Hasidic Masters: The Degel Machane Ephraim October 26, 2021 | Marcheshvan 21, 5782

(יט) וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֙יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם־כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת׃ (כ) וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רׇץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכׇל־גְּמַלָּֽיו׃ (כא) וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ יי דַּרְכּ֖וֹ אִם־לֹֽא׃ (כב) וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם׃ (כג) וַיֹּ֙אמֶר֙ בַּת־מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית־אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין׃ (כד) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת־בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן־מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר׃ (כה) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם־תֶּ֥בֶן גַּם־מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם־מָק֖וֹם לָלֽוּן׃ (כו) וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽיי׃ (כז) וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יי אֱלֹקֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא־עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י אָנֹכִ֗י בַּדֶּ֙רֶךְ֙ נָחַ֣נִי יי בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ (כח) וַתָּ֙רׇץ֙ הַֽנַּעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ (כט) וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רׇץ לָבָ֧ן אֶל־הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל־הָעָֽיִן׃ (ל) וַיְהִ֣י ׀ כִּרְאֹ֣ת אֶת־הַנֶּ֗זֶם וְֽאֶת־הַצְּמִדִים֮ עַל־יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשׇׁמְע֗וֹ אֶת־דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל־הַגְּמַלִּ֖ים עַל־הָעָֽיִן׃ (לא) וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יי לָ֤מָּה תַעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים׃ (לב) וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֙יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ (לג) (ויישם) [וַיּוּשַׂ֤ם] לְפָנָיו֙ לֶאֱכֹ֔ל וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֹכַ֔ל עַ֥ד אִם־דִּבַּ֖רְתִּי דְּבָרָ֑י וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃ (לד) וַיֹּאמַ֑ר עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אָנֹֽכִי׃ (לה) וַיי בֵּרַ֧ךְ אֶת־אֲדֹנִ֛י מְאֹ֖ד וַיִּגְדָּ֑ל וַיִּתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃ (לו) וַתֵּ֡לֶד שָׂרָה֩ אֵ֨שֶׁת אֲדֹנִ֥י בֵן֙ לַֽאדֹנִ֔י אַחֲרֵ֖י זִקְנָתָ֑הּ וַיִּתֶּן־ל֖וֹ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃ (לז) וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי אֲדֹנִ֖י לֵאמֹ֑ר לֹא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּאַרְצֽוֹ׃ (לח) אִם־לֹ֧א אֶל־בֵּית־אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי׃ (לט) וָאֹמַ֖ר אֶל־אֲדֹנִ֑י אֻלַ֛י לֹא־תֵלֵ֥ךְ הָאִשָּׁ֖ה אַחֲרָֽי׃ (מ) וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י יי אֲשֶׁר־הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנָ֗יו יִשְׁלַ֨ח מַלְאָכ֤וֹ אִתָּךְ֙ וְהִצְלִ֣יחַ דַּרְכֶּ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֤ אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִמִּשְׁפַּחְתִּ֖י וּמִבֵּ֥ית אָבִֽי׃ (מא) אָ֤ז תִּנָּקֶה֙ מֵאָ֣לָתִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְאִם־לֹ֤א יִתְּנוּ֙ לָ֔ךְ וְהָיִ֥יתָ נָקִ֖י מֵאָלָתִֽי׃ (מב) וָאָבֹ֥א הַיּ֖וֹם אֶל־הָעָ֑יִן וָאֹמַ֗ר יי אֱלֹקֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא֙ מַצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י הֹלֵ֥ךְ עָלֶֽיהָ׃ (מג) הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וְהָיָ֤ה הָֽעַלְמָה֙ הַיֹּצֵ֣את לִשְׁאֹ֔ב וְאָמַרְתִּ֣י אֵלֶ֔יהָ הַשְׁקִֽינִי־נָ֥א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ׃ (מד) וְאָמְרָ֤ה אֵלַי֙ גַּם־אַתָּ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַ֥ם לִגְמַלֶּ֖יךָ אֶשְׁאָ֑ב הִ֣וא הָֽאִשָּׁ֔ה אֲשֶׁר־הֹכִ֥יחַ יי לְבֶן־אֲדֹנִֽי׃ (מה) אֲנִי֩ טֶ֨רֶם אֲכַלֶּ֜ה לְדַבֵּ֣ר אֶל־לִבִּ֗י וְהִנֵּ֨ה רִבְקָ֤ה יֹצֵאת֙ וְכַדָּ֣הּ עַל־שִׁכְמָ֔הּ וַתֵּ֥רֶד הָעַ֖יְנָה וַתִּשְׁאָ֑ב וָאֹמַ֥ר אֵלֶ֖יהָ הַשְׁקִ֥ינִי נָֽא׃ (מו) וַתְּמַהֵ֗ר וַתּ֤וֹרֶד כַּדָּהּ֙ מֵֽעָלֶ֔יהָ וַתֹּ֣אמֶר שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה וָאֵ֕שְׁתְּ וְגַ֥ם הַגְּמַלִּ֖ים הִשְׁקָֽתָה׃ (מז) וָאֶשְׁאַ֣ל אֹתָ֗הּ וָאֹמַר֮ בַּת־מִ֣י אַתְּ֒ וַתֹּ֗אמֶר בַּת־בְּתוּאֵל֙ בֶּן־נָח֔וֹר אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָה־לּ֖וֹ מִלְכָּ֑ה וָאָשִׂ֤ם הַנֶּ֙זֶם֙ עַל־אַפָּ֔הּ וְהַצְּמִידִ֖ים עַל־יָדֶֽיהָ׃ (מח) וָאֶקֹּ֥ד וָֽאֶשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַיי וָאֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יי אֱלֹקֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֤ר הִנְחַ֙נִי֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֱמֶ֔ת לָקַ֛חַת אֶת־בַּת־אֲחִ֥י אֲדֹנִ֖י לִבְנֽוֹ׃ (מט) וְ֠עַתָּ֠ה אִם־יֶשְׁכֶ֨ם עֹשִׂ֜ים חֶ֧סֶד וֶֽאֱמֶ֛ת אֶת־אֲדֹנִ֖י הַגִּ֣ידוּ לִ֑י וְאִם־לֹ֕א הַגִּ֣ידוּ לִ֔י וְאֶפְנֶ֥ה עַל־יָמִ֖ין א֥וֹ עַל־שְׂמֹֽאל׃ (נ) וַיַּ֨עַן לָבָ֤ן וּבְתוּאֵל֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵיי יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ־טֽוֹב׃ (נא) הִנֵּֽה־רִבְקָ֥ה לְפָנֶ֖יךָ קַ֣ח וָלֵ֑ךְ וּתְהִ֤י אִשָּׁה֙ לְבֶן־אֲדֹנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יי׃ (נב) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֛ע עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אֶת־דִּבְרֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַ֖רְצָה לַֽיי׃ (נג) וַיּוֹצֵ֨א הָעֶ֜בֶד כְּלֵי־כֶ֨סֶף וּכְלֵ֤י זָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיִּתֵּ֖ן לְרִבְקָ֑ה וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת נָתַ֥ן לְאָחִ֖יהָ וּלְאִמָּֽהּ׃ (נד) וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֗וּ ה֛וּא וְהָאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־עִמּ֖וֹ וַיָּלִ֑ינוּ וַיָּק֣וּמוּ בַבֹּ֔קֶר וַיֹּ֖אמֶר שַׁלְּחֻ֥נִי לַֽאדֹנִֽי׃ (נה) וַיֹּ֤אמֶר אָחִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ תֵּשֵׁ֨ב הַנַּעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים א֣וֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ׃ (נו) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַל־תְּאַחֲר֣וּ אֹתִ֔י וַֽיי הִצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֑י שַׁלְּח֕וּנִי וְאֵלְכָ֖ה לַֽאדֹנִֽי׃ (נז) וַיֹּאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ׃ (נח) וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵלְכִ֖י עִם־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ׃ (נט) וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת־רִבְקָ֥ה אֲחֹתָ֖ם וְאֶת־מֵנִקְתָּ֑הּ וְאֶת־עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם וְאֶת־אֲנָשָֽׁיו׃ (ס) וַיְבָרְכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו׃

(19) When she had let him drink his fill, she said, “I will also draw for your camels, until they finish drinking.” (20) Quickly emptying her jar into the trough, she ran back to the well to draw, and she drew for all his camels. (21) The man, meanwhile, stood gazing at her, silently wondering whether the LORD had made his errand successful or not. (22) When the camels had finished drinking, the man took a gold nose-ring weighing a half-shekel, and two gold bands for her arms, ten shekels in weight. (23) “Pray tell me,” he said, “whose daughter are you? Is there room in your father’s house for us to spend the night?” (24) She replied, “I am the daughter of Bethuel the son of Milcah, whom she bore to Nahor.” (25) And she went on, “There is plenty of straw and feed at home, and also room to spend the night.” (26) The man bowed low in homage to the LORD (27) and said, “Blessed be the LORD, the God of my master Abraham, who has not withheld His steadfast faithfulness from my master. For I have been guided on my errand by the LORD, to the house of my master’s kinsmen.” (28) The maiden ran and told all this to her mother’s household. (29) Now Rebekah had a brother whose name was Laban. Laban ran out to the man at the spring— (30) when he saw the nose-ring and the bands on his sister’s arms, and when he heard his sister Rebekah say, “Thus the man spoke to me.” He went up to the man, who was still standing beside the camels at the spring. (31) “Come in, O blessed of the LORD,” he said, “why do you remain outside, when I have made ready the house and a place for the camels?” (32) So the man entered the house, and the camels were unloaded. The camels were given straw and feed, and water was brought to bathe his feet and the feet of the men with him. (33) But when food was set before him, he said, “I will not eat until I have told my tale.” He said, “Speak, then.” (34) “I am Abraham’s servant,” he began. (35) “The LORD has greatly blessed my master, and he has become rich: He has given him sheep and cattle, silver and gold, male and female slaves, camels and asses. (36) And Sarah, my master’s wife, bore my master a son in her old age, and he has assigned to him everything he owns. (37) Now my master made me swear, saying, ‘You shall not get a wife for my son from the daughters of the Canaanites in whose land I dwell; (38) but you shall go to my father’s house, to my kindred, and get a wife for my son.’ (39) And I said to my master, ‘What if the woman does not follow me?’ (40) He replied to me, ‘The LORD, whose ways I have followed, will send His angel with you and make your errand successful; and you will get a wife for my son from my kindred, from my father’s house. (41) Thus only shall you be freed from my adjuration: if, when you come to my kindred, they refuse you—only then shall you be freed from my adjuration.’ (42) “I came today to the spring, and I said: O LORD, God of my master Abraham, if You would indeed grant success to the errand on which I am engaged! (43) As I stand by the spring of water, let the young woman who comes out to draw and to whom I say, ‘Please, let me drink a little water from your jar,’ (44) and who answers, ‘You may drink, and I will also draw for your camels’—let her be the wife whom the LORD has decreed for my master’s son.’ (45) I had scarcely finished praying in my heart, when Rebekah came out with her jar on her shoulder, and went down to the spring and drew. And I said to her, ‘Please give me a drink.’ (46) She quickly lowered her jar and said, ‘Drink, and I will also water your camels.’ So I drank, and she also watered the camels. (47) I inquired of her, ‘Whose daughter are you?’ And she said, ‘The daughter of Bethuel, son of Nahor, whom Milcah bore to him.’ And I put the ring on her nose and the bands on her arms. (48) Then I bowed low in homage to the LORD and blessed the LORD, the God of my master Abraham, who led me on the right way to get the daughter of my master’s brother for his son. (49) And now, if you mean to treat my master with true kindness, tell me; and if not, tell me also, that I may turn right or left.” (50) Then Laban and Bethuel answered, “The matter was decreed by the LORD; we cannot speak to you bad or good. (51) Here is Rebekah before you; take her and go, and let her be a wife to your master’s son, as the LORD has spoken.” (52) When Abraham’s servant heard their words, he bowed low to the ground before the LORD. (53) The servant brought out objects of silver and gold, and garments, and gave them to Rebekah; and he gave presents to her brother and her mother. (54) Then he and the men with him ate and drank, and they spent the night. When they arose next morning, he said, “Give me leave to go to my master.” (55) But her brother and her mother said, “Let the maiden remain with us some ten days;-d then you may go.” (56) He said to them, “Do not delay me, now that the LORD has made my errand successful. Give me leave that I may go to my master.” (57) And they said, “Let us call the girl and ask for her reply.” (58) They called Rebekah and said to her, “Will you go with this man?” And she said, “I will.” (59) So they sent off their sister Rebekah and her nurse along with Abraham’s servant and his men. (60) And they blessed Rebekah and said to her,
“O sister!
May you grow
Into thousands of myriads;
May your offspring seize
The gates of their foes.”

(יט) ואבוא היום אל העין אמר ר' אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בני' י"ל בדרך רמז דהנה ידוע שזה צריך כל בר ישראל להאמין באמונה שלימה שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית והנה ידוע שתחלת בריאת העולם יש מאין היה ע"י התורה הקדושה כמ"ש בראשית פירוש עם התורה שנקראת ראשית ברא אלקים את השמים וכו' היינו בהתורה ברא הש"י הכל השמים וכל אשר עליה הארץ וכל אשר עליה וזה מרבה שני אתין שהכל נברא בהתורה וע"כ מוכרח הוא שהתחדשות שהקב"ה מחדש בכל יום מה שברא בששת ימי בראשית כל יום ביומו הוא ג"כ ע"י התור' והיינו ע"י התחדשות התורה בכל יום הקב"ה מחדש הבריאה של כל יום ויום והיינו דכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל ותלוי חידוש העולם ג"כ ע"י ישראל שהנהגותיהם ע"פ התורה הן ע"י שעושים מצות התורה הן בלימוד התורה והרבה מדרגות יש כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוה עליהם וכפי ענין כוונת ותכונת לימודם התורה ועשייתם מצותיה כך היא ענין חידוש העולם שמעוררים בעשייתם הן מצות ולימוד ד"מ אם הם בהשתדלותם בתורה מדבקים עצמם למדת החסד אזי גורמים חידוש העולם באותיות ג"כ בחסד גדול ית"ש שמשפיע שפע וברכה על כל העולם במדת טובו וחסדו וכן כיוצא בזה ע"י חידוש תורתם יתחדש העולם כל יום ביומו והנה הש"י ב"ה הוא היודע האמת מה חידוש יתחדש כל יום ושולח במחשבת הצדיק לחדש חידושי התורה הצרי' לחידושי היום ההוא כי אין העתים שוות ואין יום זה דומה לחבירו והוא המחדש חידושי התורה על האמת אך לזכות לזה המדריגה צרי' התעצמות נפלא מאוד ומעט מן המעט יש שזוכים לזה המדריגה לבוא אל האמת חידושי התורה הצרי' בעת ורגע ההוא כ"א מי שהוא צדיק יסוד עולם שכל קיום העולם תלוי עליו אז הקב"ה מזכהו לבוא אל אמתת חידושי תורה הצרי' לחידושי העולם ברגע ההוא וזה י"ל שמרמז לנו עבד אברהם בצחות לשונו ואבוא היום אל העין היינו שזכיתי לבוא היום הזה ברגע ההוא אל העין היינו אותו התורה שהוא נביעו מקור מים חיים שהיה צריך בזה הרגע הש"י זיכני לבוא לאותו אמתת התורה כנ"ל וכשראה ר' אחא זה בדבריו של עבד אברהם איך שרימז בסיפורי דבריו שזכה ג"כ למדרגה גדולה אז אמר יפה שיחתן וכו' והבן היטיב:

(כ) או ירמוז בדברים אלו יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים היינו שיש הוכחה שהיה יפה בעיני המקום ב"ה שיחתן של עבדי אבות וההוכחה היא מתורתן של בנים היינו שאנו רואים שהש"י עשה מסיפורי דבריו תורה לבניו הידידים וכתב זה בתורתו לבניו ונתהוה מסיפוריו תורה הקדושה מזה מוכח שיפה שיחתן לפני המקום ב"ה והבן:

(כא) ויצחק בא מבוא באר לחי רואי י"ל בדרך רמז ע"ד שאיתא בריש ש"ע א"א שויתי יי לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה וכו' ויחשוב האדם כאלו יושב לפני המלך כי מלא כל הארץ כבודו והש"י רואה במעשיו וכו' ומזה ימלא יראה ע"ש וי"ל שזה מרומז כאן בפסוק ויצחק היינו בחי' יראה שהוא בחי' יצחק בא לאדם מבאר היינו מאותו נביעו לחי רואי שהוא מסתכל תמיד שלפני חי עולמים הוא עומד ורואה ומשגיח עליו על כל תנועותיו ומעשיו ועסקיו מזה הנביעו נובע לו יראה והכנעה כנ"ל והבן: