את היום אנחנו פותחים בחוף בית ינאי, בפינה הדרומית של החוף ניתן לעלות כ-50 מ' אל המצוק, שם נמצאת פינת ישיבה הנקראת "מצפה ההעפלה" ומציעה נוף פתוח ונפלא.
ניתן להבחין ליד סוכת המציל בשרידים של מזח כפר ויתקין.
עם פרוץ המאורעות ב 1936 נסגר נמל יפו ליהודים ובעקבות כך נבנה מזח בכפר ויתקין והמקום שימש לטובת יצוא פירות הדר וסחורות נוספות, בסוף שנות התשעים עקב אי תחזוקה של המזח, פירקה רשות הטבע טוהגנים את המזח .
בחוף זה עגנו 16 אוניות מעפילים שהעלו עולים חדשים בעליה הבלתי לגאלית , סיפורם של המעפילים הוא מסיפורי הגבורה הגדולים של העם היהודי.
אל מול חופי כפר ויתקין התרחש גם אחד מאירועי השפל של העם היהודי- במקום זה עגנה ב-20.6.1948 אוניית הנשק האוניה אלטלנה ואנשי האצל ניסו לפרוק את הנשק לחוף- במקום התפתח קרב יריות בין האצ"ל לבין לוחמי צה"ל שבמהלכו נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל, משם המשיכה האוניה לתל אביב שם נהרגו עוד 12(!) לוחמי אצל ולוחם צהל נוסף ולבסוף האוניה הוטבעה.
בזמן חילופי האש טבע בגין את מטבע הלשון "רק לא מלחמת אחים".
אתם מוזמנים לשבת על הספספל אל מול הים במצפה ההעפלה וללמוד מעט על פרשת אלטלנה, אז והיום.
צילום: דר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי
'אלטלנה' בחוף ת"א, צילום: רוברט קאפא. מתוך אתר הפלי"ם
אנו מציעים לפתוח את הלימוד, בישיבה אל מול הים ובהאזנה לשיר "לאורך הים" השיר נכתב ב-1994 על ידי היוצרת איילה אשרוב , השיר התפרסם בעיקר כאשר עפרה חזה שרה אותו בעצרת הזכרון במלאת שלושים יום לרצח רבין ובתודעה הציבורית הוא קשור לארוע הנורא שבו ראש ממשלת ישראל נרצח על ידי יהודי בן עוולה.
שלושת הפעמים שבהם עם ישראל הוגלה מארצו קשורות למלחמת אחים:
גלות מצרים- למכירת יוסף
גלות בית ראשון- גלות בידי בבל- רצח גדליה
גלות בית שני- גלות בידי רומא- שנאת חינם
וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃.
וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם.
וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ: הִנֵּֽנִי.
וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ: לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר
וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה.
וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה
וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר: מַה־תְּבַקֵּֽשׁ?
וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ
הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים?
וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙: נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה
וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃
וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃
וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ ...
וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתׇּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו. וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה
וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם.
וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכׇל־לֶ֒חֶם֒.
At seventeen years of age, Joseph tended the flocks with his brothers, as a helper to the sons of his father’s wives Bilhah and Zilpah. And Joseph brought bad reports of them to their father. (3) Now Israel loved Joseph best of all his sons, for he was the child of his old age; and he had made him an ornamented tunic. (4) And when his brothers saw that their father loved him more than any of his brothers, they hated him so that they could not speak a friendly word to him. (5) Once Joseph had a dream which he told to his brothers; and they hated him even more. (6) He said to them, “Hear this dream which I have dreamed: (7) There we were binding sheaves in the field, when suddenly my sheaf stood up and remained upright; then your sheaves gathered around and bowed low to my sheaf.” (8) His brothers answered, “Do you mean to reign over us? Do you mean to rule over us?” And they hated him even more for his talk about his dreams. (9) He dreamed another dream and told it to his brothers, saying, “Look, I have had another dream: And this time, the sun, the moon, and eleven stars were bowing down to me.” (10) And when he told it to his father and brothers, his father berated him. “What,” he said to him, “is this dream you have dreamed? Are we to come, I and your mother and your brothers, and bow low to you to the ground?” (11) So his brothers were wrought up at him, and his father kept the matter in mind. (12) One time, when his brothers had gone to pasture their father’s flock at Shechem, (13) Israel said to Joseph, “Your brothers are pasturing at Shechem. Come, I will send you to them.” He answered, “I am ready.” (14) And he said to him, “Go and see how your brothers are and how the flocks are faring, and bring me back word.” So he sent him from the valley of Hebron.
When he reached Shechem, (15) a man came upon him wandering in the fields. The man asked him, “What are you looking for?” (16) He answered, “I am looking for my brothers. Could you tell me where they are pasturing?” (17) The man said, “They have gone from here, for I heard them say: Let us go to Dothan.” So Joseph followed his brothers and found them at Dothan. (18) They saw him from afar, and before he came close to them they conspired to kill him. (19) They said to one another, “Here comes that dreamer! (20) Come now, let us kill him and throw him into one of the pits; and we can say, ‘A savage beast devoured him.’ We shall see what comes of his dreams!” (21) But when Reuben heard it, he tried to save him from them. He said, “Let us not take his life.” (22) And Reuben went on, “Shed no blood! Cast him into that pit out in the wilderness, but do not touch him yourselves”—intending to save him from them and restore him to his father. (23) When Joseph came up to his brothers, they stripped Joseph of his tunic, the ornamented tunic that he was wearing, (24) and took him and cast him into the pit. The pit was empty; there was no water in it. (25) Then they sat down to a meal. Looking up, they saw a caravan of Ishmaelites coming from Gilead, their camels bearing gum, balm, and ladanum to be taken to Egypt. (26) Then Judah said to his brothers, “What do we gain by killing our brother and covering up his blood? (27) Come, let us sell him to the Ishmaelites, but let us not do away with him ourselves. After all, he is our brother, our own flesh.” His brothers agreed. (28) When Midianite traders passed by, they pulled Joseph up out of the pit. They sold Joseph for twenty pieces of silver to the Ishmaelites, who brought Joseph to Egypt. (29) When Reuben returned to the pit and saw that Joseph was not in the pit, he rent his clothes. (30) Returning to his brothers, he said, “The boy is gone! Now, what am I to do?” (31) Then they took Joseph’s tunic, slaughtered a kid, and dipped the tunic in the blood. (32) They had the ornamented tunic taken to their father, and they said, “We found this. Please examine it; is it your son’s tunic or not?” (33) He recognized it, and said, “My son’s tunic! A savage beast devoured him! Joseph was torn by a beast!” (34) Jacob rent his clothes, put sackcloth on his loins, and observed mourning for his son many days. (35) All his sons and daughters sought to comfort him; but he refused to be comforted, saying, “No, I will go down mourning to my son in Sheol.” Thus his father bewailed him. (36) The Midianites, meanwhile, sold him in Egypt to Potiphar, a courtier of Pharaoh and his chief steward.
שאלות מנחות:
במהלך ההליכה לשכם יוסף טעה בדרך ופגש איש מסתורי.
מה לדעתכם התפקיד של הדו-שיח בין יוסף לבין האיש בשדה?
על המילים של האיש "נסעו מזה" כותב רש"י: " הסיעו עצמם מן האחווה". מה דעתכם על דבריו של רש"י?
מה לדעתכם פירוש הבקשה של יוסף "את אחי אנכי מבקש?"
למה לדעתכם המקרא מספר שאחרי זריקת יוסף לבור הם ישבו לאכול לחם? מה דעתם על הסעודה הזו?
מיכאל סגן כהן, כתנת פסים (1981), אקריליק עד בד רפוי ועל פח.
עמק דותן היה לשם נרדף למקום של מלחמת אחים. שם מכרו האחים את יוסף, ושם, בשכם, התפצלה הממלכה בימי הבית הראשון בין ירבעם לרחבעם (ראו בנספח לדף זה) , על פי הגמרא, מגלגלים זכות לידי זכאי וחובה לידי חובה. ושכם ועמק דותן הם מקום של פורענות: כמו שכותב רש"י בשם המדרש:
"ויבא שכמה - מקום מוכן לפורענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד" כל הארועים האלו קשורים למלחמת אחים . (בהערת אגב: המילה "שכם" עצמה משמועתה הוא "חלק" בשונה "מירושלים" שמה נגזר מהמילה "שלם" כך ששכם מסמלת את החלוקה והפירוד), לארועים אלו ניתן גם להוסיף את סיפור אבימלך שהורג את אחיו (משל יותם) וקרבות נוספים בין יהודה לישראל. על הפורענות שהייתה בעבר בעמק דותן, ניתן להוסיף גם פורענות מהזמן המודרני. בעמק דותן תכננו הנאצים וחאג' אמין אל חוסייני להקים מחנות השמדה, בסמוך לרכבת העוברת שם.באותו מקום בו זרקו האחים את יוסף לבור תכננו הגרמנים לזרוק אותנו לבורות ההריגה.
אבל עמק דותן עבר תיקון והפך להיות ממקום של פירוד למקום של אחווה. שם נלחם אלישע בארמים בימי הבית הראשון ושם הרגה יהודית את הליפרנוס בימי החשמונאים, ושם- בימי מלחמת ששת הימים היה את קרב השריון הגדול ביותר במלחמה כולה, קרב שבו נהרגו 51 לוחמי צה"ל, והקרב שהכריע את כל כיבוש יהודה ושומרון (כמעט כל הטנקים הירדנים הוסטו לדותן ולכן לא הייתה כמעט לחימה בגזרות אחרות). המאפיין הבולט ביותר של הקרב הוא מסירות הנפש של הלוחמים למען אחיהם ובמיוחד סיפור גבורת של גדי וצבי, גדי רפן וצבי סדן שחילצו פצועים מהטנקים הבוערים על אף שנכוו קשות. על הגבורה בקרב קיבל טוראי צבי סדן את עיטור העוז, וסגן גדי רפן קיבל את העיטור הגבוהה ביותר - עיטור הגבורה. על הקרב בעמק דותן חיברה דליה רביקוביץ את השיר "עמק דותן" בשנת 2012 חודש השיר על ידי להקת פיקוד צפון
עמק דותן
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: שמעון ישראלי
שם מכרו האחים את יוסף לעבדות
שם עלו במישור תמרות אש ועשן
ובתוך הקמה, התפרש לו הגדוד- בעמק דותן
עמק תבואות וכרם זיתים
עמק חיטה לבנה כפשתן
וגדי וצבי בהדר גבורתם
הלא שוב ניפגש, בלי קרב ובלי אש
עוד נשובה אל עמק דותן
וכל פרח שדה, אז היה מלבלב
שם חלפו העבים הצחורות לאיטן
ובכרם ממול התחפר האויב- בעמק דותן
אז נפגע המשוריין ותאחז בו האש
ותשעת הפצועים נלכדו בביתן
שם נפלו גיבורים משריון וחרמש-בעמק דותן
והדרך עולה שוב להר הברכה
ואדום הוא הפרי המבשיל בבוסתן
מה שלוות הדרכים, מה יפה המנוחה- לעמק דותן
הגלות הראשונה, היא גלות מצרים, היא תוצאה ישירה של מלחמת האחים בין יוסף לאחיו. האחים מכרו את יוסף לעבד במצרים וישבו לאכול לחם, ולאחר שני דורות הפכו ילדיהם לעבדים. על פי המסורת בית המקדש הראשון חרב בגלל עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, אבל גלות בית ראשון (בשונה מחורבן המקדש) הייתה גם היא תוצאה של מלחמת אחים:
וַיְהִ֣י ׀ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בָּ֣א יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֣ה בֶן־אֱלִישָׁמָ֣ע מִזֶּ֣רַע הַ֠מְּלוּכָ֠ה וְרַבֵּ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וַעֲשָׂרָ֨ה אֲנָשִׁ֥ים אִתּ֛וֹ אֶל־גְּדַלְיָ֥הוּ בֶן־אֲחִיקָ֖ם הַמִּצְפָּ֑תָה
וַיֹּ֨אכְלוּ שָׁ֥ם לֶ֛חֶם יַחְדָּ֖ו בַּמִּצְפָּֽה.
וַיָּ֩קׇם֩ יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־נְתַנְיָ֜ה וַעֲשֶׂ֥רֶת הָֽאֲנָשִׁ֣ים ׀ אֲשֶׁר־הָי֣וּ אִתּ֗וֹ וַ֠יַּכּ֠וּ אֶת־גְּדַלְיָ֨הוּ בֶן־אֲחִיקָ֧ם בֶּן־שָׁפָ֛ן בַּחֶ֖רֶב וַיָּ֣מֶת אֹת֑וֹ אֲשֶׁר־הִפְקִ֥יד מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל בָּאָֽרֶץ...
וַיִּקַּח֩ יוֹחָנָ֨ן בֶּן־קָרֵ֜חַ וְכׇל־שָׂרֵ֧י הַחֲיָלִ֣ים אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ אֵ֣ת כׇּל־שְׁאֵרִ֤ית הָעָם֙... וַיֵּֽלְכ֗וּ וַיֵּֽשְׁבוּ֙ בְּגֵר֣וּת כִּמְהָ֔ם אֲשֶׁר־אֵ֖צֶל בֵּ֣ית לָ֑חֶם לָלֶ֖כֶת לָב֥וֹא מִצְרָֽיִם...
בדרך למצרים, עוברים גולי יהודה, בדרך בית לחם ורחל יוצאת מקברה ומבכה את בניה, מבכה את היציאה לגלות, ולעניות דעתנו, היא מבכה גם את מלחמת האחים, מלחמה שהתחילה עוד במאבק בין בניה לבני לאה אחותה. וכמו בגלות בית ראשון כך גם בגלות בית שני. מפורסמים הדברים שחורבן הבית השני והגלות שבעקבותיו הם תוצאה של "שנאת חינם"
מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מָה חָרַב — מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁהָיוּ בּוֹ: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים....אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ שִׂנְאַת חִנָּם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.
Because the daughters of Zion are haughty, indicates a tall woman walking alongside a short one so that the tall woman would stand out.
And walk with outstretched necks, indicates that they would walk with upright stature and carry themselves in an immodest way.
And wanton eyes, indicates that they would fill their eyes with blue eye shadow in order to draw attention to their eyes.
Walking and mincing as they go, indicates that they would walk in small steps, heel to toe, so onlookers would notice them.
Making a tinkling [te’akasna] with their feet, Rabbi Yitzḥak said: This teaches that they would bring myrrh and balsam and place them in their shoes and would walk in the marketplaces of Jerusalem. And once they approached a place where young Jewish men were congregated, they would stamp their feet on the ground and splash the perfume toward them and instill the evil inclination into them like venom of a viper [ke’eres bikhos]. With regard to bloodshed it is written: “Moreover, Manasseh shed innocent blood very much, until he had filled Jerusalem from one end to another” (II Kings 21:16). However, considering that the people during the Second Temple period were engaged in Torah study, observance of mitzvot, and acts of kindness, and that they did not perform the sinful acts that were performed in the First Temple, why was the Second Temple destroyed? It was destroyed due to the fact that there was wanton hatred during that period. This comes to teach you that the sin of wanton hatred is equivalent to the three severe transgressions: Idol worship, forbidden sexual relations and bloodshed. The Gemara continues: They were wicked; however, they put their faith in the Holy One, Blessed be He. With that statement we have come to the First Temple era, about which it is written: “Her chiefs judge for bribes, her priests give rulings for a fee, and her prophets divine for pay; yet they rely on the Lord, saying: The Lord is in our midst, no tragedy will overtake us” (Micah 3:11). At least the final portion of the verse was to their credit. Therefore, the Holy One, Blessed be He, brought upon them three decrees corresponding to their three wicked sins, as it is stated: “Therefore, due to you Zion will be plowed as a field, Jerusalem will become heaps of ruins, and the Temple Mount will be a like a shrine in the woods” (Micah 3:12). The Gemara asks: And in the First Temple era was there really no baseless hatred? Isn’t it written: “Cry and wail, son of man, for this will befall my people, this will befall all the princes of Israel: They will be cast before the sword together with my people, therefore strike the thigh” (Ezekiel 21:17)? Rabbi Eliezer interpreted this verse and said: These are people who eat and drink with each other, and stab each other with verbal barbs. Apparently, even those who were close were filled with hatred toward one another. The Gemara answers: That behavior was found only among the princes of Israel, as it is written: “Cry and wail, son of man, for this will befall my people”; and it was taught in a baraita: “Cry and wail, son of man, for this will befall my people”; one might have thought that this unsavory trait was common to all. Therefore, the verse states: “This will befall all the princes of Israel.” It was only the leaders of the nation who harbored baseless hatred for each other; the people of the nation as a whole did not hate one another. § It was Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar who both said: In the case of the former, the people in the First Temple era, whose sin was exposed and no attempt was made to disguise their conduct, the end of their punishment was exposed, and the prophet informed them that they would return to their land in seventy years. In the case of the latter, the people in the Second Temple era, whose sin was not exposed; rather, they attempted to disguise their conduct, the end of their punishment was not exposed. Rabbi Yoḥanan said: The fingernails of the former are preferable to the belly of the latter. Reish Lakish said to him: On the contrary, the latter were superior; even though there is subjugation by the kingdoms, they are engaged in Torah study. Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: The Temple will prove that the former were superior, as it was restored to the former. The Second Temple was constructed after the destruction of the first. However, after the destruction of the Second Temple, it was not restored to the latter. Apparently, the former were superior to the latter. Similarly, the Sages asked Rabbi Elazar: Are the former greater or are the latter greater? He said to them: Look to the Temple and see if it has been restored, as it was to our predecessors. Some say the exchange was slightly different: He said to them: The Temple is your witness. The restoration of the Temple after the destruction of the First Temple, attests to the fact that the former generation was greater. Reish Lakish was swimming in the Jordan River when Rabba bar bar Ḥana came and gave him a hand to help him out. Reish Lakish said to him: My God! I hate you Babylonians, as it is written: “If she be a wall we will build a silver turret upon her, if she be a door we will cover her with boards of cedar” (Song of Songs 8:9). This is the meaning of the verse as it applies to the Jewish people: Had you rendered yourselves a solid bloc like a wall and all ascended to Eretz Yisrael in the days of Ezra, you would have been likened to silver, which rot does not infest, in the sense that you would have merited experiencing the Divine Presence in all its glory. Now that you ascended like doors, and only some of you came to Eretz Yisrael, you are likened to cedar, which rot infests, and you merit experiencing only partial revelation of the Divine Presence. The Gemara asks: What rot infests cedar? Ulla said: It is sasmagor, a type of worm. The Gemara asks: What does sasmagor have to do with the Divine Presence during the Second Temple era? Rabbi Abba said: Just as little remains from a cedar tree infested by this worm, similarly, all that remained from the Divine Presence during the Second Temple period was a Divine Voice, as it was taught in a baraita: After the last prophets Haggai, Zechariah, and Malachi died, the Divine Spirit of prophetic revelation departed from the Jewish people, and they were still utilizing a Divine Voice, which they heard as an echo of prophecy. The Gemara asks: And would Reish Lakish speak with Rabba bar bar Ḥana in public? Just as Rabbi Elazar, who was the master of Eretz Yisrael in wisdom and character, and nevertheless, Reish Lakish would not speak with him in public, as Reish Lakish was sparing in his speech and extended friendship to only a select few prominent, righteous people, to the extent that a person to whom Reish Lakish was seen speaking in the marketplace, one would give him a loan and do business with him without witnesses; would he have spoken with Rabba bar bar Ḥana? Rav Pappa said: Cast a man between them, and say that the incident did not involve Reish Lakish and Rabba bar bar Ḥana. It was either Reish Lakish bathing in the river and Ze’iri, the prominent Babylonian Sage, who extended him a hand, or it was Rabba bar bar Ḥana who was in the river and Rabbi Elazar extended a hand to him. In any event, when the Sage who heard what Reish Lakish said came before Rabbi Yoḥanan and related it, Rabbi Yoḥanan said to him: That is not the reason; even had they all ascended in the days of Ezra, the Divine Presence would not have rested in the Second Temple, as it is written: “God will enlarge Japheth, and dwell in the tents of Shem” (Genesis 9:27).
אפשר להבין את שנאת החינם כגורם רוחני שגרם לאל להעניש את בני ישראל בחורבן, ואפשר להבין את שנאת החינם כגורם ריאלי לחורבן- שרפת המחסנים ומלחמת האחים בתוך ירושלים הם אלו שגרמו לחורבן, כפי שמתאר יוספוס:
הגדולים וכל אוהבי-השלום אשר בקרב העם, כבשו את העיר העליונה, אולם בעיר התחתונה ובהר-הבית החזיקו המורדים. מבלי הרף נלחמו אלה ואלה באבנים ובמיני-קלע וכל העת עפו חצים משתי רוחות. ולפעמים יצאו גדודים קטנים להלחם פנים-אל-פנים...... ואז קמו מהומות ומלחמות-אחים בכל עיר ועיר, ובכל מקום אשר שאפו היהודים רוח אחרי תנופת יד הרומאים היתה יד איש באחיו, ומריבה קשה היתה בין חפצי-הקרב ובין רודפי-השלום. ובראשיתה פגעה המריבה בבתים אשר זה מכבר שלטה קנאה ביניהם,ואחר-כך קמו גם האוהבים הקרובים איש באחיו וכל אחד התחבר עם האנשים אשר היו מחשבותיו כמחשבותיהם, והמונים המונים ערכו מערכה אלה לקראת אלה..."
(יוסף בן מתתיהו,מלחמת היהודים, ב, יז)
בדומה לבור בעמק דותן (מקום מכירת יוסף), למיצפה (נבי סמואל?) שמצפון לירושלים (מקום רצח גדליה) או לעיר העתיקה בירושלים (מקום קרבות הרחוב בין היהודים בבית שני). המזח הישן בכפר ויתקין כמו גם כיכר רבין הם המקומות שמסמלים את החשש ממלחמת האחים בתקומת ישראל השלישית.
מתוך הבנת ההסיטוריה עלינו לחזון ולשנן את דבריו של בגין "מלחמת אחים-לעולם לא"
מזח כפר ויתקין. מתוך אלבום המועצה האזורית עמק חפר , 1943
שרידי מזח כפר ויתקין היום. צילום: יגאל זלמנסון, מתוך אתר פיקיויקי
על פרשת אלטלנה (בקצרה)
אלטָלֶנָה הייתה ספינת נשק שנרכשה על ידי מחתרת האצל , הספינה הפליגה לישראל ביוני 1948 כשהיא מובילה על סיפונה כ-920 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צהל
"אלטלנה" הגיעה, בהתאם להנחיית פיקוד צה"ל, לחוף כפר ויתקין, בשעות הערב המאוחרות ב-20 ביוני 1948, ושם הורדו העולים והחלה פריקת הציוד הצבאי שעל סיפונה (הספיקו להוריד מאלטלנה, לפני הטבעתה בתל אביב, כאלפיים רובים חדשים וכמיליון כדורים מה שסייע להבקיע את המערכה באזור רמלה ולוד. המרד, עמ' 247) . הממשלה ראתה בפריקת הנשק וריכוז כוחות אצ"ל בחוף איום על ריבונות המדינה,בשעות הבוקר כותר אזור הנחיתה על ידי כוחות מחטיבת אלכסנדרוני, ומפקד החטיבה, דן אבן, הציב לאנשי אצ"ל אולטימטום למסור באופן מיידי את הנשק שנפרק מהאונייה לידי צה"ל. לאחר שנפרק חלק מהנשק, התגלתה האוניה בידי האו"ם. בעקבות דחיית האולטימטום על ידי פיקוד האצ"ל, פרצו בשעות הערב של 21 ביוני חילופי אש בין כוחות צה"ל וכוחות האצ"ל, במהלכם נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. הספינה נמלטה מחוף כפר ויתקין והפליגה דרומה לכיוון תל אביב, בתקווה ששם יוכלו אנשי האצ"ל לפרוק בביטחה את הנשק שעל סיפונה.
לאחר הגעת "אלטלנה" לחופי תל אביב בליל 22 ביוני, נעשו ניסיונות נוספים להגיע לעמק השווה אבל ללא הועיל. מבחינת הממשלה לא היה מקום למשא ומתן שכן העיקר הוא סמכות מדינת ישראל. בבוקר התחדשו חילופי האש בין כוחות צה"ל לבין אנשי האצ"ל בתל אביב, שניסו להשתלט על אזור החוף כדי לאפשר את פריקת הנשק מהאונייה. בשעות אחר הצהריים הורה הפיקוד העליון על הפצצת הספינה, יצחק רבין שהיה סגנו של יגאל אלון פקד על הפגזת הספינה במה שלימים יכונה בשם "התותח הקדוש" , אלטלנה הופגזה ועלתה באש, לפח חלק מהעדויות היה גם ירי על לוחמי אצל שקפצו מהאוניה הבוערת .
בעימותים בין כוחות צה"ל ולוחמי האצ"ל נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במסגרת מבצע שנקרא על ידי הממשלה מבצע "טיהור". הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הנחיצות בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים, ממשיכות לעורר פולמוס ציבורי ופוליטי לוהט עד ימינו. לימים כונה האירוע בשם "פרשת אלטלנה".
מנחם בגין עם פעילי אצ"ל לשעבר, בציון שנה לאירועי האלטלנה, יוני 1949.
הרוחות לא נרגעו גם בתום הקרבות בחוף תל אביב. באותו לילה נאם מנחם בגין בתחנת הרדיו החשאית של האצ"ל. במהלך נאומו, שנמשך שעתיים, הוא פרץ בבכי. והזהיר את אנשיו: "אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". לימים התייחס בזיכרונותיו ללגלוג לבכיו: "יש דמעות אשר שום גבר אינו צריך להתבייש בהן. יש דמעות מצילות. יש שהברירה היא: דמע או דם".
בספרו האוטוביוגרפי המרד כרך מנחם בגין את פרשה זו יחד עם תיאור הסזון בפרק הנושא את הכותרת "מלחמת אחים - לעולם לא". את פרשה אלטלנה סיכם במילים: "עוד רבים המעשים הנוראים שנעשו בימים ההם, ועלולה הייתה לפרוץ מלחמה פנימית, מלחמת נקם איומה, על התרמית, על המזימה, על הפשע, על מעשי הזוועה, על הדם הטהור שנשפך. אבל האויב החיצוני עמד בשער ואנחנו אמרנו: 'בשום תנאים לא להפעיל נשק'... ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהייתה מחריבה את ישראל בטרם יקום. על אף הכל".לפני מותו אמר שהיה רוצה שיזכרו אותו מעל הכול כאיש שמנע מלחמת אזרחים בעת קום המדינה, דבר שבעיניו היה חשוב יותר מהישגיו כראש ממשלה.
את הפרק "מלחמת אחים-לעולם לא" מסיים בגין במילים:
"ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהייתה מחריבה את ישראל בטרם יקום, על אף הכל" (המרד עמ' 251)
חשוב לזכור: בעבר כבר הקמנו מדינה יהודית בארץ ישראל, המטבע שלה היה שקל , שפתה הייתה השפה העברית, ובירתה הייתה ירושלים. המדינה לא חרבה בגלל אויב מבחוץ אלא דווקא בגלל הפילוג הפנימי. התפקיד שלנו הוא לשמור על "הנס האחד אין שני" ולמנוע מהמדינה להתפרק בשלישית.
לסיכום , אנחנו ממליצים לצפות בסרטון של מרכז קטיף , סרטון קצר והומריסטי שמסכם את מלחמת האחים מיוסף אחינו ועד אלטלנה ורצח רבין- סרטון שמסתים במילים: " אני לא מבין איך אתם יכולים להמשיך לאכול"
הזמנה למסע:
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כתב (אורות הקודש ג עמ' שכד):
"ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם,
נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם"
את סיום הלימוד אנחנו מבקשים להקדיש ליכולת לתקן.
האם לדעתכם ניתן לתקן את השנאה? האם לדעתכם יש מקום לאהבה?
המושררת זלדה בשירה "הלומת געגועים" מתארת איך היא מתפללת על יוסף הצדיק ומקווה שהוא יצא "יפה כשחר" מבזיון הבור שהוא יצליח לסלוח לאחיו ולהמשיך ולחלום, וכך כותבת זלדה:
והדלקתי נר של תודה
שיוסף יצא יפה כשחר
מבזיון הבור ...
ששנאתם
לא השכיחה ממנו
את שפת המזלות
גם אנחנו מצטרף לתפילה זו שנצליח לצמוח מתוך המשבר, ושנשוב ונגאל בעזרת אהבת חינם
נספח: לכבוד העשור השביעי של מדינת ישראל- לא נתפלג בשלישית
נספח זה מבוסס על כתבה שפורסמה במקור ראשון במשותף על ידי ועל ידי נתנאל אלינסון ב-2.12.2019 https://www.makorrishon.co.il/judaism/186555/
והדברים נכתבו גם בספרו של אלינסון "קיצור תולדות הישראליות"
בן גוריון אמר פעם ש"מדינת ישראל תיבחן בשנת השבעים להקמתה. מה ראה בן גוריון בעיני רוחו? האם דווקא היום כשהמדינה מבוססת ויציבה מגיע האתגר הגדול? בן גוריון לא היה נביא, אבל היסטוריה הוא ידע היטב. הוא הכיר ללא ספק את הנתון המצמרר הבא: לאורך כל הפעמים בהיסטוריה בהן הוקמה מדינה ישראלית בארץ ישראל, היא תמיד התפרקה בשנות השבעים להקמתה. מן הסתם הוא הכיר גם נתון נוסף, עצוב עוד יותר: מה שפורר את המדינה בשתי פעמים הקודמות,הייתה מלחמות אחים.
הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה התפרקה לאחר 70 וקצת שנים וזאת בעקבות מלחמת האחים של ירבעם ורחבעם. קריאתו של ירבעם בן נבט "מה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי, לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל (מלכים א י"ב ט"ו) מהדהדת עד היום , הן בחציה הראשון שמכריז "שאין לנו חלק במדינה" והן בחציה השני שמכריז "שכל אחד ילך לאוהלו" ללא אחדות משותפת
ידוע מאוד מדרש האגדה שמופיע בגמרא במסכת סנהדרין בפרק "חלק":
אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה
מאי אחר? אמר ר' אבא אחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן.
אמר לו (ירבעם לקבה"ה): מי בראש?
(ענה הקב"ה לירבעם) בן ישי בראש
(אמר ירבעם לקב"ה) אי הכי לא בעינא (= אם כך, אין אני רוצה)
פשט: הסברו את הגמרא במילים שלכם
דרש: לפי הגמרא מה הייתה הסיבה לפיצול הממלכה?
רמז: מה דעתכם על הטענה הבאה "ההפך הגמור מהשאלה 'מי בראש' היא קריאתו של אברהם אבינו שאמר 'הנני'"
סוד: לעומת מדרש זה, בספר "המרד" בפרק "מלחמת אחים-לעולם לא" כותב מנחם בגין כך: "רצינו לומר לבן גוריון... כי לא חשוב בעיננו "מי יהיה הראש" העיקר היא המטרה והמלחמה למענה, אדרבה: יוביל אותנו בן גוריון למלחמה נגד השלטון הבריטי ולמען שלטון עברי ונלך אחריו בשמחה ובהתלהבות" (בגין, המרד, עמ' 193)
מה דעתכם על היחס בין הטקסט של בגין לבין הגמרא?
המלך ירבעם מקריב לעגלים בבית אל. 1752 Jean-Honoré Fragonard – Jeroboam Offering Sacrifice for the Idol
הצעתו של הקב"ה ליצור אחדות בין שני המנהיגים נופלת בסופו של דבר על שאלת "מי בראש" (וזאת למרות שעל פי המסורת בגן עדן יושבים במעגל ללא ראש , "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים"...) או בשפה פוליטית-מודרנית "מי יהיה ראשון ברוטציה" וכתוצאה מויכוח זה הממלכה מתפלגת. . פיצול הממלכה לאחר 73 שנים בלבד היה סוג של "רמז אפי מקדים" לחורבן ישראל ויהודה שיגיע כמה מאות שנים לאחר מכן. וכמו בבית ראשון, כך גם בבית השני. . הממלכה החשמונאית התפרקה גם היא לאחר קצת יותר מ-70 שנה (!) וזאת בעקבות במלחמת האחים של הורקנוס ואריסטובולוס. לאחר מות שלומציון המלכה רבו שני בניה על המלוכה ובעוד הבנים צרים זה על זה, הגיע פומפיוס הנציב הרומי וכבש את יהודה. מה שהוביל לאחר כמאה שנה לחורבן המקדש בירושלים. מעניין בהקשר זה להביא סיפור קטן, סוג של מדרש, שמופיע בכתבי יוסף בן מתיתיהו על סופו של חוני המעגל. בעוד שבתלמוד ובמדרשים אנחנו שומעים על מותו של חוני לאחר הירדמות של פלאית של 70 שנה ואמירתו "או חברותא או מיתותא" הרי שיוסף בן מתיתיהו מציג לנו מסורת אחרת:
וצדיק אחד, חביב האלוהים, חוניו שמו - שהתפלל פעם לאלוהים בשעת עצירת הגשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע לקולו והמטיר – התחבא בראותו שהמהומה עומדת בתוקפה. והוא הובא למחנה היהודים, והם דרשו ממנו, שכשם שהתפלל והפסיק את הבצורת – כך יערוך תפילות נגד אריסטובולוס ובני סיעתו המורדים. וכשהתנגד וסירב - הכריחוֹ ההמון לכך. אז עמד בתוכם ואמר (חוני התפלל) : "אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים אתי הם עמך, והנצורים – כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את אלו נגד אלו, ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו". וכשעמד והתפלל תפילה זו, תקפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה. (יוסף בן מתיתיהו ,קדמוניות היהודים, ספר י"ד, סעיף 22)
שאלות לדיון:
פשט: ספר את הטקסט של יוספוס במילים שלך
דרש: מהו המסר הסמוי בתפילתו של חוני?
רמז: בעת מאבק פנימי מה עדיף לדעתכם: אי-הכרעה מתמשכת או ניצחון של אחד הצדדים?
סוד: מה לדעתכם המסר של הטקסט לימנו אנו?
חוני המעגל: מדליית זהב.
מעצב: אהרון שבו. מתוך אתר ספאר האגדה (סנונית ובית אביחי)
על פי יוספוס , התפלל חוני על אחדות בין שני הפלגים שהרי אלו ואלו הם בניך, אבל ההמון הרגו. חוני שהיה "מעגל" ניסה להקהות את הכידונים המשוננים ולהכניס את כולם לתוך אותו המעגל, אבל ההמון העדיף שלא להקשיב לצדיק, וסקל אותו באבנים. גם הממלכה המאוחדת וגם ממלכת החשמונאים לא הצליחו להגיע לשנות ה-80. תפקדינו לדאוג שלא יקרה כך בשלישית!
הרב אמנון דוקוב, בספר "קבלת שביעית- מאמרים לקראת שנת השבע" בהוצאת גילוי של ישיבת עתניאל, מביא דבר מעניין מתוך הספר של אחד מההוגים הראשונים של תנועת ההשכלה היהודית. וכך מביא הרב אמנון:
"בספר "מורה נבוכי הזמן" טוען ההוגה היהודי רנ"ק= ר' נחמן קרוכמל 1840-1785 שכל אומה עוהרת שלושה שלבים. הראשון הוא "מועד הצמיחה והגידול" זמנם של הדורות המיסדים... השני הוא "מועד העוז והמפעל" בשלב זה היסודות מתגבשים ומגיעים לשיאם והשלישי הוא "מועד ההיתוך והכליון", בשלב זה דחף היצירה מומר בדחף הנאה... והתוצאה ההכרחית היא התפוררות חברתית."
דברים אלו של הרנ"ק הכתבו לפני כ-200 שנה אבל נראה שהם רלוונטים לימנו.
צעירים על יד מצבתו של רנ"ק בטארנופול, פולין, 1924צילום: המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, באדיבות חנה אופיר, ישראל
מתוך אתר עיתון הארץ https://www.haaretz.co.il/blogs/beithatfutsot/BLOG-1.8561210
סוד השבעים- היצליח דורינו בזאת?
מדוע לאורך ההיסטוריה המדינה תמיד קרסה בשנות השבעים להקמתה?
שנת השבעים היא השנה בה הדור השלישי להקמה תופס את הפיקוד וישנה תופעה שמתרחשת בחברות אנושיות רבות: "משבר הדור השלישי". לדור הראשון יש ייעוד ברור- לייסד את המדינה, זהו "הדור המייסד" עמו נמנו לאורך ההיסטוריה הישראלית דוד המלך, שמעון החשמונאי ודור תש"ח. המשימה הייתה אמנם קשה- אבל מאוד ברורה. הדור השני מקבל מדינה מן המוכן אך עדיין יש לו אתגרים ברורים: לבנות ולייצב את המדינה הצעירה. זהו "הדור הבונה" עמו נמנו לאורך ההיסטוריה הישראלית שלמה המלך, אלכסנדר ינאי והדור השני למדינת ישראל. הדור השלישי, שהכל בא לו מן המוכן ונדמה כי נגמרו לו האתגרים, היה עד היום בהיסטוריה הישראלית- "הדור המקלקל" ועמו נמנים ירבעם בן נבט ורחבעם שפוררו את הממלכה המאוחדת והורקנוס ואריסטובולוס שפוררו את מדינת החשמונאים.
הדור שלנו, הדור השלישי להקמת המדינה, הוא גם השלישי בהיסטוריה היהודית שמקבל לידיו את האתגר של חציית שנות השבעים של המדינה. יש לנו את המבחן הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית. האם נצליח, לראשונה, לצלוח את מה שאף דור בפעמים הקודמות של המדינה העצמאית לא הצליח לעשות? זה מבחן קשה יותר ממלחמת השחרור.
והדרך להצלחה עוברת סביב יצירת ייעוד משותף.
אז מה הייעוד החדש? התשובה כמובן לא פשוטה בכלל כי אחרת כבר היו מגלים אותה בפעמים הקודמות שהייתה פה מדינה. ניתן רק להגיד שמי שטוען שיש לו את התשובה האחת שאין בלתה- טועה. הוא טועה כי הרמז לתשובה נמצא בתוך המספר שתמיד סימל את הכישלון של המדינות הקודמות: 70. הסיפור העולמי בבראשית מתחיל בתיאור התפרדות האנושות ל 70 אומות, ממשיך בתיאור ההתפרדות של בית יעקב ל 70 זרמים, ממשיך ביכולתו של יוסף לדבר ב 70 שפות ומגיע לשיא בקבלת התורה שלה יש 70 פנים. ובשנות ה70, דווקא מתוך השקט היחסי, מתחילים להתגלות המון כוחות שגנוזים בעם הכי צבעוני בעולם (אנחנו). אנחנו עם שנדרש לדעת לדבר בשבעים שפות שונות, כי הבשורה שלו גם מדברת וגם ניזונה מכל שבעים הגוונים של האנושות. והכוחות האלה רוב הזמן נראים כסותרים אחד את השני ולכן יש תמיד שבר גדול בשנים האלה. והמילה המעט שחוקה "אחדות" לא תספיק כאן. הו לא. אנחנו צריכים הרבה יותר מחיבוק מחיוך שמנסה לטייח את ההבדלים (אם כי אנחנו כמובן גם בעד החיבוקים המחויכים). צריכים עבודת עומק שתגלה את הבשורה שיש בכל אחד מהצבעים האלה ואת נקודת האמת שלו.והדור הזה,, כך אנו מקווים, יכול להצליח היכן שכשלנו בפעמים הקודמות ולהרכיב מכל הצבעים האלה את הפסיפס הכי יפה בעולם.
ביום יסוד קבוץ נתיב הל"ה בעמק האלה, לקראת האזכרה השלישית לנפילת שיירת הל"ה , שלח ראש הממשלה דוד בן גוריוון אגרת להורי הל"ה, וכך הוא כתב:
להורי הל"ה! ..... איני יודע אם הייתה בצבא הגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם מחלקה שרִיכזה בתוכה יותר תִפארת-אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו, שתעמוד לעד בתולדות עמנו בשם ל"ה. הכרתי את מפקד המחלקה וכמה מחבריה, כפירי ישראל אלה מִיזגו בתוכם משובת נעורים, הוד עלומים, חכמה עליונה, ערגון עקידה וגבורה עזה ממוות. "למוּת - אין דבר, אם אך יודעים בשביל מה ומדוע" - רשם אחד מהם ביומנו זמן קצר לפני נפלו. ...במה נוקיר זכרם המבורך? לא במצבות אבן וגם לא בספרי זיכרונות, אלא ברצון נאמן ומתמיד להידמות אליהם ככל האפשר. היצליח דורנו בזאת?
לאחר שכבר פעמיים בשנת ה-73 התפלגה הממלכה, אנחנו רוצים להאמין שהדור שלנו יצליח לעמוד במבחן. הפעם- "לא נתפלג בשלישית" ולדוד בן גוריון נענה "היצליח דורינו בזו"- אכן נצליח, עלה נעלה, וביחד (ורק ביחד) ננצח!
