גם אחרי כל מה שאמרנו עד כה, המושג ארץ ישראל הוא מושג מאד רחב. מהי הנקודה המדויקת שמביאה את הגאולה בארץ ישראל, אם יש כזאת?
הכוזרי, שמזכיר כמה פעמים שהגאולה מגיעה ע"י ארץ ישראל, נותן הסבר ברור ויסודי גם לשאלה זו.
ראשית, במאמר השני, אחרי שהחבר מסביר באריכות את חשיבותה וגדולתה של ארץ ישראל, מקשה עליו מלך כוזר:
ספר הכוזרי כ"ג-כ"ד
...אינך משתדל לשכון במקום הזה... ואתה אומר: רחם על ציון כי היא בית חיינו... והרי כריעתך והשתחויתך כלפיה אינו אלא לעיני הרואים, או עבודה בלי כוונה....
...אינך משתדל לשכון במקום הזה... ואתה אומר: רחם על ציון כי היא בית חיינו... והרי כריעתך והשתחויתך כלפיה אינו אלא לעיני הרואים, או עבודה בלי כוונה....
עונה על זה החבר:
ספר הכוזרי כ"ג-כ"ד
הנה הוכחתני מלך כוזר, והחטא הזה הוא אשר מנע מלקיים הבטחת ה' בבית שני באמרו: רני ושמחי בת ציון....
הנה הוכחתני מלך כוזר, והחטא הזה הוא אשר מנע מלקיים הבטחת ה' בבית שני באמרו: רני ושמחי בת ציון....
עד-כדי-כך! הכוזרי אומר שכאן נמצאת נקודת החרפה של עם ישראל! שבנושא הזה אנחנו אכן חוטאים, ולא רק בימי בית-המקדש אלא גם בימיו של הכוזרי, וזהו החטא שמנע ומונע את הגאולה.
אבל רואים פה עוד נקודה חשובה: הדבר הבעייתי עליו מוכיח הכוזרי, הוא על מצב של תפילות ודיבורים על הארץ - ללא מעשים. ועל המצבים האלה אומר החבר למלך כוזר: ...והרי אין אמרתינו השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, המחזיר שכינתו לציון, וזולת אלה כי אם כצפצוף הזרזיר והתוכי....
הדברים מפורשים במיוחד, וגם מקבלים רף ומדדים ברורים, בסוף הספר, סוף המאמר החמישי. שם מדובר על כך ש...מה שהיה מענין החבר הזה הוא שיזם לצאת מן ארץ הכוזרים ופניו לירושלים ת"ו, והיה קשה על הכוזרי הפרידה ממנו. ושוחח עמו..., שניסה להניאו מכוונתו זו.
החבר מסביר לו את הרווח שיש בעלייה לארץ לעבור עבודת ה' בצורתה השלימה, וטוען כנגדו מלך כוזר: ...הרי יודע ה' מחשבותיך..., הוא יודע שאתה באמת-באמת רוצה לעובדו בצורה גדולה ומלאה, וזה מספיק לפני יודע המחשבות.
ועונה לו על זה החבר: זה אמת למי שנבצר ממנו המעשה. אבל האדם מסור ביד עצמו הוא ותקוותיו ומעשיו... ואם היה המעשה בלעדי המחשבה, או המחשבה בלעדי המעשה, תאכזב ההשתדלות זולתי במה שאי אפשר.... שטענות מהסוג שאמר מלך כוזר מתקבלות רק במצבי אונס, בהם אי-אפשר לעשות מעשה. אז המחשבה נחשבת גם אם לא עשה, אבל אם לא - לא.
