ת"ר (ויקרא כא, ד) להחלו עד שעה שימות
רבי אומר (ויקרא יא, לב) במותם יטמא עד שימות
The Sages taught: The Torah states concerning a priest’s exposure to ritual impurity imparted by a corpse: “He shall not become impure, a chief among his people, to profane himself” (Leviticus 21:4), from which it is derived that the prohibition does not apply until the time that the person with whom he comes into contact dies.
A priest does not become impure or profane his priesthood at any earlier stage. Rabbi Yehuda HaNasi says that the verse stated with regard to a nazirite: “He shall not become impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, when they die” (Numbers 6:7), from which one can infer that when they die, one contracts ritual impurity from them, i.e., not until the other person actually dies.
מאי בינייהו
אמר ר' יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו
ר"ל אמר גוסס איכא בינייהו
למאן דאמר מלהחלו אפילו גוסס
למ"ד במותם עד שימות אין גוסס לא
The Gemara asks: What is the difference between these two derivations?
Rabbi Yoḥanan says: "The interpretation of the meaning of the verse is the difference between them."
Reish Lakish said: "The difference between them is with regard to a dying person."
According to the one who says that one derives the halakha from “He shall not become impure, a chief among his people, to profane himself,” even a dying person is included in the prohibition of impurity.
According to the one who says that it is derived from “when they die,” once he dies, yes there is impurity, whereas a dying person, no, he does not impart impurity.
מיתיבי אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס
ולמ"ד מלהחלו הא קתני דאינו מטמא
לענין טמויי עד דנפקא נפשיה לענין אתחולי הא איתחיל:
The Gemara raises an objection from a mishna (Oholot 1:6): A person renders others impure only when his soul departs from him, even if he has severe lacerations [meguyyad], and even if he is dying.
But according to the one who says that the commencement of the impurity of a corpse is derived from “to profane himself,” this baraita is difficult, as it teaches that a dying person does not impart impurity.
The Gemara answers: With regard to imparting impurity, he does not impart impurity until his soul departs, but with regard to profaning the sanctity of the priesthood, a priest is profaned by a dying person.
ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל
ומיהו בה"ג גריס אביי במקום רבי יוחנן ורבא במקום ר"ל ולפ"ז הלכה כרבא לגבי דאביי [ולרבא] פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו [ולא מחביריו נמצא] יהא כהן מוזהר על גוסס
מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה וכן מי שנקרע מגבו כדג אפי' עדיין הוא חי חשוב כמת ומטמא אבל בגוסס ומי שנשחטו בו ב' סימנים או פצוע הרבה פצעים אינן מטמאין עד שתצא נפשם ומכ"מ אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס:
...nevertheless, it is forbidden [for a kohen] to enter into a room/house in which there is a dying person.
אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס (ויש מתירין) (וטוב להחמיר):
Nevertheless, it is forbidden [for a Kohen] (and some permit [it], but it is good to be stringent).
וטוב להחמיר. והב"ח כתב דמדינא צריך ליזהר ואין כאן מקום לפסוק לקולא ע"ש.
מיהו נראה דא"צ להקיצו ולהגיד לו כשיש גוסס כמו שצריכין להקיצו כשיש מת כדלקמן סי' שע"ב.
וכן אם הגידו לו והוא ערום מותר להמתין עד שילבש עצמו ואח"כ יצא וקרוב הדבר לומר שא"צ לצאת כלל מבית שיש בו גוסס דהכי משמע לישנא דאסור ליכנס לבית כו' משמע דוקא ליכנס אסור אלא שנכון להחמיר ולצאת כי מדברי המרדכי ושאר פוסקים משמע דאין חילוק: