בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלשת ימים. בט' בו לא כתבו רבותינו על מה. בי' בו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים להחריבה.
(ז) מעשה בה׳ זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה:
(7) It once happened that five elders wrote the Torah for King Ptolemy16Presumed to be Ptolemy Philadelphus who reigned over Egypt 285-247 B.C.E. He arranged for the Greek Version, the Septuagint, to be made, as narrated in the next paragraph. [The Tractate gives two accounts of the translation, the present one being the later which reflects the harmful effects which the Septuagint had in arresting the development of exegesis among the Hellenistic Jews (cf. Weiss, Dor, I, p. 90).] in Greek, and that day was as ominous for Israel as the day on which the golden calf was made, since the Torah could not be accurately translated.
Ptolemy II Philadelphus (Greek: Πτολεμαῖος Φιλάδελφος, Ptolemaios Philadelphos "Ptolemy, friend of his siblings"; 308/9 – 28 January 246 BC) was the pharaoh of Ptolemaic Egypt from 283 to 246 BC. He was the son of Ptolemy I Soter, the Macedonian Greek general of Alexander the Great who founded the Ptolemaic Kingdom after the death of Alexander, and queen Berenice I, originally from Macedon in northern Greece.
(1) How Ptolemy Philadelphus Procured The Laws Of The Jews To Be Translated Into The Greek Tongue And Set Many Captives Free, And Dedicated Many Gifts To God.
1. When Alexander had reigned twelve years, and after him Ptolemy Soter forty years, Philadelphus then took the kingdom of Egypt, and held it forty years within one. He procured the law to be interpreted, and set free those that were come from Jerusalem into Egypt, and were in slavery there, who were a hundred and twenty thousand. The occasion was this: Demetrius Phalerius, who was library keeper to the king, was now endeavoring, if it were possible, to gather together all the books that were in the habitable earth, and buying whatsoever was any where valuable, or agreeable to the king's inclination, (who was very earnestly set upon collecting of books,) to which inclination of his Demetrius was zealously subservient. And when once Ptolemy asked him how many ten thousands of books he had collected, he replied, that he had already about twenty times ten thousand; but that, in a little time, he should have fifty times ten thousand. But he said he had been informed that there were many books of laws among the Jews worthy of inquiring after, and worthy of the king's library, but which, being written in characters and in a dialect of their own, will cause no small pains in getting them translated into the Greek tongue; (3) that the character in which they are written seems to be like to that which is the proper character of the Syrians, and that its sound, when pronounced, is like theirs also; and that this sound appears to be peculiar to themselves. Wherefore he said that nothing hindered why they might not get those books to be translated also; for while nothing is wanting that is necessary for that purpose, we may have their books also in this library. So the king thought that Demetrius was very zealous to procure him abundance of books, and that he suggested what was exceeding proper for him to do; and therefore he wrote to the Jewish high priest, that he should act accordingly.
(11) 11. And these were what gifts were sent by Ptolemy to Jerusalem, and dedicated to God there. But when Eleazar the high priest had devoted them to God, and had paid due respect to those that brought them, and had given them presents to be carried to the king, he dismissed them. And when they were come to Alexandria, and Ptolemy heard that they were come, and that the seventy elders were come also, he presently sent for Andreas and Aristens, his ambassadors, who came to him, and delivered him the epistle which they brought him from the high priest, and made answer to all the questions he put to them by word of mouth. He then made haste to meet the elders that came from Jerusalem for the interpretation of the laws; and he gave command, that every body who came on other occasions should be sent away, which was a thing surprising, and what he did not use to do; for those that were drawn thither upon such occasions used to come to him on the fifth day, but ambassadors at the month's end. But when he had sent those away, he waited for these that were sent by Eleazar; but as the old men came in with the presents, which the high priest had given them to bring to the king, and with the membranes, upon which they had their laws written in golden letters (7) he put questions to them concerning those books; and when they had taken off the covers wherein they were wrapt up, they showed him the membranes. So the king stood admiring the thinness of those membranes, and the exactness of the junctures, which could not be perceived; (so exactly were they connected one with another;) and this he did for a considerable time. He then said that he returned them thanks for coming to him, and still greater thanks to him that sent them; and, above all, to that God whose laws they appeared to be. Then did the elders, and those that were present with them, cry out with one voice, and wished all happiness to the king. Upon which he fell into tears by the violence of the pleasure he had, it being natural to men to afford the same indications in great joy that they do under sorrows. And when he had bid them deliver the books to those that were appointed to receive them, he saluted the men, and said that it was but just to discourse, in the first place, of the errand they were sent about, and then to address himself to themselves. He promised, however, that he would make this day on which they came to him remarkable and eminent every year through the whole course of his life; for their coming to him, and the victory which he gained over Antigonus by sea, proved to be on the very same day. He also gave orders that they should sup with him; and gave it in charge that they should have excellent lodgings provided for them in the upper part of the city.
בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך בעולם שלשה ימים בט' בו לא נודע איזה היא הצרה שאירע בו.
On the eighth of Tevet the Torah was written in Greek during the days of King Ptolemy and darkness was in the world for three days. On the ninth of it, it was not known who caused the trouble that happened on it.
תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה אלא יוונית
אבל כשאדם קורא את הפסוק בלה"ק כאשר אמרו משה...הר"ז נכון לאמר...המדרשות יפין הן וכו' ואף יש לנו לומר דבר אחד ודבר אחר כל זמן שהדברים עומסין לדרוש עליהן, אבל לתרגם את הפסוק ולהעתיקו מלשון ללשון זה הוא שאנו מגנין אותו, כי יש דברים שהן משוקלין להעתק בכמה טעמים, ואי אפשר למעתיק מלשון ללשון לאמרם כלם. ואם אומר אחד מהן וטוען כי לכן נתכוון משה הרי זה בדאי לפי שאינו יודע מה נתכוון משה...
Teshuvos HaGaonim (Harkavy) 248
(ב) ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ט ע"ב) על מנת שאני קרייני כיון שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת הרי זו מקודשת. ר' יהודה אומר עד שיקרא ויתרגם יתרגם מדעתו והתניא רבי יהודה אומר המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף אלא מאי תרגום תרגום דידן ע"כ. ויראה פירושו המתרגם פסוק שאין מכוין רק לבאר המלות בתרגום הרי זה בדאי מפני שהוא משקר שאין התרגום כך שהתרגום צריך קבלה שלפעמים מוסיף מלה אחת הכל לפי הקבלה, ומפני זה כאשר הוא מתרגם פסוק כצורתו מדעתו לומר כי זהו תרגום המקרא הרי זה בדאי כי התרגום של הכתוב הוא צריך תוספת ולפיכך כאשר מתרגם הפסוק כצורתו הרי הוא אומר כי זהו תרגום שלו הוא בדאי כי אין זה תרגום הכתוב, והמוסיף עליו מדעתו הרי זה מחרף ומגדף מפני שאומר שיש להוסיף בתורה לכך הרי זה מחרף ומגדף שאומר שצריך התורה תיקון והיא בעצמה חסירה, ודומה למלך שציוה על שלוחו תאמר לפלוני שיעשה כך וכך אם אומר לו דבר אחר וענין אחר לגמרי הרי לא פגם בכבוד המלך רק הוא משקר שענין זה לא ציוה המלך, ואם אומר לו דבר המלך רק שהוסיף על ציווי שלו הרי זה מבזה המלך שאומר שהוא לא יפה ציוה לעשות רק צריך להוסיף על דבריו, וכך המתרגם פסוק כצורתו מדעתו ואינו קבלה אין זה נקרא כלל בשם תרגום וכיון שאין זה נקרא כלל בשם תרגום הרי הוא בדאי שאין זה תרגם הכתוב, והמוסיף עליו שהיה רוצה לתקן דבר זה הוא מחרף ומגדף מפני שרוצה לתקן דברי השם יתברך שנתנו מסיני. ואף כי רש"י ז"ל והתוספות בשם ר"ת ז"ל פירשו פירוש אחר בזה, אך לישנא דברייתא שאמרה המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי לא משמע כפירוש רש"י ז"ל ופירוש התוספות דלפי פירוש רש"י ז"ל והתוספות ז"ל לא היה שייך מה שאמר המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי בכל פסוק רק במקצת פסוקים כמו לא תענה על ריב אם מתרגם לא תסהיד על דינא, ומלשון הברייתא משמע בכל פסוק קאמר, ולפיכך נראה דאיירי כל שמתרגם פסוק כצורתו ואינו תרגום דידן שהוא הלכה למשה מסיני הרי זה בדאי. וגם הסוגיא מוכח כך דמקשה ויתרגם מדעתו והתני רבי יהודה המתרגם פסוק כצורתו וכו' ולפירוש רש"י והתוספות הוה מצי לאוקמי דלא הוי בהנך פסוקים דהוא בדאי, ולכך צריך לומר כל תרגום שהוא מתרגם מדעתו לאו תרגום הוא והוא בדאי, כי התרגום ענין בפני עצמו כי התורה כתבה הענין כאשר בא לנביא בנבואה ואילו התרגום הוא לפרש הדבור לבני אדם, ואם מתרגם הפסוק כצורתו הרי זה בדאי כמו שאמרנו למעלה כי אין זה תרגום הכתוב ואם מוסיף הרי הוא מחרף ומגדף רק צריך שיהיה התרגום כפי מה שקבלנו אותו ודבר זה נקרא תרגום. ואם תאמר ומה בכך אם יתרגם הפסוק כצורתו יהיה כמו שכתוב התורה בלשון תרגום וכי בשביל זה יהיה בדאי, דבר זה אין קשיא כלל כי רצה לומר שהוא מפרש לרבים הכתוב כצורתו וזה בדאי שהרי אין לתרגם הכתוב לרבים כך. ולפי זה נראה אותם שהעתיקו ה' חומשי תורה ללשון אשכנז הם בכלל המתרגם פסוק כצורתו, והרי זה בדאי, אך אין נראה כך מפרק קמא דמגילה (דף ח' ע"ב) דאמרינן שם שהספרים נכתבים בכל לשון וכן בפרק כל כתבי (שבת ק"ג ע"א) לכך צריך לומר הא דאמר הכא המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי וכו' היינו כאשר מתרגם אותו לרבים כדמשמע המתרגם פסוק כצורתו אבל אין מכוין להעתיק הכתוב ללשון אחר אבל אם מכוין להעתיק הכתוב ללשון אחר הרי ספרים נכתבים בכל לשון. ומה שאמר והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף וכו' אינו דומה אל מה שאנו דורשין כמה דברים על הכתוב שדבר זה לא נקרא שמתרגם הפשט רק דרשה נקרא, אבל מי שמתרגם הפסוק לרבים על זה אמרו אם מתרגם אותו כצורתו הרי זה בדאי ואם מוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף וזה מבואר. ומה שאמר ושום שכל אלו הפסוקים ויבינו במקרא וכו', ביאור זה כי פסוק הטעמים הוא דבר גדול להבין ממנו כמה וכמה דברים מן התורה. ואמרי לה אלו המסורת פי' המסורת הוא הכתוב שנמסר לנו מלא או חסר ודבר זה הבנה גדולה יותר מפני שהמלא והחסר לא בא בלא טעם רק טעם חכמה יש בכל דבר למה נמסרה תיבה זאת חסירה ולמה נמסרה תיבה זאת מלאה ושייך בזה לומר ויבינו במקרא, כי אין לחשוב כמו שחשבו בני אדם שיהיה כך מפני שכך דרך בני אדם לפעמים כותב תיבה מלאה ולפעמים שכותב אותה חסרה כי כל אלו דברים הם דברי בורות שאין ראוי לחשוב על דברי