת לֵיהּ, כַּד נִשְׁמָתָא אָזְלָא לְאִסְתַּלָּקָא לְמֵיתָב לְאַתְרָהּ אִיהִי אָזְלָא קַמָהּ דְּהַהִיא נִשְׁמָתָא וְכַמָּה תַּרְעִין אִתְבָּרוּ מִקַּמָּהּ דְּאוֹרַיְתָא עַד דְּעָאלַת לְדוּכְתָּהּ וְקַיְּמָא עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ עַד דְּיִתְעָר בְּזִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתַיָּא דְּעָלְמָא וְאִיהִי מַלְפָא סָנֵגוֹרָא עֲלֵיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי ו') בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתְךָ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתְךָ כְּמָה דְּאִתְמָר, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁכִיב גּוּפָא בְּקִבְרָא דְּהָא כְּדֵין בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְדָן גּוּפָא בְּקִבְרָא וּכְדֵין אוֹרַיְתָא אַגִּינָת עֲלֵיהּ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ כְּמָה דְּאִתְמָר בְּזִמְנָא דְּיִתְעֲרוּן מֵתֵי עָלְמָא מִן עֲפָרָא, הִיא תְּשִׂיחֶךָ לְמֶהֱוֵי סָנֵגוֹרְיָא עֲלָךְ:
2. Whoever studies the Torah for its own sake will find that when he passes from the world, the Torah goes before him with proclamations and protects him from approaching accusers. When the body lays in the grave, it guards him and when the soul departs to ascend to its place [in the lower Garden of Eden] it precedes the soul. Many gates are thrown open before the Torah until it brings him to its place [in the Garden of Eden]. It stands by that person when the dead are resurrected, and speaks in his favor.
3. This is what is written, "When you walk, it shall lead you; when you lay down, it shall keep you and when you awake, it shall talk with you". (Proverbs 6:22). "When you walk, it shall lead you," refers to [the Torah that walks before one at the time he leaves the world]. "When you lay down, it shall keep you," refers to the interval when the body lays in the grave, for at that time the body is judged and sentenced and the Torah acts in its defense. "And when you awake, it shall talk with you," refers to the time at which the dead rise from the dust. "It shall talk with you" means it will speak in your defense.
וַיִּקָּחֻהוּ וְגוֹ' רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי אָדָם, לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, כִּי כָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יִהְיֶה לוֹ חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא זוֹכֶה בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל בָּהּ כָּרָאוּי, הוּא זוֹכֶה לְשָׂכָר טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵין דָּנִים אוֹתוֹ בְּעוֹלָם הָאֱמֶת. וּבֹא וּרְאֵה כָּתוּב (משלי ג') אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ וְגוֹ'. אֹרֶךְ יָמִים הוּא לְאוֹתוֹ הַמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ. שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֹרֶךְ יָמִים בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ אֲרִיכַת יָמִים, דְּהַיְנוּ בָּעוֹלָם הַנִּצְחִי. וְאֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁבּוֹ הֵמָּה יָמִים בְּוַדַּאי. שָׁם הוּא בִּטָּחוֹן הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָאָדָם בּוֹטֵחַ בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה כְּדֵי לִהְיוֹת מְאוּשָׁר בָּעוֹלָם הַהוּא הַנִּצְחִי. בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד: שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר טוֹב וְשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, בָּעֵת שֶׁנִּפְטָר מֵעוֹלָם הַזֶּה, הַתּוֹרָה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו, וּמַכְרֶזֶת לְפָנָיו, וּמַגֶּנֶת עָלָיו שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ אֵלָיו בַּעֲלֵי הַדִּין. כְּשֶׁהַגּוּף שׁוֹכֵב בַּקֶּבֶר הִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ. כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה הוֹלֶכֶת לְהִסְתַּלֵּק וְלָשׁוּב לִמְקוֹמָהּ, הִיא הוֹלֶכֶת לִפְנֵי הַנְּשָׁמָה, וְהַרְבֵּה שְׁעָרִים סְתוּמִים, נִשְׁבָּרִים מִלִּפְנֵי הַתּוֹרָה. עַד שֶׁמֵּבִיאָהּ אֶת הַנְּשָׁמָה לִמְקוֹמָהּ. וְהַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת עַל הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְעוֹרֵר לִתְחִיַּת הַמֵּתִים בַּזְּמָן שֶׁיָּקוּמוּ הַמֵּתִים שֶׁל הָעוֹלָם, וְהִיא מְלַמֶּדֶת זְכוּת עָלָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ו') בְּהִתְהַלֶּכְךְ תַּנְחֶה אוֹתְךְ, הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְעֵיל, שֶׁהַתּוֹרָה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו בְּעֵת הַפְּטִירָה, בְּשָׁכְבְּךְ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךְ, הוּא בְּשָׁעָה שֶׁהַגּוּף שׁוֹכֵב בַּקֶּבֶר, כִּי אָז בַּזְּמָן הַהוּא נִדּוֹן הַגּוּף בַּקֶּבֶר, וְהַתּוֹרָה מַגֶּנֶת עָלָיו. וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךְ, הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְעֵיל, שֶׁהוּא בַּזְּמָן שֶׁיָּקִיצוּ מֵתֵי הָעוֹלָם לִתְחִיָּה מִן הֶעָפָר. הִיא תְּשִׂיחֶךְ, לְלַמֵּד זְכוּת עָלֶיךְ.
הלכה פסוקה
א. כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶנּוּ בְחָכְמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹא לָמַד מִמֶּנוּ כְּלוּם:
ב. הָרַב הַמּוּבְהָק שֶׁרָצָה לִמְחוֹל עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְבָרִים הָאֵלוּ אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁמָחַל חַיָּיב הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ וַאֲפִילוּ בְּשָׁעָה שֶׁמָחַל:
ג. כְּשֵׁם שֶׁהַתַלְמִידִים חַיָּיבִין בִכְבוֹד הָרַב כָּךְ הָרַב צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים יְהִי כְבוֹד תַלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָךְ וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָהֵר בְּתַלְמִידָיו וּלְאוֹהֲבָם שֶׁהֵם הַבָּנִים הַמְּהַנִים לָעוֹלָם הַזֶה וּלָעוֹלָם הַבָּא:
Moreover, every disciple of the wise, of proper ideas does not speak in the presence of him who is greater than himself in wisdom, although he learned nothing at all from him.10Pir. Ab. 5. 10 C.
An accredited Rabbi who desires to forego all of these attentions pertaining to his honor, or one of them, either to all of his disciples or to one of them, the discretion is in his own power. Nevertheless, the disciple is obliged to adore him even at the very time when he foregoes all honor due to him.11Kiddushin, 32b. C.
Even as the students are obliged to honor the master, so is the master obliged to treat his disciples with deference and to draw them near himself. Thus said the sages: "Ever let the honor of thy disciple be dear unto thee even as thine own." (Pirke Abot, 4.15). And it is essential for a man to care for his disciples and to love them, for they are the sons who make life enjoyable, both, in this world and in the world to come.
מוסר
ספר חרדים דף ס"ז ע"ב
הַמְּאַכְסֵן הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ כַּמָּה מְכַבֵּד הַבַּיִת וּמַרְבִּיצוֹ וְהוֹאִיל וְלִבּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בֵּיתוֹ יִתְבָּרַךְ רָאוּי לְכַבְּדָן מִכָּל אָבָק וְעָפָר הִרְהוּרֵי עֲבֵירוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת בְּטֵילוֹת וּלְהַרְבִּיץ בְּמַיִם טְהוֹרִים מֵי שׁוֹשַׁנִּים הֵם דִמְעוֹת עֵינַיִם גַם לְרָחְצָן כְּדֶרֶךְ שֶׁרוֹחֲצִין הָרִצְפָּה לִפְנֵי הַמְּלָכִים וְיִמְנַע רֶגֶל זָר עָרֵל מְטוּנָף הוּא יֵצֶר הָרָע. כִּדְאִיתָא בְּזוֹהַר דְהַיְינוּ דִּכְתִיב (משלי כ''ה) הוֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ. שֶׁרַגְלְךָ הוּא הַיֵּצֶר הָרָע הַמְּרַגֵל הָאָרֶץ הַלֵזוּ רְצוֹנוֹ לוֹמַר הָאָדָם שֶׁהוּא מֵהָאֲדָמָה לְלוֹכְדָם רֵעֶךָ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְדִכְתִיב (משלי כ''ז) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב לָשׁוֹן חֶבְרָה שֶׁאֵינוֹ בּוֹדֵל מִמְּךָ כְּרֵעַ וְחָבֵר תָּמִיד לָךְ גַם בָּעֲנָוָה מִתְנַהֵג עִמָּךְ דְכָל מָקוֹם שֶׁמָּצִינוּ גְּדוּלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצִינוּ עַנְוְתָנוּתוֹ וּבְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם מֵאֵין כָּמוֹךָ אֲבָל בְּחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מַגְדִּילִים לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂהוּ כִּדְאִיתָא בַּזּוֹהַר וְעוֹד רֵעֲךָ לָשׁוֹן רָצוֹן וְרַעֲוָא שֶׁאוֹהַבְךָ בְּחִבָּה רַבָּה וְלָכֵן גַם אַתָּה אַל תַּעַזְבֵהוּ וְהוֹקַר וּמְנַע רֶגֶל שׂוֹנְאֲךָ הַמְּרַגֵּל בָּךְ וּמְבַקֵשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וּבֵית רֵעֲךָ הַיְינוּ לִבְּךָ וְנִשְׁמָתְךָ: