לאחר נפילת ברקאי במבצע "צוק איתן" בחרנו, חבריו של ברקאי, להקים את בית המדרש החברתי. הפועל בסיוע של עמותת כל ישראל חברים (כי"ח).
בית המדרש מגלם את הערכים בהם האמין ברקאי ואשר לאורם פעל בדבקות – חיבור בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שיח מכבד במאור פנים ובאהבה, לימוד תורה ועשייה חברתית. ערכים אלו באו לידי ביטוי באופן משמעותי בכל בחירה ומעשה של ברקאי.
כל מפגש החל בלימוד משותף של דף מקורות ולאחריו שיעור. דף המקורות שלפניכם מוקדש לדיון בתפיסות שונות לגבי מטרת החינוך.
בית המדרש מגלם את הערכים בהם האמין ברקאי ואשר לאורם פעל בדבקות – חיבור בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שיח מכבד במאור פנים ובאהבה, לימוד תורה ועשייה חברתית. ערכים אלו באו לידי ביטוי באופן משמעותי בכל בחירה ומעשה של ברקאי.
כל מפגש החל בלימוד משותף של דף מקורות ולאחריו שיעור. דף המקורות שלפניכם מוקדש לדיון בתפיסות שונות לגבי מטרת החינוך.
ועוד: החכם פלימו הוה [היה] רגיל למימר [לומר] כל יומא [יום]: גירא בעיניה [חץ בעיניו] של השטן, שהיה צוחק מפיתויי היצר. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה [יום אחד ערב יום הכיפורים היה]. אידמי ליה כעניא [נדמה לו השטן כעני]. אתא קרא אבבא [הלך ודפק בדלת] כמבקש נדבה, אפיקו ליה ריפתא [הוציאו לו לחם] לאכול. אמר ליה [לו]: יומא כי האידנא כולי עלמא גואי ואנא אבראי [יום כמו היום, הכל נמצאים בפנים ואוכלים ואני אעמוד בחוץ] ואוכל? עייליה וקריבו ליה ריפתא [הכניס אותו והביאו לו לחם]. אמר ליה [לו]: יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי [יום כמו זה הכל יושבים ליד השלחן ואני יושב לבדי]? אתיוהו אותבוהו אתכא [הביאו אותו והושיבו אותו ליד השלחן]. הוה יתיב [היה יושב] מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה והוה קעביד ביה מילי דמאיס [מלא את עצמו בשחין ומוגלה עליו והיה עושה בו, בשלחן, דברים מאוסים]. אמר ליה [לו] פלימו לעני:
תיב שפיר [שב יפה] ואל תמאיס עצמך. ועוד אמר ליה [לו] העני: הבו לי כסא [תנו לי כוס], יהבו ליה כסא [נתנו לו כוס]. אכמר שדא ביה כיחו [השתעל והשליך בתוך הכוס את ליחתו] היוצאת מגרונו. נחרו ביה [גערו בו] למה הוא עושה כן. שקא ומית [עשה עצמו כמת]. לאחר מכן שמעו דהוו קאמרי [שמעו שהיו אנשים אומרים] מסביב: פלימו קטל גברא [הרג אדם]! פלימו קטל גברא [הרג אדם]! ערק וטשא נפשיה [ברח פלימו והחביא עצמו] בבית הכסא. אזיל בתריה [הלך השטן אחריו], נפל קמיה [נפל השטן לפניו]. כי דחזייה [כאשר ראהו] את פלימו דהוה [שהיה] מצטער ביותר גלי ליה נפשיה [גילה לו את עצמו] שהוא השטן. אמר ליה [לו] השטן: מאי טעמא [מה טעם] אמרת הכי [כך] "חץ בעיניו של השטן", וגרמת שהשטן יתגרה בך? אמר לו: ואלא היכי אימא [איך אומר]? אמר ליה [לו]: לימא מר [יאמר אדוני] "רחמנא נגער ביה [הקדוש ברוך הוא יגער בו] בשטן".
חיים באר, חבלים, עמ' 204-210
אבל דומה כי האלטרואיזם של אבא הגיע לשיא אלימותו בסעודת-המצווה שהגה לכבוד הבר-מצווה שלי (...) ומעמד שהתקיים באותו ערב חורפי בביתנו כאילו יצא מתוך אחד מציורי התופת הימי-ביניימיים של הירונימוס בוש או מטיס גרונוואלד. בראש השולחן בצורת T, שבשל עקשנותו של אבא נאלצה אמא לפרוס עליו מפות חדשות ולערוך אותו בצלחות פורצלן וכלי כסף (...) הסבו ארבעה רבנים נשואי-פנים, שבאו לבושים בבגדי שיראין (=משי משובח) כיאה למעמד. בתווך, בין הרב קיפניס והרב זווין מימין ור' אריה לוין והרב סנדומירסקי משמאל, ישבנו אבא ואני (...)
האורחים, שהמתנו להם, עמדו להיכנס בכל רגע, ואכן, בשעה היעודה נפתחה הדלת ובפתח עמד ר' לייביש, הכרוז אדיר הגוף של החברה קדישא, הסובב והולך ברחובות ומכריז בקולו האימתני על מועדי ההלוויות, ובעקבותיו נדחפו פנימה זה אחר זה קבצנים ובעלי-מומין, מטורפים וקשי-יום, שאותם ליקט וקיבץ ר' לייביש בפקודתו של אבא בבתי-התמחוי ובארץ תחתיות, העלה אותם מבור שאון מטיט היוון. כמו במעשה זי"ן הבעטלירש (קבצנים) של ר' נחמן מברסלב, שיזכיר הרב זווין אחר-כך בדרשתו, נכנסו ובאו עיוור וחירש וכבד-פה, עקום צוואר ובעל חטוטרת, קבצן קטוע ידיים ואחר קטוע רגליים שדילג פנימה על גדמיו (...)
כבר בעת הגשת הרגל הקרושה התחילו להתגשם נבואות החורבן של אמא. כבד-הפה, שלא רצה להמתין לתורו, חטף מתחת ידיו המגששות של העיוור מחוּטם הפנים את מנתו, ואילו לוי טרגר האריך לשון על קטוע הידיים שהמתין לר' לייביש שיאכיל אותו, נטל בכפו הענקית את המצייה ואת קוביית הקריש הרוטטת עליה, דחסם בבת-אחת לתוך פיו ואגב כך נפח בבוז נפיחה של מטה. כשהגיע תור המרק, עלתה השמיימה שוועתם של ילדי-השעשועים של אבא כעשר אמבטיות המתרוקנות ממימיהן. הם לגמו את המרק היישר מן הפנכות והמצקות והצלחות, ואמא שהשגיחה בחסרון הכפות, לחשה על אוזנו של אבא, כי כל הסכו"ם הולך ונעלם. אבל הוא ישב זחוח-דעת בראש השולחן, מגבעתו שמוטה לאחור, ואמר כי המקום יחזיר לנו את החסר והגניב מבט אל הרבנים לראות איזה רושם עושים עליהם דבריו. כל צמד רבנים התחלשו זה עם זה בדברי תורה, אוכלים פיסות קטנות מן המצייה או מגישים אל פיהם באיסטניסיות את הכף, כמו שהאוכל אינו נחשב בעיניהם (...)
לאחר ברכת-המזון, שבזימונה כובד ר' אריה לוין, רכן אבא שלי, הושיט לי צרור שטרות, וביקש בהנמכת קול כי בשעה שיבואו הקבצנים לברך אותי במזל טוב אתחב לידהם כבדרך אגב שני שטרות. התחננתי על נפשי וביקשתי שיעשה זאת במקומי, כי אני נגעל מן הנגיעה בהם, אבל הוא אמר כי לקדם בברכה את ידו המושטת של יהודי ולהחיות בצדקה את נפשו הרעבה – זו אהבת ישראל אמיתית.
אבל גם בכך לא מלאה סאת ייסורים בערב ההוא. לפני לכתם הביתה, הכריז הרב קיפניס, כי סעודת-מצווה בלא ריקוד בסופי כל גופה צריך בדיקה. וכך, הסתדר מסביב לשולחן מעגל של חלכאים (עניים ומסכנים). החירש וכבד-הפה אחזו באבנטו (חגורתו) של כרות-הידיים, אני הפקרתי את ידי בידיים של ר' לייביש ושל הקבצן העיוור, ור' אריה נתן ידיו במעגל פרטי לקבצן קטוע רגליים. פעמים אחדות הקפנו את השולחן, שנראה כמו ערי הכיכר לאחר שמלאך ה' המטיר עליהן גופרית ואש, ואבא עומד בתווך ושר כבשעת ההקפות בשמחת תורה, "עוזר דלים הושיעה נא, פודה ומציל הצליחה נא," והכל משיבים לו "צור עולמים עננו ביום קראנו" (...)
אבא, שכעבור שעה קלה חזר הביתה, לאחר שליווה את הרבנים כברת דרך, קרב עלי בפנים זורחות והושיט לי את שתי זרועותיו, מבקש לחבק אותי. "עכשיו אתה באמת כבר בר-מצווה, אפילו הרב קיפניס והרב זווין אומרים את זה," הכריז אבא בסיפוק. אבל אני, שעמדתי בפתח האמבטיה ורק תחתוני לגופי, פרצתי בבכי, הטחתי בו את שעון ה"דוקסה" החדש וצעקתי: "אל תגע בי! אל תגע בי משוגע! אני שונא אותך"!
אבל דומה כי האלטרואיזם של אבא הגיע לשיא אלימותו בסעודת-המצווה שהגה לכבוד הבר-מצווה שלי (...) ומעמד שהתקיים באותו ערב חורפי בביתנו כאילו יצא מתוך אחד מציורי התופת הימי-ביניימיים של הירונימוס בוש או מטיס גרונוואלד. בראש השולחן בצורת T, שבשל עקשנותו של אבא נאלצה אמא לפרוס עליו מפות חדשות ולערוך אותו בצלחות פורצלן וכלי כסף (...) הסבו ארבעה רבנים נשואי-פנים, שבאו לבושים בבגדי שיראין (=משי משובח) כיאה למעמד. בתווך, בין הרב קיפניס והרב זווין מימין ור' אריה לוין והרב סנדומירסקי משמאל, ישבנו אבא ואני (...)
האורחים, שהמתנו להם, עמדו להיכנס בכל רגע, ואכן, בשעה היעודה נפתחה הדלת ובפתח עמד ר' לייביש, הכרוז אדיר הגוף של החברה קדישא, הסובב והולך ברחובות ומכריז בקולו האימתני על מועדי ההלוויות, ובעקבותיו נדחפו פנימה זה אחר זה קבצנים ובעלי-מומין, מטורפים וקשי-יום, שאותם ליקט וקיבץ ר' לייביש בפקודתו של אבא בבתי-התמחוי ובארץ תחתיות, העלה אותם מבור שאון מטיט היוון. כמו במעשה זי"ן הבעטלירש (קבצנים) של ר' נחמן מברסלב, שיזכיר הרב זווין אחר-כך בדרשתו, נכנסו ובאו עיוור וחירש וכבד-פה, עקום צוואר ובעל חטוטרת, קבצן קטוע ידיים ואחר קטוע רגליים שדילג פנימה על גדמיו (...)
