הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו' (במדבר ג, ו), הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים צב, יג יד): צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח וגו' שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' וגו', צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, מָה הַתָּמָר הַזּוֹ צִלָּהּ רָחוֹק, כָּךְ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים רָחוֹק מֵהֶם עַד לָעוֹלָם הַבָּא. מָה הַתָּמָר הַזּוֹ עוֹשָׂה תְּמָרִים רְטוּבִים, נִיקוֹלַוְוסִין, נוֹבְלוֹת, וְעוֹשָׂה סוֹלִין. כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם עַמֵּי הָאָרֶץ, וְיֵשׁ בָּהֶם בּוּרִים. מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בָּהֶם נוֹבְלוֹת שֶׁאֵינָן נִכְנָסוֹת לָאוֹצָר וְעוֹשָׂה תְּמָרִים וְהֵם נִכְנָסוֹת לָאוֹצָר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר מֵהֶם נִכְנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵהֶם לֹא נִכְנְסוּ. מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ עוֹשֶׂה תְּמָרִים וְעוֹשָׂה קוֹצִים וְכָל מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִגְבוֹת תְּמָרִים הַקּוֹצִים שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שׁוֹלְטִין בּוֹ, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר עַצְמוֹ מֵהֶם נְשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְאַף כָּל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. דָּבָר אַחֵר, מַה תְּמָרָה זוֹ אֵין בָּהּ פְּסוֹלֶת אֶלָּא תְּמָרִים לַאֲכִילָה, לוּלָבִין לְהִלּוּל, חֲרָיוֹת לְסִכּוּךְ, סִיבִים לַחֲבָלִים, סַנְסַנִּים לַכְּבָרָה, שִׁפְעַת קוֹרוֹת לְקָרוֹת בָּהֶן אֶת הַבַּיִת. כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל אֵין בָּהֶם פְּסֹלֶת אֶלָּא מֵהֶם בַּעֲלֵי מִקְרָא, מֵהֶם בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, מֵהֶם בַּעֲלֵי אַגָּדָה, מֵהֶם בַּעֲלֵי מִצְווֹת, מֵהֶם בַּעֲלֵי צְדָקוֹת וְכָל הָעִנְיָן. דָּבָר אַחֵר, מַה תְּמָרָה זוֹ לִבָּהּ מְכֻוָּן לְמַעְלָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל לִבָּן מְכֻוָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, טו): עֵינַי תָּמִיד אֶל ה' כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי. דָּבָר אַחֵר, מַה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ לָהּ תַּאֲוָה, כָּךְ צַדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם תַּאֲוָה, מַה תַּאֲוָתָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כו, ט): נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ ישְׁבֵי תֵבֵל. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַעֲשֶׂה בִּתְמָרָה אַחַת שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַמְתָן וְלֹא הָיְתָה עוֹשָׂה פֵּרוֹת, וְהָיוּ מַרְכִּיבִין אוֹתָהּ וְלֹא עָשְׂתָה פֵּרוֹת, אָמַר לָהֶם דִּקְלֵי תְּמָרָה הִיא רוֹאָה מִירִיחוֹ וְהִיא מִתְאַוָּה לָהּ בְּלִבָּהּ, וְהֵבִיאוּ מִמֶּנָּהּ וְהִרְכִּיבוּ אוֹתָהּ מִיָּד עָשְׂתָה פֵּרוֹת, כָּךְ כָּל תַּאֲוָתָן וְצִפּוּיָין שֶׁל צַדִּיקִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַה תְּמָרָה זוֹ אֵינָהּ עוֹשָׂה פָּחוֹת מִשְׁלשֶׁת אָנְבּוֹנִין, כָּךְ אֵין יִשְׂרָאֵל חֲסֵרִים מִשְּׁלשָׁה צַדִּיקִים בָּעוֹלָם כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ז, ט): אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים. מַה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ בָּהּ לוּלָבִין לְהַלֵּל, וַחֲרָיוֹת לְסֻכָּה, אֲפִלּוּ הַסִּיב שֶׁלָהּ הוֹלֵךְ לְחִזּוּק וְעֵצָהּ לְהַדְלִיק, כָּךְ בְּיִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים, יְשָׁרִים, חֲסִידִים, בְּנֵי תוֹרָה, אֲפִלּוּ סוּרֵיהֶן גּוֹמְלֵי חֶסֶד אִינוּן. אִי מָה הַתְּמָרָה אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנָּהּ כֵּלִים כָּךְ הַצַּדִּיקִים, תַּלְמוּד לוֹמַר (תהלים צב, יג): כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ לְרַב הוּנָא וְאָמַר הָיִינוּ בְּבָבֶל וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּהּ כֵּלִים, שֻׁלְחָנוֹת וּמְנוֹרוֹת. אִי מָה הָאֶרֶז הַזֶּה אֵין עוֹשֶׂה פֵּרוֹת כָּךְ הַצַּדִּיקִים אֵין עוֹשִׂין פֵּרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, מַה הַתְּמָרָה עוֹשָׂה פֵּרוֹת כָּךְ הַצַּדִּיקִים עוֹשִׂים פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג, י): אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ. מַה תְּמָרָה וְאֶרֶז כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹלֶה לְרֹאשָׁם וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת עַצְמוֹ הוּא נוֹפֵל וָמֵת, כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא וּמִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל סוֹף שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, תֵּדַע לָךְ שֶׁכֵּן שָׂרָה עַל יְדֵי שֶׁמְּשָׁכָהּ פַּרְעֹה לַיְלָה אַחַת לָקָה הוּא וּבֵיתוֹ בִּנְגָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב, יז): וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה וגו'. מַה תְּמָרָה וְאֶרֶז גְּדוֹלִים מִכָּל הָאִילָנוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל גְּדוֹלִים מִכָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט, ד): כִּי גָדוֹל מָרְדְּכַי וגו', (שמואל ב ה, י), וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל. מַה תְּמָרָה אִם נֶעֶקְרָה אֵין לָהּ חִלּוּפִים כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים אֵין לָהֶם חִלּוּפִים בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כח, יב): וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. דָּבָר אַחֵר, צַדִּיק כַּתָּמָר וגו' מְדַבֵּר בְּשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים וְהִפְרִיחוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים, בְּעֵת שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, כו): וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי, לְפִיכָךְ גִּדְּלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל כָּאֶרֶז הַזֶּה שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ וְגָדוֹל בַּלְּבָנוֹן מִשְּׁאָר הָאִילָנוֹת, כָּךְ הֵם גְּדוֹלִים מִכָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹא בָּחַר בְּכָל הַשְּׁבָטִים לַעֲמֹד בְּשִׁמּוּשׁוֹ אֶלָּא בְּנֵי לֵוִי בִּלְבָד, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים צב, יד): שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', אָמַר רַבִּי חָנָן בֶּן פָּזִי עַד שֶׁהֵם שְׁתוּלִים הֵם בְּבֵית ה', אֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁהֵם בְּבֵית הַסֵּפֶר. דָּבָר אַחֵר, שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', שֶׁלֹא הָיוּ זָזִים מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ לְעוֹלָם. בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ, אֵלּוּ הַשִּׁירוֹת, תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו' וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וגו'.
A righteous person will flourish like a date palm. No part of the date palm is wasted: Its dates are eaten; its young branches are used for ritual blessing [of the lulav on sukkot]; its fronds cover the Sukkah; its fibers are used to make ropes; its leaves are used for sieves; its planed trunks are used for roof beams. So too there are none worthless in Israel: Some are versed in the Bible; others know Mishnah; some are masters of aggadah [storytelling]; others do good deeds; still others promote social equity.
כִּי הַמַּחֲשָׁבָה גָּבוֹהַּ מְאֹד, וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִכָּנֵס אֶל עוֹלַם הַמַּחֲשָׁבָה, צָרִיךְ לִשְׁתֹּק, וַאֲפִלּוּ אִם יְדַבֵּר אָז דִּבּוּר הָגוּן הוּא מַפְסִיד הַמַּחֲשָׁבָה, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה הוּא דָּבָר גָּבוֹהַּ מְאֹד, שֶׁאֲפִלּוּ דִּבּוּר הָגוּן מַפְסִידָהּ, וְזֶה בְּחִינַת (מנחות כט): שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה – שֶׁלַּעֲלוֹת אֶל הַמַּחֲשָׁבָה צָרִיךְ לִשְׁתֹּק, וַאֲפִלּוּ אִם יִשְׁתֹּק וְלֹא יְדַבֵּר כְּלָל, עִם כָּל זֶה יֵשׁ בִּלְבּוּלִים שֶׁמְּבַלְבְּלִין הַמַּחֲשָׁבָה וּמוֹנְעִין אוֹתָהּ, וְעַל זֶה צָרִיךְ טָהֳרַת הַמַּחֲשָׁבָה, וְזֶה עַל־יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת כַּנַּ"ל:
For thought is very exalted, and someone who wants to enter the World of Thought must remain silent. Even if he speaks proper words at that moment, he loses the thought. This is because thought is a very exalted thing, which even proper words can nullify. This is the aspect of “Be silent! This is the way it has arisen in thought” (Menachot 29b)—to ascend to thought one must be silent. Even with being silent, not speaking at all, there are nonetheless disturbances that confuse thought and distract it. This is why purifying the mind is necessary, and this is achieved through storytelling, as explained above.
כִּי הֵיכֵי דִּשְׁתַלִי לִי אֲבָהָתִי, אֲנָא נַמִּי שְׁתַלִי לִבְנָאִי – הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁהוֹלִידוּ אוֹתִי עַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת הַנַּ"ל, בִּבְחִינַת: לְהַתִּיר פֶּה אִלְּמִים, לְהַתִּיר פֶּה עֲקָרוֹת כַּנַּ"ל, הָכֵי נַמִּי שְׁתַלִי לִבְנָאִי, הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי זֶה גַּם כֵּן נוֹלָדִים בָּנֵינוּ עַל יְדֵי זֶה כַּנַּ"ל:
Just as my fathers planted for me, I, too, am planting for my children—That is, just as I was born by means of the aforementioned telling of stories <from ancient times>, in the aspect of unbinding the mouth of the mute and unbinding the mouth of the barren, “I, too, am planting for my children”—i.e., our children, too, <will be> born through this, as explained above.
מצינו בתורה ארבע פעמים שצריך אדם להגיד לבנו עניין יציאת מצרים ופסח, ובכל פעם נקטה התורה לשון אחרת, ומזה למדנו שיש לבאר את סיפור יציאת מצרים באופן המתאים לכל בן לפי כישרונו ותכונותיו.
On four occasions the Torah states that one must tell his child about the Exodus from Egypt, and each time it uses a different formulation. This teaches us that one must tailor his storytelling to the abilities and personality of each child.