(א) ויקח קרח וגו' במדרש רבה פ' זו מה כתיב למעלה ועשו להם ציצית קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת וכו' בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה וכו'. וצריך להבין מנין לקח המדרש רבה שזה היה טענת קרח ומחלקותו ובתורה מפורש כי כל העדה וגו' ומדוע תתנשאו וגו'. ואם מפני הסמיכות לפ' ציצית הלא המדרש מביא גם ממזוזה. גם איזה שייכות יש ענין טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים לענין טענת קרח מדוע תתנשאו שזה היה יסוד מחלקותו כמפורש בפסוק. אך הענין על פי מ"ש האריז"ל שיש מדרגות הנקראים בחינת עיגולים ויש הנק' בחינת יושר ובעלמא דאתחרבן קודם בריאת העולם היה אז בבחינת עיגולים ובעולם התיקון התחיל מדרג' בחינת יושר ולעתיד יתגלה גם כן בחינת עיגולים. וזה סוד מ"ש סוף תענית עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לשון מחול הוא בעיגול. והנה אף שענין עיגולים ויושר מוסב על המדות שהאציל השי"ת ושם בתענית מדבר שהצדיקים יקיפו במחול כמו עיגול. אך כמו דאיתא בפתח אליהו כ"ע איהו כתר מלכות היינו שעל ידי שישראל מכירין ומקבלים עליהם עול מלכותו ית"ש על ידי זה נכתר כביכול הקב"ה בכתר ועיגולים הוא בחינת מקיף וכתר הוא אור מקיף ולעתיד כשיתגלה כ"ע איהו כתר מלכות אז יהיה כנסת ישראל מכתירין להשי"ת בסוד נקבה תסובב גבר. וזהו הענין מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד מראה באצבעו. ובבחינת עיגולים שם אין שום מדרגות שהכל שוים כמו עיגול שאין בו ראש וסוף:
(ב) וזה היה טעות קרח שכיון שבאמת בשעת מתן תורה היה ראוי להיות התיקון האמיתי כמו שיהיה לעתיד. וזה שטען כי כל העדה כולם קדושים וכולם שמעו בסיני אנכי ה' אלהיך (כמ"ש במ"ר) ובתוכם ה' והיינו כמו שיהיה לעתיד שהקב"ה יושב ביניהם והם סביב במחול וכאמור ובעיגול אין שום מדריגות כנ"ל ומדוע תתנשאו על קהל ה'. וכן הוא באמת כשיש התגלות מדת עתיקא כמו שהי' ההתגלות בשעת מתן תורה דכתיב פנים בפנים דבר ה' מעכם. וכמו ההתגלות שהיה בקריעות ים סוף שהיה גם כן ממדת עתיקא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב נ"ב ב') דבעתיקא תליא ואיתא במכילתא ובזוהר הקדוש שם ס"ד ב') ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היינו שהשפחה ראתה כמו הגדול שבישראל הכל שוים כיון דבעתיקא תליא אז אין שום מדרגות וכן היה במתן תורה גם כן וכמו שנאמר שם ויחן שם ישראל ופירש"י כאיש אחד בלב אחד ולא היה מדרגות כמו שנאמר פנים בפנים דיבר ה' עמכם אבל אחר כך נתבטל מדרגה זו ולא יהיה ההתגלות הזה עד לעתיד שזה התיקון האמיתי. וזה ענין שנכתב טענת קרח בתורה אף שהוא שקר אם שהדבר אמת שקרח טען כן מכל מקום מצינו (תנחומא ר"פ תולדות) גדול השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל שלום ואיזה כה תאמרו ליוסף וגו' ואף שהדבר אמת שהם שלחו כדברים האלה ליוסף מכל מקום מדייק המד' שלולי מפני השלום לא הי' כתבה התורה דברי השבטים שהם דברים בדואים. וכן כאן מה להכתוב לכתוב דברים בדואים לגמרי כי מה שאמר כל העדה כולם קדושים הוא בודאי אמת דישראל קדושים הם וכמו שנאמר כי עם קדוש אתה. ומה שאמר ובתוכם ה' הוא גם כן אמת דביום השבת שיש התגלות בחינת עתיקא כמו שאומרים ועתי"ק אתיין לסעדא בהדה אז בתוכם ה' דשבת מעין עולם הבא ויש בו מעט התגלות מעין העתיד מענין מדרגת בחינת העיגולים שיהי' בתוכם ה' שהקב"ה כביכול יושב ביניהם כנ"ל. אך הוא רק מעין עולם הבא וגם הוא רק בשבת. ובאמת בדור המדבר שהיו כולם משתדלי באורייתא דאינון כשבתות וימים טובים כמ"ש (זח"ג כ"ט ב') היה גם כן מעט התגלות מעין זה ממדרגת ובתוכם ה'. וטעה קרח וחשב שכן הוא תמיד כמו שיהיה לעתיד וכבר הוא עתה כן. אבל באמת התגלות הזאת האמיתי לא יהיה עד לעתיד ובשבת הוא רק מעין זה מעין עולם הבא אחד מס' לעולם הבא (כמו"ש ברכות נ"ז ב') ומשום זה נכתבו דבריו בתורה:
(ג) והנה טלית הוא בחינת אור מקיף וכן בית הוא גם כן בחינת אור מקיף וצותה תורה לעשות בטלית חוט אחד של תכלת שמורה על יראה שדומה לכסה"כ כמו"ש בזוהר הקדוש ובכלל מצות ציצית מצינו (מנחות מ"ד.) עכשיו נדמו עלי כד' עדים וכו'. וזהו כדי להזכיר היראה ורק בחוט אחד אבל לעשות טלית שכולה תכלת היינו שיהיה אור מקיף מהיראה שהוא כבר בשלימות זה אי אפשר בזמן הזה עד לעתיד שיזכו לסוד מדרגת עיגולים שהוא אור מקיף בשלימות לא יהיה נצרך עוד לחוט אחד של תכלת. וכן בבית שהוא גם כן בחינת אור מקיף צותה התורה לכתוב פ' שמע והיה אם שמוע על הפתח להזכיר קבלת עול מלכות שמים. אבל שיהיה בית כולו מלא ספרים רע"ח פרשיות היינו שיהיה לו כבר אור מקיף מכל התורה ולא יהיה נצרך עוד למזוזה זה אי אפשר להשיג בעולם הזה עד לעתיד. ולכן קרח לפי טעותו שטען שכבר זכו ישראל לאור מקיף כמו שיהיה לעתיד וכמו שטען ובתוכם ה' לטעותו היה סובר שטלית שכולו תכלת פטורה מן הציצית שכבר יש לו אור מקיף בשלימות מהיראה וכמו שיהיה לעתיד. וכן בית מלא ספרים פטור מן המזוזה ואין צריך עוד לשמירה ועל ידי זה חלק על משה לפי טעותו. והנה בשבת הוא פריסת סוכת שלום סוכה הוא גם כן בחינת מקיף שהשי"ת מיסך את ישראל באור מקיף (כמו שאמרנו כבר) שהוא מעין עולם הבא ההתגלות מעין מדרגת בחינת עיגולים שיהיה לעתיד וכמו שאמרנו:
(א) ויקח קרח וגו' במדרש רבה פ' זו קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מה שתהא פטורה מן הציצית וכו' בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה. להבין זה מהיכן הוציאו הדרוש הזה ממשמעות הפסוק שאין לו שום רמז רק מסמיכות לפ' ציצית. אך יש לומר שהוא נדרש מהטענה שלו בפסוק כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' והיינו שהטענה שלהם היתה כיון שעיקר המכוון מהאדם הוא שיהיה נפשו מלא ביראת ה' שיוכל להיות גבור הכובש יצרו בסור מרע וזה נקרא בחינת קדושה כי כל הגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. וגם שיהיה הלב מלא בדברי תורה היינו שיהיה נקבע הארת דברי תורה בלבו בכל מעיינו בו יתברך בלי היסח הדעת מהשגחת הווייתו יתברך. ושתי הענינים הללו זכו בזה הדור המדבר בתכלית השלימות בשעת מתן תורה כמו שנארמ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ובחינת כהן ידוע מי שהוא מפנה לבו רק לדברי תורה ולהיות כל מעיינו בתורה הקדושה הוא נקרא בבחינת כהן (כעין מ"ש הרמב"ם ז"ל סוף ה' שמיטה ויובל) וגוי קדוש הוא בחינת תכלית היראה בנפש הנקרא קדוש כנ"ל. ובודאי שכל הדברים הנאמרים בתורה הקדושה הגם שנאמרו מפי איזה איש שאמרם המה באמת לאמיתם. וגם טענתם שכל העדה כולם קדושים בודאי היה אמת היינו שהיו מלאים ביראת ה' שהוא בחינת קדושה כנ"ל. וגם בתוכה ה' היינו שפנימיות לבם מלא בהארת התורה לנגד עיניהם הוויית השגחתו ית'. כי שם הויה רומז על התורה כדברנו כתב. וזהו הרמז טלית שכולה תכלת היינו היראה כי תכלת מורה על יראה כידוע מזוהר הקדוש וזהו מרומז בפ' כל העדה כולם קדושים. ובית מלא ספרים היינו שהלב מלא מהארת הדברי תורה וזהו בתוכם ה'. ואם כן מדוע תתנשאו שלא עלה על לבם שיש עוד איזה מיחוש לנפשם שיהיו צריכים שמירה ואזהרה והיו סבורים שכבר הם נשלמים מכל וכל. אמנם משה רבינו ע"ה השיב להם שגם הטלית שכולה תכלת נצרך לו חוט אחד של תכלת בציצית כמו שנאמר למען תזכרו וגו' כי גם הנפש המלא יראה יארע לו בחינת השכחה אם לא ישים על לבו תמיד לזכרון כאמרם ז"ל (באבות) אל תאמין בעצמך וכו' וגם הבית מלא ספרים נצרך לו שמירה בפתחו וכא' ז"ל (מנחות מ"ג:) כל מי שיש לו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מובטח לו שלא יחטא ומכלל הן אתה שומע לאו. ועל זה היה נבחר דייקא אהרן להיות כהן גדול שהוא בחינת קודש קדשים מפני שהיה תמיד ירא לנפשו שלא יחטא ויפגום ממטרת רצונו יתברך. וכידוע מפני זה שאתה בוש בעצמך וירא מלגשת מצד שאתה מרוחק בעצמך לכך נבחרת דייקא להיות כהן גדול להקריב קרבנות עבור נפשות של כלל ישראל שנתרחקו גם בתכלית הריחוק להחזירם להקדושה וזהו בחינת שושבינא דמטרוניתא ועל זה מרמז המדרש רבה וכי טפשים היו אלא הם חטאו בנפשותם היינו שהיו סבורים ומקובלים על עצמם במסירת נפשם כאשר יתברר על ידי הקטורת שעל כל אלה עודנה נפשם לא מטוהרה בשלימות אם כן למה להם החיים בעולם הזה. וקרח שפקח היה היינו שהיה חכם גדול בחכמת התורה והיה לו לידע זאת שאדם אין צדיק בארץ ויש עוד גבוהים מעל גבוהים על פי חדרי תורה אלא שעינו הטענתו וכו' מפני שהיה בעל רוח הקדוש וראה שלשלת גדולה וכו' ולכן נדמה לו שהוא יהיה הנבחר. והנה על זה היה הבירור וירדו הם חיים שאולה שגם בהשאול המה בשלימות החיות שלהם בקדושה. והוא ע"ד שנאמר באדם הראשון פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וכדאיתא במד"ר שהמה חיים וקיימים עד עכשיו שברגע זו תיכף היה נתברר להם שמשה אמת ותורתו אמת. ולעתיד לבא הם גם כן עתידים לעלות כמו שנאמר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:
(א) ויקח קרח וגו' במ"ר ד"א ויחלק ויקבץ וידבר ויצו קרח אינו אומר אלא ויקח מה לקח לא כלום לקח וגו' בא ליישב לשון ויקח קרח. ובזוה"ק גם כן דקדק מאי ויקח נסיב עיטא בישא לגרמי' וכו'. אבל כל הכתוב מיותר דהו"ל להתחיל ויקימו לפני משה קרח דתן ואבירם ואנשים מבני ישראל וגו'. אך הכתוב הקדים סיבת מחלוקת קרח וזה שנאמר ויקח קרח שהסיבה היה מפני שקרח אדם גדול היה וכמו"ש במ"ר חכם גדול היה ומטועני הארון וכו' ואף במחלקותו איתא במ"ר אשר יחדיו נמתיק סוד אהרן וקרח שניהם שוין וכו' וכן כתיב ויקרא אותך ואת כל אחיך בני לוי וגו' ואיתא במ"ר לפי שהיה גדול שבשבטו נעשו אחיו טפלים לו וכו' וכבר כתב הרמב"ן ז"ל וחלילה שהיה בשבט משרתי אלהינו ר"ן קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבים ובגדול שבהם ומלינים על ה' וכו' ומ"מ כתיב ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי וגו' שהיה בני שבטו טפלים לו וקראום אחיך שהיו אחים לו. אך טעותו הי' מפני שידע בנפשו שצדיק גמור הוא וכבר לבו חלל בקרבו ואתפני יצר הרע מלבי'. ואיתא במדרש (שוח"ט תהילים כ׳:ו׳) ימלא ה' כל משאלותיך אין מתפללין על כל אדם אלא ע"מ שלבו שלם לפני בוראו נתפלל עליו כך ימלא ה' כל משאלותיך וכתיב וכל עצתך ימלא. וכיון שראה קרח שלבו מייעצתו לחלוק על משה והוא ידע בנפשו שלבו שלם לפני בוראו היה סבור שבודאי הוא עצת ה' וכך צריך להיות. וזה שנאמר ויקח קרח נסב עיטא בישא לגרמי' ומייתי קרא מה יקחך לבך שלבו נטלו ועצת לבו הטעתו לחלוק. אבל האמת הוא שכל זמן שיש מציאות לרע באו"ה אין רשאי להאמין בעצמו שעדיין יוכל להיות שהוא עצת היצר הרע שהרי אדם הראשון היה בג"ע ושם היה יכול היצר הרע לכנוס ולפתותו. וכן במתן תורה דכתיב אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה'.) והוא שטן הוא מה"מ הוא יצר הרע (כמ"ש ב"ב ט"ז.) מכל מקום אחר כך שלט בהם היצר הרע:
(ב) ויקימו לפני משה וגו' גם זה מיותר דהיה לו לומר ויקהלו קרח דתן ואבירם ור"ן איש על משה ואהרן וגו' ובזוהר הקדוש ויקומו לפני משה האי קרא אוקמוה חברייא. ולשון זה מורגל בזוהר הקדוש על מדרשי חז"ל הנגלים בש"ס ומדרשים אבל לא נמצא דרש על זה. ויתכן דקאי על מה שדרשו (מד"ת ג') ודתן ואבירם יצאו נצבים וכי יושבין או כורעין או נופלים יוצאין בני אדם מלמד שיצאו כשהן מתרפין ומגדפין שנאמר כאן יציאה והצבה ונאמר בגלית הפלשתי יציאה והצבה וכו' וזה שנאמר ויקומו לפני משה שקמו בקומה זקופה כנגד משה לחלוק עליו. וכל זה על ידי שלקחו לבו שבודאי לא כפרו בתורת משה רק חשדוהו שאומר על ידי נגיעה. וכיון שעלה כך בלבו היה סבור שהוא עצת ה'. ובאמת בשבת כתיב והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך ובגמרא (שבת קי"ח:) הוי אומר זה עונג שבת שבשבת איתא (תי"ז תי' מ"ח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי ליבא ואתפני מתמן יצר הרע. ואז לא ירצה הלב שום דבר אחר רק מה שהוא רצון השי"ת ואז נותנין לו משאלות לבו וזה שנאמר ויתן לך משאלות לבך:
(א) בזוה"ק (פ' זו קע"ח א') תא חזי לא אתקיים עלמא ולא אשתלים עד ההוא שעתא דנפיק אדם בשלימו דכלא ואתקדש יומא ואתתקן כרסייא קדישא למלכא וכו' דשלימות העולם היה בבריאת האדם שזה תכלית הבריאה שיהיה אדם בעל בחירה ובבחירתו יקבל מלכותו יתברך שמו דהמלאכים אינם בעל בחירה לכן אינו ניכר כבוד מלכותו מהם. רק אחר שקלקל האדם הי' השלימות מהבריאה אחר כך על ידי ואתקדש יומא שבא יום השבת דכתיב כי בו שבת שהיה להשי"ת נייחא בעולמו שבסוף יום הששי כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד והיינו בא יום השבת שאז יתוקן הכל שכן נדרש בבראשית רבה כל אשר עשה והנה טוב מאוד על כל ההיפך מהטוב שזה יהיה טוב מאוד. וזה שאמר ואתתקן כרסייא קדישא למלכא וכמו"ש ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו שזה מורה על נייחא כמו שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואיזה מקום מנוחתי. דכסאי מורה על נייחא וכמו שנדרש (ב"ר ר"פ וישב) וישב יעקב יעקב אבינו על ידי מה שבקש לישב בשלוה וכו' וכמ"ש (ב"ר פ' ט') עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני תמיד כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו. והיינו ביום השביעי על ידי שיהיו אומה שלימה שיכירו כח מלכותו שישליכו כל עסקיהם לכבודו יתברך שמו וכמו"ש (שמות רבה ר"פ כ"ג) נכון כסאך מאז משל למלך וכו' ואגוסטוס יושב וכו' משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון וכו' והוא על פי מ"ש (ויקרא רבה פ' ב') הן שהמליכוני תחלה על הים ואמרו לי ה' ימלוך לעולם ועד. וכן בשבת שכל ישראל מקבלים עליהם עול מלכותו יתברך שמו אז נתיישבה מלכותו ונתעלה וישב על כסא כבודו שאז יש לו נייחא בעולמו מכל הבריאה. וכ"כ (בזוה"ק חלק ב' קל"ה א') ת"ח קוב"ה אחד לעילא לא יתיב על כרסיא דיקרי' עד דאתעבידת ברזא דאחד כגוונא דילי' למיהוי אחד באחדוהא אוקימנא רזא דה' אחד ושמו אחד וכו' והוא מ"ש בזוהר הקדוש (שם קל"ג ב') ה' אחד יחודא עלאה בשכמל"ו יחודא תתאה. והענין על פי מה שא' (תנחומא סו"פ תצא) כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם דכתיב כי יד על כס י"ה וכו'. ובגמרא (פסחים נ'.) בעולם הזה נכתב בי"ה ונקרא בא"ד וכו' לעלם כתיב דשם הוי"ה אינו נהגה. וצריך להבין דהרי אותיות הוי"ה מורים על ע"ס י"ה חכמה ובינה והתג שעל יו"ד על כ"ע ואותיות ו"ה מרמזים ו' על הששה מדות ואות ה' על מלכות כידוע ולמה אותיות י"ה מהשם נהגה וביחד עם ו"ה אינו נהגה ואדרבה אותיות י"ה שמורה על ג' ראשונות שהם במעלה יותר היה צריך שלא יהיה נהגה. אך באמת מצינו (מנחות ק"י.) ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בשבמים וגו' דקרו לי' אלהא דאלהא. והיינו שכל האומות מודים שהשי"ת הוא הבורא עולם והוא רם על כל רק אומרים שמסר ח"ו הנהגת עולם הזה למזלות ועל ידי זה היו עובדים להם. ולפי טעותם אין חיבור לאותיות י"ה שמורה על ג' ראשונות עם אותיות ו"ה שמורה על מדות שהאציל השי"ת להנהגת עולם הזה. ובעולם הזה אין הכרה בזה איך שיש יחוד גמור וחבור מאותיות י"ה עם ו"ה וזה פי' שאין נהגה השם הוי"ה בעולם הזה ורק לעולם הבא יהיה זה מפורש. והיינו כל זמן שזרעו של עמלק בעולם שיש מציאות עוד מהרע אין השם שלם היינו שאינו ניכר ומפורש היחוד מאותיות הוי"ה ולא הכסא שלם שאל"ף מורה על פל"א עליון מדת עתיקא והיינו שאינו ניכר היחוד כ"ע דאיהו כתר מלכות. ובשבת שהוא מעין עולם הבא יש בו התגלות מעין עולם הבא בהכרת היחוד וחבור אותיות י"ה בו"ה. וזהו רזא דשבת דאתאחדת ברזא דאחד וכו' והיינו ה' אחד ע"פ מ"ש (פסחים נ"ו.) כשם שאין בלבך אלא אחד והיינו שיעקב אבינו היה מפורש אצלו בבחינת אמת הכרת היחוד ה' אחד כך אין בלבנו אף שאינו מפורש במדת אמת מכל מקום על ידי אמונה משיגין אנחנו גם כן שה' אחד בבחינת אמונה. ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה בשכמל"ו כמו"ש (רע"מ פנחס ר"ל א') איהו אמת ואיהי אמונה והוא גם כן כסא שלם כ"ע דאיהו כתר מלכות שהוא עם אות א' שמורה על פל"א עליון כ"ע. וזה שאמר בס' הבהיר אבן מאסו הבונים וגו' אבן שמאסו אברהם ויצחק שבנו את העולם היתה עתה לראש פנה. וזה הענין דשבת גדול מימי המעשה אף דו' מורה על ו' מדות בחי' קוב"ה ואות ה' מורה על מ' מלכות שהוא שבת ואות ו' קודם לאות ה'. אך מפני ששבת מעין עולם הבא ויש בו התגלות כ"ע דאיהו כתר מלכות שהוא היחוד כי ה' האו אלקים שגם ההנהגה דעולם הזה מתנהג בבחינת הו"א שהוא מדת עתיקא כמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (קע"ח ב') וזהו פי' היתה לראש פנה. ובשבת שהוא נגד מ' מלכות אז מתגלה היחוד דמעין עולם הבא וכל אחד מישראל יכול להשיג על ידי אמונה היחוד כל חד לפום מאי דמשער בליבי'. וזה שאמר ואתקדש יומא ואתתקן כרסייא קדישא למלכא וכו':
(ב) ואמר אחר כך בזוהר הקדוש בההוא שעתא דבעי יומא לאתקדשא הוו נפקי רוחיהון וכו' ואתקדש יומא ולא אתבריאו וכמו"ש גם בגמרא (פסחים נ"ד.) ויש אומרים גם המזיקין. אך מה שאמר בזוהר הקדוש ואשתאר עלמא כמאן דאפנים מעבידתא וכו' ומשמע שמה שלא נבראו להם גופים היה בזה פגם בהעולם. אך בזוהר הקדוש (הקדמה י"ד א') מבואר שכתב וכי לא הוה ידע קוב"ה לאעכבא לקדשא עד דיתברון גופין להני רוחין אלא אילנא דטוב ורע אתער ההוא סט"א דרע ובעא לאתתקפא וכו' כיון דחמא קוב"ה כך וכו' והיינו שאחר הקלקול שנעשה הערבוב דטוב ורע היה מתפשט הס"א דרע ועל ידי שנתקדש יומא אז בשבת תיקן זה שלא יתפשט הרע עוד כמו שכ' שם באורם. וזה הפי' דאתאר עלמא כמה דאתפגים מעבידתא והיינו שהיה נשאר העולם פגום בלתי מתוקן מפגם הקלקול ורק על ידי השבת דאתקדש יומא אתתקן. ואמר אחר כך הו"א אשלים לסטר שמאלא וכו' ואפילו ההוא סטרא דצפון דאשתאר חסר בעלמא וכו' לואי בארונא אשלים לכלא וכו'. והיינו שהתחלת התורה הוא בא' אנכי אלף אותיות פל"א שהוא שכל הנעלם. שהד"ת הם התגלות האור הראשון מה שאין כן סדר הבריאה מתחיל בב' שמורה על זה שצד צפון פתוח וכמו"ש (ב"ב כ"ה:) עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת. והוא שאף שבראשית נמי מאמר הוא מכל מקום לא נאמר בו ויאמר שהוא שכל הנעלם מכל רעיון כמו שנאמר ישת חושך סתרו והוא דהח' מורה שהוא חי ברומו של עולם (כמו"ש מנחות כ"ט:) שהוא נעלם מכל רעיון ומשום זה מתחיל בב' כיוןש באות א' אין בו תפיסה שהוא פל"א מופלא ומכוסה. ומזה שהאור נסתר בחינת ישת חושך סתרו מזה נסתעף מעשיהן של רשעים כיון שאין האור נגלה ומפורש על ידי זה יוכל לשכוח הכל ח"ו שכן נדרש על זה תהו ובהו וחשך בב"ר. וזהו מצפון תפתח הרעה ומכל מקום באת שם הוא צפון כל טוב כמו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קע"ג ב') מאי אשר צפנת וכי מאן יגזול ויטול מן ידוי וכו' דכתיב צפנת וכו' בי' שרי כל אגר טב וכל טיבו וכו' והיינו שצפון בו האור כי טוב. וזה שאמר ועבד הלוי הוא הו"א אשלים לפגימו דעלמא וכו' לואי בארונא אשלים לכלא וכו'. והיינו על ידי הדברי תורה שעל ידי זה מתגלה האור ונשלם הצד צפון אשר צפנת ליראיך האור הנגנז ונשלם הבריאה שהיה מתחלה על ידי דברי תורה וכמו שפתח הזוהר הקדוש וברא לי' באורייתא ובה אשתכלל וכו'. ושבת זמן התגלות אור תורה שבעל פה שהוא מאור הראשון הגנוז בתורה שבעל פה (וכמו שנת' כ"פ):
(ג) ואמר אחר כך בזוהר הקדוש אלמלא דינא לא אשתכח בעלמא וכו' וכתב בגליון בשם הרמ"ז ז"ל שהפי' הגבורה הצמצום לקבל האור וכו' ולשון דינא לא משמע הכי דהו"ל לומר גבורה שהוא הצמצום. ונראה שהמכוון על פי מ"ש (ב"ר פ' ס"ה) יצחק תבע יסורין וכו' אמר לו הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וכו' ואיתא (ב"ר פ' ט') והנה טוב מאוד זה מדת יסורין וכי מדת יסורין טוב מאוד אתמהא אלא שעל ידיה הבריות באים לחיי עולם הבא וכן שלמה אומר ודרך חיים תוכחות מוסר וכו'. וזה שאמר אלמלא דינא לא אשתכח בעלמא לא הוי ידעי ב"נ מהימנותא עלאה ולא ישתדלין ב"נ באורייתא וכו' והיינו שאף מדת הדין הצפון כמו שנאמר מצפון תפתח הרעה גם זה לטובה שמביא לידי חיי עולם הבא וכמו שתבע יצחק אבינו. ואמר אחר כך ותו ועבד הלוי הוא כד"א כי ה' הוא האלהים הוא אשלים שלימותא למיהוי כלא חד הוא פשיטא לקבלא לכנסת ישראל וכו'. והיינו על פי שא' (רע"מ וארא כ"ה א') כד נפקו ישראל ממצרים וכו' פקודא קדמאה דא אוליף לון דכתיב וידעתם כי אני ה' אלהיכם וגו' וכיון דידעי פקודא דא באורח כלל וכו' כדין אוליף לון באורח פרט וכו' כי ה' הוא האלהים דא באורח פרט וכו'. והיינו שמקודם אמר להם באורח כלל וידעתם כי אני ה' אך אחר מ' שנה אוליף לון באורח פרט כי ה' הוא האלהים אלהים מורה על כל הנהגת עולם הזה שכ"כ אלהי"ם גימ' הטב"ע והיינו שכל הנהגת הטבע מעולם הזה הוא גם כן על ידי מדת הו"א. וזה אתה הוא עד שלא נברא העולם כמו שהיה קודם הבריאה שעל זה מורה תיבת הו"א שכל הנעלם וזה יחוד האמיתי שיתגלה לעתיד. וכן יחוד זה נגלה על ידי אליהו הנביא שהכניס בישראל שהכירו הכל ואמרו ה' הוא האלהים. וכן לעתיד יתגלה אליהו הנביא שהוא יכניס זה בלב כל ישראל שיכירו כי ה' הוא האלהים. ואז יהיה הגאולה האמיתית שהוא יחוד הוי"ה כשם שהוא נכתב. וכן בשבת מעין עולם הבא על ידי הג' סעודות שהוא מהימנותא שלימתא וכמו"ש בזוהר הקדוש (יתרו פ"ח א') דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק וז"א ובחק"ת מתגלה גם כן היחוד רזא דה' אחד ושמו אחד ואלמלא משמרין ישראל שבת אחת כהלכתה מיד נגאלין שהיה כבר התיקון כמו שיהיה לעתיד. אך העולם נידון אחר רובו רק כל פרט נפש מישראל המשמר שבת כהלכתו הוא בפרט נפשו נגאל מכל וכל:
(א) בזוה"ק (פ' זו קע"ו ב') כד ברא קוב"ה עלמא לא יכול לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי וכדין אתקיים עלמא וכו'. דהנה מדתו של יוסף הצדיק נקרא בזוהר הקדוש שלום שהוא מדת כי כל בשמים וארץ דמתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא. שעיקר השלום הוא שיהיה היחוד ושלמא דעלאי ותתאי שמיא וארעא וכמו שא' (ב"ר פ' ד') למה אין כתיב בשני כי טוב שבו נברא מחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים אמר רבי טרפון אם מחלוקת שהוא לתיקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב וכו' דטוב היינו האור כי טוב וכמו שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואחר כך כתיב בכל מעשי בראשית וירא אלהים כי טוב היינו שישב בו האור כי טוב אבל ביום השני שנברא הבדל בין מים התחתונים למים עליונים לא נאמר בו כי טוב שאין בו האור כי טוב כיון דאין בו שלמא דעלאי ותתאי אף שהמחלוקת הוא לתיקונו של עולם. ושבת איתא בזוה"ח (פ' תולדות) שחשב ז' מוספים כנגד ז' רועים וחשב מוסף שבת כנגד יוסף הצדיק שהוא מדת שלום. וכן שבת הוא פריסת סוכת שלום עלינו וכו'. ובמדרש (סוף שיר השירים) היושבת בגנים וכו' ביום השבת משכימין וכו' ותנו דעתכם שלא תנשאו זה את זה וכו'. ואמר עוד בזוהר הקדוש צלפחד פליג על שבת דהוה מקושש עצים וכו' והיינו כמ"ש בזוה"ק (שלח קנ"ז א') והוה דייק על אילין אילנין הי מיניהו רב על אחרא וכו' ת"ח ב' אילנין וכו' בדא חיין בדא מותא וכו'. והיינו דתורה שבכתב נקרא עץ חיים וכמו"ש בריש תדב"א על עץ חיים דג"ע ואין עץ חיים אלא תורה וכו'. ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וכו' כמו"ש (נדרים כ"ב:) והיה די בזה לבד והיו יודעין הכל מתורה שבכתב וכמו שיהיה לעתיד דכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו'. אבלך התורה שבעל פהיש בה מסט' דעץ הדעת טוב ורע דאיהו איסור והיתר וכו' וכמו"ש בזוהר הקדוש (בהעלותך קנ"ג א') ויש בהם מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. וזהו מחלוקת אבל הוא לתיקונו של עולם ואמר צלפחד דאפשר דעץ הדעת טוב ורע מעולה מעץ החיים כיון שמוציא אור מתוך החושך דייקא שהוא הרב חכמה לתקן הרע כעס וזה שאמר דהוה פליג על שבת שהוא שלום. ואמר אחר כך אורייתא הוא שלום דכתיב וכל נתיבותיה שלום שכן כתיב ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד (כמו"ש במכילתא) ואז זכו למתן תורה תורה שבכתב. ואף בתורה שבעל פה שיש מחלוקת הוא לתיקונו של עולם ושלום בסופו כמו שנאמר ואת והב בסופה כמו"ש (קידושין ל':) אפילו האב ובנו וכו' נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשין אוהבים זה את זה וכו'. ואמר בזוהר הקדוש למעלה דקרח אזיל במחלוקת וכו' מחלוקת פלוגתא דשלום וכו' שהוא טעה ואמר שלא יזיק המחלוקת והיה סובר שהוא מכוין רק לש"ש מפני שאין נראה בעיניו הנהגת רעהו וחולק עליו לא יזיק בזה המחלוקת. ובאמת אמת ושלום חד הוא (ס' הבהיר) דאמת ושלום קשיר דא בדא (זח"ג י"ב ב') שאי אפשר להיות אמת רק כשיש שלום. ובמחלוקת שמאי והלל שהיה באמת לשם שמים אף בשעת מחלוקתם חיבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו כמו"ש (יבמות י"ד:) וכן נקראו הת"ח חברים שהם יש ביניהם ההתחברות באמת וכמו מלאכים שנקראו חברים לפי שאין בהם איבה וקנאה ושנאה ותחרות (כמו"ש שיר השירים ח' ט'). אבל כשיש תרעומות בלב וכעס על חבירו הוא סימן שהוא מחלוקת שאינו לתיקונו של עולם אלא לערבובו. וזה היה טעות קרח וחלק על אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה והיינו שכוחו להכניס הדברי תורה בלב ישראל שהוא עיקר תורה שבעל פה. וכמו שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ואורייתא הוא שלום:
(ב) ומשום זה אמר להם משה שיקריבו קטורת שזה מורה קטירו דכלא דאף פושעי ישראל כשהן באגודה אחת הם נותנים ריח טוב וכמו שאמר (כריתות ו':) כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה וכו' והיינו שהחלבנה כשהיא יחד עם סממני הקטרת נותן גם כן ריח טוב. והקטורת הוא רק על ידי אהרן שהוא שושבינא דמטרוניתא (זוהר הקדוש פ' זו קע"ז ב') ויכול לקשר כל ישראל. ואמר זה לבאר טענת קרח שבוודאי לא יתכן שיהיה כפשוטו כופר בתורה שהרי מצינו (במ"ר ותנחומא) קרח שפקח היה מה ראה לשטות הזה אלא עינו הטעתו ראה שלשת גדולה וכו' מזה נראה שהיה בעל רוח הקודש ובאמת בכתוב כתיב וילך אל דתן ואבירם וגו' ואחר כך כתיב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו' וקאי על דתן ואבירם שנזכרו בפסוק שקודם לו. משום זה לא הוזכר קרח שם אף שצוה לסור גם ממשכן קרח. וכמו שנאמר אחר כך ויעלו מעל משכן קרח וגו'. אך מפני שמאמר האנשים הרשעיםקאי רק על דתן ואבירם ולא על קרח. והננו רואים שהוזכרו בניו בתהלים בכל המזמורים בלשון לבני קרח ואיתא בגמרא (מגילה ט"ו.) כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא וכו' ובפרט דכאן לא הוזכרו כלל בניו בשמותיו רק על שם אביהם לבני קרח ואיתא בגמרא (סנהדרין צ"ח.) א"ל שלום עליך בר לואי א"ל אבטחך לך ולאביך לעלמי דאתי והיינו מפני שקראו משיח על שם אביו בר לואי מוכח דלואי גם כן בן עולם הבא. וכן כאן שנזכר בכל דברי קדשם לבני קרח. וכן רע"ק שאמר (שם ק"ח.) עדת קרח אינה עתידה לעלות וכו' דקדק לומר עדת קרח ולא אמר קרח ועדתו דקרח ודאי הוא בן עולם הבא מדהוזכרו בניו על שמו בנביאות ברוח הקודש וכאמור. וזה ענין שאמר רבי יוחנן (שם ק"י.) קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופים וכו' דבשרופים מפורש בפסוק ר"ן איש ולא קרח ובבלועים גם כן ממעט שכ' אשר לקרח ולא קרח. ורש"י פי' אלא במגפה מת והיינו מפני שלא הוזכר עוד אחר כך לכן פי' שמת במגפה וזה היה כשהתלוננו על משה ואהרן אתם המיתם וגו'. והטעם שענין קרח היה רק טעות שהיה סובר שאין מזיק מחלוקת כשלא יוחן בעיניו מעשה רעהו ואף שיש לו תרעומות על חבירו וחלק על אהרן דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ובאמת במחלוקת לש"ש האמת והשלום אהבו שנוהגין חיבה וריעות זה בזה וכאמור וזה סימן שהוא לשם שמים. ומחלוקת שהוא עם תרעומות על חבירו אף כשהוא לקיומו של עולם לא נאמר בו כי טוב שאין בו האור כי טוב וכאמור. ושבת יש בו התגלות האור וכמו"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו וכו' והיינו בתורה שבעל פה. ובשבת יש בו התגלות מתורה שבעל פה ושבת מדת שלום כי כל דאחיד בשמיא וארעא וכאמור:
(א) להבין שייכות פתיחת הזוהר הקדוש לפרשה זו שפתח במעלות התורה בפ' הנחמדים מזהב וגו'. ואחר כך במעלות השבת שהוא שלום. וכן תורה הוא שלום וקרח פליג על שלום שבת ותורה. הענין הוא דהנה קנאת קרח היה על ענין כח הדלקת הנרות שניתן לאהרן הכהן כפי שדברנו מזה כבר (ונת' פ' בהעלותך) על מ"ש (מ"ר בהעלותך) כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיא לוי שהוא אהרן וכו' והיה אומר אוי לי שמא בשבילי וכו' לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' אבל הנרות לעולם. ובודאי לא היה עסק המנורה רק עבודת ההדלקה בלבד דאם כן מה אולמי' מהקרבת כל הקרבנות שהיה על ידי אהרן ואף הקרבת קרבנות הנשיאים היה הוא המקריב. והשמן דמנורה היה בא משל צבור כמו כל הקרבנות. אך פנימיות ענין הדלקת המנורה הוא כמ"ש במ"ר שאמר הקב"ה באו והאירו לו שהוא בחינת אור תורה שבעל פה שניתן לישראל הכח שהם יאירו כביכול להשי"ת כענין נצחוני בני ולא בשמים הוא (ב"מ נ"ט:) והכח הזה ניתן לאהרן הכהן שהוא יכניס זאת בלב ישראל כמו שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא וגו' שהוא בבחינת מלאך שאין לו יצר הרע כלל ועל ידי זה יש לו הכח להאיר בלב ישראל אור תורה שבעל פה נר ה' נשמת אדם החכמה והאור הגנוז בה. וזה שאמר במדרש אבל הנרות לעולם והק' הרמב"ן ז"ל דהא בחורבן בית המקדש כשיתבטלו הקרבנות גם הנרות יבטלו. אך המכוון הוא על כתר כהונה שזכה אהרן לזרעו שכל מיש הוא מזרעו ניתן לו הכח הזה שיהיה תורה יבקשו מפיהו שהוא יכניס הכח תורה שבעל פה בלב ישראל וזה הפירוש אבל הנרות לעולם. וכמו שזכה יעקב אבינו ע"ה לכל זרעו שנקרא ישראל אף על פי שחטא. וכן דוד המלך ע"ה שזכה לזרעו הכתר מלכות. ועל זה נתקנא קרח וטען כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'. וכבר אמרנו שבודאי כיון שנכתב בתורה בודאי האמת הוא כן דאם לא כן לא הי' התורה כתבה דברי בדאים שלהם אך דבריו הם אמת שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'. וכבר אמרנו שבודאי כיון שנכתב בתורה בודאי האמת הוא כן דאם לא כן לא היתה התורה כתב הדברי בדאים שלהם אך דבריו הם אמת שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ובמדרש (תנחומא ד') כולם שמעו בסיני אנכי וכו' והוא על פי מ"ש (שיר השירים פ' ישקני) שבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם. וזה שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים כולם מיוחדים לתורה כמו הכהני ושפתי כהן ישמרו דעת וגו' וגוי קדוש היינו שנעקר יצר הרע מלבם וכולם כמלאכים כי מלאך ה' צבאות הוא. וטען קרח כי כל העדה כולם קדושים שנעקר יצר הרע מלבם ובתוכם הוי"ה היינו ד"ת שהוא שמא דקוב"ה עם תגו של יוד שהוא האור הגנוז. ואין צריך לאהרן שהוא יכניס דברי תורה בלבם. אבל באמת זאת היתה מעלת אהרן הכהן שאף שהיה כמלאך שאין בו יצר הרע הוא לא היה יודע כלל מזה ולא היה מחזיק טובה לעצמו רק היה מביט להשי"ת שבחר בו ולא מכחו כלל וכמו שנאמר ואהרן מה הוא. ועל זה השיבו משה בקר ויודע ה' וגו' ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו והוא כפל לשון ובר עמד על זה הרמב"ן ז"ל ופי' אשר יבחר בו לדורות ע"ש. והוא תשובה על ב' הענינים שנתקנא באהרן אחד מה שנבחר הוא להאיר לישראל בלבם אור תורה שבעל פה. והב' אשר זכה בכתר כהונה לו ולדורותיו שכל מי שהוא מזרעו הוא קדוש בקדושת כהונה אף אם אינו ראוי כנ"ל. ועל זה השיבו בקר ויודע ה' וגו' ואת הקדוש והקריב אליו להאיר על ידו ללב ישראל בחינת תורה שבעל פה. ואת אשר יבחר בו שיזכה לכתר כהונה לדורות יקריב אליו:
(ב) וזה הענין שפתח בזוהר הקדוש פתיחה זו בפ' הנחמדים מזהב וגו' על יקרות התורה כמה עלאין כמה יקירין והוא על פי מה שא' (פסחים קי"ט.) למכסה עתיק זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי ניהו סתרי תורה ואיכא דא' זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין ומ"נ טעמי תורה. והיינו להרגיש טעם בדברי תורה כמו שנאמר ומתוקים מדבש וגו' שיש דברי תורה שהם מתוקים מדבש ואיתא (חגיגה יג.) דבש וחלב תחת לשונך דברים המתוקים מדבש וחלב יהיה תחת לשונך והיינו סתרי תורה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין. ולהרגיש טעמי תורה זה הכח ניתן לאהרן שיאיר בלב ישראל כמו שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא שהיה כמו מלאך. דמשה ואהרן שניהם שקולים כמו שנאמר הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן. וכמו שמצינו (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה והיינו כמו יעקב אבינו שנקרא שמש וכמו שנאמר והנה השמש ובמדרש (ב"ר ר"פ ויצא) כי בא השמש אתא שמשא וכו' והיינו שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול שלא ידע כלל מרע וכתיב בו ולא יתבוששו. ומש"ה אמר יעקב אבינו ע"ה מה שקל שבקלים אינו אומר כן כמ"ש (פירש"י מב"ר) וזהו מ"ש בגמרא (ב"מ פ"ד.) שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם הראשון ובזוהר הקדוש (ח"א קס"ח א') שופרי' דאדם הראשון ממש והיינו פני השמש שהוא אדום כמ"ש (ב"ב פ"ד.) ש"מ האי שמשא סומקתי היא. והוא שופרי' דאדם הראשון קודם הקלקול שהיה מכהה גלגל חמה. וכן משה רבינו כשנולד נתמלא הבית אור. אך משה רבינו לא ידע כלל מזה ולא החזיק זאת למעלתו רק שהשי"ת בחר בו לא למעלתו רק כמו מעשר שביררו הסקרתא. וכן אהרן שהיה שקול כמשה גם כן לא ידע כלל ולא החזיק כלל בעצמו למעלה מה שאין בו יצר הרע רק שבחר בו השי"ת. וזה שא' (חולין פ"ט.) גדול שנאמר במשה ואהרן יותר מה שנאמר באברהם וכו' ועל ידי כן זכו משה ואהרן להיות משה שושבינא דמלכא להוריד הדברי תורה ואהרן שושבינא דמטרוניתא (כמ"ש זח"ג כ' א') להאיר הדברי תורה בלב ישראל להרגיש טעמי תורה. וזה שא' כל מאן דישתדל באורייתא חירו אית לי' מכלא חירו ממיתה וכו' והוא יצר הרע הוא מה"מ כמ"ש (ב"ב ט"ז.) וזהו מה שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא. ואחר כך אמר שע"ז היה טענת קרח מחלוקת פלוגתא דשלום וכו' ומאי הוא שבת כו' שאף אחר הקלקול אף על פי כן בשבת זוכין לדברי תוה כמו בעלמא דאתי וזוכין לעשות את השבת שבת עלאה לדרתם זכאה מאן דעביד לון בשבת דירה בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע וכו' (כמ"ש תי"ז מ"ח) וכמו במתן תורה שזכו כי כל העדה כולם קדושים דאתפני יצר הרע ובתוכם ה'. ומש"ה נכתב בתורה דברי קרח שהם אמת. אבל רק בשבת רק קרח חלק על זה וסבר שכל ישראל ראוים לזה אף בחול ונתקנא באהרן ואתא לאפגמא שלום וכו' וזה סדר הזוהר הקדוש:
(א) בזוה"ק (פ' זו קע"ו ב') ויפלו על פניהם וגו' ת"ח משה ואהרן מסרו גרמייהו למיתה וכו' ובכל אתר נפילת אנפין לההוא אתר הוי. נפילת אנפין הוא ענין מסירת נפש כמו שנאמר לדוד אליך ה' נפשי אשא וגו'. וזה הוא נפילת מהמדרגות וכמו שמצינו כשאמר משה מאין לי בשר וגו' כיון שזה אינו ממדרגתו שהוא מסט' דאילנא דחיי איתא בזוה"ק (בהעלותך קנ"ה ב') אם את אם אתה מיבע"ל אלא לאתר דמותא שארי בי' קאמר וההוא אתר דנוקבא איהו בג"כ אמר הרגני נא הרוג ודא אילנא דמות אוכו' ואמר ואל אראה ברעתי היינו שהיה מפרחד פן יגע הרע ח"ו בו גם כן. וכן כאן כשנאמר להם הבדלו מתוך העדה וגו' ויפלו על פניהם שאמרו משה ואהרן שלא טובים אנחנו מהם דדור המדבר היה דור דעה כמו שדרשו (רו"ת חקת) על פ' דרדע ומשה רבינו הוא הכולל כל נשמות ישראל שהוא היה בסוד הדעת. וכמו שנאמר על דור המדבר בזוהר הקדוש (שלח קס"ג א') אשרי העם שככה לו שככ"ה גימ' משה שהוא היה כולל מנשמתם. וכן כשאמרו נתנה ראש ונשובה וגו' כתיב גם כן ויפלו משה ואהרן על פניהם כיון שנתקלקל ח"ו כל דור המדבר בטח אין אנו טובים מהם ומסרו גרמייהו למיתה והי' נפילת המדרגות וזה פי' ויפלו. ואחר כך לא כתיב הבדלו מתוך העדה רק הרמז מתוך העדה וגו' היינו שאמר להם השי"ת שיתרוממו עליהם שאינכם שוים להדור לכן לקחו קטרת לכפר על העם. והנה משה רבינו כיון שידע שהוא מסט' דאילנא דחיי וכמו שאמר מאין לי בשר כנ"ל ומה זה שאמר בלשון נוקבא את עושה לי. אך מצינו גם בחנית נוק' מאילנא דחיי כמו"ש (רע"מ פ' זו קע"ח ב') אבל אתתא דאילנא דחיי אתמר בה לא יערכנה זהב וגו' כמד"א אשת חיל עטרת בעלה ואתמר אשת חיל מי ימצא וגו' ודא שכינתא וכו'. לזה היה סבר משה רבינו ע"ה שהוא גם כן כאדם הראשון וכיעקב גופא ולאדם הראשון גם כן היה מדרגות מכל מקום נכנס היצר הרע לג"ע לפתותו לכן היה גם הוא ירא מזה. ולמעלה כתיב וישמע משה ויפול על פניו וכתב הרמב"ן ז"ל ולא כתיב ויפלו כי אהרן במוסרו וקדושתו לא ענה דבר ויהי כמחריש ומודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזיר מלך עכ"ל. ובגמרא (סנהדרין ק"י.) מה שמועה שמע וכו' שחשדוהו מא"א שנאמר ויקנאו למשה במחנה וכו' והיכן נרמז כאן שזה שמע ומאי ראיה מתהלים שגם כאן שמע שחשדוהו מא"א. אך הענין ע"פ שאמרו (סוטה ו:) כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל בא"א וכו' ואחר כך איתא אפילו קיבל תורה כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם. ומתחלה דרש אפילו הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו וכו' אבל מאברהם אבינו יצא עוד פסולת אך משה רבינו שהיה פני חמה (כמ"ש ב"ב ע"ה.) וכיעקב שנקרא שמש והיה גם כן כאדם הראשון קודם הקלקול שלא ידע כלל מיצר הרע ואדרבא יעקב בחינת גופא ומשה נשמתא לא היה לו לפחוד עוד מיצר הרע. אך משה רבינו לענוותנותו שהיה סבור שהוא גם כן מסט' דנוק' אף שהוא מאילנא דחיי הוא מסט' דנוק' דאילנא דחיי כנ"ל וכמו שנכנס היצר הרע לג"ע לפתות לאדם הראשון אף שלא היה לו יצר הרע כן יכול ח"ו לכנוס ולפתותו. וכיון ששמע שאמרו ומדוע תתנשאו על קהל ה' על זה נאמר וישמע משה שחשדוהו מא"א כיון שיש בו גסות הרוח ויפול על פניו כמו שאמרנו לעיל שהוא נפילת המדרגות שחשב א"ע רק מסטרא דנוקבא ואינו בטוח שלא יגע בו גם כן הרע ח"ו וכמו שאמרנו הפי' במה שאמר ואל אראה ברעתי. ואף דאז עדיין לא נכתבו פסוקים אלו מכל מקום ידעו ישראל וכ"ש משה רבינו מדרשה זו ע"ד שמצינו (סוטה כ"א.) ואלמלי דרשוהו דואג ואחיתופל הכי לא רדפו בתר דוד וכו' אף שבימי דואג ואחיתופל לא נכתב עוד פסוקים אלו ידעו לכוין מדעתם דרשה זו שאין עבירה מכבה תורה. וכן נתכוין משה רבינו לדרשת האמוראים כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל בא"א. ולזה כששמע שאמר קרח ומדוע תתשאו וגו' הבין שנתכוונו לדרשה זו וחשדוהו בא"א וישמע משה ויפול על פניו שנפל ממדרגתו שחשב שעוד יש לו לפחוד שיכנוס יצר הרע לפתותו כמו שפיתה לאדם הראשון בג"ע. ומש"ה לא כתיב ויפלו על פניהם רק ויפול על פניו:
(א) הפטרת פרשה זו בשמואל א' י"ב המדבר עיקר ממלוכת שאול והשייכות לפ' זו מה שאמר שמואל את שור מי לקחתי וגו' דדומה ללשון משה רבינו בפ' זו לא חמור אחד מהם נשאתי וגו' הוא רק קצת שיווי. וכן מה שנדרש במ"ר פסוקי שמואל ופסוקי משה גם כן הוא שייכות קלושה. אך הענין שכל הפרשה הוא מענין שחידש שמואל המלוכה לשאול ומכל מקום אמר להם מוסר ואמר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך. וכן ענין קרח שנחלק לא רק על כהונת אהרן בלבד כי אם על מלוכת משה דמקודם היו השופטים גם כן מלכים רק לא הלכו לפניהם במלחמה ושמואל עזרם בכח התפלה ועל ידי זה יצאו למלחמה ונצחו. וזה שנאמר הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' וגו' והיינו שהי' יכול לפעול הכל בתפלתו. וכן משה רבינו היה גם כן מלך שהוציאם ממצרים ופרנסם וכלכלם במדבר במן ובאר אך לא כמלך היוצא במלחמה רק בחינת מלך בכח התורה דרבנן אקרי מלכים כמו"ש (גיטין ס"ב.) וקרח נחלק על זה ובחר במלך כדרך כל הגוים אשר יצא לפניהם למלחמה. ומשה רבינו קראו אנוש כערכי כמו"ש במ"ר פ' זו ד"א מדבר במשה כי לא אויב יחרפני אלא קרח שהוא משלי. רק משה רבינו לא ידע כלל מעלה בעצמו שהוא יתרון במעלה על אחר רק שבחר בו השי"ת והיה אומר כיון שנצרך אחד להיות שליח לקבלת התורה בחר השי"ת בו ואלו בחר השי"ת באחר היה הוא כמוהו וכל אחד מישראל ראוי לזה. וכמו יעקב אבינו ע"ה שעל אבותיו אמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו היינו בהשתדלותם. ועל עצמו אמר האלקים הרועה אותי רק מצד השי"ת. והיה משה רבינו מחזיקו לקרח לשוה לו אנוש כערכי ואמר אשר יחדיו נמתיק סוד. ובמ"ר דרש פסוק זה על אהרן דאיתא אהרן וקרח שניהם שוין שלא רצה המדרש לכתוב על משה מפני שמפורש בתורה ולא קם נביא עוד כמשה וגו' ולכן דרש על אהרן. ועל כל פנים קרח היה רוצה וסבור שהוא יהיה כהן ומלך. ובמ"ר איתא אלה שני בני היצהר וגו' וכי יש לשמן בנים אלא זה אהרן ודוד שנמשחו וכו' אהרן נטל כהונה ודוד מלכות וכו' אני שאני בנו של שמן כו' איני נמשח ונעשה כהן ומלך וכו' והרי רצה להיות כהן ומלך ולחלוק על מלוכת משה. וזה שנאמר ויקומו לפני משה דקאי על קרח ואבירם שנחלקו על המלוכה שקרח וכן דתן ואבירם רצו למלוך. ואחר כך כתיב ויקהלו על משה הם הר"ן איש וזה שנאמר על משה ועל אהרן. ובמקום אחר (אדר"נ פ' ל"ד) נדרש שני בני היצהר אהרן ומשיח. ובמדרש (שמות ר"פ ט"ו) נדרש שני בני היצהר זכותו של משה ושל אהרן ואף שמשה לא נמשח. אך כתיב ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין כמו"ש (שבת קנ"ג.) ושמן מורה על חכמה כידוע ופרשיות שמע והיה אם שמוע שבתפילין הם כלל הדברי תורה עול מלכות שמים ועול מצות ומשה רבינו הוריד כל הדברי תורה ופרשיות תפילין בכללם לכן הוא בכלל בני היצהר:
(ב) ובגמרא (סנהדרין כ"ד.) נדרש בני היצהר אלו ת"ח שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית וכתב שני בני היצהר ע"ד מ"ש בגמרא (ברכות ו'.) תרי מכתבן מיליהו בספר הזכרונות וכו' ששנים שעוסקין בתורה מכניס אחד בחבירו מקדושתו ונקבע בלב. כמו ששמעתי מרבינו הק' מאיזביצא זצ"ל שספר הזכרונות הוא הלב ישראל שנקבע בלב להיות לזכרון. ומשה ואהרן שהם שושבינא דמלכא ומטרוניתא כידוע הם הכניסו כל הדברי תורה בלב ישראל ושפיר דרשו (מ"ר בא) שני בני היצהר על זכות משה ואהרן. וקרח נתקנא בשניהם ורצה גם כהונה וגם מלוכה. וזה ענין מה שנאמר ויקומו לפני משה ובזוהר הקדוש איתא ע"ז האי קרא אוקמוה חבריא ולשון זה מורגל בזוהר הקדוש על מדרשי הנגלה ואולי המכוון עמ"ש (סנהדרין ק"י.) ואת כל היקום אשר ברגליהם אר"א זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. וזה שנאמר ויקומו לפני משה לשון יקום שמפני עשרם נתגאו וקמו לפני משה לחלוק על המלוכה ולכן לא נזכר רק קרח דתן ואבירם שקמו בכח עשרם ואחר כך נזכרו הר"ןאיש שהם היו השרופין והיקום אשר ברגליהם קאי רק על דתן ואבירם ובקרח נדרש (גמרא שם) עושר שמור לבעליו לרעתו אך לא נזכר שזה היה סיבת גאותו ומחלוקתו. ולרבי יוחנן קרח לא מן הבלועין היה ולא מן השרופין היה. אך למ"ד שהיה קרח מן הבלועים למה לא נזכר קרח במשנה תורה אצל דתן ואבירם כשנכתב ואת כל היקום הרי עשיר גדול היה אך באמת כבר נזכר בתורה בפ' ויקומו שקאי גם על קרח שקמו על משה לחלוק על המלוכה מפני גאות עשרם שהוא לשון היקום אשר ברגליהם כנ"ל. ובירושלמי (פ"ה דמע"ש ה"ה) פליגי על מה שנאמר שני בני היצהר העומדים על אדון הארץ חד אמר אלו שהן באין בטרוניא לפני הקב"ה וח"א אלו שהן באין מכח המצות ומעשים טובים. ולפי זה יתכן פי' ויקומו על דתן ואבירם שנחלקו על משה מכח גאות עשרם היקום אשר ברגליהם וקרח נתגאה ונחלק על משה בכח התורה שהיה לו וכמו"ש במ"ר קרח חכם גדול היה מטועני הארון וכו' והיה סבור שהוא גדול בתורה כמשה רבינו. והר"ן איש איתא בגמרא (סנהדרין שם) קריאי מועד שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים וכו' הם לא נחלקו על גדולת משה רק על משה שהנחיל לאהרן כתר כהונה לו ולזרעו לדורות. וזה שנאמר ויקהלו על משה ועל אהרן וגו' דקאי על הר"ן איש:
(ג) ובמדרש רבה איתא על זה על משה רבינו ע"ה את מחית בחוטרא ובמאי דמחית את לקיחה אתה אמרת רב לכם למחר את שמע רב לך אל תוסף וגו'. והוא דשם ביקש משה רבינו לכנוס לארץ ישראל אף שהיה כונתו לטובת כלל ישראל אך על כל פנים ביקש מדרגה גדולה אעברה נא ואראה וגו' השיבו השי"ת רב לך היינו שמדרגה זו גבוה ממך ואף שלא בא בזרוע רק בתפלה ותחנונים. ויש ללמוד מזה שאף על מדרגות בקדושה אין לרצות ואין להתפלל על זה רק יכול להתפלל על עזר השי"ת שיוכל להתגבר על היצר הרע דאיתא (סוכה נ"ב:) אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. וכן יכול לבקש שיזכה לא רק לקיים מצותו של מקום אך גם לקיים רצונו של מקום והיינו שיזכה להיות פנוי רק לתורה ועבודה ע"ד מ"ש (סנהדרין צ"ט:) טובי' לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא שזהו באמת רצונו של מקום כשברא את האדם ישר קודם הקלקול שנתקלקל אחר כך בזעת אפך תאכל לחם (ונת' היטב בפ' לך) אבל לבקש על מדרגות גבוהות כגון להשיג רוח הקודש וכדומה על זה לא יתכן להתפלל שאם יהיה ברצונו יתברך שיהיה לו יתן לו ובאם לאו למה יבקש. וכאן שלא היה רצונו יתברך שישיג קדושת הארץ השיבו השי"ת רב לך כמו שהשיב משה רבינו ע"ה לבני לוי. ובמדרש פ' זו וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו'. והיינו שטעה שהיה סבור שהוא בעצמו הוא כמשה ואהרן ולו ראוי כתר מלכות וכתר כהונה. ובאמת איתא במ"ר הלשון אהרן וקרח שניהם שוין וכו':
(ד) עוד איתא במ"ר ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי מי שילך ומדבר עם יוסף אומר לשמעון שמע וכו'. והנה בש"ס מצינו (ב"ב קע"ב. וש"מ) שנים שהיו בעיר אחת שם אחד יוסף בן שמעון וכו' ולכאורה יותר היה שייך לתפוס המשל ראובן בן יעקב למה דוקא יוסף בן שמעון אך אמרנו דכל ישראלך נקראו על שם יוסף כמו שנאמר שארית יוסף (וכמ"ש ב"ר פ' ע"א) והיינו על פי מה שנאמר ועמך כולם צדיקים ובזוהר הקדוש (ח"ב כ"ג א') כל מאן דאתגזר איקרי צדיק וזה שתפס למשל יוסף בן שמעון אף דבשבט שמעון היה רוב כ"ד אלף אשר מתו על דבר פעור שהוא היפך ממדת יוסף הצדיק מכל מקום באמת הוא גם כן נקרא ע"ש יוסף בחינת צדיק דנטר ברית וזהו הפי' יוסף בן שמעון אבל כאן היה נכון יותר המשל מדבר עם ראובן ואומר לשמעון שמע. אך הענין שבזוהר הקדוש איתא (קע"ו ב') וקרח אתא לאפגמא שלום דלעילא ותתא בגין כך אתענש וכו' והיינו אתא לאפגמא במדת צדיק שנקרא שלום כידוע ושבת גם כן נקרא שלום והוא שמא דקוב"ה. משום זה תפס במ"ר המשל מדבר עם יוסף במקום קרח להורות שגם אפילו קרח היה בבחינת צדיק ומרכבה למ' צדיק יסוד עולם שמשפיע לכנסת ישראל. ומש"ה עלה על דעתו לזכות לכתר כהונה של אהרן וכתר מלכות של משה. והיה סבר שהוא גם כן שקול כמשה ואהרן כמו שמואל ובזה עינו הטעתו שבניו באמת עשו תשובה ויצא מהם שמואל. וזה שייכות ההפטרה לפרשה זו שהם מענין אחד בשורש:
(א) בזוה"ק פ' זו (קע"ח א') כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה דא הוא דבעי ב"נ לאכללא שמאלא בימינא כל אשר תמצא ידך דא שמאלא [כלשון יד כהה] בכחך דא ימינא כד"א ימינך ה' נאדרי בכח וכו' כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה וכו' מאן דאית בי' עובדא טבא או דאיהו מארי דחושבנא בכל לילא בעי ב"נ למעבד חושבנא מעובדוהי ויתוב עלייהו וכן מאן דאשתדל בדעת וחכמה למנדע למארי' וכו' אלא לעילא לעילא באתר דכמה נהורין ובוצינין וכו' וקוב"ה אתי לאשתעשא בי' עם שאר צדיקיא בג"ע וכו'. דהנה ידוע שראשית חכמה יראת ה' וזהו אשר תמצא ידך דא שמאלא שהוא מסטרא דגבורה בחינת יראה. לעשות בכחך דא ימינא והיינו בחינת אהבה ובעי לאכללא שמאלא בימינא שיהיה היראה כלול עם אהבה כענין יראתי מתוך שמחתי והוא בחינת יעקב אבינו ע"ה שהיה כלול מחסד וגבורה. וזהו שורש קדושת שבת ש' ב"ת בת דמתעטרא בתלת אבהן (כמו"ש זח"ב ר"ד א'). וזהו ימינא ושמאלא וביניהו כלה כי בליל שבת הוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין שהוא בחינת ג"ע והוא כנגד יצחק אבינו ע"ה אשה יראת ה' בחינת שמאלא ונכללה במדת יום בסעודתא דיומא שכנגד אברהם דאיהו ימינא. והנה נפרטו בזה ג' ענינים א' מעשה ב' וחשבון ג' ודעת וחכמה שהם אחד כפי' רח"ו ז"ל היינו בחינת עסק התורה בכללות כי חכמה ירמוז על תורה שבכתב ודעת הוא תורה שבעל פה. וחשבון הוא בחינת תשובה למעבד חושבנא מעובדוי ומעשה הוא מעשה המצות בפועל. ועל ידי הענינים האלו זוכין לאשתעשא בג"ע בכללות נפשות ישראל כדאיתא שם בזוהר הקדוש דמלכא קדישא ינהיר לי' בהאי עלמא ויתן לי' חולקא בעלמא דאתי. וכמו כן בקדושת שבת שהוא מעין עולם הבא הוא גם כן על ידי בחינת ג' דברים הנ"ל. ועל זה מרמז בלשון בקישוטין אזלא ומאנין ולבושין כי קישוטין מרמז על חכמת התורה בכ"ד ספרים שנקראים כ"ד קישוטי כלה שת"ח צריך להיות בקי בהם. ומאנין הוא בחינת תשובה על ידי חשבון הנפש ומאנין מרמז על כלי הנפש לטהר אותם על ידי החשבון מהזוהמא מה שנדבק על ידי מעשיו והוא כענין צלוחית של פלייטין שהוא כלי בושם העשוי להעביר את הזוהמא וריח רע. ולבושין ירמז על מעשה המצות כידוע שמזה נעשה לבוש הנפש בג"ע כמו שנאמר הסירו הבגדים הצואים ואלביש אותך מחלצות וכמ"ש בשם הרה"ק ר' מענעדלי ליבאוויצער זצ"ל שלבוש של המצוה נקרא בשם מחלצות מפני שהוא חולף ופושט לבושי העולם הזה מהנפש אשר המה הם הבגדים הצואים. והנה בחינת ג' הענינים הנ"ל זוכים כל נפשות ישראל בקדושת יום השבת כי בחינת מעשה המצוה הוא על ידי ששובתים כל יום השבת ממלאכה וידוע שישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה. ותשובה שהוא חשבון הנפש הוא דייקא בקדושת יום השבת כמו שנאמר במזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ואיתא בפדר"א כד"א ומודה ועוזב ירוחם. ודעת וחכמה כידוע שבשבת יעשה כולו תורה כמו"ש (בתדבא"ר פ"א) וכאמרם ז"ל בפסיקתא לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה:
(א) צווחין אף עקתין בטלין ושביתין. יש לומר בזה על פי דאיתא בזוהר הקדוש עה"פ ביום הניח ה' אלהיך לך מעצבך ומרגזך וגו' שהוא מרמז על יום השבת ועצבך הוא על העבר מה שאירע קלקול במעשים ואין ביכולת לתקן. ורגזך הוא הפחד על העתיד שלא יכשילהו עוד היצר הרע מכאן ולהבא כענין לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע והיינו שלא יכשילו ועל ידי קדושת יום השבת נכנס הנייחא בלבתיהן על העבר שהכל נתקן בשמירת שבת כראוי שאפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. והן על העתיד כי נכון לבו בטוח שיהיה נשמר מעתה מכל רע כמו שנאמר ושומר ידו מעשות כל רע. ועל זה יש לכוון החרוז הזה צווחין אף עקתין כי צווחין הוא הצעקה בלב והעצב על העבר. ואף עקתין הוא הצער ומצוק על הפחד מהעתיד. ואיתא על זה בהפי' מרבי ישראל סריק ז"ל שצווחין מרמז על קליפת עשו ועקתין על קליפת ישמעאל. ויש לומר בזה לפי דברינו כי ענין הצעקה על העבר מרמז בפ' הקול קול יעקב שהקול צעקה של יעקב הוא ממה שעשו לו הידים ידי עשו כדאיתא בגמרא. והיינו כי קליפת עשו הוא ענין כעס וקנאה והוא תכלית הריחוק מהקדושה בנפשות ישראל כידוע ממצורע שהוא משולח גם ממחנה ישראל מפני שבא מפגם הכעס והקנאה וזה אין לו שום מקום בקדושת ישראל וממילא כאשר מרגיש האדם בנפשו שיש לו איזה נגיעה בזה גדלה הצעקה בלבו כענין צעקו וה' שמע וזה צווחין. ואף עקתין הוא קליפת ישמעאל כי עקא הוא לשון מיצר וכמו דאיתא במדרש שכל האומות נק' בשם מצרים שהם מצירים לישראל כי ענין מצרים הוא שרש קליפת התאוה שלכן נק' ערות הארץ ואשר בשר חמורים בשרם השטוף בתאוה והוא קליפת ישמעאל והוא המיצר והמימר לכל נפש ישראל כאשר ידע בנפשו שאין ביכלתו להיות נשמר בזה בתכלית מהרגשת הנאת עצמו כי אפילו חסיד שבחסידים וכו' (כמו"ש ויקרא רבה ר"פ תזריע). ובאמת הוא שקליפה זו יש לה מקום בקדושה לכן אינו משולח ממחנה ישראל ונקרא לבן שעתיד להתלבן (כמו"ש מה"נ תולדות) שיהיה מזה חמידו דאורייתא כמו"ש אם פגע בך מנוול זה היינו היצר הרע שלך תאוה משכהו לבית המדרש לחשק התורה. ועל שני הענינים הנ"ל בהגיע יום השבת המה בטלין ומבוטלין ועוד המה שביתין היינו שנולד עוד מסיבתם נייחא להנפש. ברם אנפין חדתין היינו שבא טהרה להגוף על ידי התחדשות מאור פנים של האדם מה שעל ההיפך נאמר משנה פניו ותשלחהו. ורוחין עם נפשין ולא נזכר כאן בחינת הנשמה מפני שמדבר כאן על תיקון של שני הענינים שהמה נגד רוח ונפש. כי משכן הנפש הוא בכבד וכבד הוא כעס כמו"ש (ברכות ס"א:) כבד כועס והוא דרגא דעשו כדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג רל"ד א') ומשכן הרוח הוא בלב והשאור שבעיסה הוא מלב כסיל לשמאלו והוא קליפת התאוה מישמעאל שעל זה אמרו רבותינו ז"ל גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצוניך אלא שהשאור שבעיסה מעכב והיינו השאור שמיעוטו יפה לחמידו דאורייתא וכמו שנאמר שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגו':
(א) בכל הג' סעודות שבת נזכר בהזמירות דהאריז"ל לשון אור בליל שבת אומרים נהורא לה ימטי ובסעודה שני' אומרים נהורא ישרי בה ובסעודה ג' למחזי זיו דז"א. הענין הוא ע"פ מה שנאמר וקראת לשבת ענג ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א כ"ו א') דנגד ר"ת מן "עדן "נהר "גן והם קדושת הג' סעודות שבת כמו שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וכתיב מה יקר חסדך אלהים וגו' ירוין מדשן ביתך ונחל עדנך תשקם היינו כשירוין מדשן בית ה' אז נחל עדנך תשקם שיהיה הנהר היוצא מעדן משקה את הגן בחינת כנסת ישראל. ולכאורה אם הפ' מדשן ביתך קאי על בית המקדש כפשוטו הא לא הותר לכנוס רק לכהנים. רק מצינו שאמר דוד המלך ע"ה אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי והרי בזמן דוד המלך ע"ה לא נבנה הבית עוד והיה רק במה גם דוד המלך ע"ה לא היה כהן. רק הוא ע"פ מש בגמרא (מגילה כ"ט.) ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל וכו' דרש רבא מה דכתיב ה' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' ה' אהבתי מעון ביתך הואי גריסנא בבי כנישתא ובברכות (ח'.) אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מב"כ וב"מ וכו' אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. והיינו כמחלוקת (מגילה כ"ו:) אם קדושת בית הכנסת חמורה אם קדושת בית המדרש חמורה ועל כל פנים שניהם נקראים בית ה' מעון ביתך. ודוד המלך ע"ה שאמר ואני תפלה שהוא שורש התפלה ובחינת תפלה הוא כעומד לפני המלך והוא היה מרכבה למדת מלכות ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. והאריז"ל כתב שדוד המלך ע"ה היה ראש לבעלי רוח הקודש ורוח הקודש הוא בחינת תורה שבעל פה כמו"ש הרמב"ן (ב"ב י"ב) שמה שא' חכם עדיף מנביא היינו ברוח הקודש והי' הוא שורש תורה ותפלה לכן ביקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי. וזה שנאמר מה יקר חסדך אלהים וגו' ירוין מדשן ביתך שעל זה צריך חסד ה' שיזכה להיות מופה רק לתורה ועבודה וכמו"ש בגמרא (סנהדרין צ"ט:) טובי' לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא וצריך זכות לזכות לזה שאחר הקלקול של אדם הראשון אז הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי (כמו"ש סוף קידושין) שנתקלל בזעת אפך תאכל לחם וצריך זכות לזכות לזה שיהיה מאינון דמשתדלין באורייתא דאינון כשבתות וימים טובים כמו"ש בזוהר הקדוש. אבל בשבת כל אחד מישראל פנוי רק לתורה וכמו"ש (ריש תדבא"ר) שבת יעשה כולו תורה ואף האכילה ושתיה הוא תורה וכמו שכתב שם אחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה וכו' ומכל מקום נחשב שעושה כולו תורה. ואז כל ישראל קרוים יושבים בבית ה' וכמו"ש (שיר השירים ח' ט') שדרשו היושבת בגנים על ישראל בשבת שאף שעוסקין במלאכתן בימי המעשה בשבת יכנסו לבתי כנסיות וכו' ובשעת הסעודות נקראו ישראל שמקיימים ג' סעודות בני היכלא דמלכא כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח ב' וש"מ) ונתקיים בהם ירוין מדשן ביתך ונחל עדנך תשקם שהם הג' סעודות עדן נהר גן. ובליל שבת ישראל הם כיושבים בגן עדן שהסעודה זו נקרא חקל תפוחין קדישין שהוא הג"ע שכן נדרש בגמרא (תענית כ"ט:) ריח שדה אשר ברכו ה' ריח שדה של תפוחים ובמ"ר (תולדות פ' ס"ה) נכנסו עמו גן עדן וכו'. ובבוק גם כן נדרש הפסוק היושבת בגנים על ישראל בשבת ואז ונחל עדנך תשקם. ואמר מקודם ובני אדם בצל כנפך יחסיון על פי מה שנאמר (ישעיה נ"ז י"ג) והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי והר קדשי עפ"י פשוט מוסב על בית המקדש ומהו הפי' שיירש בית המקדש. אך הענין ששם מתחיל הקפיטל עם הפ' הצדיק אבד וגו' דמיירי מענין פגם הברית (כמו שנת' כ"פ) וכתיב פני ה' בעושי רע והיינו פגם זה שנקרא רע כמבואר בזוהר הקדוש (ח"א רי"ט ב') ובגמרא (נדה י"ג:) ואמר אחר כך צעקו וה' שמע דצעקה מועיל לזה. תמותת רשע רע ושונאי צדיק יאשמו היינו רק השונאים למדת צדיק יסוד עולם שאין רצונם להשתדל בתיקונו. אבל פודה ה' נפש עבדיו היינו בתפלה שאז נקרא כעבד לפני המלך (כמו"ש ברכות ל"ד:) ולא יאשמו כל החוסים בו מדכתיב ולא יאשמו מכלל שהיו ראוים להיות יאשמו שהם מקולקלים בזה רק כיון שהם חוסים בו לא יאשמו וזה הוא הפי' בפ' הנ"ל והחוסה בי ינחל ארץ והיינו כמו שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שיתברר לעתיד ועמך כולם צדיקים. ויירש הר קדשי הכונה שיזכה להיות יושב בבית ה' שהוא ביתי בית תפלה וכמו שאמרנו דמעון נקרא בית הכנסת. ודוד המלך ע"ה בעבור שנכתב עליו מענין פגם זה מאמר והרע בעיניך עשיתי לכן התפלל שבתי בבית ה' כל ימי חיי שהוא היה שורש התפלה ואמר בך ה' חסיתי וכן לא אבוש כי חסיתי בך. וזה שנאמר ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ומי שהוא חוסה בה' יירש הר קדשי וזהו ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כאמור:
(ב) ושבת יש בו קדושת כל קו האמצעי כתי"מ סעודתא דעתיקא בחינת כתר סעודתא דז"א בחינת ת"ת. יסוד על פי מ"ש בזוהר הקדוש (רע"מ פנחס רמ"ב ב') דגוף וברית חשבינן חד. מלכות דשבת הוא מדה ז' כנגד מ' מלכות והוא כנגד ד' מדרגות באדם נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה. נפש הוא ממדת מלכות וכמו"ש בס' הבהיר וינפש שממנה פורחין כל הנפשות. ובזוהר הקדוש (ח"ג ל"ט ב') תוצא הארץ נפש חיה דא נפש דאדם קדמאה והארץ היינו מדת מלכות כמו שכתוב שם דהאי ארץ עלאה אפיקת וכו'. ורוח הוא גם כן ממדה זו כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ז א') ובהאי עייל חד רוח דמקורא דחיים דאיקרי כל וכו' ויתרון ארץ בכל הוא כל איהו רוח להאי גוף והיינו הנפש שכל מעשה הגוף הוא על ידי הנפש ונפש חי' מתרגמינן לרוח ממללא. ונשמה שנקרא נר ה' נשמת אדם הוא מהוי"ה בחינת ת"ת ז"א. ונשמה לנשמה הוא מעתיקא. וזהו הפי' ירוין מדשן ביתך ונחל עדנך תשקם שהם הג' סעודות עדן נהר גן ר"ת ענג נהר היוצא מעדן להשקות את הגן. וכתיב אחר כך כי עמד מקור חיים על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קל"ה ב') אפיקו דברכאן ממקורא דחיי דנפיק מיני' כל שקיא לאשקאה לכלא. ובפתח אליהו וההוא נביעו וכו' דאיהו חיים לגופא. וזה שאמר (מנחות כ"ט:) כלומר חי הוא ברומו של עולם דאות ח' מורה על חיים ועיקר החיים הוא השי"ת כי עמך מקור חיים. אך ישת חושך סתרו שהוא נעלם מכל רעיון (כמו שנת' ר"ח תמוז מא' א') וזה כי עמך מקור חיים באורך נראה אור והוא מאור השכינה. דמליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין. וזה שנאמר כי שמחתני ה' בפעלך שנדרש (תנחומא סו"פ פקודי) זה אוהל מועד ולמה נכתב פסוק זה בשיר של שבת הוא דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך היינו האור הראשון הצפון וגנוז לצדיקים פעלת לחוסים בך כמו שנאמר והחוסים בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי כנ"ל וזהו הפי' בפעלך זה אוהל מועד. וזה זוכין בשבת שהוא ברזא דברית כמ"ש (זח"א נ"ו א') ומוסף שבת נחשב בזוה"ח תולדות נגד קדושת יוסף הצדיק שהתוספות קדושה משבת הוא קדושת יוסף הצדיק שיברר כל ישראל שהם בבחינת ועמך כולם צדיקים וצדיקים לאורה כמו שנאמר אור זרוע לצדיק וזוכין לאור הראשון וזה בפעלך זה אוהל מועד והוא על שבת שבעולם הזה. וזה ענין הקטרת דאיתא בזוה"ק (פ' זו קע"ז ב') וקטרת לא סלקי אלא בידוי דאיהוי אסגי שלמא בעלמא וכו' והוא גם כן לתקן שיהיו בבחינת ועמך כולם צדיקים שבקטרת היה מעורב גם החלבנה שמורה על פושעי ישראל וכמו שלמדו מזה (כריתות ו' ב') כל תענית שאין בה מפושעי ישראל וכו' והיינו דחלבנה הוא אותיות לבנה עם ח' ולבנה מרמז על שעתיד ללבן עונותיהם של ישראל וכמו שנדרש (יומא ל"ט:) למה נקרא לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל וכן (ב"ר פ' ע') הידעתם אם לבן בן נחור הידעתם את מי שעתיד ללבן עונותיכם כשלג. והח' שנוסף שמורה על חושך היינו בחינת ישת חושך סתרו שהוא נעלם מכל רעיון וחי הוא ברומו של עולם ועל ידי זה נסתעף מעשיהן של רשעים שהוא החלבנה כיון שהאור נסתר. וכן נדרש חשך על מעשיהן של רשעים (תנחומא שמות י"ז) ועל ידי כן יש בו בהחלבנה ריח רע. אבל באמת הח' מורה על חי הוא ברומו של עולם. והיינו שבמאמר בראשית כבר הוזכר מעשיהן של רשעים (כמ"ש בב"ר פ"ב) שיברר השי"ת אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו (כמ"ש שבת פ"ט:) והיינו שכן היה בראשית המחשבה שיהיה ברישא חשוכא והדר נהורא דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כמו"ש (זח"ב קפ"ד א) ואז גם החלבנה יתן ריח טוב. וזה רק על ידי אהרן הכהן דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו שהוא שורש תורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס שיהיה ועמך כולם צדיקים ועל ידי זה מתגלה האור הראשון צדיקים לאורה וכתיב ואור צדיקים ישמח וזהו שמן וקטרת ישמח לב. וכן נדרש בזוהר הקדוש על אהרן ואיש חכם יכפרנה שעל ידי אהרן שהוא איש חכם שורש תורה שבעל פה יכפרנה. וכן הזיר של מזבח שזכה אהרן ונטלו (כמו"ש יומא ע"ב:) הוא במזבח הקטרת שזהו כתר כהונה שהוא רק לאהרן שהוא שושבינא דמטרוניתא וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ג נ"ג ב') והיינו שהוא שורש תורה שבעל פה שיכול להכניס הדברי תורה בלב ישראל. ושבת הוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וביום השביעי דא תורה שבעל פה כמו"ש (זח"א מ"ז ב') ויכולים לתקן הרב כעס שיהיה בכלל ועמך כולם צדיקים:
(א) איתא בפסיקתא על הא דנחלקו חד אמר לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה וח"א לא נתנו שבתות אלא להתענג ולא פליגי מ"ד לעסוק בתורה הוא לפועלים ומ"ד להתענג הוא לתלמידי חכמים. וצריך להבין דהרי גם הפועלים שעוסקים במלאכה בימי המעשה גם כן אינם פטורים מעונג שבת במאכל ובמשתה וכמו"ש (ריש תדבא"ר) אף על פי שאתם עושין מלאכה כל ששה ימים שבת יעשה כולו תורה מכאן אמרו ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר לך אכול וגו'. והת"ח גם כן אינם פטורים גם בשבת מלקרות בתורה ומלשנות בנביאים ומה הבדל ביניהם. אך הענין ע"פ מ"ש בזוהר הקדוש (רע"מ ח"ג כ"ט ב') דאינון דמשתדלי באורייתא אינון שבתות ויו"ט דמה שזוכים הפועלים בשבת שפנוים לתורה זוכין לזה אינון דמשתדלי באורייתא גם בימי המעשה שהם אז גם כן תורתן אומנתן. וזה ענין מ"ש בתיקונים (תיקון כ' כ"א) ואילין דמתוספאן לעמא קדישא בע"ש ירתין לון ת"ח ביומין דחול. ובשבת הם זוכין להתגלות דברי תורה מהשי"ת בלא יגיעתם רק בבחינת עונג כמו שנאמר אז תתענג על ה' שהוא מבחינת עתיקא בחינת עדן שהוא עין לא ראתה. וזהו ענין הג' עולמות שחשב בזוהר הקדוש (שלח קנ"ט ב') עלמא קדמאה האי עלמא דאיקרי עלמא דפירודא וב"נ אשתכח בי' ולא אשתכח וכו' ופירשו בשם הרמ"ז דקאי על הגוף ולא אשתכח בעת השינה וזה קשה לומר ודחוק לפרש כן שהרי מקודם חשב ג' עולמות על השי"ת ואמר כגונא דא בצלם אלהים עשה את האדם והגוף אינו נקרא אדם רק בשר אדם וכמו"ש בזוהר הקדוש (פ' יתרו ע"ו רע"א). רק נראה דזאת קאי על הנפש ורוח וב"נ אשתכח בי' היינו כשעוסק בדברי תורה ותפלה אז אשתכח. ולא אשתכח כשעוסק בעניני הגוף אז לא אשתכח. וזה שאמר כד בעאן לאסתכלא בי' אסתלק מיניהו ולא אתחזי והוא כעין שחשב מקודם הג' עלמין מעילא לתתא עלמא תליתאה וכו' וקוב"ה אשתכח בי' ולא אשתכח וכו' עד דכלהו שאלו איתא מקום כבודו ברוך כבוד ה' ממקומו וכו'. והיינו ע"ד שאמרו (ברכות י.) מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה רואה ואינה נראית והיינו לא אשתכח שאינה נראית. וכן איתא (סנהדרין מ"ב.) שהסנהדרין אסורין ביין כשדנין ד"נ ולדוזנים אי שכר העוסקין ברזא של עולם אל ישתכרו וכתב במהרש"א בח"א דהאדם הוא עולם קטן ונפשו של אדם הוא רזא של עולם הרי דהנפש הוא רז וסוד וזהו הפי' ולא אשתכח ומזה ראיה דקאי עלמא קדמאה על הנפש ולא על הגוף וכמו שפרשנו. ואחר כך חשב אצל האדם עלמא תנינא מתתא לעילא ג"ע דבארעא דדא הוא קשיר בעלמא אחרא וכו' ולזה זוכה כל אחד מישראל בשבת. וכמו שנדרש (סוף שיר השירים) היושבת בגנים על ישראל בשבת שנכנסין לבית הכנסת וקורין ק"ש וכו' וקורין בדברי תורה ומפטירין בנביא וכו' והוא כנגד הנשמה של האדם ועיקרו עהוא לעולם הבא בג"ע רק בשבת זוכין לזה מעין עולם הבא שנקראין יושבת בגנים. ואף בזמן שאוכלין ושותין בסעודת שבת שהוא מצוה וכמו"ש שבת יעשה כולו תורה. ובחול כשקורין ק"ש גם כן נקראין היושבת בגנים כמו"ש במ"ר שם. ק"ש גם כן נקראין היושבת בגנים כמו"ש במ"ר שם. ואמר ומהאי אתידע ואשתמודע עלמא אחרא עלמא תליתאי עלמא עלאה טמירא גניז וסתים דלית מאן דידע לי' כמה דכתיב עין לא ראתה וגו' והוא כנגד נשמה לנשמה של אדם שהוא מבחינת עתיקא והוא עדן שלא שלטה בו עין כל ברי'. ולזה זוכין רק הת"ח אינון דמשתדלי באורייתא כל ימות החול שהם כשבתות והם בחול גם כן כשיושבים בג"ע אז בשבת הם זוכין מעין עולם הבא לעדן התגלות עתיקא להתענג על ה'. וזה מ"ש דמ"ד לא נתנו שבתות אלא להתענג הוא לת"ח והיינו כמו שנאמר אז תתענג על ה' שהוא עתיקא וכמו"ש בזוהר הקדוש (סו"פ אחרי) וכמו שאומ' חדו חצדי חקלא וכו':
(א) הנה בסעודת הלילה ובסעודת שחרית מזכירין בזמירות דהאר"י הק' ז"ל לשון אור ובסעודה שלישית אומרים למחזי זיו דז"א. והיינו כמ"ש האריז"ל שקדושת סעודה זו גבוה במדרגה מב' סעודות הראשונות והוא דשם נזכר רק אור שמשיגין אור רק מזיו השכינה שהוא מ' מלכות כמ"ש בזוהר הקדוש וההוא יומא מליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחקל תפוחין קדישין שהוא מ' מלכות ומזה משיגין אנו האור שהוא באורך נראה אור וכמו שאמרנו. ובסעודה שלישית שהוא סעודת יעקב אבינו ע"ה שצורתו חקוקה בכסה"כ והוא מרכבה לשם הוי"ה אז משיגין מעין עולם הבא שכל אחד יהיה מראה באצבעו הנה אלהינו זה קוינו לו וגו' (כמ"ש סוף תענית) וזהו למחזי זיו דז"א היינו בחינת שם הוי"ה רק לעתיק יהיה זה מפורש שהכל יראו בבחינת אמת. שאז הקב"ה יהיה יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד מראה באצבעו וכמו שהיה בקריעת ים סוף כמו"ש (במכילתא ועוד) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והיינו שאמרו זה אלי בראי' מפורשת. ובשבת משיגין רק מעין זה והוא רק זיוא דז"א ורק בני היכלא דכסיפין שיש להם החשק והרצון למיחזי. והוא על פי דאיתא ברע"מ (פנחס רמ"ו ב') בימינא דאברהם דדרגי' חסד נטיל נוקמא מישמעאל וממנא דילי'. ובשמאלא דיצחק דדרגי' פחד נטל נוקמא מעשו וממנא דילי' בתרין משיחין דאינון חד מימינא משיח בן דוד וחד משמאלא משיח בן יוסף ובדרגא דיעקב וכו' עד כי יבא שילה רעיא מיהמנא בדרגי' תפארת ישראל נטיל נוקמא מערב רב וכו'. ובמ"א (תי"ז תי' י"ג ד"ה שתיתאה) מפסוקק מ"ה שהי"ה הו"א שיהי"ה ובי' "ממכון "שבתו "השגיח בגין דאיהו דיוקנא דעמודא דאמצעותא וכו'. והיינו שהפסולת של אברהם אבינו ע"ה היה ישמעאל שהוא אהבות זרות מים הזדונים תאות רעות. והפסולת מיצחק אבינו ע"ה הוא עשו שהוא קליפת רציחה וכעס וקנאה אישין נכראין. וכנגדם משיח בן דוד שהוא חסד ומשיח בן יוסף שהוא בחינת פחד ויראה כמו שאמר את האלהים אני ירא והם יבטלו ב' הקליפות שהם הכלל של קליפות השבעים אומות ל"ה מימינא ול"ה משמאלא. ומשה רבינו שהוא מרומז בפסוק עד כי יבא שילה בגימ' משה נטיל נוקמא מערב רב כנ"ל. והיינו כמו"ש ברע"מ (שם רל"ב ב') ובגין דערב רב אינון שאור שבעיסה כו' יתיר מעכבין בגלותא מי מעכב שאור שבעיסה והיינו שבגמרא (ברכות י"ז.) אמרו ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות. ואמר ברע"מ שהע"ר הם עיקר השאור שבעיסה שהם שורש הרע משרשי הקליפ' ל"ה מימינא ול"ה משמאלא. והע"ר הי' על ידי משה רבינו שהוא קיבל הע"ר וכמו"ש (שמות רבה פ' מ"ב) שי שחת עמך וכו' עמך הם שעד שהיו במצרים וכו' אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים וכו'. והיינו שמן הדין לא היה צריך לקבל הע"ר כיון שלא נתגיירו רק מפני שראו גדולת ישראל וכמו שאין מקבלים גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה כמו"ש (יבמות כ"ד:) מ"מ כיון שקיבל אותם משה בדיעבד היו גרים וכמו"ש הרמב"ם (פי"ג מהאה"ב ה' ט"ו) באותן גרים שנתגיירו בימי דוד ושלמה שהיה ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותם וכו'. ועל ידי הע"ר נסתעף השאור שבעיסה בלב ישראל דבשעת מתן תורה כתיב אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי שלא יהא מלאך המות שולט בהן כמו"ש (ע"ז ה'.) ומהס"ת נתבטל אז היצר הרע גם כן שהוא שטן הוא יצר הרע הוא מה"מ כמו"ש (ב"ב ט"ז.) גם אם לא היה נתקן פגם הראשון של אדם הראשון לא היה מתבטל המיתה. אך אחר כך חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון וזה קאי על מעשה העגל שנעשה על ידי ה"ר כמו"ש (מ"ר תשא שם) אלה אלהינו אין כתיב כאן אלא אלה אלהיך וכו'. ולכןם יבא משה רבינו בדרגי' דיעקב תפארת ישראל והיינו שהוא ממדרגת יעקב אבינו ע"ה עמודא דאמצעותא. וישראל מורה שאין בו תערובות מע"ר ויטול נוקמא מע"ר:
(ב) ואיתא (במ"ר בשלח סו"פ כ"ה ועוד בכמה מקומות) אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד בן דוד בא. והיינו דשבת בת מתעטרא באבהן כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ר"ד א') ובהג' סעודות זוכין ישראל לקדושת כל הג' אבות. והיינו הב' משיחים מדרגא דאברהם ויצחק ומשה רבינו בדרגי' תפארת מדרגא דיעקב שהוא מרכבה למדה זו וכמ"ש בתיקונים (תי' י"ג) ויעקב ודאי דיוקנא דעמודא דאמצעותא מסט' דלבר והא משה תמן הוה אלא מסט' דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא וכו' והיינו שהיה גם כן כמו אדם הראשון קודם החטא כמו יעקב אבינו וממילא מיד נגאלין. אך העולם נידון אחר רובו וכל נפש מישראל בפרט כמשמר את השבת מיד נגאל מכל רע. ובב' הסעודות שהם דאברהם ויצחק נגאלין מקליפות ע' האומות ל"ה מימינא ול"ה משמאלא ובסעודה ג' שכנגד יעקב שמטתו שלימה והוא היה כאדם הראשון קודם החטא שלא ידע כלל מהנאת עצמו ואמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן רק להוליד תולדות נתכוין (כמו"ש רש"י ויצא) שלא ידע כלל שיש בושה בזה אז נגאלין משאור שבעיסה שבא על ידיה ערב רב שיעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה שאין בו פסולת. והיינו ישראל שאין בהם ע"ר שבמדות אברהם ויצחק היה עוד ערבובי' והי' בהם פסולת. ורק אחר שנולד יעקב ונקרא ישראל שאין בו בזרעו פסולת וע"ר אז גם אברהם ויצחק נקראו ישראל שנתברר שגם הם מטתן שלמה וישמעאל ועשו אינם זרעם כמו"ש (נדרים ל"א.) כי ביצחק וגו' ולא כל יצחק ומילא נתבטל השאור שבעיסה. רק על ידי הע"ר נתקלקל. ובסעודה זו השלישית נגאלין מהע"ר ושאור שבעיסה וכאמור ומש"ה זוכין מעין עולם הבא שיהיה הקב"ה יושב ביניהם וכל אחד ואחד מראה באצבעו הנה אלקינו זה והוא רק מעין עולם הבא וזה זיוא דז"א. וזה ענין שאמרנו שכיון שנכתב בתורה דברי קרח כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' מהס"ת הוא אמת שלא היה הכתובים כותבים דברי בדאים שאמר. רק באמת כל העדה קדושים כמו שנאמר כי עם קדוש אתה ובתוכם ה' זה מתקיים בשבת שהוא מעין עולם הבא שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם וכל אחד מראה באצבעו. ובשבת מתגלה מעין זה ואפשר שטענת קרח היה בשבת ויש קצת ראיה לזה ממה שנאמר בוקר ויודע ופירש רש"י עתה עת שכרות הוא לנו ואיך יתכן שיאמר זה שמה רבינו על אנשים גדולים כאלה עת שכרות הוא לנו ובמ"ר (פ' זו) אשר יחדו נמתיק סוד אהרן וקרח שניהם שוין וכו' ואהרן היה אסור ביין ואיך יתכן שקרח ישתכר. אך בודאי היה זה בשבת שאדם קובע סעודתו על היין (כמו"ש ברכות מ"ב:) וכן מצינו בסעדות יוסף שעשה להשבטים כתיב וישתו וישכרו עמו וזה היה סעודת שבת וכמו"ש (ב"ר פ' צ"ב) והכן אין והכן אלא שבת. וכן בגמרא (מגילה י"ב:) ביום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה וכו' והיינו שאז טוב לב המלך ביין והיינו מלך מ"ה שכן הוא כל מלך סתם שכתוב במגילת אסתר כמו"ש במ"ר ובשבת טוב לבו של מלך מלכי המלכים ביין שישראל שותין ולכן אמר משה רבינו עתה עת שכרות הוא לנו. וזה היה טעות קרח שהרגיש אז מעין עולם הבא שבתוכם ה' מסוד דרגת עיגולים שכל אחד יהיה מראה באצבעו והיו סוברין שכן יהיה תמיד ומשום זה טען ומדוע תתנשאו. אבל באמת יהיה זה רק לעתיד שיהיה כמו שהיה בקריעת ים סוף ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הכל שוים. ובשבת יש מזה התגלות רק מעין עולם הבא למיחזי זיו דז"א:
(א) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי המזמור הזה אמר דוד המלך ע"ה על מה שתלו בו מענין חטא פגם הברית שנקרא רע ע"ז אמר גם כי אלך וגו' לא אירע רע כי אתה עמדי שהשי"ת עמו ואם היה ח"ו בכלל רע הא לא יגורך רע כתיב. ואמר אחר כך שבטך ומשענתך המה ינחמוני שהשבט שהם היסורין המה רק שעל ידם אזכה לדברי תורה שהם נקרא משענתך כמו שנדרש (חגיגה י"ד.) משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים הכל על דברי תורה. וזהו שבטך ומשענתך המה ינחמוני שעל דברי תורה כתיב ולכל בשרו מרפא וזה נקרא בשר שבקדושה נקרא בשר קודש ובהיפך נקרא בשר חמורים והתורה הוא רפואה אף לפגם זה (כמו שנת' כ"פ). וחשב אחר כך במזמור זה כל ג' קדושות שבת. תערוך לפני שלחן כונתו על דברי תורה וכמו שדרשו (קידושין מ"ו.) הרי שלחן והרי בשר וכו' על דברי תורה והוא כנגד קדושת סעודה שלישית שהוא דז"א בחינת שם הוי"ה שהוא דברי תורה כמו"ש בזוה"ק (ר"פ זו) דאינון שמא קדישא וכל מאן דאשתדל באורייתא אשתדל בשמא קדישא וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ב ס' ע"ב) ואין תורה אלא קוב"ה וכמו שנדרש בגמרא (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפניה שנאמר כי שם ה' אקרא וגו' שהתורה נקרא שם ה'. וזהו שאמר נגד צוררי כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"א ר"ב ') דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא וכמו"ש (קידושין ל:) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. דשנת בשמן ראשי היינו מדת עתיקא שהוא על הראש למעלה מן הראש וכמו שנאמר ושמן על ראשך לא יחסר שהשמן אינו בראש רק על הראש וזה כנגד סעודה שניה סעודתא דעתיקא. כוסי רויה שהוא יין מורה על תורה שבעל פה (כמו"ש רע"מ עקב רע"א ב') יינא דאורייתא דבעל פה והוא נגד סעודת ליל שבת שהוא דחקל תפוחין מדת מלכות ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ובזוהר הקדוש (ח"ג קס"ט ב') מלכות דא רוחא דקודשא ותלבש אסתר מלכות ומרדכי יצא בלבוש מלכות. וכן נדרש (מגילה י"ד:) שלשבתה רוח הקודש רוח מהאי קודש דלעילא (זח"ג ס"א א') והוא בחינת תורה שבעל פה וכמו"ש הרמב"ן (ב"ב י"ב.) שע"ז אמרו וחכם עדיף מנביא שהוא ברוח הקודש. וזה שא' בגמרא (יומא ע"ו.) כוסי רוי"ה ש"מ כסא דדוד לעלמא דאתי רכ"א לוגא מחזיק וכו' אף שכוסי רויה מדבר בעולם הזה אך רויה הפירוש שביעה ובעולם הזה אין שביעה בדברי תורה כמו שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף ונדרש (במ"ר ואתחנן) אוהב תורה לא ישבע. ועיקר התגלות תורה שבעל פה יהיה לעתיד וכמ"ש (קה"ר ב' א') שכל התורה שאת לומד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא וכו'. ואמר אחר כך אך טוב וחסד זה שמרמז גם כן על תורה שבעל פה טוב כמו שנאמר טוב לי תורת פיך וגו' וחסד כמו שנאמר ותורת חסד על לשונה ואמר הלשון אך טוב וחסד אך לשון מיעוט כמו"ש (פסחים ה'.) אך חלק והיינו שמקצת תורה שבעל פה יתגלה בעולם הזה ועיקרו לעלמא דאתי. וזהו ירדפוני כל ימי חיי שהשבט והרדיפות הוא רק כדי לזכות לתורה שבעל פה שהוא טוב וחסד וכמו שאמר שבטך ומשענתך המה ינחמוני. ושבתי בבית ה' שהוא דברי תורה כנ"ל לאורך ימים שעל ידי זה אזכה לאורך ימים לעולם הבא וכמו"ש (סוטה כ"א.) בהתהלכך תנחה אותך זה עולם הזה בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבוא והיינו על ידי שכל ימי חיי אהיה עוסק בתורה על ידי זה אזכה לכוסי רוי"ה ולאורך ימים לעתיד שהוא אורך ימים:
(א) בזוה"ק פרשה זו (קע"ו רע"ב) לית עלמא קאים אלא על שלום כד ברא קוב"ה עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי וכדין אתקיים עלמא וכתיב בהגהות רח"ו ז"ל עלמא מלכות שלום יסוד. ויש להבין לפי זה מ"ש בזוה"ק דהוא שבת הלא שבת הוא מ' מלכות כמ"ש (בזוה"ח תולדות) שבעת יומין עלאין ברא קוב"ה בעלמא ועלייהו שתיל ובני עלמין הה"ד כי ששת ימים עשה ה' ולא כתיב בששת ואם כןם יום ו' כנגד יסוד ושבת כנגד מלכות וכאן אמר על שבת דהוא שלום יסוד אך הענין שביום ראשון כתיב ברא אלקים את השמים ואת הארץ וידוע דשמים הוא קוב"ה והארץ שכינתא דעיקר הבריאה היה שיתגלה כבוד מלכותו יתברך שמו בעולם וזהו על ידי בריאת אדם שנברא ביום הששי שהוא מדת צדיק יסוד עולם ובגמרא (חגיגה י"ב:) על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם (וביומא ל"ח:)בשביל צדיק אחד עולם נברא כו' בשביל צדיק אחד עולם מתקיים שנאמר וצדיק יסוד עולם. וזה שא' בזוהר הקדוש דלא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עליהו שלום שהוא יסוד והוא יום הששי שנברא בו אדם הראשון. ואדם הראשון היה ראוי להיות הוא הצדיק יסוד עולם ובאמת רוחו של אדם הראשון הוא רוחו של משיח כמו"ש האריז"ל אד"ם ר"ת אדם דוד משיח. ובסוף יתבררו כל זרע ישראל שיהיה כולם בבחינת ועמך כולם צדיקים. אבל כיון שהיה הקלקול על ידי הנחש לא אתקיים עלמא עד דאתא שבת דכתיב בכניסת יום שבת וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ונדרש (בבראשית רבה פ' ט') על המה"מ ויצר הרע וכל ההיפך מהטוב שזה הכל יהיה לטוב מאוד. וכמו"ש (ב"ר שם) עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני תמיד כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. והוא על דרך מ"ש (זח"ב קפ"ד א') דהא לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו בישא. וזה שנאמר ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל כמ"ש (ריש תדבא"ר) והיינו שאז בשבת יש התגלות כבוד מלכות שמים וזהו תכלית מעשה שמים וארץ:
(ב) וכתיב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו שורש הברכות על ידי יוסף כמ"ש מד"ר קדושים ברכה מציון וציו"ן גימ' יוס"ף ובזוה"ח (תולדות) דחשיב ז' מוספי המועדים כנגד ז' רועים חשב בשבת לקבל צדיק יסוד עולם דאיקרי כל ואיקרי מוסף שבת וא' (זבחים צ"א.) ומוספין קדושי והיינו מהתוס' קדושה דשבת הוא נגד יוסף הצדיק. וכן כל שבח המלאכים הוא קדוש וברוך וזהו רק על ידי מדת צדיק יסוד עולם. וז"ש (זוה"ח בראשית י"ז רע"ב) כיון שברא עולמו ברא המלאכים וכו' ולא היה פאר ושבח לפניו עד שנכנס שבת ופצחו רנה ושבחה העליונים ותחתונים וכו'. וכן יסדו אנשי כנסת הגדולה ביוצר שבת ויום השביעי משבח ואומר וכו' לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו וכו' וזה שאמר בזוהר הקדוש הנ"ל ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי שלמא דעלאי כאמור ודתתאי שכל השפעות עולם הזה נכללים בחיי בני ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא כמ"ש (מו"ק כ"ח.) ומזלא קדישא היינו עתיקא על הוי"ה קוצו של יו"ד שהוא על שם הוי"ה ומרמז לכ"ע (כמ"ש זח"ג י' ב') וזה שנאמר ותתפלל חנה על ה' השלך על ה' על ה' דייקא. וכל השפעות הברכות הם על ידי מדת צדיק יסוד עולם שהוא מבוע דכל ברכאן ועל ידי יום השבת כמו שנאמר ברכתו מכל הימים דברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין דמליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחק"ת קדישין וההמשכה הוא על ידי מדת צדיק יסוד עולם. וכן כתיב בך יברך ישראל וגו' ובברכת יוסף נזכרו כמה לשונות של ברכה ברכת שמים מעל וגו' תהיין לראש יוסף וגו'. והמשכת קדושה הוא מחכמה קודש עלאה והמשכת ברכה הוא מקוצו של יוד מכ"ע מזלא קדישא. ובזוהר הקדוש לעיל מינה אמר בגין דשמא קדישא שלום איקרי ולא נתפרש מנא לי' אך המכוון ממה שנאמר ויקרא לו ה' שלום ובגמרא (שבת י':) שם גופי' אקרי שלום ואורייתא גם כן שמא דקוב"ה וכמו שפתח בזוהר הקדוש פרשה זו בהפסיק הנחמדים מזהב וגו' כמה עלאין פתגמי אורייתא כמה יקירין אינון תאבין אינון לעילא תאבין אינון לכלא בגין דאינון שמא קדישא וכל מאן דאשתדל באורייתא אשתדל בשמא קדישא וכו' וכ"כ בזוה"ק (ח"ב ס' א') קוב"ה תורה איקרי ואין תורה אלא קוב"ה. וזה שא' אורייתא הוא שלום דכתיב וכל נתיבותיה שלום ואמר ד' לשונות עלאין יקירין תאבין לעילא תאבין לתתא ופירש רח"ו ז"ל כנגד ד' עולמות אבי"ע. עלאין בסוד תורה דאצילות הנקרא תורה דלעילא תאבין לעילא תורה דיצירה תאבין לכלא בסוד תורה דעשיה. וזה מובן דדרש הפ' הנחמדים על שתאבו המלאכים להתורה (כמ"ש שבת פ"ח סע"ב) ותאבין לכלא לכלל כנסת ישראל הוא כנגד תורה דעשיה. אך לשון יקירין אינון שפירש כנגד תורה דבריאה לא כתב טעם רק רמז י"ש גימ' יק"ר. אך יש לומר דחשיב ד' הלשונות כנגד ד' אותיות הוי"ה וכמו שנראה ממה שמסיים בגין דאינון שמא קדישא וד' אותיות הוי"ה הם כנגד ד' עולמות הנ"ל כידוע. וזה שאמר כמה עלאין פתגמי אורייתא כנגד י' שבשם שהוא כנגד חכמה והוא מאמר יהי אור שבמע"ב וה' פעמים אורה כנגד חמשה חומשי תורה (ב"ר פ"ג) וגם כנגד קוצו של יוד שמרמז לכ"ע היינו אור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה (מד"ת נח ג'). וכמה יקירין אינון ע"ד שא' (מ"ר ותנחומא חקת) כל יקר ראתה עינו מה ר"ע וחביריו וכמו שנאמר ובחדרים ימלאו כל הון יקר ונעים וכעין שדרשו (פסחים נ.) על הפ' אור יקרות וקפאון זה אור שיקר בעולם הזה וקפוי לעולם הבא וכן דברי תורה שיקרים בעולם הזה וקפויים לעולם הבא וזהו האור שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא. ואיתא בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים לעולם הבא. וזה שאמר כמה עלאין כנגד י' חכמה שכולל גם קוצו של י' שמרמז לכ"ע האור שנגנז. כמה יקירין אינון כנגד ה' עלאה בינה והיינו על דרך שנאמר כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם שזוכין לבחינת הדעת שהוא פנימיות מכ"ע. וזה ענין בחינת תורה שבעל פה היינו שזוכין לשער הנ' שהוא מטלא דעתיקא. ועל זה נאמר וחדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. וז"ש כל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לרע"ק וחבריו ונגד זה כמה יקירין אינון. וזהו סוד תורה דאצילות ותורה דבריאה. וזה הענין שבגמרא (ר"ה ל"ב.) איתא בראשית נמי מאמר הוא ובזוהר הקדוש (ח"ג י"א סע"ב) חשב למאמר ראשון מאמר יהי אור שהוא כנגד אנכי. והיינו שבאמת מאמר יהי אור כנגד חכמה אך אחר שנגנז אור הראשון אז יהי אור מאמר ראשון שהוא שכל הנעלם מכל רעיון. ואחר כך מסיק תאבין אינון לעילא כנגד ו' עולם יצירה עולם המלאכים שנתאוו לה. תאבין אינון לכלא כנגד ה' תתאה ועולם העשיה. וזה שאמר דאורייתא הוא שלום. ושבת גם כן שמא דקוב"ה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח ב') מהו שבת שמא דקוב"ה וכו' והיינו הנשמה יתירה נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי וכולל גם כן כל שם הוי"ה ע"ד מ"ש כ"ע איהו כתר מלכות:
(א) הנה בסעודה שלישית לא תקנו חכמים קידוש על היין. הענין דבזוהר הקדוש (פ' זו קע"ז ב') דהא מלה בחשאי לאו אית לגבייהו אלא לכהני וע"ד מלה דלהון ועובדא דלהון ברזא ובחשאי וליואי לארמא קלא בג"כ כהני בחשאי וברזא ואסור לון חמרא דחמרא לארמא קלא וכו' דהא דינא באתגלייא איהו ולפרסמא מלה אבל כהנא וכו' ימינא והא מקרבא ובמה בקטורת דאיהו בחשאי וכו'. והיינו שהקטרת נעשה בהיכל בחשאי וכמו שא' (יומא מ"ד.) פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. ובגמרא (ערכין ט"ז.) לה"ר בקטורת וכו' דכתיב ויתן את הקטורת ויכפר על העם וכו' יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי ופירש רש"י לשון הרע בחשאי הוא. וצריך להבין הא הכתוב שלמדו ממנו מיירי בלה"ר שאמרו בקול דכתיב וילונו כל עדת וגו' לאמור אתם המיתם את עם ה' ולמה קרי לי' מעשה חשאי. אך ענין מה שא' יבוא דבר שבחשאי על הקטורת הוא דענין הקטורת הוא שמערבין בו גם חלבנה שריחה רע שמורה על פושעי ישראל שגם הם יתרו ריח טוב כשהם באגודה אחת (כמו"ש כריתות ו:) וזה הוא סוד איך שיתוקן שיהיה אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות מששת ימי בראשית כמ"ש (שבת פ"ט:) וכמו שאמרנו שבתיבת חלבנה יש בו אותיות לבנה ורק ח' נוסף בו שמורה על חושך מעשיהן של רשעים ובאמת הוא רק ישת חושך סתרו ועל ידי ההסתר הזה נסתעף מעשיהן של רשעים וכשיתגלה האור הראשון ויתברר שכבר במאמר ראשון הוזכרו מעשיהן של רשעים שכן הי' הרצון הבריאה שיהיה אור מתוך החושך דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ואז כשלג ילבינו וזהו סוד. וזהו שנקראת הקטרת דבר שבחשאי. וכן לה"ר הוא מעשה חשאי וסוד דאיתא בגמרא (עירוכין ט"ו:) כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד ג' עונות ע"ז ג"ע ושפ"ד כתיב הכא לשון מדברת גדולות וכו'. וזה גם כן דבר סוד שאין להבין מדוע יגדל עון לשון הרע כנגד ג' עבירות חמורות אלו שדינן יהרג ואל יעבור אך הוא סוד היינו שזהו שורש הרע שעל ידי לשון הרע יוכל לבוא לכל עניני רעה והוא הסוד של הקלפיה שתחלת מעשה הנחש היה שאמר לשון הרע על בוראו וזהו שורש הרע שלו וכמו שנאמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב היינו האור כי טוב האור הראשון נצור לשונך מרע שאז ינצל מכל קלקול הנחש שבא מלשון הרע וזהו הסוד שלו. וזהו מ"ש ויכפר על מעשה חשאי:
(ב) וזה ענין מ"ש (שבת פ"ט:) אף מלה"מ מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו' ולפי מה שפירש רש"י שמסר לו סודו להקטיר מחתת קטורת בשעת המגפה הו"ל להגמ' להביא מפסוק ויאמר משה וגו' ושים קטורת וגו' וכפר עליהם אי לא דאמר לו מי הוי ידע ולמה הביאו בגמרא הפסוק ממעשה אהרן ויתן את הקטורת וגו' גם מה ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו'. אך הענין שכל מלאך מסר לו סודו והיינו הכח שלו ואף מה"מ מסר לו סודו שהודיעו שהסוד שלו הוא לשון הרע שהוא רזא ודבר שבחשאי אל הקליפה כנ"ל. ומזה ידע משה רבינו שהתיקון לזה הוא הקטרת שהוא גם כן דבר שבחשאי לתקן שגם החלבנה יתן ריח טוב היינו שהפושעי ישראל גם כן יתוקנו לטוב. והיינו שהח' שהוא מורה על חושך שמזה נסתעף מעשיהם של רשעים אדרבה ישת חושך סתרו שהוא רק בהעלם וכשיתגלה האור הראשון יתברר אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ויתוקן הכל ויבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. ומש"ה מייתי בגמרא מפסוק זה שנדרש ממנו (עירכין שם) שקטרת מכפרת וכאמור. וזה שהביאו ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו' שהגמרא אין מפרש כמו"ש במכילתא שלא רצה לשמוע לו עד שהביאו לאומות העולם שאל להקב"ה שהרי זה לא נצטוה מהקב"ה רק משה מעצמו רק מפרש כמו"ש בזוהר הקדוש (קע"ז ב') בין המתים ובין החיים בין אילנא דחיי ובין אילנא דמותא והיינו שאף שכיפר על העם מכל מקום הוצרך לעכבו והיינו שעל ידי הקטרת שתיקן שיפתח הח' מן ישת חושך סתרו שיתוקן הכל אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות מו' ימי בראשית על ידי זה הסתיר כל אילנא דמותא שתיקן כל כח שורש יסוד המלאך המות והנחש שהוא הלה"ר ונתגלה הח' שהיא באמת בחינת חיים אילנא דחיי כמו שהיה קודם קלקול הנחש. ואי לאו דאמר לי' כחו ושרשו מי הוה ידע. וזה ענין מ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו קע"ו ב') תרין דרגין אינון קדוש וטהור כהן קדוש לוי טהור דטהור היינו באתגליא שהוא מוגדר מכל התאות ושמור מכל דבר רע. וקדוש היינו רז וסוד סוד ה' ליראיו והיינו כמו ששמעתי בשם רב אחד שאמר מה שאומרים ובקרב קדושים תתהלל דבישרים וצדיקים וחסידים אומרים בפי ובשפתי ובלשון מה שאין כן בקדושים הוא רק בקרב קדושים מחמת שהוא רז ואינו ניכר כלל. וזהו גם כן בכהן דכהן הוא בחינת קדוש והוא ברזא ובחשאי וזה הענין שבסעודת ליל שבת מתחילין אזמר בשבחין בשירות ותשבחות שהוא לארמא קלא. וכן בסעודת בוקר דשבת אומרים חדו חצדי חקלא בדיבור ובקלא. והיינו אף בסודות צריך לפרסם בדיבור ובקלא. וכעין שכתב בזוהר הקדוש בלואי לארמא קלא וכו' באתגליא איהו לפרסמא מלה וכן אומרים במלין סתימין תגלון פתגמין ותימרון חידושא. והיינו בב' הסעודות שהם נגד קדושת יצחק ואברהם שנגדם ברכת אתה גבור ומגן אברהם. ולכן נתקן בהם קידוש על היין דיין לארמא קלא. מה שאין כן בסעודה שלישית שהוא כנגד יעקב אבינו שברכתו אתה קדוש וכמו שנאמר והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו כמו"ש (מגילה י"ז:) והוא רז וסוד כמו בקרב קדושים כנ"ל. וזה פי' סוד ה' ליריאיו ששם הוי"ה הוא סוד ליריאיו וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א ק"ג רע"ב) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלבי' כל חד כמה וכו' ולכן בסעודה זו הג' שכנגד יעקב אבינו שהוא מרכבה לשם הוי"ה סוד ה' ליראיו לא תקנו חכמים קידוש על היין דיין הוא לארמא קלא וקדושה הוא בחשאי וברזא כנ"ל:
(א) שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום בזוהר הקדוש פ' זו (קע"ו ב') כד ברא קב"ה עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עליהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי. דהנה השפעת כל הברכות הוא על ידי מדת צדיק יסוד עולם דאקרי כל דאחיד בשמיא וארעא. ושבת נמי אקרי כל (זוה"ח תשא) ויוסף הצדיק כתיב בי' בך יברך ישראל ואיתא (מ"ר קדושים) ברכה מציון וציו"ן גימ' יוסף. שלום הוא שמא דקוב"ה כל שם הוי"ה דאמת ושלום חד הוא (כמ"ש בס' הבהיר) ואמת מורה שהוא היה הוה ויהיה א' בראשון של אותיות ת' בסופן מ' באמציעותן על שם אני ראשון ואני אחרון (כמ"ש מ"ר וישלח) וכתיב והאמת והשלום אהבו. ובמ"ר פ' זו דרש על תיבת מחלקת נוט' מכה חרון לקוי קללה תועבה וי"א תכלית כליי' מביא לעולם ובמד"ת החדש וילקוט גריס על או ח' חרם. ובודאי לא נתכונו חז"ל לדרוש נוטריקון לבד אך הענין כמו שידוע ששלום שמו של הקב"ה והיינו כל ד' אותיות הוי"ה כמו אמת שמורה על כל שם הוי"ה כנ"ל. כן מחלוקת מורה על היפך זה ואיתא (רע"מ קע"ט א') וס"מ א"ל אחר חר"ם ונוקבא דילי' קללה וכו' הס"מ הוא שרו של עשו והוא זה לעומת זה כנגד יעקב שהוא מרכבה למדת ת"ת גופא כידוע. כן לעומת זה בקליפה ס"מ איקרי חר"ם גימ' רמ"ח כמנין רמ"ח איברי האדם שהוא כל בנין הגוף שנחשב בפתח אליהו חסד דרועא ימינא וכו' יסוד סיומא דגופא מלכות פה וכו'. שהס"מ כולל בקליפה כל עשר כתרין דמסאבותא ונוקבא דילי' נחש אשת זנונים דאזלא בתר אשת חיל כמ"ש (זח"ב קמ"ח ב') ונחש הוא שורש הקללה. וזה שא' ונוק' דילי' קללה כלולה מכל קללות שבמתן תורה לעומת מדת מלכות בקדושה שהוא מקור הברכה. ונגד חרם הרפואה לזה אות ראשון מ' מכה וכמו שנאמר נגוף ורפא ואמרנו שהיה נגוף למצרים ורפוא לישראל (כעין מ"ש זח"ב ל"ו א') שהעשר מכות היו כנגד ע"ס מתתא לעילא (כמ"ש שם כ"ט א') נגוף למצרים ורפוא לישראל שעל ידי זה יצאו בכל מכה מקליפה א' שכנגד מדה זו ונכנסו בקדושה. וכנגד נוק' דיליד קללה בא אות ל' לקוי היינו ל"ט מלקות כנגד ל"ט קללות שנתקללו נחש וחוה ואדם ואדמה. ואות ת' בקדושה סופן של אותיות שהוא כבר מעולם הבא כמו ששמעתי מרה"ק זצ"ל מאיזביצא שמטעם זה כל הגוזמות בש"ס הם עד ש' (כמ"ש רשב"ם פסחים קי"ט סע"א) שזה מספר היותר גדול בעולם הזה דאות ת' הוא כבר מעולם הבא וכן בס' יצירה חשב אות ת' ושבת בשנה. וכנגד זה בהיפך הוא ת' תועבה ע"ד מה שנאמר כי את כל התועבות האל עשו וגו' ותקיא הארץ את יושבי'. וזה שאמר ויש אומרים תכלית כלייה מביא לעולם. וז שדרשו שמחלוקת היפך שלום שהוא ההמשכה כל הברכות ודברי תורת ממדת כ"ע לכנסת ישראל ומחלוקת היפך זה. ושבת שהוא שלום כמו שנת' למעלה לכן אומרים שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום: