(טו) שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ׃
(15) Gone is the joy of our hearts; Our dancing is turned into mourning.
(ד) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃
(4) These are the set times of the LORD, the sacred occasions, which you shall celebrate each at its appointed time:
אלה מועדי ה'. לְמַעְלָה מְדַבֵּר בְּעִבּוּר שָׁנָה וְכָאן מְדַבֵּר בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ:
'אלה מועדי ה THESE ARE THE APPOINTED FESTIVALS OF THE LORD [EVEN CONVOCATIONS OF HOLINESS WHICH YE SHALL PROCLAIM] — Above (v. 2), where similar words are used, Scripture is speaking of proclaiming the year to be a leap-year, here it is speaking of the קדוש החדש, sanctification of the month (a technical expression denoting proclaiming when is the New Moon — the beginning of a month) (Sifra, Emor, Chapter 10 1).
אלה מועדי ה' אחר שדבר בשבת שמועדה כבר נקבע כאמרם ז''ל (פסחים פרק ע''פ) שבת היא דקבעה אנפשה התחיל בענין המועדות אשר מועדם הוא על ידי קריאת בית דין, כמו שבא בקבלה (ראש השנה כה, א) אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין:
After the Torah discusses Shabbat, whose time was already established, as the rabbis say (Pesachim) "Shabbat is set in its time," the Torah pivots to discuss the otehr holidays whose date is according to the declaration of the beit din, as the rabbinic tradition teaches (Rosh Hashannah 25a), "you shall declare" even if you are in error and even if you intentionally declare it on the wrong day and even if you are misled.