Save "Why Must We Conquer Cana'an?
"
Why Must We Conquer Cana'an?

Good Shabbos!

The Holy Land of Israel is described in numerous ways throughout our Torah. It is most often called:

  • The land of Canaan
  • The land God promised to Abraham, Isaac, and Jacob
  • A land flowing with milk and honey

Knowing that history is written by the victors, why does our text bother to call the land of Israel the land of Canaan and why must we conquer it? One might imagine a desire to push against this name and to stick to those that make clear our connection to our ancestors and their connection to the land. Instead, our text here focuses on those enemies of ours who inhabit the land, who are synonymous with the land.

Why?

(יב) זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קיא, ו): כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, יָכוֹל הָיִיתִי לִבְראוֹת לָכֶם אֶרֶץ חֲדָשָׁה, אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְהַרְאוֹת לָכֶם אֶת כֹּחִי אֲנִי הוֹרֵג אֶת שׂוֹנְאֵיכֶם מִפְּנֵיכֶם וְנוֹתֵן לָכֶם אֶת אַרְצָם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם.

(12) This is as the verse says (Psalms 111:6) "God revealed the strength of God's deeds to God's people, [in giving them the heritage of nations]". The Holy Blessed One said to Israel, "I could have created for you a new land; but, for the sake of showing you My strength, I will kill your enemies before you and give you their land; in order to fulfill what is written, "God revealed the strength of God's deeds to God's people, in giving them the heritage of nations" (ibid).

(ו) יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃ (ז) פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ (ח) רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠הוָה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃

(6) The LORD our God spoke to us at Horeb, saying: You have stayed long enough at this mountain. (7) Start out and make your way to the hill country of the Amorites and to all their neighbors in the Arabah, the hill country, the Shephelah, the Negeb, the seacoast, the land of the Canaanites, and the Lebanon, as far as the Great River, the river Euphrates. (8) See, I place the land at your disposal. Go, take possession of the land that the LORD swore to your ancestors, Abraham, Isaac, and Jacob, to assign to them and to their heirs after them.

(יט) וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ (כ) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ (כא) רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת׃ (כב) וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃ (כג) וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃ (כד) וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ׃ (כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ (כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (כז) וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃ (כח) אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃ (כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם׃ (ל) יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם׃ (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם׃ (לד) וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃ (לה) אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ (לו) זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃ (לז) גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃ (לח) יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ (לט) וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיּוֹם֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִירָשֽׁוּהָּ׃ (מ) וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃ (מא) וַֽתַּעֲנ֣וּ ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֮ לַֽיהוָה֒ אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה׃ (מב) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃ (מג) וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה׃

(19) We set out from Horeb and traveled the great and terrible wilderness that you saw, along the road to the hill country of the Amorites, as the LORD our God had commanded us. When we reached Kadesh-barnea, (20) I said to you, “You have come to the hill country of the Amorites which the LORD our God is giving to us. (21) See, the LORD your God has placed the land at your disposal. Go up, take possession, as the LORD, the God of your ancestors, promised you. Fear not and be not dismayed.” (22) Then all of you came to me and said, “Let us send men ahead to reconnoiter the land for us and bring back word on the route we shall follow and the cities we shall come to.” (23) I approved of the plan, and so I selected twelve of your men, one from each tribe. (24) They made for the hill country, came to the wadi Eshcol, and spied it out. (25) They took some of the fruit of the land with them and brought it down to us. And they gave us this report: “It is a good land that the LORD our God is giving to us.” (26) Yet you refused to go up, and flouted the command of the LORD your God. (27) You sulked in your tents and said, “It is because the LORD hates us that God brought us out of the land of Egypt, to hand us over to the Amorites to wipe us out. (28) What kind of place are we going to? Our kinsmen have taken the heart out of us, saying, ‘We saw there a people stronger and taller than we, large cities with walls sky-high, and even Anakites.’” (29) I said to you, “Have no dread or fear of them. (30) None other than the LORD your God, who goes before you, will fight for you, just as God did for you in Egypt before your very eyes, (31) and in the wilderness, where you saw how the LORD your God carried you, as one carries their child, all the way that you traveled until you came to this place. (32) Yet for all that, you have no faith in the LORD your God, (33) who goes before you on your journeys—to scout the place where you are to encamp—in fire by night and in cloud by day, in order to guide you on the route you are to follow.” (34) When the LORD heard your loud complaint, God was angry. God vowed: (35) Not one of these people, this evil generation, shall see the good land that I swore to give to your ancestors— (36) none except Caleb son of Jephunneh; he shall see it, and to him and his descendants will I give the land on which he set foot, because he remained loyal to the LORD. (37) Because of you the LORD was incensed with me too, and God said: You shall not enter it either. (38) Joshua son of Nun, who attends you, he shall enter it. Imbue him with strength, for he shall allot it to Israel. (39) Moreover, your little ones who you said would be carried off, your children who do not yet know good from bad, they shall enter it; to them will I give it and they shall possess it. (40) As for you, turn about and march into the wilderness by the way of the Sea of Reeds. (41) You replied to me, saying, “We stand guilty before the LORD. We will go up now and fight, just as the LORD our God commanded us.” And you all girded yourselves with war gear and recklessly started for the hill country. (42) But the LORD said to me, “Warn them: Do not go up and do not fight, since I am not in your midst; else you will be routed by your enemies.” (43) I spoke to you, but you would not listen; you flouted the LORD’s command and willfully marched into the hill country.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא.

Additionally, it was taught in a baraita with regard to affliction: Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The Holy One, Blessed be God, gave Israel three precious gifts, all of which were given only by means of suffering: Torah, Eretz Yisrael, and the World-to-Come.

ראה דבריהם טובים ונכוחים לומר כי מלבד שהעצלה היא רעה ומגונה לכבדות פעולותיה הנה עקר רעתה הוא מה שתורה על דברים הרעים שבלב כי הוא לא יבין ולא יאמין דבר טוב שיגיעוהו אל אחת מהפעולות ההמה עד שכבר תמנעהו אי זה רעה ורעות רוח ושעל זה היה תופש משה בדבריו כלומר אין המום בך מצד שאין אתה הולך ומתנועע אל הפעילות אבל עיקר המום והשמץ הוא למה שהדבר קרוב אליך מאד בפיך ובלבבך כי נגע הצרעת תעמוד תחתם. והנה באמת נתברר מה שהנחנו שטוב ההשתדלות וסבול הדחק והצער בפעולות יורה הוראה אמתית על גודל התועלת וטוב תכליתו והוא מה שאמר רשב"י (ברכות ה'.) שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ולא נתנן להם אלא ע"י יסורין. תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא, כי תכליות עצמיות כאלה מדרכן שלא יושגו אלא ע"י רוב ההשתדלות וסבול הייסורין והצער בהשגתן. ורמז גדול רמז הכתוב עליה במה שנמצא בכלי הקדש ג' כלים שנצטוו לעשות מעשה מקשה, כרובים (שמות כ״ה:ל״א), מנורה (שם), וחצוצרות (במדבר י'), כמו שיתבאר זה הענין בפרשת מרגלים שער ע"ז ב"ה. והנה הוא מבואר כי כמו שחוזק המעשים ורפיונן במלאכת הנפש יורה על ענין האיש ומהותו בדברים האלהיים כמו שאמרנו כן החוזק והרפיון במלאכת העולם ודמיונותיו הוא מופת על האיש ההמוני ומהותו. כי לפי רוב התעצמו בהם כן הוקבע בלבו ענין ההמונית בדרכי העולם ודמיונותיו והוא מתרחק מהענין האלהי. ולפי מיעוט העסק בהם והרפות ידו מהם ימעט ממנו הענין ההוא ההמוני ויתקרב אל האלהים כי על פי הדברים האלה היתה עצת החכם (משלי כ״ג:ד׳) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. וכבר דברנו הצורך בזה בשער הקודם שער הברכה:
It is true, as stated in Berachot 5, that the three gifts G-d gave to Israel are acquired only through trials and afflictions. They are: Torah, Eretz Yisrael, and Olam Haba, the world to come. It is in the nature of lofty ideals that they cannot be attained without exceptional effort. Only three vessels in the tabernacle were constructed of hammered gold and silver respectively. They are the candelabra, the trumpets, and the cherubs on the lid of the holy ark. They symbolize Torah, Eretz Yisrael and Olam Haba respectively. The fact that these three vessels were made of hammered materials, indicates that the three objectives which they represent are not easily attained.
ו וּבִזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁמַּמְשִׁיכִין, זוֹכִין לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קה): וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וְכוּ'. אֲבָל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִיא אַחַת מִשְּׁלשָׁה דְּבָרִים שֶׁבָּאִים עַל־יְדֵי יִסּוּרִין (ברכות ה), וְעִקַּר הַיִּסּוּרִים הֵם הַמּוֹנְעִים הָרְשָׁעִים, מוֹצִיאֵי דִּבַּת הָאָרֶץ,

6. Now, in the merit of the Torah which we draw, we merit to the Land of Israel, as in (Psalms 105:44), “And God gave them the lands of the gentiles.” But the Land of Israel is one of the three things which are acquired through suffering (Berakhot 5a). And the main suffering is the detractors, the wicked people, those “who had given a bad report about the land” (Numbers 14:37).

וְצָרִיךְ לְהַכְנִיעַ מִתְּחִלָּה אֵלּוּ הָרְשָׁעִים וְלַעֲנֹשׁ אוֹתָם בְּחַרְבָּא וּקְטָלָא, וְעַל־יְדֵי־זֶה יְכוֹלִין אַחַר־כָּךְ לֵילֵךְ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. וְכֹח הַזֶּה לַעֲנֹשׁ אֶת הָרְשָׁעִים אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא כְּשֶׁמְּקַבְּלִין אֶת הַכֹּחַ הַזֶּה מֵאֱדוֹם, כִּי זֶה הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ, בִּבְחִינַת: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז), וְהוּא יוֹנֵק מִמַּזַּל מַאְדִּים:
The first thing that has to be done is to subdue these wicked people, and to punish them with the sword and with death. By doing this, it is afterwards possible to go to the Land of Israel. Yet, it is impossible [to acquire] the power to punish the wicked except when this power is received from EDoM. For this is his power, as in (Genesis 27:40), “But you shall live by your sword.” He draws from the planet Ma’EDiM (Mars).

In the case of the spies, what occurred was really the more expected outcome. See R. S.D. Luzzato, Bemidbar 13:2, who writes that God had actually planned that the Jews would stay in the desert for forty years. It was truly difficult for the spies to understand how the Jews would survive and prosper in the land that they saw, unless God would constantly perform miracles for them – which they had good reason not to expect. After all, the Jews had been asked to take it on faith that things would somehow work out. Yet that very faith was undermined by the sending of the spies. The scouting mission itself created a paradox, in that the scouts were given a detailed and thought-out plan to analyze an entity that could be secured only by faith! Understanding their mission this way, it is no wonder they failed. Yet, the fact that two of the spies met the test showed that it was humanly possible. Furthermore, significantly, the view was held by two individuals and not just one, demonstrating that it was not a completely exceptional feat. Still, the failure of their mission, which with our new perspective comes as no surprise, resulted in a very weighty consequence, to say the least. The difference between the Jews’ potential transition into the Land of Israel, led by Moshe and with original generation intact, and their actual transition is like the difference between night and day.

The non-intuitive use of faith to physically conquer and settle the land turned out to be too much for the only generation that would even have a chance at this unusual endeavor. Yet, having been brought up on miracles, the children of Israel were also not able to adjust to the new, post-crime plan, which was to go through a slower, more gradual preparation toward the conquest and settlement of Canaan. This would be something for the next generation to accomplish. The generation that had seen constant, miraculous intervention in Egypt could not be the same one that would inherit the land with its own hands and with God only in the “background,” as it were. And once the desert generation showed itself incapable of conquering the land with faith, as would have been expected from a people who experienced so much Divine oversight, as well as unable to conquer the land with its own hands, there was no alternative but for it to die in the desert.

