אָסָ֥ף הָרֹ֖אשׁ וּמִשְׁנֵ֣הוּ זְכַרְיָ֑ה יְעִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִֽיחִיאֵ֡ל וּמַתִּתְיָ֡ה וֶאֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָהוּ֩ וְעֹבֵ֨ד אֱדֹ֜ם וִֽיעִיאֵ֗ל בִּכְלֵ֤י נְבָלִים֙ וּבְכִנֹּר֔וֹת וְאָסָ֖ף בַּֽמְצִלְתַּ֥יִם מַשְׁמִֽיעַ׃ וּבְנָיָ֥הוּ וְיַחֲזִיאֵ֖ל הַכֹּהֲנִ֑ים בַּחֲצֹצְר֣וֹת תָּמִ֔יד לִפְנֵ֖י אֲר֥וֹן בְּרִית־הָאֱלֹהִֽים׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אָ֣ז נָתַ֤ן דָּוִיד֙ בָּרֹ֔אשׁ לְהֹד֖וֹת לַיהוָ֑ה בְּיַד־אָסָ֖ף וְאֶחָֽיו׃ הוֹד֤וּ לַֽיהוָה֙ קִרְא֣וּ בִשְׁמ֔וֹ הוֹדִ֥יעוּ בָעַמִּ֖ים עֲלִילֹתָֽיו׃ שִׁ֤ירוּ לוֹ֙ זַמְּרוּ־ל֔וֹ שִׂ֖יחוּ בְּכָל־נִפְלְאֹתָֽיו׃
Asaph the chief, Zechariah second in rank, Jeiel, Shemiramoth, Jehiel, Mattithiah, Eliab, Benaiah, Obed-edom, and Jeiel, with harps and lyres, and Asaph sounding the cymbals, and Benaiah and Jahaziel the priests, with trumpets, regularly before the Ark of the Covenant of God. Then, on that day, David first commissioned Asaph and his kinsmen to give praise to the LORD: “Praise the LORD; call on His name; proclaim His deeds among the peoples. Sing praises unto Him; speak of all His wondrous acts.
הִנֵּ֣ה מַה־טּ֭וֹב וּמַה־נָּעִ֑ים שֶׁ֖בֶת אַחִ֣ים גַּם־יָֽחַד׃
How good and how pleasant it is that brothers dwell together.
ר' פנחס מקורץ, מדרש פנחס, חלק א', צ–צא
...לפעמים, כשאדם מנגן ואי אפשר לו להרים קול. וכשבא איש לעזור ורים את קולו, גם הוא יכול להרים את קולו, הוא גם כן מסוד: אתדבקות רוחא ברוחא…
R' Pinhas of Koretz, Midrash Pinhas, vol. 1 (Lvov, 1872), §90
...sometimes, when a person sings, he cannot raise his voice. But when someone comes to help and sings strongly, this in turn gives the first person the ability to raise his own voice [to match]. This is of the secret significance of uniting, soul to soul...
ר׳ קלונמוס קלמן שפירא מפיסצ׳נה, צו וזרוז, אות לו
האדם צריך לעשות סֻלמות לעלות על ידיהם לפעמים השמימה, הנגון הוא אחד מהסֻלמות, ובפרט כשמרננים אחר שמחה של מצוה, ובלב נשבר…
R. Kalonymus Kalman Shapira of Piazetsne (b. 1889, Poland), Tzav ve-Zeiruz §36
Sometimes, a person must build ladders to climb to the heavens. A nigun is one of these ladders, specifically when we sing after the joy of a mitzvah, with a heart broken open…
אָמַר: טוֹב לְהָאָדָם לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם אֵיזֶה נִגּוּן כִּי נִגּוּן הוּא דָּבָר גָּדוֹל וְגָבוֹהַּ מְאד מְאד וְיֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר וּלְהַמְשִׁיךְ אֶת לֵב הָאָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְנַגֵּן, אַף עַל פִּי כֵן בְּבֵיתוֹ וּבֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ יוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּאֵיזֶה נִגּוּן כְּפִי שֶׁיּוּכַל לְזַמֵּר אוֹתוֹ כִּי מַעֲלַת הַנִּגּוּן אֵין לְשַׁעֵר
Rebbe Nachman of Breslov said: It’s good for a person to accustom himself to reviving himself with a nigun, because nigun is a powerful and mighty tool, and it has the great strength to awaken a person and point his heart towards the Blessed Name. And even one who doesn’t know how to play music [or sing out loud] can sing to himself and through that revive himself. For the “lift” of a nigun cannot be measured.