הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר וַהֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ טוּבָא. הֲוָה קָא בָּעֵי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלֵימוּתוּ. אָמְרָה לֵיהּ בְּרוּרְיָא דְּבֵיתְהוּ: מַאי דַּעְתָּךְ — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״, מִי כְּתִיב ״חוֹטְאִים״? ״חַטָּאִים״ כְּתִיב. וְעוֹד, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״, כֵּיוָן דְּ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״ ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״? אֶלָּא בְּעִי רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ דְּלַהְדְּרוּ בִּתְשׁוּבָה, ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״. בְּעָא רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ, וַהֲדַרוּ בִּתְשׁוּבָה.
With regard to the statement of Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, that David did not say Halleluya until he saw the downfall of the wicked, the Gemara relates: There were these hooligans in Rabbi Meir’s neighborhood who caused him a great deal of anguish. Rabbi Meir prayed for God to have mercy on them, that they should die. Rabbi Meir’s wife, Berurya, said to him: What is your thinking? On what basis do you pray for the death of these hooligans? Do you base yourself on the verse, as it is written: “Let sins cease from the land” (Psalms 104:35), which you interpret to mean that the world would be better if the wicked were destroyed? But is it written, let sinners cease?” Let sins cease, is written. One should pray for an end to their transgressions, not for the demise of the transgressors themselves. Moreover, go to the end of the verse, where it says: “And the wicked will be no more.” If, as you suggest, transgressions shall cease refers to the demise of the evildoers, how is it possible that the wicked will be no more, i.e., that they will no longer be evil? Rather, pray for God to have mercy on them, that they should repent, as if they repent, then the wicked will be no more, as they will have repented. Rabbi Meir saw that Berurya was correct and he prayed for God to have mercy on them, and they repented.
חטאים כתיב – קרי ביה חטאים שיכלה יצר הרע:
(ו) את בניכם. את בניכם ולא את בנותיכם, מכאן שהאשה אין אחרים מצווין ללמדה מח...ולהבין ביותר דברי רש"י ורמב"ם שהבאנו, נבאר מה שכתבנו במקום אחר לכוין ולהשוות המאמר נשים דעתן קלות עם המאמר בנדה מ"ה ב' בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש, אשר לכאורה סותרים המאמרים זל"ז, כי האחד מורה על קלות כשרון דעתה והשני על יתרון כשרונה.אך באמת הבאור פשוט, כי כשרונות דעת ובינה שונים הן, הדעת יונח על המושכלות הראשונות שתופס מוח כל איש תיכף לשמיעה, והבינה הוא הרעיון הבא לאחר התפיסה העיונית בישוב עמוק ובזמן מרובה, ובכח רעיון כזה להבין דבר מתוך דבר ולהמציא חריצות ושכל דק, ולכן אע"פ שהנשים יש להן כח בבינה יתירה אבל דעתן בתפיסת דבר במושכל ראשון קלה היא בלא יסוד נאמן ולזה הסכימו בעלי הגיון.וכתבו עוד חוקרי הנפש, דמי שיש לו לב חרוץ ושכל חד ההוא צריך יותר להזהר שלא להתרחק מנקודת האמת, יען כי אחרי שכח הבינה היינו כח התריצות גדול ממדת השכל הפשוט אפשר לו להעמיק חקר ולבנות בנינים על יסוד רעוע וחלוש, וזה מורגש בחוש, וזו היא כונת המאמר באבות אם אין דעת אין בינה, כלומר אם אין דעת חזקה אז גם הבינה שבו אינה נאמנית ויסודית, וכמבואר.אמור מעתה, דאחרי שנשים דעתן קלות, היינו שהמושכלות הראשונות שלהן אינן ביסוד נכון ונאמן לכן אפשר להן ע"פ כח הבינה היתירה שלהן, היינו כח החריצות ושכל הדק, להרחיב דעות נפסדות וכוזבות, וממילא לעולם לא יכוונו דעתן, ומעתה יתבארו בטוב דברי רש"י ורמב"ם.ורק לענין זה הוי מעלת הבינה מעלה להן, שכח בינתן מתפתח קודם בזמן לבינת הגברים, ולכן לענין תענית ולענין נדרים שצריך להפליא לשם מי נודרין ומקדשין קיי"ל שבת י"ב שנה ויום אחד דינה כזכר בן י"ג שנה כמבואר לפנינו בפ' בראשית בפסוק ויבן ה' את הצלע ובר"פ מטות בפסוק ואשה כי תדר נדר יעו"ש בטעם וסברא.אך אמנם גם ע"פ מעלה זו יתבאר הענין מה שדעתן קלות דכמו בכל הגידולים ופירות וצמחים שכל מה שיתבשלו במוקדם הזמן הם קלים ונוחים להתקלקל מהר מאשר אלה שיתבשלו באחור הזמן, ולכן עלולה האשה שבכרה בינתה קודם שתהא דעתה קלה, ואין להאריך עוד.ויש מן החכמים שהפליגו הרבה באיסור למוד תורה לנשים ואמרו (סוטה כ"א ב') כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, וכן אמרו (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד) ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, והרמב"ם פ"א הי"ג מת"ת כתב דאיסור זה הוא רק בתורה שבע"פ ולא בתורה שבכתב, והאחרונים טרחו למצוא מקור לדבריו, ויתכן שכתב כן ע"פ הטעם המבואר בגמרא מפני ערמומית וכו' וכמו שבארנו למעלה, וזה שייך רק בתורה שבע"פ שאפשר לנטות הדעת לצדדים שונים בטעמים וסברות שונות, משא"כ בתורה שבכתב.והנה ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא מעין גנים [שו"ת] ומחברו רבי שמואל ב"ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה שי"ג) מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנדון היתר ת"ת לנשים, וז"ל בהמשך הדברים, ומאמר חכמינו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות מבלות זמנן בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח, אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן וכו', עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך, עכ"ל. ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא, ובתוי"ט סוף מס' תמיד מביאו ומתארהו בשם מדקדק ומחבר ס' ערוגת הבושם על דקדוק לה"ק. .(שם שם)