*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שנתבאר כבר בשערים הקודמים. כי השתדלות האדם עלי ארץ צריכה להיות בבחינה כפולה. האחת, לקנות אשרו הזמני והגופני ע"י מעשים גופניים ועסקים זמניים, והשנית, לקנות אשרו המוסרי והרוחני ע"י העיון וההשכלה בדרכי הי"ת, ועשות המצות והמעשים הנרצים בעיניו, יאמר עתה, כי בעבור זה ידמה האדם ג"כ לאיש אשר לו שתי נשים, האחת יפה התואר והמראה, רבת פעלים להכין ולתקן כל צרכי הבית, וצופיה תמיד כל הליכותיו, אבל היא עקרה אין לה ולד, באופן שיושלמו על ידה רק כל מאוייו ומחסוריו הגופנים לפי שעה, אבל לא יוכל לקוות ממנה שעל ידה יבאר גם שמו וזכרו עלי תבל, כאשר ילך בדרך כל הארץ, גם לא יוכל להיטיב ולתקן מידותיו ומעלותיו השכליות על ידה, אחרי כי היא חסרת כל אלה וה' השה אותה חכמה אמיתית, ואין חלק לה בבינה ובמעלות מוסריות, והשניה היא עצלה ורפת ידים בבחינת כל מלאכת עבודה, אבל היא מגזע ישרים טובת שכל ובעלת שאר מידות יקרות, ורבת בנים, באופן שאף שעל ידה לא יתוקנו צרכיו הגופניים ומחסוריו הזמניים, בכל זאת לא לבד שישאר על ידה שמו לעולם, וזכרו לא יסוף מזרעו, כי אם גם מיטיבה דרכיו ועלילותיו, ומיישרת מידותיו ומעלותיו, ונותנת לו עצה ראויה ונכונה, איך יפעול כל פעולותיו המוסריות, והנה האיש הישר הולך יכבד תמיד את שתיהן כראוי, אחרי כי כל אחת מהנה מסבבת לו אך טוב תחת כי השקוע רק במצולת התאוה החמרית ותשוקתו הגופנית, יאהב ויכבד את הראשונה, יותר מהשניה, ולהזהיר על מעשה עול זה ירמוז גם מאה"כ "כי תהיינה לאיש שתי נשים וכו' לא יוכל לבכר את בן האהובה וכו," וכמו כן יחטא גם האיש אשר ישתדל תמיד רק להמציא לנפשו צרכי גופו הארציים, ומן מחסורי נפשו המוסריות יסור לבו כל הימים, אף כי שמלאותו צרכי גויתו מסבבת לו רק הנאה גופנית לפי שעה אבל אינה מסבבת לו ההשארה הנצחיית, תחת כי קנין המעלות והמידות המוסרית מסבב לו שלימות, נפשית והשארה נצחית בעולם הרוחני, והנה בצאת ישראל ממצרים והלכו במדבר ארץ ציה ושממה, ארץ אשר תחסר כל בה, היו כאלו לוקח מהם אושר חייהם הגופניים, ונשאר להם רק ההשתדלות לקנות אשרם המוסרי על ידי לימוד התורה והמצוה, כמא"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים" וכו' ובמרה שם שם לו חוק ומשפט, ובסיני נגלה להם ה' לתת להם את תורתו, ורק כאשר חסרו להם שם הרבה פעמים גם מחסורי גויתם היותר הכרחיים, שמע ה' לקולם, וימטר להם שאר, ולחם משמים השביעם, ומצור החלמיש הוציא להם מים לרויה, וכל זה עשה להם ג"כ רק בעבור שהחזיקו בקנין השלימות הנפשית, אף כי כמה המרוהו במדבר והעציבהו בישימון, ורק כאשר שלם עון האמורי באה העת להנחילם את ארצו, אשר בו ישבו שלוים ושקטים, כל טוב זמניי ואושר מדיני יהיו להם עתה למנה, ומעתה היה מקום לחוש ולדאוג, כי מאהבת ההנאות הגופניות האלה אשר לרוב תפעולנה עתה בגורלם, יעזבו שמירת התורה והמצוה, וישכחו כי רק בעבורה לא עזבם ה' בכל הדרך אשר הוליכם במדבר, ורק בעבורה ייטיב להם גם עתה הטוב הגדול הזה, להנחילם ארץ חמדה, ורחבת ידים, וע"כ הזהירם הכ' לא לבד לזכור תמיד את כל החסד אשר גמל עליהם בלבתם במדבר למען השריש בקרבם עי"ז תמיד ידיעת ה' האמיתית, והחפץ לשמור מצותיו, כמ"ש "וזכרת את כל הדרך" וכו' כי אם גם לשמור ולעשות תמיד כל אשר צום, כמאה"כ "שמור ושמעת את כל אשר אנוכי מצוך וכו'" ונדמו ישראל בכל זה לאיש אשר לקחו גדודי אויב את אשתו אשר היתה אהובה לו מאוד בעבור יפי מראה ותארה, ובעבור שחייתה אתו בפועל כפיה, ורק בגלל אשתו האחרת הנשארת לי אשר הית' חכמה וטובת שכל מאוד, עד שהמליצה בעדו אל מלך הארץ כלכל אותו ואת ביתו זמן רב, אף כי עבר הרבה פעמים על רצונו בריבו עם אשתו היקרה הזאת ואח"כ השיב המלך לו גם את אשתו הראשונה אשר לקחה ממנו, וישלחם כלם מאתו בשמחה, אך הזהירו אז מאוד, שלא יטה עתה לבו ביותר אל האשה האהובה הזאת, השבה אליו משדה אויב, עד שיקל בעבור זה בכבוד צרתה אשתו הצנועה הזאת, אחרי שכל הטוב אשר עשה הוא לו מאז בא לחסות בצלו עד עתה ששלחהו בשלום, רק בעבורה היטיב לו, ורק בגללה השיב לו גם את אשתו השניה האהובה לו ביותר. ובמשל נחמד זה באר הרב ז"ל הרבה כתובים בפרשתנו (עיין מכל זה בפנים הספר,) וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו, "אמר להם משה כשאתם עוברים וכו' דברים אחרים יתחדשו ר"ל כי כל עוד היו במדבר חסרי התענוגים הגופניים היו מוכרחים להתעסק רק בענינים רוחניים, ואף שבכל זאת חטאו לפעמים, בכל זאת לא היה לבם עוד נשחת לצמיתות, באופן שהיה עוד הכח והיכולת בידו להוכיחם ולהיטיב דרכם ולסבב להם עי"ז הסליחה מהי"ת, אבל עתה בשבתם על אדמתם, ויתענגו ברוב שלום ואושר מדיני, הלא יוכל לשכוח על נקלה להשתדל גם בקנין השלמות הנפשית בעבור התעסקם תמיד רק בקנין אשרם המדיני, ועי"ז יפתה גם לבם להרע גם את מעשיהם מאוד, באופן שלא יוכל עוד שום נביא ומוכיח בשער להשיבם מדרכם הרע, ע"כ הזהירם מאוד, ואמר להם שימו לבכם מאוד על דרכיכם, וזכרו תמיד כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום, למען תשמרו תמיד מחטוא ומנפול ברשת העון. לפי שנתבאר בכמה מקומות כי החיים הנפשיים והגופיים הנה הנם כשתי צרות בבית אחת אשר אי אפשר לו לאדם לפטור אחת מהנה. כי האחת היא יפת המראה רבת פעלים בכל מלאכה להכין צרכי הבית ופרנסתו אבל היא עקרה לא תלד. והשנית אם היא עצלה ושפלת ידים באלו המלאכות הלא היא בת טובים ובעלת שכל ורבת בנים ולכן האיש הנלבב חייב להשתדל בכל עוז לפשר בין שתיהן לתת לכל אחת די מחסורה ולהשלים חוקה הראוי לה כמו שבכדומה לזה אמרה תורה כי תהיין לאיש ב' נשים האחת אהובה והאחת שנואה וגו' לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' (שם כ"א). וכבר בא בענין זאת הפשר' פרשה שלימה באומרו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' (שם ל'). כי הפירו' הנכון שעל שני מיני החיים הכתוב מדבר כמו שיתבאר שם שער ק"א ב"ה. גם בפרשת המן שער מ"א ובפרשת מרגלים שער ע"ז גם בפ"ז משער ס"ז דברנו בזה הרבה. לכן הרהורי לבי ורעיוני עלו לפני שהפרשיות האלו אשר זכרנום הם רומזים זה הענין הנכבד באופן צח ומועיל במשול העם ההוא אשר עמהם ידבר משה בעת ההיא לאיש קשה המזג ורע התכונה אשר היו לו שתי נשים כמו אלה. ויהי הוא נוסע מממלכה לממלכה ותפול שבא ותקח מאתו האשה היפה הרוכלת ורבות הסחורות ויתעצב עליה מאד כי היא האהוב' אליו והנותנת לפניהם בר ולחם ומזון ובהעלותה יסעו ולרש אין כל וישאל את נפשו למות ויהי הוא יושב וזעף בירכתי הבית ותקם האשה הנשארת בטוב שכלה ותבא לפני המלך ותספר לו על אודות בעלה ואת כל אשר קרהו ותתחנן לו ישים עינו עליהם לראות בענים ולחצם וחיתה נפשם לפניו. והמלך היה איש חכם ורב חסד ואמת ותשא האשה חן וחסד לפניו ויקרא לאישה ויאמר לו אל תירא ואל תחת רק כל מחסורך עלי מלחמי תאכל ומכוסי תשתה ומגז כבשי תתחמם ותהיה עמי כאחד מבני הבית עד אשר נדע מי האנשים אשר לקחו את אשתך עם סחורותיה ואקח אותה אליך ושלחתיך והלכתם בשלום והי שם ימים רבים ויעש המלך כאשר דבר אתו לא נפל דבר גם כי חטא ואשם על רצון המלך בריבו תמיד עם זאת האשה הנשארה אל הלקח צרתה על לא חמס בכפיה. ויהי מקץ ימים רבים ושנים הוגד למלך כי האשה היא ביד גדודי החיל אשר במדבר וירק את חניכיו ויצא וילחם בם ויהרגם ויקחה מאתם וישיבה אל בעלה ואל כל אשר לה וישלחם מאתו בשמחה ויהי הוא טרם ילך מאת פני המלך הלא הוא אמר לו אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתך וכי שמעתי בקול האשה הנצבת עמכה בזה ונשאתי פניה ומצאת חן בעיני וכל הימים אשר ישבתם פה היטיבותי עמך בעבורה וכמה פעמים הכעסתני בדברי ריבות אשר בינך ובינה ועם כל זה לא חסרת דבר ועתה כי ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך ירא אנכי כי בסתר פנים שכוח תשכח טובת האשה הזאת וחסדה ותזלזל בכבודה כי יטה לבך אל יופי האשה השנית ואל רוב תועלתה ותקבע דירתך עמה ואם הבנים שמחה תהיה עגונה אבל העדותי בך היום כי אם כה תעשה דרוש אדרשנו מעמך:

As mentioned elsewhere, man having a spiritual side as well as a physical side, can be viewed as having two wives. One wife is beautiful, diligent, keeps house in an exemplary fashion, but, alas she has no children. The other wife, while lacking the many virtues of the first wife, bears numerous children for her husband, is of good character and intelligent. Because of the relative merits of the two wives, their husband strives constantly to maintain a degree of tolerance and peace between them. After all, they are both indispensable to him, each in her own way. He tries to please both of them, and take care of their respective needs. In fact it is incumbent upon him not to show preference to either one of them, just as in the case of the father who must not show preference for the son of the wife he loves better, if the one he loves less is the mother of his first born son. (Deut. chapter 21) When the Torah states (Deut. 30,15) "I hereby offer you this day life and goodness, or death and evil," the reference is to two different lifestyles...

The reason Moses touches on this problem at this juncture, when a totally new lifestyle for the people is imminent, is perfectly logical. A parable may illustrate the husband's dilemma. A man has two wives, one beautiful, the apple of his eye, the other plain looking but the mother of his children. One day the beautiful wife is abducted while her husband was away on business. Thereupon wife number two appeals to the king for assistance in locating and freeing the wife who has been abducted. The king is impressed with the plain looking wife who is so concerned about her better looking competition. Since he is of a kindly disposition, he not only promised to help locate the abducted wife, but assures the family of his financial support until the whole family would be reunited, the husband had returned and the captive wife freed. After a while, news of the whereabouts of the abducted wife is received, and the king sets out to free her and succeeds. He then calls in the husband, being aware that the latter had always displayed a preference for the wife who had been abducted. He warns the husband not to neglect or maltreat his other wife since it was she who had been instrumental in the family surviving and being reunited. The king threatens punitive action should the husband fail to treat the second wife fairly.

והנה הוא מבואר כי בצאת ישראל ממצרים נמצאו כאלו לוקחו מאתם חיי העסקים הזמניים כי לא נשאר בידם רק עסק החיים האלהיים בלמוד התורה והמצות כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג') ובעברם הים מיד קבלו שבת ודינין במרה (סנהדרין נ"ו:). והנה בידם אין לחם ואין שמלה כמו שהתלוננו שם באומרם מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר וגו' (שמות טז). והנה המלך כי שמע לקול האשה אילת אהבים ויעלת חן אשר ארשה להם מצאו חן בעיניו וספק צרכה משלחן גבוה כל ימי עומדים שם כי לא שלם עון האמורי אשר בידם האשה השניה כמו שנתבאר זה מספוק המן והבאר והשלו גם נאמר שם לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעליך והקיפם בענני כבוד ושמרם כאישון עינו כמו שכלל ואמר זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר ואף על פי שחטאו לפניו במדבר כמה פעמים על אודות עסקי האשה השנית ורכולות סחורותיה לא מנע מאתם לא נטשם ולא עזבם:
When the Jews left Egypt, deprived of their physical comforts and the kind of freedom they had phantasized about after being freed from slavery, they are described as if their wife number one had been abducted. The Jewish soul, i.e. wife number two in our parable, appealed to G'd, and G'd provided sustenance during all the years in the desert. This proved that wife number one was still missing, since otherwise the Jewish people would not have had to rely On G'ds sustenance, i.e. supernatural help. They would have been able to manage like every other nation. At Marah, G'd had responded to the pleas of the Jewish people, introducing the daily ration of manna pending return of "wife number one."
והנה עכשיו בעמדם על הפרק כי בא מועד לקחת מיד מלכי כנען את ארצם לתת להם נחלה כי היא האשה אשר הוכיח ה' לענין הספוק והפרנסה כמו שהוכחנו בשערים הנזכרים טרם ילכו שמה הזהיר להם מאד על אודות האשה הצנועה המיוחסת אם הבנים ותולדתן של צדיקים מעשים טובים ועל דרך שאמר אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כ"א) ולזה אמר כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון וגו'. בשער י"ז ובשער פ"ג כתבנו טעם נכבד למאמר כל המצוה ולא אמר כל המצות אמנם עתה לפי דרכנו יראה כי אף על פי שהמה פונים היום אל עסקי הארץ ההיא וכבר התחילו קצתם להאחז בה כמו שהיה הענין בבני גד ובבני ראובן הנה לפי זה לא יסורו מהמצוה הזאת רצוני כלל המצות הכתובות בתורה כי הוא העסק אשר הוא להם העקר ואשר בעבורו ישא חן וחסד לפני אלהיהם לחיות ולבא ולרשת את הארץ ההיא ולהתקיים בה. ואם תאמרו אם אנו מתעסקים בה תמיד מה נאכל ומה נשתה ובמה נסתפק כל צרכנו לזה אמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך וגו'. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו'. שמלתך לא בלתה מעליך וגו' , ירצה זכור תזכור את אשר התענית במדבר ארבעים שנה לא מקום זרע תאנה וגפן אשר היה זה כדי לעשותך בעל נסיון ושתבא לכלל דעת אשר בלבבך היום מהמדע בענין שאלת התשמור מצותיו אם לא כי מאז ראו עיניך ופתחה אזניך לדעת שעל ידי שמירת התורה והמצות תצליח בכל דרכיך מה שלא ידעת כן בראשונה שלא הייתי מלומד בכך וכמ"ש בדבריו האחרונים ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה שהכוונה שכל הטורח ההוא הוצרך להודיעם את אשר בלבבם מהמדע היום ומלת לדעת כמו לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות ל"א) כלומר שיבא לכלל דעת ופירש הענין הנודע וסבת ידיעתו ואמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך וגו'. וזה שהביאך לידי הענוי ההוא המכונה בלקיחת האשה הסוחרת ממנו למען הודיעך כי לא על הלחם הקנוי בהשתדלותה לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' בעבור האשה הצנועה וטובת שכל יחיה האדם כמו שראית כל הימים אשר נסתפקת מן המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך וגו'. גם שמלתך לא בלתה מעליך וגו'. שכל הדברים ההם היו מתנות אלהיות בעבורה ובפ' המן נזכרו ענינים אלהיים מזה המין ונתבאר עוד שם הכתוב הזה לכן וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו יי' אלהיך מיסרך. ירצה לכן שמור ושמעת את כל אשר אנכי מצוך היום משמירתם בכבוד ומורא התורה והמצוה ולא יטה לבבך אל עבודת האדמה אשר אתה בא שמה עד אשר תעשה קבע ממלאכתך ותשאר התורה מקופלת ומונחת בקרן זוית ואם תשכיל ותדע אם לבבך תכיר כי כאשר ייסר איש את בנו האוהב אותו ומדריכו בדרך ישרה בטוב לו יי' אלהיך מיסרך כי הוא הדבר אשר יעמידך חי וישאירך על פני האדמה ולא זולת ולכן שיראה חיים טובים ונכוחים עם האשה התמימה משיבת נפש אשר נתן לו גם רמז לו כי מעתה ידע כי כל נזק ופגע שישיגוהו לא יבאו עליו רק בעלבונה וכמו שאמר בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות פ"ו) ושהוא יכיר זה בבא עליו תמיד הרעות מדה כנגד מדה וכמו שאמר כל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ וכו' (שם) והוא מה שיכוין גם כן באומרו וידעת עם לבבך וגו'. וזה כאשר יגיעו עליך ייסורין רעים מפאת מעלה אתה תדע סבתן עם לבבך מבלי שאלת פי חכם וחוזה למה שמדתו יתע' ליסר אותך כאשר ייסר איש את בנו שדרכו להודיעו על מה הוכה כדי שידע ויוסר שהרי לא בא עליו בתורת נקמה והוא טעם מה שמודד השם יתעלה תמיד מדה כנגד מדה כדי שתיסרהו רעתו ומשובותיו יוכיחוהו אם יש לו דעת כלל. ולזה נמצא תמיד רוב הייסורין והרעות שהמה באופן שבא עמם היראתם שבאו על ביטול התורה והמצוה. והנה אחר שהקדים לפניו זאת האזהרה דרך כלל לא סר מהכין לפניו את הדרך הנכונה ולומר לו באר הטיב איך יהיה מנהגו עם שתי הנשים האלו בענין שלא תהינה צרות זו לזו כי הוא ענין נכבד מאד להעמיד ולקיים שלום הבית וטוב מצבו ואמר ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו. כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. הנה הפרשה הזאת כלה נתבארה יפה בשערים הנזכרים ראשונה בכל אחד הראוי לו לפי הכוונה. אמנם מה שראוי שיאמר כאן בקישור הדברים ההם וחבורם אל מקומם זה המיוחד וביאורם עוד הוא *שהמבואר שהמזון וכו' להבין דבריו אלה (עיין ביאורי בראשית דף רנ"ד ע"א. ושמות דף ע' ע"א) ופה אוסיף רק לאמר כי בעבור היות הגוף כלי המעשה של הנפש, כי רק על ידו תפעול פעולותיה עלי ארץ, ורק על ידו יובלו לה השגות החושים מכל סביבותיה עלי תבל, ע"כ רק כל עוד יהיה הגוף ניזון כראוי וכוחותיו עי"ז גם בריאים ושלימים, תתקיים הנפש אצלו שכונת מציאות, אפס ע"י העדר ומניעת לקיחת המזון ההכרחי לו, יוחלש הגוף וכל איבריו וכחותיו, ולא עוד תוכל הנפש לשכון אצלו ולפעול פעולותיה עלי ארץ באמצאותם, וע"ז רומז גם הכ' שאמר בתחילה "ושמרתם את מצות ה' אלהיך" וכו' כי מזון וחיי נפש אלה (כמו שאמר למעלה "כל המצוה וכו' תשמרון לעשות למען תחיון" וכו') הוא העיקר, ואח"כ אמר בבחינת מזון הגוף ההכרחיי גם כן לאדם, "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וכו'," שהמבואר שהמזון החמרי לא יתהפך אל נפש המשכלת אבל יתהפך אל הגוף שהוא הניזון ממנו בעצם וראשונה ונשמת האדם תיזון בו במקרה והוא במה שימצא הגוף ניזון ובריא כי בזה תתקיים הנפש אצלו שכונת מציאות. אמנם התורה והמצוה הוא מזון הנפש בעצם וראשונה שבשני חלקי העיון והמעשה היא מתעצמת עמה להיות ענין אחד כי על כן תארה החכם נר מצוה ותורה כמ"ש נר יי' נשמת אדם וגו'. (משלי כ') והתורה בעצמה ביארה זה באומרו למעלה למען הודיעך כי לא על הלחם וגו' כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם: וכמו שאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח) ותרגם אנקלוס לחיי עלמא. אמנם מפני שאין לעמוד לנפש בזה המציאות כי אם בקיום הגוף והזמנת ספוקו בלחם לאכול ובגד ללבוש היתה מהחכמה האלהית להמציא להם המצות המעשיות ולהכניסם לארץ הצבי המיוחדת להם יהיו עקר מעשיהם מזון הנפש בעצם וראשונה כמו שאמרו אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג') וזולת זה ואגבן ימצא ספוק ומזון ההוא על מכונוי במקרה ובשניה והוא מה שנתבאר בכאן יפה יפה באומרו ושמרת ועשית את מצות יי' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי המזון המיוחד לכם ומלאכת האשה ההיא האלהית אשר תחיה בעליה כמו שאמר למעלה כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון כי הוא עקר חייך ואורך ימיך כי לענין הספוק הגופיי הנה יי' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות וגו' ארץ חטה ושעורה וגו'. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה וגו' והכוונה שהיא ארץ מוגבלת ומשוערת החיים על דרך הספוק ולא על דרך המותרות המטרידות לאנשים מהחיים הנפשיים האמתיים והוא העסק בכבוד וקיום האשה יראת יי' המהוללת כמו שנתבאר זה יפה בשבחה של ארץ ישראל בפרשת מרגלים אשר בשער ע"ז הנזכר. ולזה מה שהזהיר עליה ואכלת ושבעת וברכת כי יראה שהאכילה וההנאה מהאשה הרוכלת יהיה כדי הספוק לבד באופן שתמשך משם הכוונה התכליתית שתודה את ה' המביאך שמה ותברך את שמו על הארץ ועל המזון וכמו שאמר הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל (ברכות ל"ה.) ואמר השמר לך פן תתחזק בעסק מלאכת עבודת האדמה ותיגע להעשיר עד אשר תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקיו אשר אנוכי מצוך היום: וביאר אופן השכחה ומציאותה באומרו פן תאכל ושבעת ובתים טובים וגו'. ובקרך וצאנך וגו'. ורם לבבך ושכחת וגו' המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים המוליכך במדבר וגו'. המאכילך מן וגו' עד להיטיבך באחריתך. *יראה וכו' (עיין ביאורי למעלה במדבר דף מ"ג). יראה שלא יהיה העסק בה כדי לאכול ולשבוע ולברך אלא כדי לאכול ולשבוע ולשכוח וכמו שאמר וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב) ותהיה סבור שאין שום מקום לשפע ההצלחות רק בעסקה על האופן ההוא ולא תזכור מה שהיה ראשונה כשהוציאך ממצרים ערום ועריה והוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ובעבור התורה והמצוה האכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך וכל זה עשה למען ענותך לנסותך להיטיבך באחריתך והוא שתדע מדת העינוי ותהיה בעל נסיון כי בזכות עסק התורה יגיע לך די ספוקך. וזה כדי להטיבך באחריתך בהיות לך זה אות ומופת לכל עת וזמן שלא תחטא בזה ואתה לא תעלה על לבך דבר זה אבל תאמר כחי ועוצם ידי על צד ההשתדלות הגופיי עשה לי את החיל הזה כי תראה בעיניך שאתה בעצמך ובחייליך תעשה חיל. אני לא אכחיש זה לגמרי אבל הסכת ושמע וזכרת את יי' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה ירצה שהוא אשר יעשה תמיד עמכם כאשר עשה יום הזה וכאשר אמרנו. והיה אם שכוח תשכח אם ה' אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון כגוים וגו'. ירצה והיה אם לא תשמע אל דברי להתנהג אישות שלימה את האשה האלהית בשארה כסותה ועונתה ועם צרתה תייחד דירתך ללכת אחרי המיית הענינים המדומים אשר בעבורם יעבדו הגוים האלה את אלהיהם העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון כגוים אשר יי' מאביד אותם מפניכם לבלתי היות להם חלק ונחלה בתורת אלהי ישראל. והנה אחר שגמר את דבריו ביאר לו מה שאמר כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולפי דרכו הזכיר את אשר הכעיסו כמה פעמים במריבת האשה התמימה והטהורה על עסקי צרתה ואמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק והוא מבואר כי אין בכחך לעשות חיל עמהם כלל אבל תשכיל וידעת את לבבך בלי שום ספק כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר יי' לך. ואם תאמר אם כן נתבאר שהיה זכותי גדול אשר למעני עשה והרי זה כח יפה מהראשון אל תאמר בלבבך בהדוף יי' אות' מלפניך לאמר בצדקתי הביאני יי' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה יי' מורישם מפניך. והכוונה שצדקו יחדו משפטי השם יתעלה בגרש גוים חטאים מן הארץ ולהביא צדיקים תחתם כי באמת לא בצדקתך ויושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם ואם שאינו עושה עול להם כי ברשעת הגוים האלה יי' אלהיך מורישם מארצם. אמנם אתה נכנס במקומם למען הקים את הדבר אשר נשבע יי' לאבותיך. וכבר נתברר זה הענין מאומרו כי לא שלם עון האמרי עד הנה (ברא' ט"ו). הנה שנתברר שלא באת בכחך לרשת את ארצם לא בכח הגופיי ולא בכח הנפשיי הנכבד ממנו ולאמת מה שאמר מחוסר כחו הנפשיי אמר וידעת כי לא בצדקתך וגו'. זכור אל תשכח את אשר הקצפת את יי' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם יי' ובחורב הקצפתם את יי' וגו'. בעלותי ההרה וגו'. כל הפרשה וגו'. הנה שזכר לו את הראשונות אשר הכעיסו על דברי התורה והמצוה ובירר לו בהם מיעוט צדקתו ויושר לבבו. והודיע אותם כי לא יהיה כן תמיד. רצוני שיעבור השם יתעלה על חטאים גדולים כהם ונסלח להם כמו שהיה במדבר כי הנה הוא היה מצוי שם ונתחזק מאד בפניהם גם שלא היה אז להם עסק האשה ההיא השלטת כי איננה. ולזה היתה התשובה מחטאם הנקלה. אמנם אחרי כן בהתחדש להם מציאותה ונטות לבם אחריה לגמרי יהיו חטאיהם יותר חזקים ותשובתם יותר כבדה ויותר קשה והנביאים אשר ימצאו ביניהם לא יספיקו להוכיחם ולמנעם ויהיה אבדנם הכרחי. והוא מה שאמרוהו חז"ל במדרש ההוא שזכרנו ראשונה אמר להם משה כשאתם עוברים את הירדן דברים אחרים יתחדשו והם התחזקם בעסקי' המדומים והחלישם בנפשיים כמו שאמרנו ולזה לא תהיה סבורים בעצמכם כשם שהייתם במדבר חוטאים ואני מבקש עליכם רחמים. כי אחר שלא הייתם מוטבעים ומושקעים ביתר העסקים אפילו על אותו מעשה של עגל אשר היה מהראוי לכלות אתכם בקשתי סנגוריא על צד היותר שאפשר ואתפלל אל יי' ואומר יי' אלהים אל תשחת עמך וגו'. ולאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש מי שימסור נפשו עליכם כמו שמסרתי אני בכל אשר הייתי לפניכם עד אשר לא חסרתם דבר ברוב פשעיכם שפשעתם לפניו. והוא מה שיתבאר יפה כשנתבונן בכוונתו בפרשה הזאת אשר היא באמת קשת הביאור לפי מה שבאו דבריה לכאורה מבולבלין ובלתי שומרים סדר מציאותם גם בזכור ענינים שאינן נראין מענינם ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים ז"ל שיחוש לזה ואני אזכרם אחד לאחד:

Now that the land of Canaan, -i.e. wife number one,- is about to be restored to the Jewish people, normal economic factors will provide the people's sustenance, instead of the miraculous help from the king. Israel is warned not again to neglect its soul, the unseemly wife, while enjoying the companionship of wife number one, delighting in her physical endowments. Moses' warning about the need to observe all the mitzvot now that Israel is about to enter the holy land, is a reminder that the period of dependence on the king's largesse is drawing to a close. The king warns that neglect of the rules he had laid down would be viewed as a serious act of ingratitude for past favours. Such ingratitude could lead to Israel forfeiting the land itself. Should the nation ask how they could ensure their economic survival if they had to be constantly occupied with spiritual matters such as studying the Torah, they are reminded that they had learned during forty long years that the pursuit of material values is not the only way to ensure one' economic success in the world. "Remember the way your Lord guided you,...God fed you the manna...your clothing did not rot..." The whole purpose of allowing wife number one to be kidnapped, was to demonstrate that survival is possible without all these accoutrements. On the contrary, harm and failure will result from neglect of our spiritual equipment, rather than from our neglecting our business in favour of Torah study and mitzvah performance. We find this type of warning in Avot 6,2, "woe to the creatures because of the insult they heap upon Torah." Neglect of Torah spells retribution according to the midah keneged midah, measure for measure principle. "One who tries to divest themselvef of the yoke of Torah has the yoke of government and bureaucracy imposed upon them." (Avot 3,5.) If one encounters certain difficulties in life, one often does not have to search very far for the reasons. It is usually due to an imbalance in the way one has handled one's priorities. Torah study, mitzvah performance, have to be given equal time with the pursuit of one's economic goals. Nourishment of the soul is not provided by the same source as nourishment for the body. A healthy body is needed to enable the souls to function at full capacity. For that reason, all reasonable efforts have to be made to provide the body with proper sustenance. We know that Torah and mitzvot are the primary food for the soul from Solomon (Proverbs 6,23) "for the mitzvah is like a candle, whereas the Torah is like light itself." In the Torah (Deut 8,3,) we are told "a person does not live by bread alone, but by everything which emanates from the mouth of G'd does a person live." Onkelos renders Leviticus 18,8, as follows: "You shall observe My statutes and My social laws so that one ensures eternal life for themselves when they carry them out." The expression "to live thereby," accordingly refers to sustenance for our spiritual half. All the commandments that become applicable upon entry into the holy land, give sustenance to the spiritual part of the Jew. The land is described as one in "which you do not eat bread therein out of scarceness" (Deut 8,9). It is a land that does not demand so much physical labour that its inhabitants cannot find enough time to devote themselves to their spiritual tasks. Verses 11-14 are the warning not to immerse ourselves too deeply in the effort to acquire material riches. This could lead to forgetting G'ds goodness and the purpose for which we travelled forty years through the desert. Whereas, notwithstanding G'ds generosity, our own contribution to economic stability is required, or at least permitted, we must never forget what it is that gives us the strength to perform economic miracles. Should we fail to remember, our fate will be the same as that of the nations whom we are replacing in Canaan. If any reminder were needed as to by whose grace conquest of the country was accomplished, reference is made to the relative physical and numerical strength of Israel vis a vis the nations it has conquered. Those nations had inspired such awe in any would be conquerors, that to credit our success merely to our own strength would be sheer lunacy. G'd is also anxious to disabuse us of the thought that it was our moral superiority that led to our successful conquest. God points out that it was the wickedness of the land's inhabitants that caused them to be dispossessed. Already at the time of Abraham, G'd had promised that fulfillment of G'ds promise to him had to await the inhabitants' cumulative level of sin reaching a stage that would give G'd legal justification to dispossess them. (Genesis chapter 15) Israel's own waywardness is recalled, to remind them further that it was not their righteousness that led to the conquest of the land of Canaan. Precisely because G'd had forgiven so many of their past misdemeanors in the desert, they had to be warned now that they could not count on G'd being indulgent with them in the future. Also, the argument which Moses had used successfully up to now, namely that demise of the Jewish people would be interpreted by the nations at large as the Jewish G'ds inability to make good on God's promise to the people, would no longer be valid. Once Israel had conquered the land of Canaan, G'd would have demonstrated God's ability to deliver on God's promises.

BBC Religions
Judaism and war
Judaism does not regard violence and war to promote justice as always wrong. It accepts that certain kinds of war will be ethically justified, and that it is sometimes morally acceptable to kill people.
Before declaring war or starting a battle there must be a genuine attempt to make peace and avoid the conflict.
Jewish law only permits combatants to be deliberately killed in war. Innocent civilians must be given every opportunity to leave the field of combat before a battle starts.
Old Testament
In much of the Old Testament God gives his clear approval to war. He is identified as a warrior, and is shown as leading the Jews in conflict, bringing them victory, protecting them from enemy forces.
But at the same time the Old Testament is filled with Jewish longing for peace.
They shall beat their swords into ploughshares and their spears into pruning hooks: nation shall not lift up sword against nation, neither shall they learn war any more. Isaiah 2
Peace
Peace is seen as something that comes from God and that will only be fully realised when there is justice and harmony not just between peoples, but within individual communities.
Some of the present day arguments put forwards in the context of terrorism take up this idea that there can be no real peace without justice for all.The importance of peace to the Jewish people is emphasised by 'Shalom', the conventional greeting between Jews from the earliest times, which means 'peace'.
Self-defence
The Talmud states that a person (a Jew or a non-Jew) is permitted to kill "a pursuer" to save his own life. This ruling applies to both individuals and groups of people (including states).
The Rabbis
The ancient rabbis thought that there were three types of war that a Jewish state should consider:
Obligatory wars: these are wars that God commanded Jews to fight. They include the biblical wars against the Canaanites and against the Amalekites.
Defensive wars: (These are also obligatory.) If the Jewish people are attacked, they are obliged to defend themselves. This doctrine covers pre-emptive strikes (which is when a country attacks an enemy who is about to attack it).
Some writers think that a war of self-defence doesn't count as a war, but is merely the normal action that can be taken under the Jewish law dealing with attackers and based on Genesis 9:6 "Whoever sheds the blood of man, by man shall his blood be shed."
Optional wars: These are wars undertaken for a good reason, and where no other form of "negotiation" remains possible.
The rules of war
The Jewish tradition is clear that before declaring war, or starting a battle, there must be an attempt to make peace - any military action without doing this is probably unlawful (Deuteronomy 20:10).
Only combatants are allowed to be killed intentionally in war. Military commanders should give non-combatants a good chance to leave the combat area before the battle starts. (This is usually impractical in modern warfare.)
However some authorities say that if a non-combatant knowingly stays in a place where a battle is about to take place, they lose their protection.