יותר מזה, הוא ממשיך: ...שהמעשים צריכין לשלמות, ורק אז יהיו זכאים לגמול, כשם שזקוקים עניני התפילה אל הדבור בהם בשלמות האפשרית מן ההתחננות וההתרפסות, וכל זמן ששלמו המחשבה והמעשה כפי שראוי אז יהיה הגמול עליהם.... לא רק שכדי להחשיב את הרצון צריך שיבוא יחד עם מעשה, אלא צריך שזה יהיה מעשה שלם, במלוא ההשתדלות האפשרית. כשם שבתפילה לא מספיק הרצון לתפילה או לחשוב את התפילה בלב, אלא צריך להוציא בשפתיים, ולעמוד בצורה המסויימת המתאימה לתפילה - כך גם בעניין הארץ. ההשתדלות בארץ נחשבת רק אם היא מגיעה בצורה המקסימאלית השלימה, ובלעדי זה גם הרצון וההשתדלות החלקית שכן יש - לא נחשבים.
לאן כל זה מוביל אותנו? במשפט האחרון שלו אמר הכוזרי: ...ולהערת בני אדם ותנועתם לחבת אותו המקום המקודש שכר והדגשה לדבר המיוחל כאמרו: אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, כלומר שירושלם לא תבנה אלא אם ישתוקקו ישראל אליה בתכלית ההשתוקקות עד שיחוננו את אבניה ועפרותיה.
ירושלים תבנה ע"י תכלית ההשתוקקות של ישראל אליה. ומהי תכלית ההשתוקקות? ההשתוקקות שמביאה ליחוננו את אבניה ועפרותיה, השתוקקות מלאה, זו לא תכליתה (כלומר - פסגתה) של ההשתוקקות!
אם מסתכלים על מה שאמרנו כעת מצד הנפש האנושית, הדברים בעצם ברורים מאליו: אדם שאוהב משהו אהבה אמיתית, אהבה שלימה, יעשה הכל בשביל להשיג אותו. גם אם השגת הדבר הזה תראה הזויה ובלתי אפשרית, ואף מסוכנת, המשתוקק באמת ימצא את כל התירוצים למה זה בכל זאת אפשרי ולמה כדאי לו, וינסה להשיג.
כמה שהאדם יותר ויותר ירצה את דבר כלשהו, ככה הוא יותר ויותר ינסה בכל זאת ובכל מקרה להשיג אותו. והוא ינסה ניסיון מלא, בכל ההשתדלות האפשרית. כמה שהאדם יותר ירצה משהו הוא יהיה מוכן להשקיע יותר גם בשביל סיכויים נמוכים יותר, ותמיד ימצא סיבות למה זה בכח זאת אפשרי וכדאי.
מלבד הפסוקים שהביא הכוזרי, הנקודה הזאת רמוזה גם בפסוקים שהבאנו בתחילת המאמר מתהילים. לא כתוב שם שהחטא היה שלא עלו לארץ, אלא וימאסו בארץ חמדה - חוסר השתוקקות מספיקה לארץ. והתיקון שלנו לכך, ממילא, יהיה ויחמדו ארץ חמדה.
אם הם היו מספיק משתוקקים לארץ ישראל, הם לא היו מתייחסים ל...גם ילדי הענק ראינו שם ול...ארץ אכלת יושביה הִוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. למרות שאלו לכאורה תירוצים מצויינים להימנע מלהיכנס לארץ.
הם היו מסרבים להאמין למרגלים, או מתעקשים שבכל זאת הם יצליחו ושכדאי להם להיכנס לארץ. אבל בגלל שלא עשו זאת, כמה שהטענות שבגללם לא רצו להיכנס לארץ היו טענות טובות, זה כבר נחשב לחוסר השתוקקות ראויה, למאיסה בארץ.
וכמו שמפורש בפסוקים, גם הכלי-יקר מגדיר כך את החטא שלהם כלפי הארץ:
(ג) ...המרגלים אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה... ומכל זה ראיה שמאסו בארץ הקדושה הנבחרה מימות האבות למקום קדושה וטהרה ורוב מצות התורה תלויות בארץ, ובכל אלה מאסו ישראל עד אשר הוצרך הקב"ה להביאם שמה בעל כרחם ולישא אותם על כנפי נשרים כאשר ישא האומן את היונק אל המקום הזה וע"י סיבוב מדברות שלא יהיה להם מקום לחזור....
וכן אומר רש"י:
(א) ...עַל הַנָּשִׁים לֹא נִגְזְרָה גְזֵרַת הַמְרַגְּלִים, לְפִי שֶׁהֵן הָיוּ מְחַבְּבוֹת אֶת הָאָרֶץ....
(1) ובאלה לא היה איש וגו׳ BUT AMONG THESE THERE WAS NO MAN [OF THEM WHOM MOSES AND AARON NUMBERED] — no man; but the decree consequent upon the incident of the spies had not been enacted upon the women, because they held the Promised Land dear. The men had said, (Numbers 14:4) “Let us appoint a chief and return to Egypt”, while the women said, (Numbers 27:4) “Give us a possession in the Land”. On this account, too, the chapter regarding the daughters of Zelophehad follows immediately here (Sifrei Bamidbar 133:1).
הכוזרי אינו היחיד שאומר זאת. חוץ מהיסוד שאמרנו, שהגאולה מגיעה ע"י ארץ ישראל, מדגיש ספר-חרדים את ההשתוקקות לארץ כשורש החטא ושורש תיקונו:
ספר חרדים פרק נ"ט
...וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץבתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחלת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה שנאמר: וימאסו בארץ חמדה, ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתיב: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו, ושם נאמר: אתה תקןם תרחם ציון....
...וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץבתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחלת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה שנאמר: וימאסו בארץ חמדה, ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתיב: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו, ושם נאמר: אתה תקןם תרחם ציון....
בהמשך הוא מתאר את השתוקקות אברהם אבינו לארץ ישראל, ומסיים:
ספר חרדים, פרק נ"ט
...וממנו נלמוד לדורות אנחנו יוצאי חלציו, להיות נכספים כמוהו, אף על פי שיושביה בצער, על מנת כך נהיה שמחים ביסורין.
...וממנו נלמוד לדורות אנחנו יוצאי חלציו, להיות נכספים כמוהו, אף על פי שיושביה בצער, על מנת כך נהיה שמחים ביסורין.
בדומה לכך אומר הרב קלישר:
דרישת ציון, מאמר ראשון
...שראשית הישועה תחל על ידי התעוררות בני אדם אשר יעוררו את רוחם... וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום: כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה, ירצה: מתי הוא העת, המועד לחננה? הוא כאשר רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו, אז בא מועד ועת לחננה....
...שראשית הישועה תחל על ידי התעוררות בני אדם אשר יעוררו את רוחם... וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום: כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה, ירצה: מתי הוא העת, המועד לחננה? הוא כאשר רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו, אז בא מועד ועת לחננה....
הגאולה מגיעה ע"י ההתעוררות לחינון עפר הארץ.
ובמקום אחר:
דרישת ציון, מאמר שני, אות ד'
...התשוקה - ועוצם הכוסף ליישוב אדמת הקודש - תסבב לנו עת לחננה...,
...התשוקה - ועוצם הכוסף ליישוב אדמת הקודש - תסבב לנו עת לחננה...,
ובהמשך דבריו:
דרישת ציון, מאמר שני, אות ה'
...הכל לפי רוב המעשה... כי המחשבה בלי מעשה כנשמה בלי גוף....
...הכל לפי רוב המעשה... כי המחשבה בלי מעשה כנשמה בלי גוף....
כהגדרה היוצאת מכל זה, העניין שאנחנו מחפשים להבאת הגאולה הוא לא הישגים של בניית הארץ בפועל, אלא את הרצון הנכון להגיע לאותה בנייה. רציית האבנים היא מה שמהיא את הגאולה, ולא חינון האבנים.
