רבי אלעזר הקפר

Byהרב יעקב העבר

התנאים

משנה אבות ד׳:כ״א

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

Pirkei Avot 4:21

Rabbi Elazar Ha-kappar said: envy, lust and [the desire for] honor put a man out of the world.

משנה אבות ד׳:כ״ב

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה, וְלֹא שִׁכְחָה, וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים, וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לְךָ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

Pirkei Avot 4:22

He used to say: the ones who were born are to die, and the ones who have died are to be brought to life, and the ones brought to life are to be judged; So that one may know, make known and have the knowledge that He is God, He is the designer, He is the creator, He is the discerner, He is the judge, He the witness, He the complainant, and that He will summon to judgment. Blessed be He, before Whom there is no iniquity, nor forgetting, nor respect of persons, nor taking of bribes, for all is His. And know that all is according to the reckoning. And let not your impulse assure thee that the grave is a place of refuge for you; for against your will were you formed, against your will were you born, against your will you live, against your will you will die, and against your will you will give an account and reckoning before the King of the kings of kings, the Holy One, blessed be He.

שבת קנ״א ב:י״ג

תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים עַל מִדָּה זוֹ, שֶׁאִם הוּא לֹא בָּא — בָּא בְּנוֹ, וְאִם בְּנוֹ לֹא בָּא — בֶּן בְּנוֹ בָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. אָמַר רַב יוֹסֵף, נְקִיטִינַן: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לָא מִיעֲנֵי. וְהָא קָא חָזֵינַן דְּמִיעֲנֵי! אִם אִיתָא דְּמִיעֲנֵי, אַהְדּוֹרֵי אַפִּתְחָא לָא מַהְדַּר.

Shabbat 151b:13

It was taught in a baraita that Rabbi Elazar HaKappar says: A person should always request divine mercy with regard to this condition of poverty, for if he does not come to a state of poverty, his son will, and if his son does not come to such a state his grandson will, as it is stated: “You shall surely give him and your heart shall not be grieved when you give to him, for due to this thing [biglal hadavar hazeh] the Lord your God will bless you in all your work and in all that you put your hand toward” (Deuteronomy 15:10). With regard to this verse, the tanna from the school of Rabbi Yishmael taught: Due to [biglal] this thing means that it is a wheel [galgal] that turns in the world, upon which people continuously rise and fall. Rav Yosef said: We hold that a Torah scholar will not become poor. The Gemara challenges this statement: But we see that they do become poor. The Gemara answers: Even so, if there is a Torah scholar who becomes poor, he will still never have to go around asking for charity at people’s doors.

שערי קדושה, חלק ב ד׳:י״ח

הקנאה, היא גרמא לבא לידי שנאה, וגם היא יותר קשה כי מורד על הקדוש ברוך הוא למה השפיע טובה לחבירו יותר ממנו, ואמרו ז"ל (אבות פ"ד כ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, צא ולמד כי כל הראשונים לא נענשו אלא בשביל הקנאה, כי הנה קין המדבר פה אל פה עם השם יתברך נטרד מן העולם הוא וזרעיותיו על שקנא לתאומתו של הבל ועל ידי כן עבר כל אותם העבירות, ועשרת השבטים לא גלו למצרים אלא בעון ויקנאו בו אחיו וסוף סוף נענשו בעשרה הרוגי מלכות, וירבעם שכל חכמי דורו לפניו כעשבי השדה נטרד מן העולם בקנאתו ממלכי בית דוד, גם שאול בחיר השם כבן שנה שלא טעם טעם חטא ולא היה במלכותו שום דופי כמו שאמרו ז"ל (יומא דף כ"ב ע"ב), נטרד ממלכותו ונהרג הוא ושלשת בניו ונהרגו נוב עיר הכהנים וגלו ישראל ביד פלשתים ונחרב משכן שילה, והכל על שקינא לדוד בענין גולית סרה מעליו רוח הקדש ונחה עליו רוח עועים:

Sha'arei Kedusha, Part 2 4:18

...

אגרא דכלה, ויחי ג׳

בפסוק (בראשית מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. יש להתבונן דהנה הגם שבירכם וחילקם לב' שבטים כראובן ושמעון, למה יברכו ישראל את בניהם רק בהם, ולא יאמרו ישימך אלקים כראובן ושמעון ושאר שבטי ישורון, ומהו היתרון בהם. ועוד למה לא אמר לעיל בברכתם אחר פסוק (בראשית מח טז) המלאך הגואל וכו', והמתין בברכה הלזו עד ששם את אפרים לפני מנשה. והנראה דהנה ידוע כל התורה כלולה בעשרת הדברות, ועשרת הדברות כלולים בדיבור האחרון הוא לא תחמוד וכו' וכל אשר לרעך (שמות כ יז), והוא להתרצות בגזירותיו ית' אשר מנע ממנו הטוב ההוא הניתן לחבירו, ולחשוב כי הוא ית' הוא לבדו היודע הטוב והנאות לכל אדם ולא יקנא את חבירו, וכבר ידעת שהקנאה מוציאה את האדם מן העולם. ובהקדם עוד זאת ידוע כי התאוה והכבוד מוציאין גם כן את האדם וכו', (כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין וכו'), והוא כאשר ישפיע הש"י טובה אל האדם, לא יבקש בזה תאוה וכבוד ויבא להתגאות על חבירו בזאת הטובה, רק אדרבא יכנע לפני בוראו ויחשוב כי הוא מצד החסד מבוראו עליו. והנה יעקב אבינו כאשר שם את אפרים לפני מנשה, ראה באפרים שלא נתגאה בטובה רק אדרבא וכו' וכנ"ל, וראה במנשה שלא נתקנא באפרים, על כן בירכם בך יברך ישראל ישימך אלקים כאפרים מבלי גאות, וכמנשה מבלי קנאה על טובת חבירו, והבן כי קצרתי:

Agra DeKala, Vayechi 3

...

מגילה כ״ט א:ט׳

תניא רבי אלעזר הקפר אומר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל שנאמר כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא והלא דברים קל וחומר ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה

Megillah 29a:9

It is taught in a baraita: Rabbi Elazar HaKappar says: In the future, the synagogues and the study halls in Babylonia will be transported and reestablished in Eretz Yisrael, as it is stated: “Surely, like Tabor among the mountains, and like Carmel by the sea, so shall he come” (Jeremiah 46:18). There is a tradition that these mountains came to Sinai at the giving of the Torah and demanded that the Torah should be given upon them. And are these matters not inferred through an a fortiori argument: Just as Tabor and Carmel, which came only momentarily to study Torah, were relocated and established in Eretz Yisrael in reward for their actions, all the more so should the synagogues and study halls in Babylonia, in which the Torah is read and disseminated, be relocated to Eretz Yisrael.

במדבר רבה י״א:ז׳

יִרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שמות לד, ז): וְנַקֵּה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שמות לד, ז): לֹא יְנַקֶּה. הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְקַיֵם שְׁנֵי פְּסוּקִים הַלָּלוּ, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁבֵּינְךָ לְבֵינוֹ וְנַקֵּה, בְּדָבָר שֶׁבֵּינְךָ לְבֵין חֲבֵרֶךָ לֹא יְנַקֶּה. בֶּן עֲזַאי אוֹמֵר מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים. דָּבָר אַחֵר, יִשָֹּׂא ה' פָּנָיו וגו', יַהֲפֹךְ פָּנָיו כְּלַפֵּי אֶצְלָךְ, לֹא דוֹמֶה שׁוֹאֵל שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ פָּנָיו כְּשׁוֹאֵל מִן הַצְּדָדִין, אֶלָּא: יִשָֹּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, יַהֲפֹךְ פָּנָיו אֶצְלְךָ, כְּמָה דְּתֵימָא (ויקרא כו, ט): וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי. (במדבר ו, כו): וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם, שָׁלוֹם בִּכְנִיסָתְךָ, שָׁלוֹם בִּיצִיאָתְךָ, שָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם, שָׁלוֹם זֶה שְׁלוֹם מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, (ישעיה ט, ו): לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ. רַבִּי אוֹמֵר זֶה שְׁלוֹם תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, יא): ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁנָּה בַּדָּבָר מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, יג): הַאַף אָמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. גָּדוֹל שָׁלוֹם, שֶׁשִּׁנָּה הַמַּלְאָךְ שֶׁדִּבֵּר עִם מָנוֹחַ מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁלָּאִשָּׁה אָמַר (שופטים יג, ג): הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְלֹא סִפֵּר דָּבָר זֶה לְמָנוֹחַ. גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁהַשֵּׁם שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁלֹא נָטְעוּ הַנְּבִיאִים בְּפִי כָּל הַבְּרִיּוֹת אֶלָּא שָׁלוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁאֵין כְּלִי מְקַבֵּל בְּרָכָה אֶלָּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, יא): ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם, אַף בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים אַחַר כָּל בְּרָכוֹת סִיְּמָן בַּשָּׁלוֹם, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם, לוֹמַר שֶׁאֵין הַבְּרָכוֹת מוֹעִילוֹת כְּלוּם אֶלָּא אִם כֵּן שָׁלוֹם עִמָּהֶם. רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁאֵין חוֹתֵם כָּל הַתְּפִלָּה אֶלָּא שָׁלוֹם, וְאֵין חוֹתֵם בִּרְכַּת כֹּהֲנִים אֶלָּא שָׁלוֹם.

Bamidbar Rabbah 11:7

...

ברכות ס״ג א:כ׳

אָמַר רַב הוּנָא בַּר בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר: כׇּל הַמְּשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בְּצַעֲרוֹ — כּוֹפְלִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״.

Berakhot 63a:20

Rav Huna bar Berekhya said in the name of Rabbi Elazar HaKappar: Anyone who includes the name of heaven in his distress, i.e., who turns and prays to God in his time of trouble, his livelihood will ultimately be doubled, as it is stated: “And the Almighty be your treasure, and precious [toafot] silver unto you” (Job 22:25). If you include God in your trouble, your silver will be doubled. Eif, which in Aramaic means double, is etymologically similar to toafot.

צדקת הצדיק קל״ז:א׳

‏[קלז] כשהאדם רואה שכל המחשבות טובות ורצונות טובות שנופלים בלבו ומוחו הוא רק לרגע ‏ומיד מתעלמים ממנו ודואג שמא הוא ח"ו כענין פושעים מלאים חרטות. העצה לזה השלך על ה' וגו' ‏לא יתן לעולם מוט לצדיק ועמך כולם צדיקים רק שנראה כמתמוטט ח"ו בעת ההעלם. והשלך כו' ‏היינו שגם זה מהש"י ונמצא כאלו המשא מוטלת עליו שמאחר שאתה עושה כן וממילא המשפט ע"ז ‏דהוא יכלכלך הכלכול הוא בלחם ומים היינו ד"ת שבהם מאיר לו הש"י איך הכל לטובה ואין זה ‏התמוטטות. וא' (ר"ה כו:) דלא הוו ידעי רבנן מאי יהבך פי' דהוא לשון יהיבא וי"ל מה שניתן לאדם ‏דהיינו האור והטובה יכיר שהוא מהש"י ולא מכחו או מה שהאדם נותן והיינו ההעלם כנ"ל. עד ‏שנודע להם מטייעא כי כן נקרא הש"י מדריכך בדרך תלך. והיינו שדבר זה עצמו של השלך וגו' א"א ‏לאדם רק מהש"י כאשר הש"י מאיר לו להשליך וא"כ א"צ עוד לדעת מאי יהבך דכ"ז שאין הש"י ‏מאיר לו להשליך א"א להשליך כלל. ולכך מתחלה לא הוו ידעי עד שהאיר להם הש"י וידעו דהוא ‏המשא ר"ל דבר המכביד על האדם ומציק לו. וזה כענין כל המשתתף ש"ש [וש"ש נק' אגמלאי גמל ‏של הש"י] בצערו כופלין כו' (ברכות סג.) והשיתוף היינו שיודע שהכל מהש"י ומכניס את הש"י ‏באותו דבר וממילא היקל ממנו: ‏

Tzidkat HaTzadik 137:1

...

מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא ה׳:א׳-י״ד

והיה לכם למשמרת. מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים? היה רבי מתיא בן חרש אומר ואעבור ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל ט"ז) הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנא' שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו'. ערום מכל מצות. נתן להם הקב"ה שתי מצות, דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו. שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'. ואומר גם את הדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט). לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים, שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה. רבי אלעזר הקפר ברבי אומר, וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהם? שלא נחשדו על העריות, ולא על לשון הרע, ולא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם. ומנין שלא נחשדו על העריות – שנאמר ויצא בן אשה ישראלית (ויקרא כ״ד:י׳) להודיע שבחן של ישראל שלא היה ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטו הכתוב.

Mekhilta DeRabbi Yishmael, Tractate Pischa 5:1-14

(Exodus 12:6) "And it shall be to you for a keeping": Why does the taking of the Pesach precede its slaughtering by four days? R. Matia b. Charash says: It is written (Ezekiel 16:8) "And I passed by you and I saw you, and behold, your time was the time for love": There had arrived the (time for the fulfillment of the) oath that the Holy One Blessed be He had sworn to our father Abraham to redeem his children. But they had no mitzvoth to engage in, which would enable their redemption, viz. (Ibid. 7) "Your breasts were firm" (an allusion to Moses and Aaron), "and your hair had sprouted" (an allusion to the elders), but you were naked and bare" (of mitzvoth). And the Holy One Blessed be He gave them two mitzvoth — the blood of the Paschal lamb and the blood of circumcision to engage in for their redemption. Thus (Ibid. 6) "And I passed by you and I saw you steeped in your blood." And it is written (Zechariah 9:11) "You, too — By the blood of your covenant I have sent forth your bound ones from the waterless pit." Therefore, the Holy One Blessed be He commanded the taking of the Pesach four days before its slaughtering, for reward is given only for the act. R. Eliezer Hakappar Berebbi says: Did Israel not have four mitzvoth surpassing the worth of all the world? — not being suspect of illicit relations or of slander, not changing their names and not changing their language? Whence is it derived that they were not suspect of illicit relations? From (Leviticus 10:10) "And there went out the son of an Israelite woman, the son of an Egyptian man," the verse apprising us of Israel’s eminence, this being the only instance of its kind, wherefore Scripture singles it out. And it is said of them in the tradition (Song of Songs 4:12) "A locked garden is my sister, my bride, a fountain locked.": "a locked garden" — the women: "a fountain locked" — the men. R. Nathan says: "a locked garden" — the married women; "a fountain locked, a sealed up spring" — the betrothed women. Variantly: "a locked garden, a fountain locked" — an allusion to the two types of cohabitation. And whence is it derived that they were not suspect of slander and that they loved each other? From (Exodus 3:22) "And a woman shall ask of her neighbor, etc." Twelve months had already passed, and we do not find an instance of one informing against another. And whence is it derived that they did not change their names? Just as they were called in their descent (to Egypt) — Reuven, Shimon, Levi, and Yehudah (viz. Ibid. 1:2) — so, they were called upon their ascent (viz. Numbers 1:18). And it is written (Genesis 48:16) "The angel who redeems me … and let there be called in them my name and the name of my fathers, etc." And whence is it derived that they did not change their language? From (Ibid. 45:12) "… for the mouth that speaks to you" (speaks in the holy tongue), and (Exodus 5:3) "The G d of the Hebrews revealed Himself to us, etc." and (Genesis 14:13) "And the survivor came and he told Avram the Hebrew, etc." And why did the taking of the Pesach precede its slaughtering by four days? Because Israel was stepped in idolatry in Egypt, which countervails all of the mitzvoth, as it is written (Numbers 15:24) "And if from the eyes of the congregation it (idolatry) were done unwittingly, etc." Scripture singled out this (idolatry, as tantamount to transgression of all of the mitzvoth [viz. Ibid. 22]). He said to them (viz. Exodus 12:21) "Withdraw" from idolatry (The sheep was the idolatry of Egypt), and cleave to mitzvoth. R. Yehudah b. Betheira says: It is written (Exodus 6:9) "And they would not hearken to Moses (as to G d's delivering them), for shortness of spirit, etc." Now is there anyone who is given glad tidings and does not rejoice? (viz. Jeremiah 20:14) "A son has been born to you — Rejoice him!" His Master is freeing him from bondage and he does not rejoice? What, then, is the intent of "And they would not hearken to Moses, etc."? It was difficult for them to abandon their idolatry, viz. (Ezekiel 20:7) "And I said to them (in Egypt): Let every man cast away the detestations of his eyes and not defile himself with the idols of Egypt." This is the intent of (Exodus 6:13) "And the L rd spoke to Moses and to Aaron, and He charged them to the children of Israel. He charged them to abandon idolatry. "And it shall be to you for a keeping": What is the intent of this? It is written (Ibid. 12:21) "Draw forth and take for yourselves sheep, etc." Israel said to Moses (Ibid. 8:22) "Will we slaughter the abomination of Egypt before their eyes and they (the Egyptians) not kill us?" He said to them: From the miracle that He will perform for you in your drawing them forth (i.e., their not protesting), you can rest assured (that no ill will befall you) in slaughtering them. "And it shall be to you for a keeping": Keep it until the fourteenth (of Nissan) and slaughter it on the fourteenth. You say this, but perhaps (the meaning is) keep it and slaughter it until the fourteenth? It is, therefore, written (Numbers 9:5) "And they offered the Pesach in the first (month [Nissan]) on the fourteenth day of the month." Scripture specified it (the fourteenth day) as mandatory. It is not the second assumption, then, that is to be accepted, but the first. "And it shall be to you for a keeping": Scripture hereby apprises us that it was inspected (for possible blemishes) for (a period of) four days before being slaughtered. From here you learn (the same for) the tamid (the daily offering), viz. "keeping" is stated here, and "keeping" is stated in respect to the tamid. Just as the Pesach is observed four days before slaughtering, so, the tamid. From here they ruled: There are not to be fewer than six inspected lambs in the "chamber of lambs" (in the Temple), enough to suffice for a Sabbath accompanied by two festival days of Rosh Hashanah; and they are constantly replenished (as needed).

דרך ארץ זוטא ט׳:ב׳

וכן היה רבי אליעזר הקפר אומר: אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני לנגוע בהן. שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד׳:י״ז): אם יש ביניהן מחלוקת מה נאמר בהן? "חלק לבם עתה יאשמו" (הושע י׳:ב׳) הא כיצד? עיר שיש בו מחלוקת סופה ליחרב.

Derech Eretz Zuta 9:2

Rabbi Eliozer of Kfar said: love peace, and hate strife. Great is peace, for even when israel served strange service [practiced idolatry] and yet there was peace among them, said the holy one, blessed be he, I do not will to afflict them. As it is said: "Ephraim cleaves to idols, let him be." (Hosea 4:17) But when there is strife, what is said of them, "their hearts are divided, now they will be found guilty." (Hosea 10:2) What more? A city that is full of strife, its end will be destruction.

במדבר רבה כ׳:כ״א

כְּשֶׁבָּא בִּלְעָם לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל, עִקֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת לְשׁוֹנוֹ וְהִתְחִיל לְבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג, ו): וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' וגו', נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בְּקוֹלוֹ וְקוֹלוֹ הָלַךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ הָאֻמּוֹת שֶׁהוּא מְבָרְכָן, מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר כְּתִיב לְהַלָּן (דברים ה, יט): קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף, שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכָאן כְּתִיב: מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וגו', שֶׁאָמַר לוֹ (במדבר כד, יד): לְכָה אִיעָצְךָ, וְהָרַג עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל, יֵשׁ קְלָלָה כָּזוֹ.

Bamidbar Rabbah 20:21

21 (Numb. 24:3) “So he took up his theme and said.”⁵⁶These words also appear in Numb. 23:7, 18; 24:15, 20, 21, 23, but the context of this verse certainly fits the sense of the midrash. A legal teaching: In the case of one who eats without washing his hands, what penalty will he incur? Thus have our masters taught: Washing hands before the meal is an option; after the meal it is an obligation.⁵⁷Hul. 105a, but not in the Mishnah. It once happened at the time of [religious persecutions] that there was an Israelite shopkeeper who would cook [and sell] both clean meat and pork, so that they would not notice that he was a Jew. Now his custom was this: Whenever anyone came into his shop and did not wash his hands, he knew that he was a foreigner and he would set pork before him; but whenever anyone washed his hands and recited the blessing, he knew that he was a Jew and would serve him clean meat. Once a certain Jew came in to eat there but did not wash his hands. Thinking that he was a foreigner, he set pork before him. He ate without saying the blessing. When he came to settle the account with him for the bread and for the meat (the pork was expensively priced). He said to him, “I have such and such against you over the meat which you have eaten, for the slice is worth ten manah.”⁵⁸Gk.: mna. He said to him, “Yesterday I ate it for eight. Now today you want ten!” He said to him, “This which you ate is from a hog.” When he said this to him, his hair stood on end, for he became terrified and afraid. He said to him privately, “I am a Jew and you have given me pork!” He said to him, “A curse upon you! When I saw that you ate without washing your hands and without a blessing, I thought that you were a foreigner.” Hence the sages have said, “The [omission of the] first water (before the meal) caused him to serve him pork; [the neglect of] the latter water (after the meal) took a life.”⁵⁹Yoma 83b; Hul. 106a. [The second part of the previous statement is due to] a story about a certain person who ate pulse without washing his hands. When he went down to the marketplace, his hands were filthy from the pulse. When an acquaintance of his saw him, he went and said to his wife, “Your husband has mentioned as a token⁶⁰Siman. Gk.: semeion. to you [of my authenticity] that he has just now eaten pulse.⁶¹I.e., the fact that he knew what his friend had just eaten would be evidence of his having spoken with him. Send him that ring.” [So] she gave it to him. After a time her husband came. He said to her, “Where is the ring?” She said to him, “So and so came with your tokens, and I gave it to him.” Becoming filled with rage, he arose and killed her. Therefore the sages have said, “Whoever does not wash his hands after the meal is like one who takes a life.” Therefore, the Holy One, blessed be He, has warned Israel not to transgress even insignificant commandments, as stated (in Deut. 32:47), “For it (the Torah) is no empty thing for you, in that it is your very life.” Even some commandment that you consider to be empty and insignificant has within it life and length of days. The Holy One, blessed be He, said to Israel, “If you keep My commandments, I will cast down your enemies before you,” as stated (in Ps. 81:14-15), “O that my people would listen to Me, that Israel would walk in My ways. Then I would virtually subdue their enemies.” When Balaam saw how Israel observed [even] the insignificant commandments, he said, “Who can curse these people, when they observe commandments and when His name is shared with them.” It is so stated (in Numb. 23:21), “The Lord their God is with them.” Whoever curses them is as if he curses the face of the Divine Presence, because His name is joined with them.”⁶²I.e., the name El (“God”) forms part of the name Israel. He began turning to oracles, as stated (in Numb. 24:3), “So he took up his theme.” This text is related (to Prov. 27:14), “[Whoever rises early in the morning to] bless his neighbor in a loud voice [shall have it reckoned to him as a curse].” When Balaam came to curse Israel, the Holy One, blessed be He, diverted his tongue, so that he began to bless. It is so stated (in Deut. 23:6), “But the Lord your God did not want to heed Balaam; so the Lord your God turned [the curse into a blessing for you].” The Holy One, blessed be He, put power in his voice and his voice went from one end of the world to the other, so that the nations would hear that he was blessing [Israel]. Now it is stated concerning him (in Prov. 27:14), “Whoever [rises early in the morning to] bless his neighbor in a loud voice [shall have it reckoned to him as a curse].” [This is] as stated (in Numb. 24:14), “come, let me advise you.” Then he killed twenty-four thousand. There is no curse [as damaging] as this.

מדרש תהילים י״ז:ז׳

הפלה חסדיך מושיע חוסים.... דבר אחר מהו (ופול) [יפול] שהקב"ה משלימן לך. כענין שנאמר (דברי הימים-א יב יט) וממנשה נפלו על דוד. וכל המלאכים הללו שנמסרו לאדם שיהו משמרים אותו אימתי הוא משתמר בשעה שהוא משמר את התורה. אמר רבי אלעזר הקפר אמר לו הקב"ה לאדם תהא נרי בידך ונרך בידי. נרי בידך (משלי ו כג) כי נר מצוה ותורה אור.

Midrash Tehillim 17:7

...

עבודה זרה מ״ג א:ז׳

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי פעם אחת הייתי מהלך אחר ר' אלעזר הקפר בריבי בדרך ומצא שם טבעת ועליה צורת דרקון ומצא עובד כוכבים קטן ולא אמר לו כלום מצא עובד כוכבים גדול ואמר לו בטלה ולא בטלה סטרו ובטלה

Avodah Zarah 43a:7

Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: Once, I was following Rabbi Elazar HaKappar the Distinguished on the road, and he found a ring there, and there was a figure of a dragon on it. And he then encountered a minor gentile boy, but did not say anything to him. He then encountered an adult gentile, and said to him: Revoke the ring’s idolatrous status. But the gentile did not revoke it. Rabbi Elazar HaKappar then slapped him across his face, whereupon the gentile succumbed and revoked its idolatrous status.

רש"י על עבודה זרה מ״ג א:ז׳:א׳

בריבי - כלומר אדם גדול וכן קורין לו בכינוי:

Rashi on Avodah Zarah 43a:7:1

...

מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְבַחֹדֶשׁ ז׳:ב׳-ה׳

מפני ארבעה דברים אלו הלך מתיא בן חרש אצל רבי אלעזר הקפר ללודיא. אמר לו: רבי, שמעת בארבע חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר לו: כתוב אחד אומר (ירמיה ג יד) "שובו בנים שובבים", הא למדת שתשובה מכפרת! – וכתוב אחד אומר (ויקרא טז ל) "ביום הזה יכפר עליכם", הא למדנו שיום הכפורים מכפר! – וכתוב אחד אומר (ישעיה כב יד) "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון", הא למדת שמיתה מכפרת! – וכתוב אחד אומר (תהלים פט לג) "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם", הא למדנו שייסורין מכפרין! כיצד יתקיימו ד' כתובים אלו? העובר על מצות עשה ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו, ועל זה נאמר "שובו בנים שובבים". והעובר על מצות לא תעשה ועשה תשובה – אין כח בתשובה לכפר, אלא התשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ועל זה נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם". והמזיד על כריתות ועל מיתת בית דין ועשה תשובה – אין כח בתשובה לתלות, ויום הכפורים לכפר, אלא תשובה ויום הכפורים מכפרין מחצה – וייסורין ממרקין ומכפרין מחצה, ועל זה נאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". מי שמחלל שם שמים ועשה תשובה – אין כח בתשובה לתלות ולא יום הכפורים מכפר ולא ייסורין בלבד ממרקין, אלא התשובה ויום הכיפורים תולין ויום המיתה וייסורין ממרקין, ועל זה נאמר "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון". ואומר (שמואל א ג יד) "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה". בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא במיתה.

Mekhilta DeRabbi Yishmael, Tractate Bachodesh 7:2-5

You shall not take": What is the intent of this? (Leviticus 19:12) "You shall not swear falsely in My name" speaks only of swearing. Whence is it derived that it is also forbidden to take it upon oneself to swear? From "You shall not take the name of the L rd your G d in vain." So long as you do not take it upon yourself to swear I am your G d, (tempering justice with mercy.) Once you take it upon yourself to swear, I am your "Judge" (connoting absolute justice). For it is written (Exodus 34:7) "and cleanse He will not cleanse." It cannot be said that he will not be cleansed (at all), for it is written "and cleanse," and it cannot be said that he will be (entirely) cleansed for it is written "He will not cleanse." The meaning must perforce be that He cleanses those who repent, and He does not cleanse those who do not repent. I might think that here, too, (in the instance of a vain oath) the same obtains. It is, therefore, written (Ibid. 20:7) "for the L rd will not cleanse, etc." Because of (the following) four things R. Mattia b. Charash went to R. Elazar b. Hakappar in Ludia. He said to him: My master, did you hear of the four divisions of atonement expounded by R. Yishmael? He answered: One verse states (Jeremiah 3:14) "Repent, you wayward sons" — which indicates that penitence atones. Another verse states (Leviticus 16:30) "On this day, atonement will be made for you" — which indicates that Yom Kippur atones. One verse states (Psalms 89:33) "I will punish their offense with the rod, and their transgression with plagues" — which indicates that afflictions atone. And another verse states (Isaiah 22:14) "This transgression will not be forgiven you until you die" — which indicates that death atones. How are these four verses to be reconciled? If one transgresses a positive commandment and repents, he "does not move from there" until he is forgiven. And of this it is written "Repent, you wayward sons." If one transgresses a negative commandment and repents, there is no power in penitence to atone; but penitence suspends (punishment) and Yom Kippur atones. And of this it is written "On this day atonement will be made for you." If one willfully transgresses (sins punishable by) krithuth (cutting-off) and judicial death penalty and repents, there is no power in penitence to suspend, but penitence and Yom Kippur atone for one half, and afflictions purge and atone for the other half. And of this it is written "I will punish their offense with the rod, and their transgression with plagues." If one desecrates the name of heaven and repents, there is no power in penitence to suspend or on Yom Kippur to atone, or in afflictions alone to purge. But penitence, Yom Kippur, and afflictions suspend, and the day of death purges. And of this it is written ("This transgression will not be forgiven you) until you die." And (I Samuel 3:14) "The transgression of the house of Eli will not be atoned for by sacrifice or offering." It is not atoned for by sacrifice or offering, but it is atoned for by death. Rebbi says: I used to think that they day of death does not atone, but (Ezekiel 37:13) "when I open your graves (and take you out of your graves, etc.") indicates that the day of death does atone. Rebbi says: For everything from "You shall not take the name" and down, penitence does atone. From "You shall not take the name" and up, including "You shall not take the name," penitence suspends and Yom Kippur atones. And which is from "You shall not take the name" and down? A positive commandment and a negative commandment, aside from "You shall not take the name." (Which is) from "You shall not take the name" and up? Transgressions punishable by judicial death penalty, death at the hands of Heaven, kareth, forty lashes, sin-offerings and guilt-offerings, and "You shall not take the name" among them.

ספרי במדבר קי״ט:ב׳

ר' אלעזר הקפר אומר: מנין אתה אומר, שהראה הקב"ה ליעקב אבינו בית המקדש בנוי וקרבנות מוקרבים וכהנים משרתים, ושכינה מסתלקת? שנאמר: (בראשית כח) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אין חלום אלא שיש לו פתרון: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה – זה בית המקדש. וראשו מגיע השמימה – אלו הקרבנות קרבים שריחם עולה לשמים. והנה מלאכי אלהים – אלו כהנים המשרתים שעולים ויורדים בכבש. והנה ה' נצב עליו (עמוס ט) – ראיתי את ה' נצב על המזבח.

Sifrei Bamidbar 119:2

Twelve in the borders: Terumah, terumath ma'aser, challah, bikkurim, the first of the shearing, the gifts (shoulder, cheeks, and maw), the first-born of man and the first-born of a clean beast, the firstling of an ass, charamim (renunciation of one's property), an (unredeemed) field of holding, and the theft of (i.e., what is stolen from) a proselyte (viz. Bamidbar 5:8). All these twenty-four gifts were given to the Cohanim, aside from terumah-related debts. The day when a covenant was forged with Aaron with the twenty-four gifts was a day of great joy to him. R. Yishmael says: As per the folk-proverb "My cow's leg was broken for my good." For Aaron's good did Korach come and contest the priesthood. An analogy: A king had a retainer to whom he gave a field as a gift, without recording, sealing and registering (the transaction [see above]) — wherefore, this section is juxtaposed with that of Korach. R. Elazar Hakappar says: Whence is it derived that the Holy One Blessed be He showed our father Yaakov the Temple built and sacrifices being offered, and Cohanim officiating, and the Shechinah reposing (there)? From (Bereshit 28:12) "And he (Yaakov) dreamed, and, behold, a ladder standing on the earth, and its top reaching to heaven, and, behold, angels of G-d ascending and descending upon it." There is no dream without a portent: "And he dreamed, and, behold, a ladder standing on the earth" — the Temple. "and its top reaching to heaven" — the offered sacrifices, their scent reaching to heaven. "and, behold, angels of G-d," — the Cohanim ministering, ascending and descending on the ramp. (13) "And, behold, the L-rd standing on it" — (Amos 9:1) "I (Amos) saw the L-rd standing on the altar." Beloved are Israel, who, when epitomized, are epitomized as "Cohanim," viz. (Isaiah 61:6) "And you, Cohanim of the L-rd shall be called; 'ministers of G-d' shall they say of you. The wealth of nations shall you eat, and in their glory shall you vaunt yourselves." Beloved are Cohanim, who are epitomized as ministering angels, viz. (Malachi 2:7) "For the lips of the Cohein shall guard knowledge, and Torah shall they seek from his mouth, for an angel of the L-rd of hosts is he." If Torah goes forth from his mouth, he is like the ministering angels. If not, he is like an animal or a beast, which does not recognize its Creator. Beloved is Torah. When David king of Israel asked (a boon of the L-rd), he asked only for Torah, viz. (Psalms 118:68) "You are good and do good — teach me Your statutes." Your goodness engulfs all who enter the world. Let Your goodness engulf me and teach me Your statutes. And it is written (Psalms, Ibid. 117) "Support me and I will be saved (and I will dwell in Your statutes always"): That I not learn Torah and forget it, that I not learn and the evil inclination not allow me to review it, that I not rule unclean what is clean or clean what is unclean and come to share in the world to come, that the nations of the land and the families of the earth ask me and I not know how to respond and be shamed before them. And thus is it written (Ibid. 46) "And I will speak of Your testimonies before kings and I will not be ashamed." And (Ibid. 54) "Songs have Your statutes been to me." I might think, in repose. It, therefore, follows "in the house of my fears, in caves and in entrapments, as in (Ibid. 56:1) "… when he fled from Saul in the cave." And (Ibid. 109:119) "My soul was always in my hand, and I did not forget Your Torah."

פסיקתא רבתי כ״ה:א׳

דבר אחר כבד את ה' מהונך שאם היית בעל נוי שלא תטעה אחר הזנות אלא כבד יוצרך וירא ממנו וקלסהו בנוי שנתן לך כבד ה' מהונך. דבר אחר בקולך שאם היה קולך נאה והיית יושב בבית הכנסת עמוד וכבד ה' בקולך. חייא בן אחותו של רבי אליעזר הקפר היה קולו נאה והיה אומר לו חייא בני עמוד וכבד את ה' ממה שחננך. נבות היה קולו נאה והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו פעם אחת לא עלה והעידו עליו אותם העדים בני בליעל (אבד) [ונאבד] מן העולם מי גרם לו על שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את ה' ממה שחננו למה שכבר אמרה תורה לא יחמוד איש את ארצך (שמות ל"ד כ"ד) אימתי בעלותך ליראות את פני ה' אלקיך (שם) ואילו עלה לא היה אובד נפשו בשביל חמדת כרמו.

Pesikta Rabbati 25:1

...

דרך חיים ד׳:כ״א:ג׳

דע לך כי האדם שהוא בעל חי, יש לו נפש. והנפש הזאת יש לה כחות מחולקות, שפועלת באלו כוחות פעולות מחולקות, כמו שבארנו למעלה כמה פעמים. וכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמת מסכתא הזאת שֶּשָּׂם ראש הרופאים התחלת ספרו שהנפשות שלש; טבעית, חיונית, נפשית, כמו שהתבאר למעלה בפרק רבי אומר. והוא ז"ל כתב שאין הדבר כך שיהיה לאדם ג' נפשות, אבל הנפש היא אחת, רק שיש לה כחות מחולקות, שפעולתה בכחות ההם פעולות מחולקות, אבל הנפש היא אחת, והכחות מחולקות.

ובאר ענין ג' כחות אלו; כח טבעי, הוא הכח שמקבל ההזנה שהאדם ניזון, ודוחה למותרות הטבע, ומגדל את הגוף באורך וברוחב כאשר הוא. ומכח זה בא התאוה לזנות, שהוא על ידי מותרי הטבע שמבשל כח זה, וכל כח התאוה הוא מכח זה שנקרא כח טבעי, ומשכן כח הזה הוא בכבד. הכח השני הוא כח החיוני, שממנו החיות, ועל ידי כח זה האדם הוא מתנועע ממקום למקום, וממנו מתחדש הנקימה והנטירה והקנאה והשנאה, ומשכן הכח הזה הוא בלב, ששם הכח הזה. הג' הוא כח נפשי, הכח הזה יבאו ממנו כוחות הרבה, כמו כוחות החושים החמשה, וכח המחשבה והדמיון והזכרון והשכל, ומשכן כח זה במוח. סוף סוף יש חלוק כחות לנפש.

ורז"ל חלקו אלו הכחות, כמו שהתבאר לך כמה פעמים מאוד; כי החלק האחד הם כוחות הגופניים, החלק הב' הם כחות הנפשיים, החלק הג' הם כחות השכליים, וכמו שבארנו למעלה אצל (משנה יד) 'ג' כתרים הם', עיין שם, ובכמה מקומות, וחכמינו ז"ל יקראו* אותם (ב"ר יד, ט) רוח נפש ונשמה, וכך ראוי לקרות אותם.

ולפי חלוק אלו שלשה כחות אמרו "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". כי אחר שהנפש יש לה אלו ג' כחות אשר בארנו למעלה, אם יצא מן השעור באלו ג' כחות, הרי יוצא מן העולם. שהאדם הוא בעולם על ידי אלו ג' כחות, כי האדם בעולם על ידי כח נפשי, אם הוא יוצא על ידי כח זה מן השעור, הוא נוטה אל ההעדר. כי נפש האדם יש לו שעור בכל דבר, ואם יוצא מן הגדר בתוספות, הרי הוא נוטה אל ההעדר, כי כל תוספות הוא העדר וחסרון.

ולפיכך אמר כי הקנאה, אשר יבא מן כח הנפשי, שכבר אמרנו כי הקנאה הוא מן כח זה. והקנאה הזאת היא פעל נוסף לנפש, כי למה אל האדם לקנאות על דבר שאינו שלו. ולפיכך הקנאה פעל נוסף, ומביא ההעדר לאדם מצד כח נפשי.

וכן התאוה, שהוא מצד כח הטבעי, שהוא מתאוה לדבר שלא היה צריך לאדם. הנה הדבר הזה הוא תוספות לכח* הטבעי הזה, ובזה* הוא יוצא מן הגבול הראוי לו, ולפיכך יגיע לו העדר. שכל כח מן אלו כחות, כאשר הוא יוצא מן השעור ומן הגבול מה שאין צריך ואין ראוי לו, מביא לו ההעדר והמיתה.

והכבוד הוא לכח השכלי, אשר כח זה השכלי הוא מבקש הכבוד, כי למדריגת זה הכח הוא מבקש הכבוד, כי ראוי לו הכבוד בודאי, וכדכתיב (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו", הרי הכבוד ראוי להיות אל השכלי. כי הכבוד הוא דבר רוחני, ואינו דבר גשמי, ולכך הכבוד ראוי אל השכלי. וכתיב (ישעיה כד, כג) "ונגד זקניו כבוד", שתראה כי הכבוד הוא אל הזקנים, שהשכל גם כן אצלם. ועוד כתיב (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ואין זקן אלא זה שקנה חכמה (קידושין לב:), שכל זה מוכיח כי הכבוד ראוי אל כח השכלי. וכאשר הוא יוצא מן השעור ברדיפת הכבוד יותר מן הראוי, הרי מגיע לו חסרון והעדר מצד הכח הזה.

כלל הדבר; כי על ידי אלו ג' דברים הנפש של האדם יוצא מגבול שלו אשר ראוי לנפש. ולכך אמר לשון 'מוציאין אותו מן העולם', כלומר מפני שהוא יוצא באלו שלשה דברים מן הגבול אשר ראוי לנפש, לכך יש לאדם יציאה בהן מן העולם, וכבר מבואר הוא.

וכדי שתבין דברי חכמה מאד, ותבין איך אלו שלשה דברים מוציאין את האדם מן העולם, תראה כי אלו שלשה דברים מסוגלים לזה, והם הוציאו את האדם מן העולם, הוא אדם הראשון. ותמצא כי העץ שאכל ממנו אדם הראשון, שהביא לו המיתה, היה בו אלו שלשה דברים. רוצה לומר שהאדם היה יוצא מן השעור המוגבל באלו שלשה כחות, שכאשר האדם יצא בהן חוץ לגבול, הביא לו המיתה. וזה שאמר הכתוב (בראשית ג, ו) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל". הנה זכר הכתוב אלו כחות כסדר מאד; "כי טוב העץ למאכל" נגד התאוה, כי האכילה שהיא לאדם הוא מן התאוה, כמו שהתבאר למעלה שהוא מן כח הטבעי שמתאוה אל האכילה. "וכי תאוה הוא לעינים" הוא כנגד כח הנפשי, והוא כח החיוני*, שכך דעת רבותינו ז"ל, וכמו שביארנו למעלה אצל (פ"ב מי"א) עין הרע שמוציא את האדם מן העולם, שם ביארנו כי כח הראות תולה בכח הנפשי, הוא כח החיוני*. ודבר זה בארנו בכמה מקומות כי העין היא כח נפשי, וכמו שאמרו (ע"ז כח:) שוריינא דעינא בלבא תליא. "ונחמד העץ להשכיל" הוא נגד כח השכלי. והנה אלו שלשה דברים היו בעץ הדעת, ומפני זה היה האדם נמשך אחר עץ הדעת. ואם לא כן, רק היו אחד או שני דברים בעץ הדעת, לא היה האדם נמשך אחריו בכל חלקיו, כי החלק אשר אין לו שייכות לעץ הדעת היה מונע. אבל עתה היו כל שלשה כחות האדם נמשכים אחר עץ זה, שאלו ג' דברים היו מוציאין את האדם מן החיים.

וזהו דפליגי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע.); רבי מאיר אומר, עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לעולם כמו היין. רבי יהודה אומר, חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרוא אביו ואמו עד שיאכל טעם דגן. רבי נחמיה אומר, תאנה היה, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה", בדבר שנתקלקלו בו נתקנו. הנה פליגי איזה דבר עיקר שהביא לאדם המיתה.

כי לדעת רבי מאיר עיקר הוא כח הנפשי, שממנו כח הראות וחמדת הראיה, ואל זה היה נמשך האדם ביותר*, ועל ידו באה המיתה. ולפיכך אמר 'גפן היה', שהגפן ממנו היין, אשר עליו נאמר (משלי כג, לא) "אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו". ולפיכך סבר רבי יהודה* לענין יין שראוי לנסך ולקדש עליו עד שיהיה לו טעם ומראה יין, כדאיתא במסכת בבא בתרא פרק המוכר פירות (צז:), ומביא ראיה מדכתיב "אל תרא יין כי יתאדם". ובודאי גם היין טוב לאכילה ולהשכיל, שהרי כך אמרו רבותינו ז"ל (יומא עו:) חמרי וריחני פקחין, אבל עיקר מה שנמשך האדם על ידי כח נפשי אחר היין, שנחמד למראה. וסבירא ליה כי עיקר המיתה של אדם היה מן כח זה, הוא כח נפשי, לפי שהוא עיקר באדם. ואף על גב שגם שאר שני דברים, שהם טוב להשכיל וטוב למאכל, מכל מקום דבר זה שנחמד למראה הוא עיקר, והוא היה גורם המיתה.

ורבי יהודה סבר הוא כח השכלי שהיה נמשך אחריו ביותר ממה שראוי אל האדם. ואל יקשה לך כלל, וכי אין ראוי להיות נמשך אחר השכלי, ותבא עליו ברכה. כי תוספת השכל שהיה לאדם הראשון הוא חסרון לו, כי כאשר האדם תמים הוא נמשך אחר השם יתברך, כמו שדרך התמים להיות נמשך אחר השם יתברך, וכדכתיב (דברים יח, יג) "תמים תהיה עם ה' אלהיך", ודרשו ז"ל (בספרי שם) כאשר אתה תמים הוא עמך השם יתברך. וכאשר הוא עם השם יתברך, אז הוא חי לעולם, כמו שבארנו פעמים הרבה, דכתיב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום", שעל ידי הדביקות בו יתברך, שהוא חי וקים, האדם גם כן חי וקים לעולם. והתמים מי שאין לו תוספת חכמה, כי זהו גדר התמים שאינו מתחכם ביותר בערמה ותחבולה, רק הוא מאמין ותמים. ולפיכך כאשר הגיע לו ההתחכמות וההתבוננות שהוא מצד האדם עצמו, כאשר הוא* יותר מדאי, בזה* היה נפרד מן התמימות, והגיע לו המיתה.

ויותר מזה, כי הידיעה של טוב ורע הוא ידיעה יתירה, וכדכתיב (בראשית ג, ה) "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", ודבר זה כי האדם קודם שחטא היה דבק בו יתברך, וסבתו היה השם יתברך, אשר הוא הטוב הגמור. לכך לא ידע רק הטוב בלבד, כי הוא יתברך אינו רק הטוב. והוא יתברך שאין לו סבה כלל, הוא יודע טוב ורע. ולפיכך קודם שחטא, לא היה נבדל מסבתו יתברך, ולא היה יודע רק הטוב בלבד. ואמר לה הנחש כי כאשר תאכל מעץ הדעת יקנו ידיעה יתירה, שידעו טוב ורע, ודבר זה ידיעה יתירה, ודבר זה בעצמו המיתה. שקודם היה האדם דבק בו יתברך לגמרי, ולכך לא ידע טוב ורע, רק הטוב בלבד. ואחר שחטא, וידע טוב ורע, לא היה עוד דבק בו יתברך לגמרי, והגיע לו המיתה, כמו שאמרנו למעלה. ולעיל ביארנו (פ"ג מט"ו) כי אין הידיעה ברע הידיעה בסבתו בלבד, ולפיכך דבר זה היה מפריד אותו מן השם יתברך, עד שיהיה האדם בפני עצמו, ודבר זה גורם לו המיתה. רק הוא יתברך יודע טוב ורע, כי אין לו סבה, ולכך יודע הטוב ורע. והבן הפירוש הזה שהוא ברור. אף על גב כי כבר בארנו למעלה (שם) קצת בענין אחר, הכל דרך אחד אמת, אין ספק בזה.

אמנם כי גם יש לפרש דבר זה מה שאמר 'הקנאה והתאוה והכבוד'; הקנאה כנגד הנפש מן האדם, שבו תלוי הקנאה. והתאוה בא מן הגוף, וכאשר* האדם נוטה אל התאוה, דהיינו לגוף לגמרי לקצה אחד, אז דבר זה מוציא אותו מן העולם, כל שיוצא אל קצה אחד מוציא אותו מן העולם. וכך כאשר נוטה אל הקנאה, שהיא מן הנפש כח הקנאה הזאת, הוא נוטה אל הקצה, ומוציא אותו מן העולם הזה, כמו שהתבאר בפרק עקביא. והכבוד הוא דבר שלישי, שהוא שייך אל האדם במה שהוא אדם, והאדם הוא מה שנאמר (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו". והכבוד והבזיון שייך בצלם הזה, שהוא צלם אלקים, וכמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (א, א) בשתוף שם צלם, וכדכתיב (תהלים עג, כ) "בעיר צלמם תבזה". והפך זה גם כן, כי הצלם ראוי אל הכבוד, ומפני כך אמרו בספרי, אם האבנים שאינם רואות ואינם שומעות אמרה תורה (שמות כ, כג) "לא* תעלה במעלות על מזבחי וגו'", חבירך, שהוא בצלם אלקים, קל וחומר שלא תנהג בו מנהג בזיון. הרי כי הכבוד הוא שייך לאדם בשביל שהוא צלם אלקים. ואם נוטה ורודף אחר הכבוד בשביל הצלם הזה, הוא נוטה גם כן אל הקצה, כמו כאשר נוטה אל התאוה ואל הקנאה, כמו שהתבאר, ולכך מוציא את האדם מן העולם. ופירוש זה ברור אם תבין דברי אמת וחכמה, והוא פירוש הראשון בעצמו, כאשר תבין הדברים אשר אמרנו למעלה מענין הצלם.

ותדע כי דברי רבי אלעזר הקפר (משנתינו) הם דברי רבי יהושע (למעלה פ"ב מי"א). וכמו שאמר רבי יהושע 'עין הרע', אמר רבי אלעזר הקפר 'קנאה', ועין הרע וקנאה הם דבר אחד. ומה שאמר רבי יהושע 'יצר הרע', אמר רבי אלעזר הקפר 'התאוה'. ומה שאמר רבי יהושע 'שנאת הבריות', וכבר בארנו כי החטא הזה מה שהוא שונא האדם שנברא בצלם אלקים, כמו שהתבאר למעלה. וכנגד זה הזכיר רבי אלעזר הכבוד, כי הכבוד ראוי לאדם מצד שנברא בצלם אלקים, וכמו שהתבאר למעלה. מכל מקום ענין אחד, זה שונא הבריות אשר נבראו בצלם אלקים, וזהו רודף אחר הכבוד יותר ממה שראוי מצד* הצלם, והרי החטא ענין אחד גם כן. רק כי רבי אלעזר הקפר מוסיף; כי אין הקנאה כל כך כמו עין הרע, ואין התאוה כמו יצר הרע, ואין רודף אחר* הכבוד כל כך כמו שנאת הבריות. ודי בזה אם תבין הדברים.

ומפני שאמר 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, כי יש קנקן חדש מלא יין* ישן, ויש קנקן ישן אפילו חדש אין בו', ומפני זה כאשר הוא יניק וחכם*, הוא מבקש כבוד וגדולה ביותר, כדרך הילדים שהם רודפי* כבוד, מכל שכן הקנאה שהם מקנאים באחרים. ולכך אמר כי אלו דברים מוציאין את האדם מן העולם, ולכך אין לו לעשות זה.

Derekh Chayyim 4:21:3

...

תנחומא בובר, שמיני ז׳:ו׳

אמר ר' יהודה הלוי בר שלום בלשון עברי שמו יין, ובלשון ארמי שמו חמר, חמ"ר בגימטריא רמ"ח, כנגד אברים שבאדם היין נכנס בכל אבר ואבר, והגוף מתרשל והדעת מטולטלת, נכנס היין הדעת יצאה, וכן שנה ר' אלעזר הקפר, נכנס יין שהוא שבעים, ויצא סוד שהוא שבעים, לכך נצטוה כהן גדול שלא ישתה יין בשעת העבודה שלא תטלטל דעתו שהוא משמר את התורה (ומשמר את העבודה) ואת הדעת, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו (מלאכי ב ו), ואומר כי שפתי כהן ישמרו דעת (שם שם ז)

Midrash Tanchuma Buber, Shmini 7:6

R. Judah bar Shallum the Levite said: In the Hebrew language the name < for wine > is YYN, and in the Aramaic language its name is HMR. By gematria²⁵Gk.: geometria or grammateis. Gematria is an exegetical method in which an interpretation is reached from the sum of the numerical value of the letters in a word. HMR becomes two hundred and forty-eight, corresponding to the < number of > parts in a human being. The wine enters into each and every member, so that the body becomes weakened and knowledge becomes confounded. When wine enters, knowledge departs. And so Eleazar haQappar has taught: Wine (YYN), with a numerical value of seventy enters; and secrets (SWD), with a numerical value of seventy,²⁶S (= 60), W (= 6), and D (= 4) add up to 70. depart.²⁷Cf. Sanh. 38a, which attributes the teaching to R. Hiyya. Therefore, the High Priest was commanded not to drink wine during the time of the service, lest it confound his knowledge; for he preserves the Torah (and preserves the service) and the knowledge. Thus it is stated (in Mal. 2:6): THE TRUE TORAH WAS IN HIS MOUTH, AND NO INJUSTICE WAS FOUND ON HIS LIPS. It also says (in vs. 7): FOR THE LIPS OF A PRIEST PRESERVE KNOWLEDGE. Therefore the Holy One commanded Aaron (in Lev. 10:9): DRINK NO WINE OR INTOXICATING LIQUOR…. [Moreover < this injunction includes > not only yourself, but (ibid., cont.:) YOUR CHILDREN AS WELL. And] do [not] think that I may have commanded you < only > for the past in the beginning at a time when the Temple was standing and you were ministering in it, since it is stated (ibid., cont.): WHEN YOU COME UNTO THE TENT OF WITNESS…. [Rather,] you shall also keep yourselves from wine forever, as stated (ibid., cont.:): IT SHALL BE A STATUTE FOREVER THROUGHOUT YOUR GENERATIONS. Therefore, keep yourselves from wine, because wine is a sign²⁸Gk.: semeion. of a curse. In the case of Noah, what is written about him (in Gen. 9:21): THEN HE DRANK OF THE WINE AND BECAME DRUNK. What is written (in vs. 25)? AND HE SAID: CURSED BE CANAAN. Therefore (in Lev. 10:9): DRINK NO WINE OR INTOXICATING LIQUOR.

מלאכת שלמה על משנה אבות ד׳:כ״א:ב׳

הקנאה וכו' ביד הל' דעות פרק שני סי' זיין. ועיין על כל דברי ר' אלעזר הקפר עד סוף פירקין בדרשיותיו של הרב הגדול הר"ר משה אלשיך ז"ל בפ' בהר סיני דף ר"ב:

Melekhet Shelomoh on Pirkei Avot 4:21:2

...

עלי באר על גילוי וכיסוי בלשון קצ״ו:א׳

מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם
במדבר רבה: "מוציאים מן הדעת" – זה "הציץ ונפגע", ו"מן העולם" – זה "הציץ ומת" (ראה 94 אל תציץ). "נכנס יין יצא סוד" – המדרש מגלה את דעתו על האדם, שיש בו "דעת", כלומר תודעה, ויש בו "סוד" – התת-מודע. "כשנכנס יין" – משתבשים סידרי תרבות-ההסתרה והמודחק במרתף פורץ למעלה. בכוס הרביעית מתפוררים כל מנגנוני הכיסוי ו"יצא כל דעתו" של האדם.
אבל היין במידה, כ"יין ישמח לבב אנוש" – משתף ומגלה כוחות יצירתיים שבאדם. כדוגמת ארבע הכוסות בליל הסדר, כשהן משולבות באכילה ובקריאת ההגדה, יש והן מחזירות את האדם לתודעתו ההיסטורית, לחוויית החירות של יציאת מצריים – כניגוד לארבע הכוסות דלעיל המובילות ל"יציאה מן הדעת".
מאלף, מבחינה זו, ווידויו של נתן אלתרמן: "אולי אינני יכול להסתכל ישר בדברים הקרובים לי ביותר, בי בעצמי, מבלי לראות את זה כמגוחך. דרוש לי מעין וילון קטן ודק, זהו רגש החוצפה הקל הבא אחרי היין, רגש חוסר הבושה וחוסר המסווה בפני עצמו. – כאשר הזכרתי את וילון-היין חשבתי לרגע על הפרוכת המכסה על ארון הקודש בבתי הכנסת. אלוהים הוא כזה – 'כי לא יראני האדם וחי', וגם האדם הוא כזה – 'כי לא יראני האדם עצמו וחי!' (מובא ע"י דן מירון, מוסף הארץ 25.7.97).

Ali Be'er on Revealment and Concealment in Language 196:1

...

עלי באר על גילוי וכיסוי בלשון צ״ד:ז׳

ח.נ.ב, "הציץ ומת": השיר הוא הדרמה של בן עזאי. הכניסה לתחום האסור מתוארת בעזרת האביזרים השומרים את חומת גן העדן לאחר הגירוש: להט החרב, הכרובים ("התרשישים" והנחש, מזכרת החטא.

Ali Be'er on Revealment and Concealment in Language 94:7

...

עלי באר על גילוי וכיסוי בלשון צ״ד:ד׳

אל תציץ
בבלי חגיגה: ארבעת ה'תוהים' ה'מציצים' ש"נכנסו לפרדס" ('פרד"ס' – פשט, רמז, דרש, סוד, וכן מלשון פרדיס – גן עדן), עסקו ב'מעשה מרכבה' המסוכן של הצצה מעבר לפרגוד. השלושה שילמו את המחיר, פרט לר' עקיבא, שהאחרים לא שעו לאזהרותיו. ורבנו חננאל (שם, על חגיגה): "וציווה אותם ר' עקיבא: כשאתם מגיעים להביא באובנתא דליבא (תובנת הלב, הבנה רוחנית, בניגוד למראה העיניים) אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שאין שם מים כל עיקר אלא דמות בעולם נראית והאומר מים נהדף שנמצא משקר ובלשון הזה מפורש בהיכלות רבתי".
ופירוש הדבר: ר' עקיבא מזהירם שכשמגיעים אצל "אבני שיש טהור" שהן מראות הרוח, הבנות הלב העמוקות של הראייה הפנימית – אל להם להיכשל ולהמירם במראה עיניים ולצעוק "מים מים". וראה גם "ושער החמישים, כליל אבני השיש הטהור" ב"הציץ ומת".

Ali Be'er on Revealment and Concealment in Language 94:4

...