הדף מאת: חיים אלבום
בפרשת ויצא מופיעים חלומות, סולמות, חתונות ושקרים. ולכולם, בדרך זו או אחרת, נכנסות האבנים.
מה מסמלות האבנים ומה תפקידן בפרשת ויצא ובתרבות?
לכל זמן ועת לכל חפץ
א לכל, זמן ועת לכל-חפץ, תחת השמים.
ב עת ללדת, ועת למות; עת לטעת, ועת לעקור נטוע.
ג עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות.
ד עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד.
ה עת להשליך אבנים, ועת כנוס אבנים; עת לחבוק ועת לרחק מחבק.
ו עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך.
ז עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר.
ח עת לאהב ועת לשנא, עת מלחמה ועת שלום.
א לכל, זמן ועת לכל-חפץ, תחת השמים.
ב עת ללדת, ועת למות; עת לטעת, ועת לעקור נטוע.
ג עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות.
ד עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד.
ה עת להשליך אבנים, ועת כנוס אבנים; עת לחבוק ועת לרחק מחבק.
ו עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך.
ז עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר.
ח עת לאהב ועת לשנא, עת מלחמה ועת שלום.
To every thing there is a season, and a time to every purpose under the heaven: A time to be born, and a time to die; A time to plant, and a time to pluck up that which is planted; A time to kill, and a time to heal; A time to break down, and a time to build up; A time to weep, and a time to laugh; A time to mourn, and a time to dance; A time to cast away stones, and a time to gather stones together; A time to embrace, and a time to refrain from embracing; A time to seek, and a time to lose; A time to keep, and a time to cast away; A time to rend, and a time to sew; A time to keep silence, and a time to speak; A time to love, and a time to hate; A time for war, and a time for peace.
דיון
מה לדעתכם הכוונה במילים "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים"?
מה לדעתכם הכוונה במילים "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים"?
לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים;
מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים,
ומצאו חסיד אחד, אמר לו:
"ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?"
לגלג עליו.
לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים
אמר: יפה אמר לי אותו חסיד "מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".
מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים,
ומצאו חסיד אחד, אמר לו:
"ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?"
לגלג עליו.
לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים
אמר: יפה אמר לי אותו חסיד "מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".
§ The Sages taught: A person should not throw stones from his property into the public domain. An incident occurred involving a certain individual who was throwing stones from his property into the public domain, and a certain pious man found him. The latter said to him: Lowlife [reika], for what reason are you throwing stones from property that is not yours into your property? The man mocked him, as he did not understand what he meant, as the property from which he was throwing stones was his. Some days later, he was forced to sell his field from which he had thrown the stones. And he was walking in the same public domain into which he had thrown them, and he stumbled on those same stones. He said: That pious man said it well to me when he said: For what reason are you throwing stones from property that is not yours into your own property, since that property no longer belongs to me, and only the public domain remains mine to use.
דיון
כיצד האיסור על השלכת אבנים מרשות היחיד לרשות הרבים משפיע על הבנתכם את דברי קוהלת?
כיצד האיסור על השלכת אבנים מרשות היחיד לרשות הרבים משפיע על הבנתכם את דברי קוהלת?
חלום יעקב
(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (י)(א) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (יג) וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ: (טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: (יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל-רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם.
(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (י)(א) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (יג) וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ: (טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: (יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל-רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם.
And Jacob went out from Beer-sheba, and went toward Haran. And he lighted upon the place, and tarried there all night, because the sun was set; and he took one of the stones of the place, and put it under his head, and lay down in that place to sleep. And he dreamed, and behold a ladder set up on the earth, and the top of it reached to heaven; and behold the angels of God ascending and descending on it. And, behold, the LORD stood beside him, and said: ‘I am the LORD, the God of Abraham thy father, and the God of Isaac. The land whereon thou liest, to thee will I give it, and to thy seed. And thy seed shall be as the dust of the earth, and thou shalt spread abroad to the west, and to the east, and to the north, and to the south. And in thee and in thy seed shall all the families of the earth be blessed. And, behold, I am with thee, and will keep thee whithersoever thou goest, and will bring thee back into this land; for I will not leave thee, until I have done that which I have spoken to thee of.’ And Jacob awaked out of his sleep, and he said: ‘Surely the LORD is in this place; and I knew it not.’ And he was afraid, and said: ‘How full of awe is this place! this is none other than the house of God, and this is the gate of heaven.’ And Jacob rose up early in the morning, and took the stone that he had put under his head, and set it up for a pillar, and poured oil upon the top of it. And he called the name of that place Beth-el, but the name of the city was Luz at the first. And Jacob vowed a vow, saying: ‘If God will be with me, and will keep me in this way that I go, and will give me bread to eat, and raiment to put on, so that I come back to my father’s house in peace, then shall the LORD be my God, and this stone, which I have set up for a pillar, shall be God’s house; and of all that Thou shalt give me I will surely give the tenth unto Thee.’
