Second Day Shavuot: The Torah of Giving

סידור אשכנז, ימי חול, תפילת שחרית, הכנה לתפילה, ברכות התורה א׳

(א) בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוק בְּדִבְרֵי תורָה:

Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Preparatory Prayers, Torah Blessings 1

(1) Blessed are You, Lord, our God, King of the Universe, Who has sanctified us with his commandments and commanded us to be involved with words of Torah.

דברים ט״ו:ד׳-י״א

(ד) אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (ה) רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ (ו) כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ׃ (ס) (ז) כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃ (ח) כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃ (ט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ (י) נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃ (יא) כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ (ס)

Deuteronomy 15:4-11

(4) There shall be no needy among you—since the LORD your God will bless you in the land that the LORD your God is giving you as a hereditary portion— (5) if only you heed the LORD your God and take care to keep all this Instruction that I enjoin upon you this day. (6) For the LORD your God will bless you as He has promised you: you will extend loans to many nations, but require none yourself; you will dominate many nations, but they will not dominate you. (7) If, however, there is a needy person among you, one of your kinsmen in any of your settlements in the land that the LORD your God is giving you, do not harden your heart and shut your hand against your needy kinsman. (8) Rather, you must open your hand and lend him sufficient for whatever he needs. (9) Beware lest you harbor the base thought, “The seventh year, the year of remission, is approaching,” so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing. He will cry out to the LORD against you, and you will incur guilt. (10) Give to him readily and have no regrets when you do so, for in return the LORD your God will bless you in all your efforts and in all your undertakings. (11) For there will never cease to be needy ones in your land, which is why I command you: open your hand to the poor and needy kinsman in your land.

רש"י על דברים ט״ו:ד׳:א׳

(א) אפס כי לא יהיה בך אביון. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן"? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֶבְיוֹנִים בַּאֲחֵרִים וְלֹא בָכֶם, וּכְשֶׁאֵין אַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֶבְיוֹנִים בָּכֶם:

Rashi on Deuteronomy 15:4:1

(1) אפס כי לא יהיה בך אביון HOWBEIT THERE SHALL BE NO NEEDY AMONG YOU — But further on (v. 11) it states, “For the needy shall never cease out of the land”! But the explanation is: When you do the will of the Omnipresent the needy will be amongst the others and not amongst you, if, however, you do not the will of the Omnipresent, the needy will be amongst you (Sifrei Devarim 114:1).

הטור הארוך, דברים ט״ו:י״א

(א) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. כתב הרמב"ן יש מפרשים כי לא יחדל אביון מכל הזמנים אלא לעולם יהיה אביון שגלוי וידוע לפניו שלא יעשו מה שאמר להם כי לא יהיה בך אביון רק אם שמוע תשמע וגו'. והקשה הוא ז"ל כי התורה אינה מתנבאה בפירוש שלא יקיימו התורה ודאי הפסוק רומז במה שעתיד להיות אבל לא יאמר בפירו' שלא יקיימו התורה ויצוה מצוה שתנהוג בעוברם על המצות ופי' הוא כי לא יחדל אביון וגו' שהוא נמנע שלא ימצא לעולם אביון באחד מן הזמנים ואולי ימצא בקצת הימי' ועל כן אני מצוך עליו אם ימצא ואמר מקרב הארץ על כל הישוב כי ההבטחה שלא יהיה אביון בנו בארץ אשר ד' אלהינו נותן לנו אם נקיים בה כל המצות ועתה אמר שיתכן אביון באחד מן הזמנים ובאחת מן המקומות בארץ אשר תשב בה: (ב) ולאביונך בארצך. תמי' למה אמר בארצך שאין זה מצוה תלויה בארץ וכן בראש הפרשה באחד שעריך בארצך ואיפשר שבא להקדים עניי ארץ ישראל כמו שדרשו הפסוק את העני עמך להקדים ענייך לעניי עיר אחרת:

