(א) בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוק בְּדִבְרֵי תורָה:
(1) Blessed are You, Lord, our God, King of the Universe, Who has sanctified us with his commandments and commanded us to be involved with words of Torah.
(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃ (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יהוה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יהוה׃ (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃ (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יהוה אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃ (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל־עֲדָתֽוֹ׃ (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יהוה מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יהוה ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יהוה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃ (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כָּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה׃ (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־יהוה וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תלונו [תַלִּ֖ינוּ] עָלָֽיו׃ (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר׃ (יד) אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יהוה אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃
(1) Now Korah, son of Izhar son of Kohath son of Levi, betook himself, along with Dathan and Abiram sons of Eliab, and On son of Peleth—descendants of Reuben— (2) to rise up against Moses, together with two hundred and fifty Israelites, chieftains of the community, chosen in the assembly, men of repute. (3) They combined against Moses and Aaron and said to them, “You have gone too far! For all the community are holy, all of them, and the LORD is in their midst. Why then do you raise yourselves above the LORD’s congregation?” (4) When Moses heard this, he fell on his face. (5) Then he spoke to Korah and all his company, saying, “Come morning, the LORD will make known who is His and who is holy, and will grant him access to Himself; He will grant access to the one He has chosen. (6) Do this: You, Korah and all your band, take fire pans, (7) and tomorrow put fire in them and lay incense on them before the LORD. Then the man whom the LORD chooses, he shall be the holy one. You have gone too far, sons of Levi!” (8) Moses said further to Korah, “Hear me, sons of Levi. (9) Is it not enough for you that the God of Israel has set you apart from the community of Israel and given you access to Him, to perform the duties of the LORD’s Tabernacle and to minister to the community and serve them? (10) Now that He has advanced you and all your fellow Levites with you, do you seek the priesthood too? (11) Truly, it is against the LORD that you and all your company have banded together. For who is Aaron that you should rail against him?” (12) Moses sent for Dathan and Abiram, sons of Eliab; but they said, “We will not come! (13) Is it not enough that you brought us from a land flowing with milk and honey to have us die in the wilderness, that you would also lord it over us? (14) Even if you had brought us to a land flowing with milk and honey, and given us possession of fields and vineyards, should you gouge out those men’s eyes? We will not come!” (15) Moses was much aggrieved and he said to the LORD, “Pay no regard to their oblation. I have not taken the ass of any one of them, nor have I wronged any one of them.”
(א) ויקח קרח. זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו גם קרח בכור היה כי כן כתוב. ודגל ראובן חונה בנגב וקרח בנגב המשכן כי הוא מבני קהת ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות על כן לקחו מחתות והראיה על זה הפירוש מופת המטה שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה כי לא מלבי בעבור שחשדוהו כי מלבו עשה ועוד לא יהוה שלחני בשליחות הזה כי כבר האמינו בו כל ישראל ועוד ראיה גמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים כי כן כתוב קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל יהוה והם עיקר כל העדה
(1) “And Korah took” - This matter that was in the wilderness of Sinai, when the firstborns were replaced and the Levites were separated,For the Israelites thought that Moshe our Leader did it according to his own thought, to give greatness to his brother, and also to the sons of Kehat for they are close to him, and all of the Levites that they are his family.And the Levites conspired against him because they were given to Aaron and his sons.Datan and Aviram conspired because the firstborn privilege was removed from Reuven their father and given to Yosef; perhaps they suspected that [Moshe did that] for the sake of Yehoshua his servant [who was from Yosef].Also Korah was a first born, for thus was written.>And those Heads of the Congregation (edah) were firstborns and they were bringing the olah offerings.And the proof for this explanation is the miracle of the staff (Bamidbar 17:16-26) that all of Israel saw that Hashem chose the tribe of Levi in place of the firstborns, and therefore it is written (Bamidbar 17:25) “their mutterings ceased,” for the mutterings were about this.Also Moshe said that “it is not from my own mind” (Bamidbar 26:28), because they suspected that it was from his own mind that he did it.And further proof is “Hashem did not send me” - for this task - because all the Israelites already believed in him [in general]. Another total proof is “all the congregation are holy” and this is a hint to the firstborns that they are holy, because it is written (shemot 13:2) “sanctify to Me every first born” and they are the priests (Kohanim) that approach Hashem and they are the essence of the whole congregation.
(א) ויקח קרח פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא (קרח ב) ויקח קרח לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק מתוך העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך (איוב טו יב) לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם לשון רש"י ודעת המדרש אינו כפירוש הרב אבל אמרו שם אין ויקח אלא לשון פליגה שלבו לקחו כענין שנאמר מה יקחך לבך ואינו רוצה לומר שלקח עצמו לצד אחד וכן מה יקחך לבך אינו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משאר בני אדם אבל כונת המדרש בויקח קרח שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה וכן מה יקחך לבך מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב בסתר לית דין ולית דיין ולא תגלה אותה או מה ירמזון עיניך שמתוך רמיזותיך נכר שאתה כופר במשפט האלהים ולא תפרש זה אבל תקרא תגר כמסתיר עצמו ואליפז אמר זה לאיוב קודם שגילה איוב מחשבתו במאמר ברור שאין לבורא השגחה בפרטי הנבראים השפלים ולכך אמר לו (שם כב יג) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט והוא ענין המענה ההוא למתבונן בו וכן לשון לקיחה במחשבה קחו מוסרי (משלי ח י) ולבלתי קחת מוסר (ירמיהו יז כג) אמרו עוד במדרש (רבה יח טז) ויחלוק וידבר ויצו קרח אינו נאמר אלא ויקח מה לקח לא לקח כלום אלא לבו נטלו אמר הכתוב מה יקחך לבך והוא כמה שפירשתי ואונקלוס שתרגם ואתפלג פתר הענין לא הלשון כמנהגו במקומות רבים וכן תרגם על דבר קרח (להלן יז יד) על פלוגתא דקרח ותרגם בדבר בלעם (להלן לא טז) בעצת בלעם כי הוא מזכיר הענין בתרגומו ור"א אמר ויקח קרח אנשים דרך קצרה כמו חמור לחם (שמואל א טז כ) ואחרים אמרו כי ודתן כמו ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד) ותקונו ויקח קרח דתן ואבירם ולפי דעתי אין צורך כי הגון הוא בלשון שיאמר ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה ועל אהרן כי בכל תחילת מעשה תבא לקיחה והוא לשון התעוררות במעשה ההוא וכן ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת ( יח יח) ואם תחפוץ לפרש כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן ויקח אבשלום את המצבת ויצב לו בחייו כך תפרש ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם גם קרח בכור היה וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו וכבר כתבתי (לעיל ט א) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים והנכון בדרש שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א) וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י) ונמשכו דתן ואבירם עמו ולא על הבכורה כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף אבל גם הם אמרו טענתם להמיתנו במדבר (פסוק יג) ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד) והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני יהוה ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם וזה טעם להמיתנו במדבר אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד והקרוב כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:
(1) Korach took. Rabbi Avraham (Ibn Ezra) wrote. “This event took place in the Sinai desert when the firstborn were exchanged for the Levites. The Bnei Yisroel thought that Moshe did this on his own accord, because he wanted to uplift his bother Aharon, the sons of Kehos, his relatives, and all the sons of Levi, his family. The Levites rose up against him because they were slated to be under the authority of Aharon and his sons. Dasan and Aviram rebelled because Moshe took away the rights of the firstborn from their father Reuven and gave them to Yosef. Korach was a firstborn as well.” In this, Rabbi Avraham follows his view that the Torah was written without regard to chronological order. However, I wrote (at the beginning of Parshas Acharei Mos) that in my opinion the entire Torah is written in chronological order, except for the places in which Scripture notes explicitly that it is out of order. In those places it is because of a certain need or suitable reason. Consequentially, the correct explanation here is that this event occurred in the Paran desert, at Kodeish Barnea, after the incident of the spies. The real reason for Korach’s rebellion is as explained in Midrash Rabbah and Tanchuma — Korach was angry about the appointment of Elitzafan to leadership. He was also envious of Aharon, as it says (v. 10), “And yet you ask to be kohanim as well?” Dasan and Aviram did not join with Korach because Moshe took away the right of the firstborn from the tribe of Reuven, for it was their forefather Yaakov who took it away from Reuven and gave it to Yosef. Rather, they stated their complaint (v. 13): “To kill us in the desert” and (v. 14), “Even into a land flowing with milk and honey you have not brought us.” As long as the Bnei Yisroel were in the Sinai desert, no bad event occurred, for even the very severe Sin of the Golden Calf resulted in relatively few deaths. The rest of the people were saved through Moshe’s prayers, which lasted forty days and forty nights (Devorim 9:28). Consequentially, the nation loved Moshe with all their soul, and obeyed him. If someone would have rebelled at that time he would have been stoned by the people. Therefore, Korach bided his time and refrained from reacting to Aharon’s appointment as Kohein Gadol. In the same way, the firstborn refrained from reacting to the elevation of the Levites and all of Moshe’s actions. However, when they arrived in the Paran desert many were burnt in Taveirah (11:1) and died in Kivros Hataavoh (11:33). When they sinned with the spies, Moshe did not succeed in annulling the decree with his prayer, and the leaders of the tribes died in a plague before Hashem. It was decreed upon the entire people to die in the wilderness. As a result, the people were embittered, and they began to feel that all their failures came as a result of Moshe’s leadership. Korach saw his opportunity now to dispute with Moshe, and he reasoned the people would listen to him. Thus, this is the explanation of Dasan and Aviram’s statement: “To kill us in the desert.” They claimed: You have brought us to this place, and you have not fulfilled the promise to bring us to a land flowing with milk and honey. You have not given us any inheritance at all. We will die in this desert and be annihilated here, and even our children will never leave this desert, for just as you have not fulfilled your promise to us, you will never fulfill your promise to our children.
(א) וַיִּקַח קֹרַח. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמֹשֶׁה, אַתָּה אוֹמֵר, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת וְגוֹ' (שם). טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַה הִיא שֶׁיְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, חַיֶּבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, וְאַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטֵר אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מָאתַיִם שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כֻּלָּן אֵין פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת, וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָם.
(1) (Numb. 16:1:) “Now Korah […] took.” What is written above the matter (in Numb. 15:38)?5Numb. R. 18:3. “Speak unto the Children of Israel and tell them to make tassels (zizit) for themselves.’” Korah quickly said to Moses, “In the case of a prayer shawl (tallit) which is all blue, what is the rule about it being exempt from [having] the tassel?” Moses said to him, “[Such a prayer shawl] is required to have the tassels.” Korah said to him, “Would not a prayer shawl which is all blue exempt itself, when four [blue] threads exempt it? In the case of a house which is full of [scriptural] books, what is the rule about it being exempt it from [having] the mezuzah (which contains only two passages of scripture)?” [Moses] said to him, “[Such a house] is required to have the mezuzah.” [Korah] said to him, “Since the whole Torah has two hundred and seventy-five parashiot in it6Cf. yShab. 16:1 (15c); Soferim 16:10; M. Pss. 22:19, according to which there are 175 parashiot in the Torah where an expression of speaking, saying, or commanding occurs. See also Alfa Beta deRabbi ‘Aqiva, longer recension, Tsade (Eisenstein, p. 421). and they do not exempt the house [from having the mezuzah], would the two parashiot which are in the mezuzah exempt the house?” [He also] said to him, “These are things about which you have not been commanded. Rather you are inventing them [by taking them] out of your own heart.”
(א) ויקהלו על משה ועל אהרן קרח דתן ואבירם נקהלו להתרעם על משה ועל אהרן במעמד חמשים ומאתים נשיאי העדה שהלכו שם בעצת אלה המתרעמים בעת שהיו לפני משה אנשים מבני ישראל הבאים לדין. ואותם החמשים ומאתים נועדו שם כמו הולכים לתומם אל משה להתיצב עמו שם כדי שכשיקהלו קרח דתן ואבירם אחר כך על משה ואהרן יהיו הם כולם כאחד מסכימים לדברי הנקהלים לפני אותם אנשים מבני ישראל שנמצאו שם ובחרו שעה שיהיה שם המון עם כדי לפרסם ולהעביר קול במחנה למען ירבו מתקוממים עמהם: (ב) כי כל העדה כל אחד מהם: (ג) כלם קדושים מכף רגל ועד ראש כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם: (ד) ומדוע תתנשאו בענין הקדושה שאסרתם העבודה לבכורות ומשה כבר כיהן כל ז' ימי המלואים ואהרן ובניו כהנים לעולם:
(1) ויקהלו על משה ועל אהרן, Korach, Datan and Aviram, assembled in order to incite against Moses and Aaron in the presence of 250 dignitaries of the people who had allowed themselves to be incited. This incident occurred at a time when a number of Israelites had assembled in the vicinity of Moses waiting to have their respective complaints adjudged. The 250 men mentioned walked around as if minding their own business, wanting to consult Moses about some harmless matter. It was their intention to arouse the crowd in order to provide support for Korach’s and his henchmen’s insurrection as soon as the latter would show up and begin asking hostile questions of Moses and Aaron. They selected an hour of day when there was a sizable crowd in Moses’ vicinity in order to reap the maximum benefit from that, and so that all those who were convinced of the validity of Korach’s complaints would spread the word and bring reinforcements from the plain people in the camp. (2) כי כל העדה, every one of the people (3) כולם קדושים, from head to toe; (compare Numbers 15,8 you will be completely holy”) (4) ?ומדוע תתנשאו; in respect of the sanctity, by forbidding the firstborn to carry out sacrificial service in the Tabernacle? Moses himself had performed priestly duties during the first seven days of the consecration of the Tabernacle whereas subsequently Aaron and his sons became priests on a permanent basis.
(יז) כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
(17) Every dispute that is for the sake of Heaven, will in the end endure; But one that is not for the sake of Heaven, will not endure. Which is the controversy that is for the sake of Heaven? Such was the controversy of Hillel and Shammai. And which is the controversy that is not for the sake of Heaven? Such was the controversy of Korah and all his congregation.
(סד) ור"ן איש הכבוד, אבל כוונתם הי' לשם שמים לכבוד חכמים ינחלו, וסברו להתלבש בלבוש התפילין, אשר על תפילין של ראש נאמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם יהוה נקרא. וזהו שאמרו (במדבר טז, ג) כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם יהוה. אבל טעו ועברו על במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור וגו' (חגיגה יג, א), ומתו בקרבתם לפני יהוה. כי נתקרבו מאוד להשגה העליונה ונשרפו כשריפת בני אהרן שהלכו להתדבק במופלא מהם, ואע"פ שמעשיהם היו כמעשה רשעים, מכל מקום כוונתם היה בעבור הדביקות:
(64) The two hundred and fifty men died because of their craving for personal honor. Theirs had been a well-intentioned craving for the kind of honor only scholars inherit at the end of their lives. They had meant to adorn themselves in phylacteries, the symbol of the Jewish people's glory. It is said of the תפילין של ראש, the phylacteries worn on the head, וראו כל עמי הארץ כי שם יהוה נקרא עליך "and all the nations of the earth will see that the name of the Lord is proclaimed over you" (Deut. 28,10). This is what they had in mind when they said that "the whole community is holy." They had erred, however. They violated the principle not to aspire to what was to remained concealed from them, i.e. "מופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור." This is why they died during their quest.
From Rabbi Shefa Gold: "Korach" http://www.rabbishefagold.com/korach/
KORACH IS THE POWER IN US THAT HAS NOT YET MATURED, which has not yet been tempered by humility. In one of those psalms, Korach‘s children describe the nature of power that has finally matured. “Kindness and Truth are met together,” they sing. “Justice and Peace have kissed.” (Psalm 85:11)
As a young rebel, my truth sometimes lacked kindness. My passion for justice sometimes shattered peace. Yet what a blessing it was for the power of Korach to rise in me and teach me that my pointed challenges and questions were holy. Over a lifetime of mistakes and repentance, wisdom gradually emerges to call together kindness and truth and to kindle the love between justice and peace.
From Rabbi Shai Held, "Every Jew a High Priest? The Meaning of Tzitzit and the Sin of Korah." at https://www.hadar.org/torah-resource/every-jew-high-priest#source-517
The tzitzit that Jews don each day express a remarkable challenge and aspiration: We are summoned to be holy. Without being priests, we can partake of the holiness of the priests—and even of the high priest. The tzitzit, then, are a physical sign of the Torah’s most fundamental call to the Jewish people: “You shall be to me a kingdom of priests and a holy nation” (Exodus 19:6).
In light of this, Korah’s challenge to Moses’ leadership begins to appear far less outlandish than it might at first glance. In confronting Moses and Aaron, Korah and his band announce that “all the community are holy (kedoshim), all of them” (Numbers 16:3). Are they not just affirming what they have just learned from the laws of tzitzit? Their challenge to Moses seems to make good sense: If every Jew is holy, indeed if everyone can don the uniform of a priest, then why are some assigned higher status than others? If the requirement to wear tzitzit contains an implicit egalitarian thrust (we are all like the High Priest), then how can the hierarchy of priest and non-priest be justified? What is wrong with Korah’s challenge, and why does it lead to such devastating consequences for him and his followers (16:31-35)?
Israeli philosopher Yeshayahu Leibowitz (1903-1994) offers an arresting interpretation of how Korah goes astray. According to Leibowitz, Korah fails to understand the difference between the indicative and the imperative, between a fact and an aspiration. Note well: When the Torah describes the mandate to wear tzitzit, it charges Israel “to remember all of God’s commandments and observe them” (Numbers 15:39), and it adds the challenge: “That you shall be reminded to observe all My commandments and to be holy to your God” (15:40). Israel is summoned to be holy, Leibowitz points out, not promised that it already is holy. Now recall Korah’s words: “All the community are holy, all of them” (16:3). Leibowitz argues that the mitzvah of tzitzit, on the one hand, and the posture of Korah, on the other, represent two antithetical approaches to the holy, separated by a vast and unbridgeable chasm: Holiness as a challenge and a calling versus holiness as an established fact with attendant privileges.