הבאר
(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. (ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ--כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל-פִּי הַבְּאֵר. (ג) וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת-הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. (ד) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. (ה) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ. (ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם--וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם-הַצֹּאן. (ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל--לֹא-עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. (ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן. (ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה הִוא. (י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. (יא) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. (יב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן-רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. (יג) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל-בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים.
Then Jacob went on his journey, and came to the land of the children of the east. And he looked, and behold a well in the field, and, lo, three flocks of sheep lying there by it.—For out of that well they watered the flocks. And the stone upon the well’s mouth was great. And thither were all the flocks gathered; and they rolled the stone from the well’s mouth, and watered the sheep, and put the stone back upon the well’s mouth in its place.— And Jacob said unto them: ‘My brethren, whence are ye?’ And they said: ‘Of Haran are we.’ And he said unto them: ‘Know ye Laban the son of Nahor?’ And they said: ‘We know him.’ And he said unto them: ‘Is it well with him?’ And they said: ‘It is well; and, behold, Rachel his daughter cometh with the sheep.’ And he said: ‘Lo, it is yet high day, neither is it time that the cattle should be gathered together; water ye the sheep, and go and feed them.’ And they said: ‘We cannot, until all the flocks be gathered together, and they roll the stone from the well’s mouth; then we water the sheep.’ While he was yet speaking with them, Rachel came with her father’s sheep; for she tended them. And it came to pass, when Jacob saw Rachel the daughter of Laban his mother’s brother, and the sheep of Laban his mother’s brother, that Jacob went near, and rolled the stone from the well’s mouth, and watered the flock of Laban his mother’s brother. And Jacob kissed Rachel, and lifted up his voice, and wept. And Jacob told Rachel that he was her father’s brother, and that he was Rebekah’s son; and she ran and told her father. And it came to pass, when Laban heard the tidings of Jacob his sister’s son, that he ran to meet him, and embraced him, and kissed him, and brought him to his house. And he told Laban all these things. And Laban said to him: ‘Surely thou art my bone and my flesh.’ And he abode with him the space of a month.
יגר שהדותא
וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד:
וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד:
And now come, let us make a covenant, I and thou; and let it be for a witness between me and thee.’ And Jacob took a stone, and set it up for a pillar. And Jacob said unto his brethren: ‘Gather stones’; and they took stones, and made a heap. And they did eat there by the heap. And Laban called it Jegar-sahadutha; but Jacob called it Galeed.
דיון
מה לדעתכם ניסתה פרשת ויצא לומר כאשר שתלה בכל אחד מסיפוריה המרכזיים עיסוק באבן?
מה לדעתכם ניסתה פרשת ויצא לומר כאשר שתלה בכל אחד מסיפוריה המרכזיים עיסוק באבן?
ברוך שפינוזה בתוך: שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה, א, מוסד ביאליק, 1970 עמ' 261
משל האבן
אבן מקבלת תנועה מסיבה חיצונית, הדוחפת אותה, --- תנועה שמכוחה היא תוסיף לנוע בהכרח גם אחר כך. --- האבן בתנועה היא אנוסה [=מוכרחה]. האמור כאן באבן, אמור גם בכל מה שנמצא ואין הבדל כמה מורכב הוא! ועכשיו, שער נא בנפשך שהאבן חושבת בשעה שהיא ממשיכה לנוע. מאמינה שהיא בת חורין גמורה ושהיא מתמידה בתנועתה רק משום שהיא רוצה בכך, ולא משום סיבה אחרת... והוא הדין באותה חירות של בני האדם, שהכל מתפארים בקניינה, ובאמת כל כולה אינה אלא בכך שבני אדם יודעים את שאיפתם אבל אינם מכירים את הסיבות שמכוחן הם נכרעים [=מופעלים]. כך מאמין התינוק שהוא מתאווה בחירות לחלב, הנער מאמין שהוא בן חורין כשהוא שואף נקם בשעת כעסו, והפחדן- שהוא רוצה לברוח.
משל האבן
אבן מקבלת תנועה מסיבה חיצונית, הדוחפת אותה, --- תנועה שמכוחה היא תוסיף לנוע בהכרח גם אחר כך. --- האבן בתנועה היא אנוסה [=מוכרחה]. האמור כאן באבן, אמור גם בכל מה שנמצא ואין הבדל כמה מורכב הוא! ועכשיו, שער נא בנפשך שהאבן חושבת בשעה שהיא ממשיכה לנוע. מאמינה שהיא בת חורין גמורה ושהיא מתמידה בתנועתה רק משום שהיא רוצה בכך, ולא משום סיבה אחרת... והוא הדין באותה חירות של בני האדם, שהכל מתפארים בקניינה, ובאמת כל כולה אינה אלא בכך שבני אדם יודעים את שאיפתם אבל אינם מכירים את הסיבות שמכוחן הם נכרעים [=מופעלים]. כך מאמין התינוק שהוא מתאווה בחירות לחלב, הנער מאמין שהוא בן חורין כשהוא שואף נקם בשעת כעסו, והפחדן- שהוא רוצה לברוח.
דיון
- האם אתם מסכימים עם דבריו של שפינוזה?
- כיצד הוא היה מפרש את דברי קוהלת?
- האם דבריו יכולים לתת הסבר חדש על האבנים בפרשת ויצא?