תורה כך שהם דברי אלקים חיים, וכמו שכל מעשה אלקים אשר פעל ועשה בעולמו אין להוסיף ואין לגרוע כמו שאמר הכתוב כי כל אשר יעשה האלקים וגו' עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כל שכן בדבריו הנאמנים שאין להוסיף ולגרוע מהם אפילו נקודה אחת שהתוספת והגרעון שייך בדברי בני אדם שמוסיף וגורע כפי רצונו אבל בדברי אלקים חיים לא שייך תוספת וגרעון, ולכך האומרים כך אינו רק דברי שטות ולא ראו גדולת ה' וגדולת תורתו כי אילו ידעו לא היו אומרים שאפשר תוספת נקודה או גרעון כלל רק הכל משוער בלי תוספת ובלי גרעון ולפיכך רבותינו ז"ל יודעי התורה דרשו מן חסירות ויתירות שבמקרא כמה וכמה דברים כמו שיתבאר:
אם מותר לדרוש בשבת באמצע הקריאה ובדבר רב אחד שנוהג לדרוש בשבת באמצע הקריאה אחר כל שני קרואים, הנה לאו שפיר עביד וצריך למחות בידו דאף אם היה מפרש רק פירוש הפסוקים כהא דמתרגם בזמן הגמ' הרי איכא כמה דינין כדאיתא בגמ', ומשמע דאסור לתרגם רק בתרגום אונקלוס ואולי כדומה בתרגום אחר דמן התנאים שהוא תורת אמת, וראיה גדולה לזה דהא בש"ע /או"ח/ סימן קמ"ה סעי' ג' כתב האידנא לא נהגו לתרגם משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו, והא היה לן לתרגם בעצמנו כל רב לעדתו, ואף אם לא נסמוך על תרגום עצמנו, נקח איזה פירוש מרבותינו כפרש"י ופירש רמב"ן ופי' ר' בחיי וכדומה שג"כ הם פירושים אמתיים, אלא חזינן דכיון שמצינו חולקים בהרבה דברים בין המפרשים אינו יכול להיות זה במקום תרגום בשעת הקריאה, אף שפרש"י חשוב כמו תרגום לענין שנים מקרא ואחד תרגום כדאיתא /שו"ע או"ח/ בסימן רפ"ה סעי' ב' מ"מ לענין התרגום בשעת הקריאה אינו כתרגום, ומוכרחין לומר דבשעת הקריאה בצבור שתיקנו כעין קבלת התורה שצריך אחד לעמוד אצלו שיהיה כעין סרסור דכשם שניתנה תורה ע"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור כדאיתא בסימן קמ"א סעי' ד' צריך שיהיה תרגום ופירוש שהכל מודים שלא שייך שום חולקין כתרגום אונקלוס ויב"ע =ויונתן בן עוזיאל= שהוא מהל"מ =מהלכה למשה מסיני= וע"פ התנאים ולכן כיון שתרגום לא מבינין אותו ליכא תועלת לא נהגו לתרגם והויא זה חיוב שליכא מציאות לנו לקיים, ונמצא שאף אם אותו הרב היה אומר רק פירוש הפסוקים היה אסור זה בתוך הקריאה, וכ"ש שודאי אומר כדרך דרשות הרבנים הצעירים שהעיקר שלהם לא שייכי לתורה כלל שאסור. ואין לומר שאולי בין גברא לגברא קילא, דא"כ לא היה לנו לבטל לגמרי חיוב התרגום אלא לתקן שיפרשו את כל הפרשה אחר שברך בסוף קודם שקראו להשני אלא ודאי שגם זה נקרא באמצע הקריאה שאינו ראוי בפירושים ותרגומים אלא רק התרגומים דאונקלוס ויב"ע וכדומה, ולכן פשוט וברור שאסור.
Igros Moshe OC 4, 40:21
(א) כל כתבי הקודש מצילין האידנא מפני הדליקה וכו' ר"פ כל כתבי (שבת קטו.) כל כתבי הקודש מצילין אותם מפני הדליקה ובגמ' (שם) היו כתובים תרגום או בכל לשון רב הונא אמר אין מצילין רב חסדא אמר מצילין ופסקו הפוסקים כרב הונא דאמר אין מצילין וטעמיה דרב הונא משום דלא ניתנו לקרות בהם כלומר דרשב"ג אסר בפ"ק דמגילה (ח:) לכתוב ספרים אלא בלה"ק או יוונית וכתב הרמב"ם בפכ"ג דאפילו היה שם עירוב אין מצילין אותם והרי"ף והרמב"ם כתבו סתם דאין מצילין אותם ולא חילקו בין זמן לזמן אבל התוס' (שם קטו.) והרא"ש והמרדכי כתבו דהשתא ספרים שלנו מצילין דניתנו לקרות בהם משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כדאמרינן בהניזקין (ס.) וזהו שכתב רבינו כל כתבי הקודש מצילין אותם האידנא מפני הדליקה וקורין בהם אפילו כתובים בכל לשון וכו' גם ה"ה כתב שהרמב"ן והרשב"א הסכימו שבזמן הזה מצילין תרגום של אונקלוס הגר ושל יונתן בן עוזיאל וכן תורה שבע"פ לפי שהותר לכתוב בזמנינו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך והר"ן כתב בר"פ כל כתבי בשם הראב"ד דכיון דרב הונא משום דלא נתנו לקרות בהם קאמר דאין מצילין ע"כ לעז יווני אינו בכלל זה דהא קי"ל לעז יווני לכל כשר הילכך היו כתובים בלעז יווני מצילין וכן נמי כיון דקי"ל שהתירו במגלה גפטית לגפטיים עילמית לעילמיים וכיון דבמגלה התירו כ"ש בשאר ספרים הילכך כה"ג כתבי הקודש למי שנתנו לקרות בהן מצילין אותם במקומם מפני הדליקה ומיהו כי שריא גפטית לגפטיים ואינך מסתברא דדוקא לשאינם בקיאים בלה"ק אבל לבקיאים לא וכתב עוד הרז"ה דהאידנא דבציר לבא ר"ל שעכשיו אנו חסירי לב ושר השכחה גוברותרגום והלכות נתנו לקרות בהן הילכך מצילין אותם מפני הדליקה ואף הרמב"ן הודה לו והביא ראיה ממס' סופרים וכתב עוד הרמב"ן וז"ל וזה שכתב הרי"ף דתרגום אין מצילין אותו לא תרגום דילן כההוא דאונקלוס ויונתן נתכוין אלא לשון תרגום בעלמא שאע"פ שהפרו תורות לכתוב הכל לא התירו לכתוב ספר הקודש אלא בלה"ק אבל לא בלעגי שפה ובלשון אחר ותמה הר"ן על הרמב"ן והעלה הוא ז"ל דה"ה אם היו כתובים בלשון שאותו העם בקיאים בו איזה לשון שיהיה ניתן לכתוב הוא ומצילין אותם:
וזה שכתב (הרי"ף שם מג.) בתרגום שאין מצילין אותו לא בתרגום דידן דהוא תרגום דאונקלוס ויונתן אלא לשון תרגום דעלמא שאע"פ שהפרו תורות לכתוב הכל, לא התירו לכתוב ספרי הקודש אלא בלשון הקודש, אבל לא בלעגי שפה ובלשון אחרת, ד'הפרו תורתך' איכא, 'עת לעשות' ליכא.
Ramban, Milchamos Hashem Shabbos 42b
אלו דבריו ז"ל בספר המלחמות ותמהני עליהן דכיון דמשום עת לעשות לה' הותר לכתוב תרגומו של יונתן בן עוזיאל למה לא יהא מותר ג"כ תרגום של לשון אחר שכתבו אחד מן החכמים דהא אידי ואידי מדינא לא ניתן ליכתב ואי משום עת לעשות לה' שרינן בכולהו נמי איכא למשרי והרב רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב ספר שלו בלשון ערבי ולפיכך איני רואה מקום לאסור אלא לכתבן בלשון שאין אותו העם בקיאים דבכהאי גוונא ודאי ליכא משום עת לעשות לה'.
Ran ibid.
ונראה דאין בזה מחלוקת (בין הרמב"ן לר"ן) דודאי הא דהותר תרגום אונקלוס לא משום לועז ללועזים הותר, אלא תרגום אונקלוס הוא בכלל תורה שבעל פה, ואנו צריכים לתורתו, והותר לכתוב... ודאי עיקר תורה שבכתב שלנו הוא לה"ק, ולא ניתן לקרות בציבור תרגום אונקלוס (=היינו במקום קה"ת), רק תורה שבע"פ האצורה בתרגום אונקלוס התירו לנו לכותבו משום עת לעשות... והלכך אם עשה גאון תרגום כיו"ב, ואנו צריכים לתורתו, ודאי מותר. והרמב"ן בהעתקות הדיוטות איירי, שבקיאים רק בלשונות, ולא קשיא קושיית הר"ן.
Chazon Ish OC 60