Tur HaArokh, Deuteronomy 15:11

(1) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, “for destitute people will not cease to exist within the land.” Nachmanides writes that some commentators (notably Ibn Ezra, whom he does not name in this context) write that Moses means that there never will be a time when no one is destitute in the land of Israel, seeing that Moses in his prophetic vision foresaw that the Jewish people would never observe Torah law in their entirety, without exception, so that the presence of a destitute person would be unimaginable. The law not to dun creditors at the end of the seventh year of the shemittah cycle therefore envisages such situations. Nachmanides finds this approach difficult, as it is not the custom of the Torah to engage in the kind of prophesy that accuses the Jewish people ahead of time of disloyalty to G’d without qualifying such a prophesy with a conditional phrase such as “if in the course of time, etc.” introducing such a prophecy. It is uncharacteristic for the Torah to legislate one of the basic commandments as something to be applicable to people who have been labeled beforehand by the Torah as deliberate sinners. He therefore prefers to explain our verse as follows: seeing that in spite of the blessings that accrue to you when you do observe the laws of the Torah, and the resultant affluence in the land it is practically impossible that sometime in the future there will be not be an instance of a destitute person, unable to repay his loan on time, one must not dun such a fellow Jew at the end of the shemittah year to repay his loan, but must forgive it. The reason Moses adds the words: בקרב הארץ, is to include not only the narrowly defined borders of the seven Canaanite tribes, but to include other regions in which the Jews are settled at the time in question. This somehow expands what Moses had defined in verse 7 as specifically “your land that Hashem gives you.” Now he envisages the possibility of exile and wants us to practice the law of remitting overdue debts even in exile, where the whole shemittah legislation does not apply, seeing we have no land to practice it on, and even if we did, the land is not a “holy land.” (2) ולאביונך בארצך, “and to your destitute in your land.” The word בארצך, “in your land,” is problematic seeing that supporting the needy is not a commandment dependent on residence in the land of Israel. The same question can be raised against the phrasing of verse 7, where Moses mentions the law as applying “in one of your gates, in your land, etc.” Perhaps the intention in both instances is to teach that as long as the poor in the land of Israel and the poor in the Diaspora both appeal for help, the poor in the land of Israel are to be given precedence.

חזקוני, דברים ט״ו:י״א

(א) כי לא יחדל אביון ולמעלה שכתב בו אפס כי לא יהיה בך אביון על תנאי הוא אומר כי לא יהיה בך אביון רק אם שמוע תשמע, וכאן שהוא אומר כי לא יחדל מכאן לשון שמא הוא. בפ׳‎ זו יש ארבע כי משמשים בד׳‎ לשונות. כי יהיה בך אביון לשון אם, כי פתוח תפתח לשון אלא, כי בגלל הדבר הזה לשון דהא. כי לא יחדל אביון לשון שמא הוא שמא לא תכשירו מעשיכם בכל הצורך. (ב) לאחיך הקרוב קודם. (ג) לעניך ממשפחתך. (ד) ולאבינך בארצך שבעירך קודמים.

Chizkuni, Deuteronomy 15:11

(1) כי לא יחדל אביון, “for there will not cease to be destitute people.” This sounds like a contradiction to what the Torah had promised in verse 4, where it stated that there would not be destitute people in our land. The promise in verse 4 had been linked to a condition. i.e. that the entire population observes the sh’mittah and yovel legislation. The critical word there had been the word כי. In our verse here this word occurs again but here it means: “maybe, possibly.” In our paragraph the word כי occurs no fewer than four times. It has a different meaning each time. We have a conditional word כי in כי יהיה בך אביון, “if there should be among you a destitute person;” we have a word כי meaning “but,” in כי פתוח תפתח, “but you shall definitively open your hand;” we have the word כי meaning “because of” in בגלל הדבר הזה, “for the sake of this matter G-d will bless you;” and we have the word כי meaning “so that not,” in כי לא יחדל אביון “if perchance your actions were not charitable enough to prevent the existence of destitute people among you.” (2) לאחיך, “to your brother, who takes precedence over your unrelated neighbour. (3) לענייך, “to the poor in your town,” who take precedence over the poor in neighbouring towns. (4) לאביוניך בארצך, “to the destitute in your country,” who take precedence over the destitute people in another country. (Ibn Ezra)

ברכות ל״ד ב:כ׳

וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכוּיוֹת בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״.

Berakhot 34b:20

And the Gemara notes that this statement disagrees with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: The only difference between this world and the days of the Messiah is with regard to servitude to foreign kingdoms alone. While in the days of the Messiah, Israel will be independent and free from enslavement to foreign powers, the world order will remain otherwise unchanged, as it is stated: “For the poor shall not cease from the land” (Deuteronomy 15:11), which indicates that the ways of the world are set and unchanging.

Samson Raphael Hirsch, Deuteronomy 15:11 (from an AJWS sourcesheet)
The verse does not say “from your midst [mikirbecha]” or “from the midst of your land [mikerev artzecha],” but “from the midst of the land [mikerev ha’aretz].” It lies well in the course of the natural development of things that, left to itself, the greatest differences in fortunes, want and surplus, poverty and riches, should exist next to each other. The inequality of mental gifts would already produce such inequalities [of living standards] as a natural consequence. Also, two sons starting from home with exactly equal means, with one, say, having to provide for a single child, and the other for a large family, would soon present a very considerable difference in their means, and if the latter meets illness and other misfortune, the second generation would already be in dire need, in contrast to the rich opulence of the other branch of the family. But this condition of need, which naturally arises elsewhere in the world, you are not allowed to occur “in your land [be’artzecha],” in the land of God’s Torah. In the carrying out of the special guidance which is attached to it, where the Torah effects the ironing out of these naturally occurring contrasts, there every poor brother is to find in his rich relatives, his “brother,” there every poor and needy person belongs to you, …[and] under the regime of a Torah-dutiful nation, a Torah community, penury and need would only temporarily affect any individual, and with God’s assistance, be changed to a happy existence on Earth, commensurate with the dignity of a human being. [Isaac Levy translation, modified]

From Masha Gessen "In Praise of Hypocrisy" in The New York Times, Feb. 18, 2017
https://www.nytimes.com/2017/02/18/opinion/sunday/in-praise-of-hypocrisy.html
Fascists the world over have gained popularity by calling forth the idea that the world is rotten to the core. In “The Origins of Totalitarianism,” Hannah Arendt described how fascism invites people to “throw off the mask of hypocrisy” and adopt the worldview that there is no right and wrong, only winners and losers. Hypocrisy can be aspirational: Political actors claim that they are motivated by ideals perhaps to a greater extent than they really are; shedding the mask of hypocrisy asserts that greed, vengeance and gratuitous cruelty aren’t wrong, but are legitimate motivations for political behavior.

עקידת יצחק ס״ט:א׳:ז׳

(ז) ^*והנה וכו', להבין דבריו פה, עיין ביאורי בראשית ק"ח ע"א ופה אוסיף רק לאמר, כי כמו שישוער גודל כל דבר גדול הבלתי נודע באמצעות מדה קטנה הנודעת לנו יותר, ד"מ כאשר נרצה להודיע לזולתנו גודל כברת ארץ ידועה, נאמר ד"מ שהיא בת אלף או אלפים אמה, ר"ל שתכיל מדת אמה הקטנה אלף או ב' אלפים פעמים, ונאמר מהיובל שכולל שבע שמיטות, והשמיטה שבע שנים, והשנה י"ב חדשים, והחודש ד' שבועות והשבוע ז' ימים ; כן נודיע תמיד גם תכונות ומהות הדבר היותר כולל בדמותנו אותו אל היותר מיוחד, ד"מ ברצות הכ' להורות לנו שנחוס באהבה גם על העץ הצומח אמר "כי האדם עץ השדה" דימה בזה הדברים שהם זולת האדם שהם רבים וכוללים יותר אל האדם שהוא מין מיוחד, ור"ל שכמו שיאהב האדם את כל מין האנושי, ויחוס עליו, כן ראוי לו לחוס גם על עץ השדה שהוא הצומח, (ולא על עץ השדה לבד, כ"א על כל דבר הוזהרנו לבלתי השחיתו ללא הועיל, והכ' הזכיר פה רק הפרט תחת הכלל, כמו שקבלו חז"ל, עיין שבת ק"ה ע"ב וברמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ט) וכן נמצא בכ', כי האהבה האנושית הכוללת תשוער לפעמים באהבת המכירים זה את זה היותר מיוחדת, להורות בזה על מדרגת אהבה יותר גדולה, כמו שאמרה רות, "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני", "ואנכי נכריה" וכמו כן יאמר הרב ז"ל שער הכ' בפרשתנו אהבת המכירים באהבת האחים, שאמר בכל המצות שנזכרו בפרשתנו מכל האנשים היושבים יחד בעיר אחד שם את כמו "כי ימוך אחיך" "וגאל ממכר אחיו", להורות שאנו מחויבים בכל אלה לחשוב כל איש ממכירנו כרע כאח לנו, ועל אהבת הרע והאח צותה התורה להשותה לאהבת עצמנו, כמאה"כ "ואהבת לרעך כמוך". והנה אחר שדבר באלו הפרשיות הראשונות בהישרת האדם בענין עסקיו ומצד עבודתו האדמה והאחזו בה נעתק אל היישרתו בעסקי בני האדם אלו עם אלו אם בממונם ואם בגופן והתחיל בממון לבד ואחר דבר במה שישתתף עמו הגוף כלו ואמר. וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית צוה שיהיה אצל ממונם כאלו הם כלם שותפים בו כאחים בני אב אחד כי לזה הורגל לומר בכל אלה הענינים לשון אחוה וכי ימוך אחיך ומכר וגו' וגאל את ממכר אחיו וכי ימוך אחיך ומטה ידו וגו' וחי אחיך עמך וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ומך אחיך עמו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה וגו'. ושרש גדול השרישה התורה האלהית בזה מסכים למה שאמר (ויקרא י"ט) ואהבת לרעך כמוך וזה כי פעולות האהבה ומעשה החסד ראוי שישוערו במדה היותר מיוחדת אליהם כמו שהשיעור היותר קצר והיותר מיוחד ישער שאר השיעורים. הלא תראה כי היובל הוא משוער בשמיטות והשמיטות בשנים והשנים בחדשים והחדשים בשבועות והשבועות בימים והיום הוא סוף כל השיעורים הזמניים ובו ישוערו כלם לפי שהיא התנועה השלימה הנעשת בזמן יותר קצר מכל זולתה ולזה היא מדת הזמן הטבעית וכל זולתה הם בהנחה. וכן תמצא בענין האהבה יש אהבה כוללת והיא היותר חלושה והיא האהבה האנושית דרך כלל רצוני אשר לא ימצא בין האוהבים רק שתוף האנושית לבד. אמנם היא משערת אשר היא חוץ מהמין כמו שאמר הכתוב (דברים כ') כי האדם עץ השדה וגו' כלומר כי העץ שהוא טוב למאכל ראוי לחוס עליו שלא להפסיד וראוי לחלק לו חלק מה מאהבת האדם בענין שמירתו. והנה זאת האהבה האינושית הכוללת תשער אותה אהבה חזקה ממנה והיא אהבת המכירים זה את זה כמו שנאמר (רות ב') יהי מכירך ברוך (שם) מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה לומר שנהג עמה באהבה ממין יותר חזק ממה שהיה חייב עמה להיותה נכריה ואת זו תשער אהבת האוהבים ולזו אהבת הקרובים ולזו אהבת האחים ולאהבת האחים אהבת עצמו כי היא האהבה היותר עצמית והיותר פשוטה אשר אליה יכלו כל האהבות כלן ולזה אמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך שהאהב' המחוייבת לחלוק האדם עם זולתו היא מאותי מין אהבה אשר לו עם עצמו. ומזה יש ללמוד כמה נתחייב להצדיק המדה הזאת שהיא מדת הכל ושיעור הכל כ"א היא חסרה או יתירה כל המשוער בה הוא בטעות ואונאה וכמ"ש חז"ל (פסחים מ"ט:) על עצמו לא חס איך יחוס על אחרים וכבר דברנו בזה במקומו ובזולתו ועכ"פ למדנו שהמדה אשר בה תשוער אהבת האחים היא באהבת עצמו והיא היתה נסבה למה שייחס כל אלו המעשים אל אהבת האחוה כמו שנתבאר מפרשה זו ומזולת'. לא תשנא את אחיך (ויקרא י"ט). פתוח תפתח את ידך לאחיך (דברים ט"ו). כן בכל מקום. כיון בזה שלא נשגיח אל רוחק מעלות הקירוב אשר בינותינו אם הוא משבט אחד או מבית אב אחד או ממשפח' אחת או איך שיהיה כלם יהיו אצלך כאחיך שתשער אהבתם במדת עצמך כמו שנאמר וחי אחיך עמך. ולא עוד אלא אפילו יהיה גר תושב וחי עמך אל תקח מאתו וגו'. את כספך לא תתן וגו'. וכבר כתבנו (שער מ"ו) אצל אם כסף תלוה את עמי וגו' שאין לעשיר להלוות לעני רק ליתן אמנם אם ילוה לא יהיה לו כנושה ולא ישים עליו נשך וכן הכוונה בזה. אמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו בענין שיחיה עמך וזה שאם א"א לו לשלם מפני דחקו שיתן לו במתנה אמנם אם אפשר שיעשה ההתחזקות ההוא ע"י ההלואה כנון שיש לו תבואה בשדה או שהוא עתיד ליירש וכיוצא אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך כי אם תלוה ברבית לא יוכר במעש' אחוה כלל כי לנכרי תשיך גם כן. ואם תאמר למה החמיר הכתוב כל כך בנשך ההלואות מה לי שכר הממון מה לי שכר בהמה או כלים ולמה לא ישכיר לו מעותיו בריוח מה. הנה הטעם הוא מבואר כי השוכר בהמה וכלים על הרוב הוא שוכרו למלאכ' או לעסק שהוא נשכר בו וראוי שיושכרו שניהם וכמ"ש (ב"מ ל"ה:) אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. אמנם הלוה ממנו על הרוב הוא לווהו להשלים חסרונותיו לספוק ביתו או לפרוע חובו וכיוצא וכמו שאמר (קידושין נ"ט.) מלוה להוצאה ניתנה והנה אם תשים עליו נשך יבא חסרון על חסרון וחסרון לא יוכל להמנות. ועוד שהשכירות בלתי תדיר אלא בזמן המלאכ' והעסק לבד אמנם ההלוא' תמשך כל זמן ומבלי משים נושך כנחש ממון הרבה והנה לזה צוה והזהיר מאד שכשילונו לא יקח ממנו נשך ותרבית כלל ויקוה שכרו מהאל יתעלה המצוה אותו על כך כי הוא ישלם לו הרבית וכמ"ש החכם מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי י"ט.) והכונה כי הרבית אינו נאסר אלא בין אדם לחבירו אמנם בינינו לשמים אינו אסור וכמ"ש לא תשיך לאחיך והקדש לאו אחיך הוא. ולזה אמר כי החונן לדל הוא מלוה אצלו יתעלה והוא יתעלה הוא הלוה ואם כן מותר לשלם גמולו והוא מה שיאות לו לשכר הלואתו. וכבר כתב זה החוקר בששי מהחמישי מהמדות אמר ולכן החשובים ישיבו גמול קל מהרה לאשר טוב עשו כי ראוי לעושה חסד חנם לתת לו שכר ויחזור הוא להתחיל ולעשות יותר ע"כ. דרך משל אדם שולח דורון לחבירו טלה חלב אם יחזור לו לסוף שנה טלה אחר עדיין יש לו לשער שהטלה ההוא כבר יהיה כבש או איל אם היה בעדרו וגם כי ישלח לו כבש אחר עדיין חייב לו הקדימה וחייב לחזור ולהתחיל. ואחשוב שזהו מה שכוונו באומרו (תהלים ל"ז) וצדיק חונן ונוחן כי נוסף על התשלומין עוד חוזר ונותן והוא חזרת ההתחל' ההיא תקרא נתינה מה שהרשע אפי' מה שקבל לא ישלם. והנה מדתו של הב"ה יפה מכלן ולזה ראוי שיפורש על זה האופן וגמולו ישלם לו כי מצד שהוא הלוה פורע מה שקבל ומה שיחסר בו המלוה בהיותו ממונו אצל זולתו ועוד ישלם לו גמול תחת הקדימה. ואמר ויראת מאלהיך על האנשים הממאנים לעשות כי הוא צד בזיון כלומר שאינם מאמינים בו שישלם כאלו אינו אמוד בכך ולזה חתם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים והכונה שבדברים גדולים ונוראים דברתי ועשיתי נאם ה': וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו וגו'. כי עבדי הם וגו'. ירצה שאחר שהוקבעו לו יציאות של חירות קל וחומר מחשבות ראוי שלא יושקף אצלו בעיני עבדות רק יהיה אצלו כשכיר כתושב שאף ע"פ שהוא עושה המלאכה גופו משוחרר באופן שכשיצא מעמו ישוב אל יחוס משפחתו ואל אחוזת אבותיו ולא ישאר שם עבדות עליו כי עבדי הם וגו'. ואמרו ז"ל (תו"כ בהר פ"ו) שטרי קודם ואפילו במה שמוטל עליו לעשות לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך דלא גרע מנחלת שדה וכרם שאתה שובת מעבודתם שביעית הזמן ועוד כמו שנזכר ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה וגם מבני התושבים וגו'. לשון רש"י ז"ל אם תאמר א"כ במה אשתמש בעבדי איני מושל בעכ"ום איני נוחל שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה אם כן מי ישמשני מאת הגוים הם יהיו לך לעבדים אשר סביבותיכם ולא שבתוך גבול ארצכם שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה וגם מבני התושבים שבאו לישא נשים בארצכם וילדו להם הבן הולך אחר האב ואינו בכלל לא תחיה כל נשמה אלא מותר אתה לקנותו כעבד. וממשפחתם אשר עמכם. נראה שבא להתיר אחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שמותר לקנותו ומבני התושבים מתיר בני האומות עצמן שהן האבות שבאו לגור עמכם בארץ ע"כ. והנה זה הלשון הוא מבואר הבלבול שהוא לומר על בני האומות שתי פעמים אחת מבני התושבים ואחת ממשפחתם ואחר כך חוזר לומר מבני התושבים על האומות עצמן. אלא שהכוונה אצלי לדעתי לומר כי לכאורה משמעות בני התושבים על הבנים הוא מדבר להתיר אותם לעבדים אבל כשחזר ואמר ממשפחחם הרי הבנים אמורים א"כ מה אני מקיים מבני התושבים על האבות עצמן ויהיה מאמר בני התושבים כמאמר בני בבל בני ארץ ישראל והיא דרך נהוגה במדרשים:

Akeidat Yitzchak 69:1:7

(7) After all these lessons, the Torah repeats that instead of extending help only in return for interest charges, a relationship of mutual brotherhood or partnership is expected from Jew towards fellow Jew. (25,35-37) Love is an emotion that loses in intensity the more all embracing and comprehensive it becomes. If the common denominator between people is only the fact that they belong to the same species, that cannot be too strong a bond, although it is still a stronger bond than that between man and other parts of nature. When Ruth, the Moabite, was amazed at the kindness Boaz showed her, this was because she felt she had absolutely no claim on him, seeing the was an alien. (Ruth 2, 10) Love between people who know each other is stronger; love between relatives is still stronger. Self love is strongest and least complicated. Therefore, the Torah asks that one loves one's fellow Jew in the same manner as one loves oneself. In this instance, even the resident stranger is included in the yardstick the Torah asks us to apply to our love relationship with fellow Jews. We had stated elsewhere that the verse "if you loan money to any of My people, the poor, you must not be to him like a creditor; neither shall you impose interest charges" (Exodus 22,24), is to be understood as follows. If you do not do your duty and give to your fellow Jew, but you merely loan him, then at least you must not charge interest. Else, you would be treating him like a gentile. The reason that making a charge for lending tools, animals etc. is in order, whereas taking interest on money loaned is not, is quite simple. Money is given to be spent. It is usually required to repay debts or to supply urgent necessities of life. If an interest charge is imposed, the borrower will wind up owing even more than before. Instead of having helped him, one may cause the borrower to wind up in a worse position than before he had accepted the loan. The lender, on the other hand, expects his reward to come from G'd, not from the borrower. (Proverbs 19,17) "He who is gracious to the poor, actually lends to G'd, who will recompense him." When the Torah warns "you shall fear the Lord your G'd," it addresses itself to those who refuse to lend free of interest, and thereby exhibit their lack of faith in G'ds promise that He will recompense the lender for the advance that he made on G'ds behalf.