I. Whose idea was it to send the spies?
שים לב: בדבר משה בפרשתנו על עניין המרגלים הוסיף כאן פרט אשר לא נאמר שם: את דרישת העם לשלוח מרגלים.
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל...
(1) The LORD spoke to Moshe saying, (2) “Send men to scout the land of Canaan, which I am giving to the Bnei Yisrael...
(22) Then all of you came to me and said, “Let us send men ahead to spy out the land for us and bring back word on the route we shall follow and the cities we shall come to.” (23) I approved of the plan, and so I selected twelve of your men, one from each tribe.
ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחהאנשים לפנינו וגו' עד אשר ה' אלהינו נותן לנו בא לבאר איך היה העכוב הזה במדבר בסבת העם וכי גמלו לנפשם רעה. וזה כי בהיותם בהר האמורי כמו שיעדם ושהתרה משה בהם פעמים רבות. עלה רש אל תירא ואל תחת. הנה הם לא רצו לעלות ויקרבו אליו כלם לא לבד שרי האלפים ושרי המאות הממונים עליהם אבל כלם כקטן כגדול באו אליו בערבוביא לאמר נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. ואמרו וישיבו אותנו דבר הוא לומר שלא יחשוב משה לשלוח אותם בסתר חרש לאמור וישיבו אליו דבר בייחוד כי הם לא ירצו אלא שיהי' השליחות מאתם ותהיה התשוב' אליהם בזה נשלחה אנשים ולא אמרו שלח לך אנשים כדי שג"כ התשוב' תהי' לכלם בפרהסי'. וזהו וישיבו אותנו דבר והנה לא בקשו מהרגול. כ"א כדי שיודיעום את הדרך אשר יעלו בה אל דרך ישרה בלי עקמומית נאותה לצבא גדול כי יש דרכים רעים ומסוכנים להיות עליה' הרים גבוהים יוכל אדם אחד להרוג עם רב ולזה היו מתאוים דרך ישר ובטוח לעין כל מגולה ואת הערים אשר נבא אליהם. ר"ל הערים הראוים להכבש תחלה כי בתחלת המלחמה הוא יותר טוב על עיר חלושה שיקחו מהרה ויכניסו בה הנשים והטף. ויצא שמעם בכל הארץ שכבר לקחו עיר אחת משיהיה בצורה ראשונ' על עיר מגדל וראשו בשמים שלא יוכלו לכבשו כ"א אחרי זמן רב ועל זה אמר וייטב בעיני הדבר וגו' ובספרי דרשו (גם רש"י שם ח' כ"ג) בעיני ולא בעיני המקום ועוד אמרו שם שלא מלבו עשה משה אלא שלא יחשבו שעל הארץ היא רעה היה מעכב מלשלוח שם אנשים לראותה. ולפי הפשט יאמר שייטב בעיניו הדבר אשר שאלו עם היות שלא ייטב בעיניו האופן אשר שלחוהו. והדברים אשר אמרו נשלחה אנשים וישיבו אותנו דבר. כי יוכל האדם לשאול שאלה הגונה מחבירו או מאדונו וישחיתה באופן הדברים וזהו אמרו וייטב בעיני הדבר. ר"ל שהדבר היה טוב. ולא אופן הדרישה הדברים שאמרו בענינה והנה זכר משה שעשה בענין המרגלים שני הדברים זרים בלתי נהוגים. והם ששלח י"ב אנשים בהיות מנהג הרגול לשלוח ב' אנשים. כיון שמה שיראו ב' יראו מאה איש בהליכתם מקובצים ואין תועלת ברבוים כי אם באיש אחד או בב' אנשים לחזק זה את זה. כמו שתראה כששלחם יהושע. ושאותם השנים עשר איש היו הנשיאים שבהם. וזהו אמרו ואקח מכם י"ב אנשי' כולם אנשים ראשי בני ישראל. וידוע שמדרך העולם ללכת לרגל האנשים פחותי המעלה לא הנשיאים הידועים והנכרים והיתה הסבה בזה כדי שבהיותם רבים לא יסכימו לחטא ולא יתפתו כלם להוצי' דבת הארץ ולדבר על השם יתברך תועה כי יהי' החטא אפשרי יותר באיש אחד או שנים משיהי' בי"ב. וגם כן כדי שלא יפול בין השבטי' מחלוקת בשליחותם שכל שבט ושבט ירצה שילכו מאנשיו ויהיו המרגלים משבטו כי יחשוב כל אחד כי ההולך שמה יגלה לאנשי שבטו הארץ המשובח' יותר לשישתדלו להיותה בחלקם ולזה בחר שיהי' איש אחד לשבט באופן שכלם ידע אמתת הדבר בשוה. ואמנם היותם נשיאים ראשי בני ישראל כדי שלא יכזב בדבריה'. ויהיו בתשובתם אנשי אמת כפי מעלתם גם שענין הרגול היא סכנה ועצומה כמו שאמר והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ כי יצטרך הענין אל חוזק רב לפי שלבם אל ירך ואל יפחדו בענין הרגול וגם לא יפחדו מאנשי הארץ ומהערים החזקות ויתיאשו מהכבוש לא רצה לשלח שם אנשים רבים ופוחדים מאין לב כי אם אנשי חיל אנשי לבב הבוטחים בה' ובגבורתם: ראה איך התחכם אדון הנביאים לעשות הדבר באופן שלא ימשך ממנו היזק לשון הרע וכל זה לא שוה לו לרשעת המרגלים כי עם היותם רבים ונכבדים הוציאו את דבת הארץ ובלשונם יכזבו לו באמרם ארץ אוכלת יושביה היא וגומ' ונפלו בחולשת הלב ובמורך לבב עד שכל העם שראו בתוכה היו נראין בעיניהם כענקים. וערים הפרזות בעיניהם היו ערי מבצר וגדרות מלך כמו שאמר אפס כי עז העם והערים בצורות מאד הנה כי מגורת משה רבינו ע"ה היא באתהו ולא הועיל לו התחכמותו. וזכר שהמרגלים עלו ההרה ויבאו עד נחל אשכול והנה אמר עלייה בא"י להיותה גבוהה מכל הארצות ונקרא נחל אשכול על שם סופו. וזכר שלקחו בידם מפרי הארץ להראות העמים והשרים את דשנה. ונתנו תשובתם בפרסום לכל ישראל כמו שבקשו בראשונה. וזהו וישיבו אותם דבר ויאמרו טובה הארץ וגו'. והנה באמרם טובה הארץ לא כוונו זה רק על היותה זבת חלב ודבש ועל כן עם הראות הפרי אמרו טובה הארץ בפני עצמה בענין הפירות והמזונות כלם וכח זה המאמר הוא מה שנאמר שם באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. כי זה הוא הטוב אשר קיימו שהיה בה. ולכן יאות המאמ' הזה אל כל המרגלים כי לא כוונו בטובה כי אם דשנות הארץ ותענוגיה. ואמר שעם הסכימם כלם בשלמות הארץ ודשנותה הנה בני ישראל לא אבו לעלות: ואמנם למה משה אדונינו בזה הספו' לא רצה להודיע איך השם ית' צוהו בשליחותם. באמרו שלח לך אנשים וגו' וייחס הדבר אליהם ולעצמו באמרו ותקרבון אלי כלכם וגומר וייטב בעיני הדבר וגומר. וגם כן למה לא ספר הצווים אשר צוה משה רבינו ע"ה למרגלים שיראו העם. והארץ. והערים. וגם למה לא פירש מה שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושביה היא: הסבה בכל זה הוא לפי שהיה מדבר עם הדור האחרון בניהם אשר קמו מאחריהם. ואם ישמעו אמתת המאורע כמו שקרה יגזרו אומר באמת שסבת העכוב במדבר היה השם יתברך כיון שהוא צוה למשה בשליחות המרגלים ויאמרו למה ה' נתן מכשול לפני עורים והיה ראוי שלא יספיק בידם לשלחם בהסכימם בשליחותם אף כי הוא יתברך היה השולח מעצמו וגם ידברו במשה ויחשבו שהוא גם כן היה בעצם סבת העכוב אחרי שהוא עליו השלום צוה למרגלים בדברים שלא שאלו העם ולא צוה ית' עליהם. והוא במה שצוה אותם שיודיעוהו מה הארץ ומה הערים. ומה העם המעט הוא אם רב החזק הוא הרפה. כי הנה השאלות האלה המה אשר חייבו תשובתם. ומזה נמשך מה שנמשך וילונו אם כן נגד משה. ויאמרו אתה הסבות את לבם אחורנית ופתחת פה לשטן ויאמרו שהסבה הראשונה יתברך ומשה עבדו הם אשר סבבו עכוב אבותיהם במדבר כל הזמן הרב ההוא הפך מה שהשתדל משה לבארו אליהם להשריש בלביתם סבת שבח המצות ושמירתם כמו שאמרתי. וגם ראה משה אם היה מגיד להם מה שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושביה היא. אולי גם עתה בזה יימס לבב העם וייראו ויפחדו מלבא שמה כמו שעשו אבותיהם. הנה בעבור זה השמיט ספור שלשה דברים הנזכרים. הצווי האלהי בשליחות. וצווי משה למרגלים בענין הארץ והעם והערים. ולשון הרע שאמרו המרגלים וע"ז ארז"ל בב"מ ח' השוכר את הפועלים מות' לשנות מפני השלום. והותר בזה הספק הט':
Why did our master, Moshe, not want to inform them in this recounting how God, may He be blessed, commanded him about the sending [of the spies], with His saying, "Send spies for yourself, etc.?" Rather he attributed the thing to [the people] and to himself... And also why did he not recount the commands that our teacher, Moshe - peace be upon him - commanded the spies, that they should see the people, the land and the cities? And also why did he not present what the spies said, "it is a land that eats up its inhabitants?" The reason for all of this is that he was speaking with the second generation - their children that arose after them. And if they heard the truth of the incident as it happened, they would say that the reason for the delay in the desert was God, may He be blessed... They would say, "Why did God put a stumbling block in front of the blind?" And they would also speak about Moshe, thinking that he was also truly a cause for their delay, since he - peace be upon him - commanded things to the spies that the people had not asked for and [God] had not commanded... For behold it is these questions [of Moshe's] that necessitated [the spies'] answers... And they would say that... [God] and Moshe, his servant, were the ones that caused the delay of their fathers in the desert all of this long time. This is the opposite of what Moshe was trying to explain to them, to internalize the praise of the commandments and their observance... And Moshe also saw that if he told them what the spies had said - [that] the land was one that ate up its inhabitants - perhaps this would melt the hearts of the people now as well, and they would be afraid and intimidated from going [into the Land of Israel], like their fathers had done. Behold that it is because of this that he left out the recounting of the three things mentioned: God's command of the [mission]; Moshe's command to the spies regarding the land, the people and the cities; and the evil speech that the spies spoke. And about this did the Sages say (Yevamot 65b), "It is permitted to alter [the truth] for the sake of peace." ...
II. Whose idea was it for Reuven. Gad, and Chatzi Menashe to inherit land on the east of the Jordan?
בדבר משה בפרשתנו על עניין מתן עבר הירדן לשני השבטים וחצי, משמיט כאן מה שנאמר שם: את בקשת השבטים לתת להם את הארץ הזאת.
מהי הסיבה שבעניין המרגלים הוסיף כאן מה שהשמיט שם, ובעניין שני השבטים וחצי השמיט כאן מה שהאריך בו שם?
(טז) וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃ (יח) לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃ (לג) וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃
(16) Then they stepped up to him and said, “We will build here sheepfolds for our flocks and towns for our children. (18) We will not return to our homes until every one of the Israelites is in possession of his portion. (33) So Moses assigned to them—to the Gadites, the Reubenites, and the half-tribe of Manasseh son of Joseph—the kingdom of Sihon king of the Amorites and the kingdom of King Og of Bashan, the land with its various cities and the territories of their surrounding towns.
III. What is the reason Moshe and Aharon do not enter the Land of Israel?
(37) Because of you the LORD was furious with me too, and He said: You shall not enter it either.
הפסוק הזה תמצאהו בתוך הגזירה שגזר האל יתברך על דור המרגלים שלא ייכנסו לארץ, כי תחילתה "ויקצוף ויישבע לאמר אם יראה איש באנשים..." ואחריו אמר "גם בי התאנף..." והמשיך עוד עניין הגזירה ואמר "וטפכם אשר אמרתם..." ובתוך אזהרתם אומר, שגם הוא (משה) בכלל חטאתם... וסותר לזה פרסמה התורה בפרשת חוקת (במדבר כ'), שמשה ואהרן מתו בעוון מי מריבה, ויקשה – אם כן – אמרוֹ כאן "בגללכם"?
I. The Divine
According to the biblical material originating in Priestly circles, the Divine is a constant presence amidst the People of Israel. For example, the point of the sacrificial system is to actually bring God’s physical presence into the world and it is possible to do so (see Exod. 40:34 for example). For D, however, God’s physical presence is never in the world, rather in heaven, and only God’s name is on the earth (see esp. Deut. 12). The place where worship is to take place is called the place that God has chosen for his name to reside (see, for example, Deut. 12:5,12).[4] While one group saw God’s physical presence in the world and in the sanctuary (which was imagined to be movable before it was established in Jerusalem), another was careful to treat God as transcendent, only mentioning the resting of God’s name, rather than His presence in a very specific place He had chosen (or would choose).
This otherworldly, transcendent view of the divine is also reflected in the fact that the phrase וידבר ה אל משה לאמר “God spoke to Moses saying” so popular in other biblical sources is virtually absent in Deuteronomy. A God who is removed from the world does not often speak directly to people, even Moses. In our case of the judges, it is therefore not surprising that God is not physically present to give Moses an answer to difficult questions. The story remains the same, with an important omission that makes it consistent with and supports the worldview of the author.
II. Wisdom
As mentioned, the judges here are primarily meant to be “wise” and indeed the root ח-כ-מ is used many times in D and through Deuteronomic literature. Numerous statements place an emphasis on wisdom and understanding, and view these traits as accessible to people. For example Deut. 6:4, casts both the laws and the people of Israel who maintain them as wise, and insightful, using the roots, ח.כ.מ, נ.ב.נ and ב.נ.ה. As mentioned in the introduction here, Moses says he will “explain” the Torah in verse 1:5. He also says that when he came up with an idea, the people thought it was a good one (1:14.) The logical, accessible aspect of wisdom and Torah is stated poetically in 30:14, “this thing is not far from you, it is very close.”
The Deuteronomic concept of the Divine and its emphasis on wisdom are related. What emerges is a very human ‘this-worldly’ religious outlook. In fact it is just these aspects that may have made the book so appealing to contemporary biblical scholars engaged in Judaism on a practical as well as an academic level. Unlike the Priestly tradition, Deuteronomy presents a religion and a worldview that can operate in essence, without the immediate presence of God.[5] This world is not devoid of values and goodness, in fact the opposite is true. In this literature, we repeatedly see that laws are framed by an assertion that they are the right thing to do, that they apply in a universal way to everyone, at least to all Israelites.
In the absence of a Divine Presence to order the world into good and evil, we must rely on the intellect and wisdom of both our leaders and ourselves, to ensure that the right and just is done. However, this is not only about the ability of human beings to discover the truth and thereby to do what is good. The unique hermeneutic of Deuteronomy provides a model in which human intellect can in fact reinterpret, sometimes radically, earlier truths found in earlier sources.
Conclusion
We live in a world where it is not just God’s presence in the world that is called into question but God’s very existence. Most people today do not see miracles, and do not experience sin and impurity in the very tactile way they must have been felt by the Priests. However, we, or perhaps I should speak only for myself, do want to believe in the truth and power of the Torah. We can look to D as a first step towards our own, more inherently secular worldview. By secular I do not mean one where no God exists, but rather a world in which the manifestation of God is in the behavior of people, and the playing out of God’s will is seemingly in our own hands. Deuteronomy provides us the with a powerful precedent for the belief that what is discernable as right and just to us is also what God wants, and that what God wants is righteousness and justice.
For those of us with doubts about our own ability to determine God’s will–doubts unlikely to have been shared by the authors of D –we can look to the book, to the testament of Moses, as a support for our own striving to do what is right and good in the world in the hope that it is what God wants. When D speaks about Torah being “not far but very near,” this resonates with our own feeling that the Divine can feel very far away but that the words of Torah and the values it contains can feel very close indeed.