לאחר נפילת ברקאי במבצע "צוק איתן" בחרנו, חבריו של ברקאי, להקים את בית המדרש החברתי. הפועל בסיוע של עמותת כל ישראל חברים (כי"ח) .בית המדרש מגלם את הערכים בהם האמין ברקאי ואשר לאורם פעל בדבקות – חיבור בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שיח מכבד במאור פנים ובאהבה, לימוד תורה ועשייה חברתית. ערכים אלו באו לידי ביטוי באופן משמעותי בכל בחירה ומעשה של ברקאי.
כל מפגש החל בלימוד משותף של דף מקורות ולאחריו שיעור. דף המקורות שלפניכם עוסק באספקטים שונים של קהילה.
חבר בחברת עצמי
חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה קַיָּם הָיוּ יוֹשְׁבִין לְפָנָיו, כְּשֶׁנִּפְטַר הָלְכוּ לְיַבְנֶה, וְהָלַךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ לְאֵמָאוֹס, מְקוֹם מַיִם יָפִים וְנָוֶה יָפֶה, הִמְתִּין לָהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ אֶצְלוֹ וְלֹא בָאוּ, כֵּיוָן שֶׁלֹא בָאוּ בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ אֶצְלָם, וְלֹא הִנִּיחַתּוּ אִשְׁתּוֹ, אָמְרָה מִי צָרִיךְ לְמִי, אָמַר לָהּ הֵן צְרִיכִין לִי. אָמְרָה לוֹ חֵמֶת הָעַכְבָּרִים מִי דַרְכּוֹ לֵילֵךְ אֵצֶל מִי, הָעַכְבָּרִים אֵצֶל הַחֵמֶת אוֹ הַחֵמֶת אֵצֶל הָעַכְבָּרִים, שָׁמַע לָהּ וְיָשַׁב לוֹ עַד שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ, מֵאַחַר זְמַן בָּאוּ אֶצְלוֹ שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ פַּת חִטִּין אוֹ פַּת שְׂעוֹרִים מִי טַב אָכְלָהּ בְּלִפְתָּן, וְלָא יָדַע לַהֲשִׁיבָן
שאלות הבנה
כיצד שכנעה אשתו של ר' אלעזר אותו שלא יילך אחרי החכמים ליבנה?
מה קרה לו כתוצאה מכך שהוא נותר לבדו באמאוס?
שאלות העמקה
מדוע הלך ר' אלעזר מלכתחילה לאמאוס, ולא עם תלמידי החכמים ליבנה? מה הוא חשב שיקרה לאחר מכן?
מי באמת היה צריך למי בסיפור?
מדוע שכח ר' אלעזר את תלמודו? כיצד זה קשור להיפרדותו משאר החכמים?
שאלות לדיון
מה החיסרון בחיים מנותקים מקבוצה, מקהילה? מהם היתרונות שבחיים בתוך קהילה? (להרחבה עיינו במקור 1 בדף ההרחבות)
מה נותנת לאדם הקהילה שלא ניתן לו על ידי משפחתו וחבריו?
האם אתם מרגישים חלק מקהילה מסוימת, או ממספר קהילות (ממשיות או וירטואליות)? אם כן, כיצד שייכות זו תורמת לכם? אם לא, האם אתם מרגישים חוסר?
צער לך וצער לי
בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״. עַד כָּאן מִידַּת בֵּינוֹנִים. אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים, מָה כְּתִיב? ״אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״. אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.
A similar idea is taught in another baraita: When the community is immersed in suffering, a person may not say: I will go to my home and I will eat and drink, and peace be upon you, my soul. And if he does so, the verse says about him: “And behold joy and gladness, slaying oxen and killing sheep, eating flesh and drinking wine; let us eat and drink, for tomorrow we shall die” (Isaiah 22:13). And the prophecy continues with what is written afterward, in the following verse: “And the Lord of hosts revealed Himself in my ears: Surely this iniquity shall not be expiated by you until you die” (Isaiah 22:14). The baraita comments: Up to this point is the attribute of middling people, who merely exclude themselves from the suffering of the community. However, with regard to the attribute of wicked people, what is written about those who hope for more of these days? “Come, I will fetch wine, and we will fill ourselves with strong drink; and tomorrow shall be as this day, and much more abundant” (Isaiah 56:12). And what is written afterward? “The righteous perishes, and no man lays it to heart, and godly men are taken away, none considering that the righteous is taken away from the evil to come” (Isaiah 57:1). This verse teaches that righteous people suffer early death to prevent them from witnessing the harm that will befall these evil people. The baraita continues: Rather, a person should be distressed together with the community. As we found with Moses our teacher that he was distressed together with the community, as it is stated during the war with Amalek: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat upon it” (Exodus 17:12). But didn’t Moses have one pillow or one cushion to sit upon; why was he forced to sit on a rock? Rather, Moses said as follows: Since the Jewish people are immersed in suffering, I too will be with them in suffering, as much as I am able, although I am not participating in the fighting. The baraita adds: And anyone who is distressed together with the community will merit seeing the consolation of the community.
שאלות העמקה
כיצד השותפות בצער עם הציבור קשורה לשותפות בנחמתם?
במה תרם מעשהו של משה לציבור מלבד הזדהות סמלית?
שאלות לדיון
מדוע אדם לא יכול פשוט לפרוש מקהילה כשהשותפות בה לא תורמת לו? מדוע חברות בקהילה גוררת אחריות כלפי חבריה? האם בכל קהילה אחריות זו קיימת? (השוו למקור 2 בדף ההרחבות)
האם יש קהילה אליה אתם מרגישים אחראים ומחויבים, או שההשתייכות אליה היא על בסיס רצון אישי בלבד? (עיינו במקור 3 בדף ההרחבות)
האם יש מצב בו כן צריך לפרוש מן הקהילה, מן הציבור? (להרחבה ראו מקורות 4-5 בדף ההרחבות)
הנה מה טוב ומה נעים
(הרב סולובייצ'יק, איש האמונה הבודד, עמ' 21-28)
שורש חוש ההתגודדות, שהוא יסוד הקהילה הטבעית, מצוי כבר אצל בעלי החיים. בהמות הרועות במירעה נרחב שעה שהן חשות בסכנה האורבת להן, גוברת בהן בהלה אינסטינקטיבית והן מתחילות להתחבר ולהידבק זו בזו כאילו עצם המגע הפיסי יכול למנוע את האסון (...)
האדם הראשון נתקל באתגר של סביבה עויינת ולכן נתבע הוא לבצע תפקידים רבים שהוא אינו מסוגל לבצעם לבדו. משום כך נדחף הוא לפעול תוך שיתוף פעולה. יחידים חסרי-ישע, המכירים את הקשיים העומדים בפניהם כשהם פועלים בנפרד, מתקהלים, כורתים אמנות לסיוע הדדי, חותמים על חוזים, מתאגדים בשותפויות, וכו'(...)
קהילת האמונה והברית, בניגוד לקהילת העבודה הטבעית, אינה מפרשת את המאמר האלוהי "לא טוב היות האדם לבדו" במשמע תועלתי אלא במונחים מהותיים: לא טוב היות האדם בודד, וההדגשה היא על "היות" (...) האדם השני (...) שואף לסוג חדש של ריעות שאפשר למצוא בקהילה האכזיסטנציאלית (קיומית) בה מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות ; בה אין שומעים רק את הלמות הפטיש של החרושת אלא גם את הדפיקות הקצובות של הלבבות הרעבים לריעות אכזיסטנציאלית, לאהדה אופפת ולחוויית ההוד של ההתקשרות באמונה. שם מוצאת נשמה בודדת אחת נשמה אחרת הנאנקת מחמת שהיא בודדה וגלמודה, אך קשורה באמונתה ללא סייג.
(פרדיננד טניס, מתוך ויקיפדיה)
טניס היה בין התאורטיקנים הראשונים שעסקו בשאלה הקהילתית. הוא הבחין בין שני סוגי קהילות, שכינה במונחים שנלקחו מהשפה הגרמנית: גֶמַיְינְשַאפְט (קהילה) וגֶזֶלְשַאפְט (התאגדות).
הסוג הראשון, גֶמַיְינְשַאפְט, מתאר חברה חקלאית טרום-תעשייתית. חברה זו היא אורגנית באופן תפקודה ותוחמת את החברים בה בקהילות ברורות. הקשרים בה הם קשרים ראשוניים, הדוקים, מלוּוים בחיי משפחה, אמונה ומסורת.
לעומת זאת, בקהילה המכונה גֶזֶלְשַאפְט, החברה היא בעלת אפיון מכני, לפרט חסרים כל תחושה של שייכות או חיבור לסביבה או לקהילה. הקשרים בין האנשים אינם הדוקים, לרוב מלווים בניכור והתבודדות. חברה שבה כל אדם לעצמו ולמטרותיו. קהילה מהסוג הזה התפתחה כתוצאה מהתגברות השפעות התיעוש, הטכנולוגיה והעיור המואץ בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
שאלות הבנה
מה ההבדל בין "הקהילה הטבעית" ל"קהילת הברית" של הרב סולובייצ'יק?
במה שונה הגמיינשאפט מהגזלשאפט לפי טניס? מה רווח יותר כיום?
שאלות העמקה
על מה מבוססת כל אחת מהקהילות שתיארו הרב סולובייצ'יק וטניס? מה מטרתה של כל אחת מהן? מה רמת הקשר בין הפרטים בכל אחת מהקהילות?
מה היחס בין שני התיאורים של הקהילות? במה שונות הקהילות שמתאר הרב סולובייצ'יק מאלו שמתאר טניס? מה משותף להן?
שאלות לדיון
האם אפשר לכונן כיום קהילות מהסוג הראשון (גמיינשאפט) אותו מתאר טניס? כיצד? האם בכלל צריך לנסות להגיע לכך, או שהחיים המודרניים לא מתאימים לסוג קהילה שכזה?
סביב מה אנחנו מאוחדים יותר היום, סביב הקהילות הטבעיות ומאמצי ההישרדות או סביב הקהילות הברית, האמונה והייעוד המשותף? (עיינו גם במקור 6 בדף ההרחבות)
לא, טוב היות האדם לבדו
הרב סולובייצ'יק, הקהילה, דברי הגות והערכה עמ' 229
איש בודד בן חורין הוא; איש החברה כבול בחוקים ובתקנות רבים. אלוקים רצה באדם שיהיה בן חורין. מפעם לפעם נתבע האדם להתריס כלפי העולם, להמיר את הישן בחדש וברלבנטי, ורק לאדם הבודד ניתן הכוח להתיר את אזיקי השיעבוד לחברה. מי היה אברהם? מי היה אליהו? מי היו הנביאים? אנשים שהעזו להוכיח את החברה על פניה כדי להרוס מצב קיים ולהמירו בסדר חברתי חדש. סיפורה של היהדות אינו רק סיפורה של הקהילה, אלא אף זה של איש לבדו, העומד בעימות עם הרבים: "מה-לך פה אליהו? ויאמר: קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל, את-מזבחותיך הרסו ואת-נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את-נפשי לקחתה".
ארנה קזין, מתוך : הקהילה העירונית – מודל של תרבות מיטיבה, בתוך: במרחק הליכה, עמ' 56-51
חיים קהילתיים הם אולי ההפך מאינדיבידואליזם, אבל הם בהגדרה מושתתים על הומוגניות – היישוב הקהילתי מורכב מאנשים שהתקבלו אליו ומקבלים על עצמם את כלליו – ומשום כך הם בהכרח מוציאים מן הכלל מגוון עצום של חריגים שאינם רצויים בקהילה.
וכן, חיי קהילה מצמצמים את המרחק החיוני בין אנשים, מקטינים את מגוון הסוגים האנושיים שסובבים את הפרטים בחברה, וממילא מבטלים את ההיבטים הסובייקטיביים, הנפרדים והמשתנים שלהם (...) המגבלה המדכאת והמצמצמת טמונה בעצם המבנה החברתי של קהילה, המתבססת על הומוגניות של תפיסות עולם, זהות של אינטרסים והזדהות חברתית מצומצמת.
שאלות העמקה
מה החיסרון שבקהילתיות לפי הרב סולובייצ'יק? מה יכול לעשות היחיד שלא יכולה לעשות החברה?
על איזה נקודת תורפה בקהילתיות עומדת קזין?
כיצד ניתן להתמודד עם בעיות אלו שנוצרות מתוך חיי קהילה?