כבר בעת הגשת הרגל הקרושה התחילו להתגשם נבואות החורבן של אמא. כבד-הפה, שלא רצה להמתין לתורו, חטף מתחת ידיו המגששות של העיוור מחוּטם הפנים את מנתו, ואילו לוי טרגר האריך לשון על קטוע הידיים שהמתין לר' לייביש שיאכיל אותו, נטל בכפו הענקית את המצייה ואת קוביית הקריש הרוטטת עליה, דחסם בבת-אחת לתוך פיו ואגב כך נפח בבוז נפיחה של מטה. כשהגיע תור המרק, עלתה השמיימה שוועתם של ילדי-השעשועים של אבא כעשר אמבטיות המתרוקנות ממימיהן. הם לגמו את המרק היישר מן הפנכות והמצקות והצלחות, ואמא שהשגיחה בחסרון הכפות, לחשה על אוזנו של אבא, כי כל הסכו"ם הולך ונעלם. אבל הוא ישב זחוח-דעת בראש השולחן, מגבעתו שמוטה לאחור, ואמר כי המקום יחזיר לנו את החסר והגניב מבט אל הרבנים לראות איזה רושם עושים עליהם דבריו. כל צמד רבנים התחלשו זה עם זה בדברי תורה, אוכלים פיסות קטנות מן המצייה או מגישים אל פיהם באיסטניסיות את הכף, כמו שהאוכל אינו נחשב בעיניהם (...)
לאחר ברכת-המזון, שבזימונה כובד ר' אריה לוין, רכן אבא שלי, הושיט לי צרור שטרות, וביקש בהנמכת קול כי בשעה שיבואו הקבצנים לברך אותי במזל טוב אתחב לידהם כבדרך אגב שני שטרות. התחננתי על נפשי וביקשתי שיעשה זאת במקומי, כי אני נגעל מן הנגיעה בהם, אבל הוא אמר כי לקדם בברכה את ידו המושטת של יהודי ולהחיות בצדקה את נפשו הרעבה – זו אהבת ישראל אמיתית.
אבל גם בכך לא מלאה סאת ייסורים בערב ההוא. לפני לכתם הביתה, הכריז הרב קיפניס, כי סעודת-מצווה בלא ריקוד בסופי כל גופה צריך בדיקה. וכך, הסתדר מסביב לשולחן מעגל של חלכאים (עניים ומסכנים). החירש וכבד-הפה אחזו באבנטו (חגורתו) של כרות-הידיים, אני הפקרתי את ידי בידיים של ר' לייביש ושל הקבצן העיוור, ור' אריה נתן ידיו במעגל פרטי לקבצן קטוע רגליים. פעמים אחדות הקפנו את השולחן, שנראה כמו ערי הכיכר לאחר שמלאך ה' המטיר עליהן גופרית ואש, ואבא עומד בתווך ושר כבשעת ההקפות בשמחת תורה, "עוזר דלים הושיעה נא, פודה ומציל הצליחה נא," והכל משיבים לו "צור עולמים עננו ביום קראנו" (...)
אבא, שכעבור שעה קלה חזר הביתה, לאחר שליווה את הרבנים כברת דרך, קרב עלי בפנים זורחות והושיט לי את שתי זרועותיו, מבקש לחבק אותי. "עכשיו אתה באמת כבר בר-מצווה, אפילו הרב קיפניס והרב זווין אומרים את זה," הכריז אבא בסיפוק. אבל אני, שעמדתי בפתח האמבטיה ורק תחתוני לגופי, פרצתי בבכי, הטחתי בו את שעון ה"דוקסה" החדש וצעקתי: "אל תגע בי! אל תגע בי משוגע! אני שונא אותך"!
שאלות הבנה
איזה אופי של בר מצווה מעצב האב עבור בנו? איזה ערך הוא בא ללמדו באמצעות כך?
מה עמדתו של הבן כלפי האירוע? מדוע?
שאלות העמקה
"ילדי השעשועים של אבא" – איך האב מתייחס לעניים ולמסכנות שלהם? איך הבן מתייחס אליהם?
אילו חלקים אירוניים יש בסיפור? מהי הביקורת החבויה באותם חלקים?
כיצד היה נראה הסיפור לו האב היה מספר אותו ולא הבן?
במה דומה הקונפליקט בסיפורו של חיים באר לזה בסיפורו של פלימו? במה הוא שונה?
מהו הפתרון ה"נכון" בעיני כל אחד ממספרי הסיפורים? מה "אנושי" יותר לפי כל סיפור, הסלידה או הנתינה?
שאלות לדיון
מהו הערך שעומד בבסיס ההתרחשות בשני הסיפורים? מה היה יחסכם לערך זה לפני קריאתם? מה התחדש בעקבות הקריאה? מה מבקשים הסיפורים מאיתנו, הקוראים, לעשות אחרת?
איזה אופי של בר מצווה מעצב האב עבור בנו? איזה ערך הוא בא ללמדו באמצעות כך?
מה עמדתו של הבן כלפי האירוע? מדוע?
שאלות העמקה
"ילדי השעשועים של אבא" – איך האב מתייחס לעניים ולמסכנות שלהם? איך הבן מתייחס אליהם?
אילו חלקים אירוניים יש בסיפור? מהי הביקורת החבויה באותם חלקים?
כיצד היה נראה הסיפור לו האב היה מספר אותו ולא הבן?
במה דומה הקונפליקט בסיפורו של חיים באר לזה בסיפורו של פלימו? במה הוא שונה?
מהו הפתרון ה"נכון" בעיני כל אחד ממספרי הסיפורים? מה "אנושי" יותר לפי כל סיפור, הסלידה או הנתינה?
שאלות לדיון
מהו הערך שעומד בבסיס ההתרחשות בשני הסיפורים? מה היה יחסכם לערך זה לפני קריאתם? מה התחדש בעקבות הקריאה? מה מבקשים הסיפורים מאיתנו, הקוראים, לעשות אחרת?
ר' נתן מנמירוב, הקדמה לסיפורי מעשיות
בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁהִתְחִיל רַבֵּנוּ (ר' נחמן מברסלב), זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לַעֲסֹק בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת אָמַר בְּפֵרוּשׁ בָּזֶה הַלָּשׁוֹן: הִנְנִי אַתְחִיל לְסַפֵּר מַעֲשִׂיּוֹת, וְכַוָּנוֹת דְּבָרָיו הָיָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל לָכֶם לָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי הַתּוֹרוֹת וְהַשִּׂיחוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְכַיּוֹצֵא בָזֶה מַה שֶּׁעָסַק בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת כָּל יָמָיו לַהֲשִׁיבֵנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וּמֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל כָּל אֵלֶּה עַל כֵּן הוּא מַתְחִיל לַעֲסֹק בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת (...) שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת מְעוֹרְרִין מֵהַשֵּׁנָה אֶת בְּנֵי אָדָם שֶׁנָּפְלוּ בְּשֵׁנָה וִישֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם...
בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁהִתְחִיל רַבֵּנוּ (ר' נחמן מברסלב), זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לַעֲסֹק בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת אָמַר בְּפֵרוּשׁ בָּזֶה הַלָּשׁוֹן: הִנְנִי אַתְחִיל לְסַפֵּר מַעֲשִׂיּוֹת, וְכַוָּנוֹת דְּבָרָיו הָיָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל לָכֶם לָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי הַתּוֹרוֹת וְהַשִּׂיחוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְכַיּוֹצֵא בָזֶה מַה שֶּׁעָסַק בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת כָּל יָמָיו לַהֲשִׁיבֵנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וּמֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל כָּל אֵלֶּה עַל כֵּן הוּא מַתְחִיל לַעֲסֹק בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת (...) שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת מְעוֹרְרִין מֵהַשֵּׁנָה אֶת בְּנֵי אָדָם שֶׁנָּפְלוּ בְּשֵׁנָה וִישֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם...
שאלות לדיון
מדוע לדעתכם ר' נחמן הפסיק ללמד תורות והתחיל לספר סיפורים? מה יש בסיפור שאין ב"תורה", שבכוחו לעורר ישנים?
מה יש בסיפור שלא קיים בדיבור ישיר, שיכול להוביל לשינוי אישי וחברתי? מדוע לא פשוט להגיד את המסר?
מדוע לדעתכם ר' נחמן הפסיק ללמד תורות והתחיל לספר סיפורים? מה יש בסיפור שאין ב"תורה", שבכוחו לעורר ישנים?
מה יש בסיפור שלא קיים בדיבור ישיר, שיכול להוביל לשינוי אישי וחברתי? מדוע לא פשוט להגיד את המסר?