מה שמביא את הגאולה הוא לא הבנייה בפועל, אלא הרצון, אבל דווקא סוג רצון שמביא לבנייה בפועל. הבנייה היא למעשה התוצאה והמדד של העניין עצמו, ההשתוקקות. ההשתוקקות היא המבחן, אבל ההשתוקקות המדוברת היא דווקא השתוקקות שיוצא ממנה השתדלות מקסימאלית של עשייה בפועל. וכך מוכח שההשתוקקות והרצון אמיתיים.
כך בדיוק אומר גם אם-הבנים-שמחה כבר בהקדמה קצרה שכתב לספרו:
אם הבנים שמחה, הקדמת המחבר
וחיברתי חיבור זה לעורר את לב בני עמנו הקדושה, לחשוק ולכסוף לשוב אליה, ולעזוב את האם חורגת שהיא ארצות הגלות... ודין גרמא לכל הצרות שהגיענו כעת באחרית הימים, מפני שהסחנו דעתינו לכבד את אימנו האמת שהיא ארץ ישראל... וכשנשוב לחמוד ארצנו, משום זה לחוד נזכה לגאולה....
וחיברתי חיבור זה לעורר את לב בני עמנו הקדושה, לחשוק ולכסוף לשוב אליה, ולעזוב את האם חורגת שהיא ארצות הגלות... ודין גרמא לכל הצרות שהגיענו כעת באחרית הימים, מפני שהסחנו דעתינו לכבד את אימנו האמת שהיא ארץ ישראל... וכשנשוב לחמוד ארצנו, משום זה לחוד נזכה לגאולה....
ויותר במפורש בהמשך:
אם הבנים שמחה עמ' קצ"ז
אם אנו מרחמים על הארץ בבנינינו אותה, ונעסוק בכל כוחנו בישובה... אז נקרב בזה ביאת משיחנו בב"א. שבזה אנו מראים לה' יתברך, שאנו מצפין ומתאוין וחומדין אל ארצנו הקדושה....
אם אנו מרחמים על הארץ בבנינינו אותה, ונעסוק בכל כוחנו בישובה... אז נקרב בזה ביאת משיחנו בב"א. שבזה אנו מראים לה' יתברך, שאנו מצפין ומתאוין וחומדין אל ארצנו הקדושה....
כן בחסידות, כותב התפארת-שלמה:
(ז) א"י כן מטה בני יוסף דוברים. כי הנה צריך כל איש להשתוקק בכל לבבו על א"י וקדושתה... וענין התשוקה היא מועלת בעצמה על הגאולה העתידה... והנה ההתעוררת הלזה של תשוקת הארץ כשתהיה באמת מעומק הלב שיאדיב באמת בנפשו על כבוד ארץ הקדושה הנה בזה מעורר למעלה הרחמי' והרצון על הגאולה במהרה....
צריך לשים לב, שממסקנה זו עלולים להיכנס לאיזשהו פלונטר עצמי (כלומר למצב שמה שרוצים לעשות הורס את עצמו). הרי מי שרואה בעצם הרצון את המטרה, ממילא לא עונה לגדר הנכון של אותו הרצון - ששאיפתו המלאה היא לארץ ישראל עצמה בפועל. רצון אמיתי ומביא למעשים לבנותה.
כל הרצון, שהוא מטרתנו, הוא רצון להסתכל על המטרה. אבל אם מה שמחפשים הוא את אותו הרצון המדובר - כבר לא מסתכלים על המטרה, וממילא אותו רצון גופא נהרס!
מכל מקום, העניין המרכזי שאנו מחפשים הוא השתוקקות המביאה לידי מעשה. וראה מקורות נוספים לכך גם בפרק הבא.
(י) גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מְנַשְּׁקִין עַל תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְנַשְּׁקִין אֲבָנֶיהָ וּמִתְגַּלְגְּלִין עַל עֲפָרָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ":
(10) The greatest of our Sages would kiss the borders of Eretz Yisroel and its stones and roll in its dust. And so it says, “As your servants desired her stones, and loved her dust” (Psalms 102:15).