Save "התחדשות"
התחדשות
הדף מאת: יניב מזומן וצביקה ארן / משמר@לילה
דף מקורות על התחלות והתחדשות. דף המקורות נוצר לכבודו של בית מדרש לילי בגלי צה"ל במוצאי ראש השנה. בית מדרש בו המנחים, האורחים באולפן והמאזינים מוזמנים ללמוד וללמד, לדון ולהגיב על המקורות ועל מקומה של ההתחדשות בחיינו.
אריה בן גוריון, ראש השנה, מתוך: אתר מכון החגים
ראש השנה
חגי ישראל ברובם הם חגי זיכרון, פרט, משפחה וקהילה נקראים להזכיר ולשחזר בצורה טקסית, אירוע היסטורי משמעותי שקרה בעברנו.
הפרט היהודי נקרא לשאול את עצמו ולחנך את בנו לשאול: מאין באתי, מה מכילה הביוגרפיה שלי?
בפסח, בסוכות ובשבועות אנו שואלים: מתי ואיפה נולדתי: במצרים כעבד, ויצאתי משוחרר. הייתי במעמד הר סיני. נדדתי במדבר לקראת הארץ המובטחת, התנחלתי ועיבדתי אדמתה.
אבל לראש השנה ויום כיפור אין היסטוריה, אין זיכרון, אין עבר, אין סיפור, אין דרמה. לכן, לא הזמן, לא הלידה ולא הזהות קובעים את תוכנם. לא מה קרה בעבר, אלא מה אפשר שיקרה. הפנים והלב מכוונים למימד הזמן - עתיד. שני מועדים אלה שואלים: מה כיוון חייך? כיצד בחרת לחיותו? האם יש לך חלום, שאיפה למימוש? האם יש לך תמונת עולם אנושית וחברתית? מה דמות החברה הישראלית בעיניך? מה פני קיבוצך? מה פני ביתך ומשפחתך? אם אתה רוצה ליצור מציאות אחרת, טובה צודקת יותר, זה תלוי בך בלבד. בשאיפתך לשינוי. בשאיפתך לגאול את עצמך ואת חברתך. זה תלוי בנדר שלך עכשיו, בהווה, אבל פניך אל העתיד. לפי זה ראש השנה ויום כיפור הם חגים אנושיים ואופטימיים ופניהם אל האדם ותמונת עתידו.
© כל הזכויות שמורות למחבר
www.chagim.org.il
רבי שניאור זלמן מלאדי, אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. לקוטי תורה פר' ראה ע' לב
משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה.
כך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה.
לאן תיקח הדרך? בין עליסה בארץ הפלאות לרבי מצאנז'
מתוך: לואיס קרול, עליסה בארץ הפלאות (תרגם: אוריאל אופק), הוצאת מחברות לספרות 1987, עמ' 63
לאן תיקח הדרך...
"תוכל לומר לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?", שאלה עליסה. "הדבר תלוי מאד במקום שאליו את רוצה להגיע," ענה החתול. "לא אכפת לי כל-כך לאן" אמרה עליסה. "אם כך, אין הבדל באיזו דרך תלכי," ענה החתול. "כל עוד אגיע לאן-שהוא," הוסיפה עליסה לצורך ההסבר. "הו, אין ספק שתגיעי," אמר החתול, "אם רק תלכי די זמן."
ר' חיים מצאנז, אור הגנוז, הוצאת הקבוץ הארצי תשס"ה, עמ' 353
חיפוש הדרך
בחודש אלול, כשהבריות מכינים את ליבם לקראת יום הדין, היה רבי חיים מצאנז רגיל לספר מעשיות בניגון שהיה מעורר כל אדם לתשובה. פעם אחת סיפר: "איש תעה במעמקי היער. כעבור זמן מה תעה שם אדם אחר ופגש בראשון. בלי לדעת מה אירע לו לזה. שאל אותו באיזו דרך אפשר לצאת מן היער. 'דבר זה איני יודע', השיב הראשון, 'אבל יכול אני להראות לך את הדרכים המוליכות יותר לתוך הסבך, ואחרי כן נלך יחד לחפש את הדרך'. "עולם!", סיים הרבי את סיפורו, "נחפש יחד את הדרך החדשה!"

מושגים
  • רבי חיים מצאנז - רבי חיים הלברשטאם מצאנז (1793–1876), אדמו"ר [=אדוננו מורנו ורבנו] חסידי. ספרו המפורסם "דברי חיים" מכיל שאלות ותשובות בהלכה, חידושים על התורה ועל חלקים מהמשנה והתלמוד. מייסד חסידות צאנז שבראשה עמד במשך ארבעים ושש שנה, וכיום היא יושבת בעיקר בנתניה.
רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, אות רס"א
להתחיל כל יום מחדש
כשנופל אדם ממדרגתו ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות תחילת התקרבות. על כן נפל, (כדי) שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך , ועצתו שיתחיל מחדש לכנס בעבודת השם כאילו לא התחיל עדיין כלל מעולם! וזה כלל גדול בעבודת השם שצריכים ממש בכל יום להתחיל מחדש! ועיין עניין זה עוד בכמה מקומות בספרי רבינו ז"ל, כמה צריך האדם להתחזק בעבודת השם ולבלי ליפול משום דבר שבעולם, רק להתחיל בכל פעם מחדש, עיין היטב בעניין זה, ויערב לך לעד.

מושגים
  • רבי נחמן מברסלב - (1772-1810, תקל"ב-תקע"א) מגדולי החסידות, נינו של הבעל שם טוב. בטרם מלאו לו עשרים שנה ייסד את חסידות ברסלב, ובמהלך חייו הקצרים יצר דרך חדשה בחסידות, שעוררה תסיסה והתנגדות. נפטר בגיל 38 ממחלת השחפת ונקבר בעיר אומן שבאוקראינה. חסידיו נשארו נאמנים לו ולא מינו לו יורש עד היום.
הנרי ברגסון מתוך: ההתפתחות היוצרת, תרגם יוסף אור, מגנס, ירושלים, 1978
"נכון הוא לומר כי כל מה שאנו עושים תלוי במה שהננו, אולם נחוץ להוסיף כי מה שהננו הוא, במידה ידועה, מה שאנו עושים, וכי אנו יוצרים את עצמנו תמיד."
מייקל ג’ורדן
החטאתי יותר מ 9000 זריקות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים. 26 פעמים, נתנו בי אמון ונתנו לי לזרוק את הסל המנצח של המשחק, והחטאתי. נכשלתי שוב ושוב ושוב בחיי. ולכן אני מצליח.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, 'זכור ימות עולם', בתוך אתר בית מורשה
זכור ימות עולם
"זה היום תחילת מעשיך" - היום בו אדם מתחיל. מתחיל שנה חדשה, תלמיד מתחיל שנת לימודים, בין אם זו כתה א' ובין אם זו הצעת מחקר לדוקטורט באוניברסיטה. עובד מתחיל שנת עבודה חדשה. זוג צעיר מתחיל את שנות נישואיו, בר מצוה מתחיל לקיים מצוות. גימלאי מתחיל את שנות הפרישה. כל אדם מתחיל תקופת חיים חדשה. כל התחלה כזאת מושתתת על "זכרון ליום ראשון". זכרון של השנה שעברה, זכרון של התקופה הקודמת. כל התחלה תמיד תהיה מבוססת על על איזה שהוא זכרון קודם.
תלמיד שמתחיל כיתה חדשה חייב לדעת מה למדו בשנה שעברה בבית הספר, אדם שמתחיל שנה חדשה ולא יסיק מסקנות מהשנה שעברה לא יצליח להתקדם. אפילו תינוק שזה עתה נולד, שמתחיל מההתחלה שנראית הראשונית ביותר אינו נולד "דף חלק". המחלוקת בסוגית ה'טאבולה ראסה' (ראש חלק) שהעסיקה מלומדים בדורות הקודמים, הוכרעה. היום כבר ברור, שהתינוק יוצא לעולם עם זכרון מוטמע גנטית, הד.נ.א שלו מכיל ירושת דורות רבים שלפניו, של הוריו ושל סביו ושל זכרון של דורות קדמונים.
"אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך", אי אפשר לסמוך רק על הזכרונות הטבעיים, הפשוטים. זכרון מחייב מאמץ. צריך לעמול כדי לזכור ולא לשכוח. כדי שהדברים יהיו חקוקים וזמינים לתודעה בכל עת. הקדוש ברוך הוא הוא 'זוכר כל הנשכחות', לא כך הם בני האדם, הללו צריכים להתאמץ כדי לזכור.
© כל הזכויות שמורות לבית מורשה בירושלים
www.bmj.org.il
Error loading media...
צביקה פיק, שוב נתחיל מחדש, מילים: נתן יונתן. מתוך אתר You Tube
שוב נתחיל מחדש
(א) דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. (ב) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. (ג) מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. (ה) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמו שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. (ו) הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. (ז) כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים - שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. (ח) כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. (ט) מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. (י) יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה חָדָשׁ הוּא: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. (יא) אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה.

הסברים
  • לפנינו פסקת הפתיחה של קהלת, המשמשת גם כפרולוג לספר כולו. קהלת מכריז כי הכל 'הבל', אוויר היוצא מן הפה ופורח באוויר. אחר כך הוא מפרט את טענתו: כל ה'יסודות' של המציאות (אש, עפר, אוויר ורוח) למעשה נעים בלא הרף וללא תכלית, והעולם נשאר על כנו ללא שינוי וללא חידוש כלל. אין שום וקטור במציאות, הכל סטטי או מעגלי לחלוטין ומימלא - הכל הבל.
THE WORDs OF the Koheleth, the son of David, king in Jerusalem. Vanity of vanities, saith Koheleth; Vanity of vanities, all is vanity. What profit hath man of all his labour Wherein he laboureth under the sun? One generation passeth away, and another generation cometh; And the earth abideth for ever. The sun also ariseth, And the sun goeth down, And hasteth to his place where he ariseth. The wind goeth toward the south, And turneth about unto the north; It turneth about continually in its circuit, And the wind returneth again to its circuits. All the rivers run into the sea, Yet the sea is not full; Unto the place whither the rivers go, Thither they go again. All things toil to weariness; Man cannot utter it, The eye is not satisfied with seeing, Nor the ear filled with hearing. That which hath been is that which shall be, And that which hath been done is that which shall be done; And there is nothing new under the sun. Is there a thing whereof it is said: ‘See, this is new’?—it hath been already, in the ages which were before us. There is no remembrance of them of former times; neither shall there be any remembrance of them of latter times that are to come, among those that shall come after.
ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר, עמוד 85
אך מה בדבר חירות האדם? בהתנהגותו ובתגובתו על סביבה נתונה- כלום אין שום חירות רוחנית? האמנם נכונה היא אותה תיאוריה המבקשת כי נאמין, שהאדם אינו אלא מוצר של גורמים רבים, גורמי תנאים וסביבה בין ביולוגים ובין סוציולוגים? כלום האדם אינו אלא פועל יוצא של מקרים אלו?
ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר, עמ' 95
אסיר שאבדה אמונתו בעתיד- בעתידו- גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית, הוא נדרדר וסופו ניוון הגוף והנפש.
שיעור התמותה במחנה בשבוע שבין חג המולד 1944 ובין ראש השנה הנוצרית 1945 גדל למעלה מכל מה שהיה בעבר. הוא סבר, כי סיבת ריבוי זה לא היתה החמרת תנאי העבודה או הרעהה באספקת המזון או שינויי מזג האוויר או מגפות חדשות. הסיבה הפשוטה הייתה שרוב האסירים השתעשעו בתקווה תמימה, כי בחג המולד ישובו לבתיהם ככל שהתקרב המועד ולא נתקבלו ידיעות מעודדות, רפתה רוחם של האסירים ואכזבה תקפה עליהם. דבר זה השפיע השפעה ממאירה על כח התנגדותם ורבים מהם מתו.
סיפור עממי
הגרזן
היה היה חוטב עצים שהתקבל לעבודה בבית חרושת לעצים. המשכורת הייתה טובה ותנאי העבודה טובים אף יותר. חוטב העצים התכוון למלא היטב את תפקידו. ביום הראשון התייצב אצל מנהל העבודה והוא נתן לו גרזן והקצה לו שטח ביער. האיש יצא ליער לכרות עצים בהתלהבות. ביום אחד בלבד הוא חטב שמונה עשר עצים. "ברכותיי" אמר לו מנהל העבודה, "תמשיך כך". מעודד מדבריו של מנהל העבודה החליט חוטב העצים לשפר את תפוקתו ביום המחר, ולכן הלך לישון מוקדם מאוד. בבוקר המחרת קם לפני כולם והלך ליער, למרות כל מאמציו לא הצליח לחטוב יותר מחמישה עשר עצים "אני וודאי עייף" הוא חשב והחליט ללכת לישון עם שקיעת השמש. עם הזריחה הוא קם נחוש בדעתו לשבור את שיא חטיבת שמונה עשר העצים. אף על פי כן באותו היום הוא לא הגיע אף למחצית. ביום המחרת חטב שבעה, אחר כך חמישה, וביום האחרון ניסה כל אחר הצהריים לכרות את העץ השני. מודאג ממה שיגיד מנהל העבודה, הלך החוטב לספר לו את שאירע לו ולהישבע שהוא מתאמץ עד סוף אובדן החושים. מנהל העבודה שאל אותו "מתי השחזת בפעם האחרונה את הגרזן שלך"? "להשחיז"? "לא היה לי זמן להשחיז...הייתי עסוק מידי בכריתת עצים
חורחה בוקאי, שמע סיפור, הוצאת כתר
רבי אחד שהיה נוהג לטבול כל בוקר בנהר הקפוא ליד הכפר (מסתמא זה נכון לגבי המון רביים, וטרם עלה בידי לגלות על איזה אדמו"ר בדיוק סופר הסיפור, אודה למי שיאיר את עיניי). יום אחד התחלף השוטר הזקן של הכפר ובמקומו נכנס לתפקיד שוטר צעיר שלא מכיר את הגזרה, ממש פנים חדשות באו לכאן. בוקר אחד יוצא השוטר החדש והנמרץ לפטרול הבוקר שלו ולפתע הוא רואה אדם זקן טובל במים הקפואים, ואתם חייבים להודות שזה נראה קצת מוזר. השוטר רץ אל הרבי, מוציא אותו מהמים ושואל בתקיפות: "מי אתה? מאיפה באת? ולאן אתה הולך?". הרבי חייך בעדינות, התלבש לאיטו, חבש את המגבעת (אולי שטריימעל?) ושאל את השוטר: "כמה משלמים לך ליום?". "10 קופייקות", השיב השוטר בנימה של מבוכה. "אם כך", השיב הרבי, "אני מוכן לשלם לך 20 קופייקות ליום כדי שתבוא אלי כל בוקר ותשאל אותי מי אני, מאין באתי ולאן אני הולך".
אברהם יהושע השל, אלהים מבקש את האדם, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים, תשס"ג, עמ' 34
הפליאה הנשגבת של החיים
אחד הדברים שהמסורת הדתית אוצרת בקרבה למעננו הוא - מורשת של פליאה. הדרך הבדוקה לדכא את יכולותינו להבין את משמעות האלוהים ואת חשיבות עבודתנו, היא לראות את הדברים כמובנים מאליהם. האדישות כלפי הפליאה הנשגבת של החיים היא שורשו של החטא.

מושגים
  • אברהם יהושע השל - (1907 ורשה - 1972 ניו יורק) פילוסוף והוגה דעות יהודי אמריקני. החל את דרכו הפילוסופית בגרמניה ונמלט ללונדון ומשם לארה"ב לאחר שנעצר על ידי הנאצים. שימש כפרופסור לאתיקה יהודית וקבלה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית (JTS). תמך במאבקים לזכויות אדם. הגותו עוסקת ביחסי אדם ואלוהים ובקדושת הזמן ביהדות. הגותו הייחודית שאבה מן החסידות, הפילוסופיה המערבית וההגות היהודית לדורותיה.
רבי ישראל סלנטר
האדם נמשל לציפור:
בכוחה של ציפור לדאות למעלה למעלה, אבל בתנאי שתניע את כנפיה בלי הרף. אם היא מפסיקה ממעופה לרגע - הרי היא נופלת וצונחת למטה.
אהרון דוד גורדון, החיים כיצירה מתוך מסות ומאמרים: האדם והטבע
וכך היא היצירה שבחיים האנושיים: התחדשות, התיצרות של ההשגה החיונית על פי התחדשות חיי הטבע. ביתר דיוק, היצירה שבחיים האנושיים היא יצירת האדם את עצמו, יצירה מתחדשת ובלתי פוסקת מתוך התחדשותו התמידית של הטבע. הטבע מחדש בכל רגע מעשה בראשית ופועל תמיד על נפש האדם. וגם האדם יכול היה להיות כך. גוף האדם מתחדש בכל רגע על ידי התחלפות החומרים שבו, והרי הוא במובן ידוע בכל רגע כעין גוף חדש. במידה זו האדם צריך היה לכאורה לחיות בכל רגע חיים חדשים. אבל הוא הדבר שיצירה דורשת התמכרות גמורה, התמזגות גמורה של האדם והטבע, של כל כוחות גופו ונפשו של האדם עם כל כוחות הטבע העולמי. צריך שהאדם יהיה כולו מובלע בתוך הטבע, בכל אטומי גופו ובכל ניצוצות נפשו. צריך שעם כל אטום חמרי חדש יבוא אל תוך האדם אטום נפשי חדש. זאת אומרת, בשביל שחיי האדם יהיו הולכים ומתחדשים, הולכים ומתיצרים, דרוש יחס אחר בהחלט מצד האדם אל הטבע, לא רק יחס נפשי אחר, כי אם גם יחס מעשי אחר.
נתן יונתן, טיוטה על לוח השנים
טיוטה על לוח השנים / נתן יונתן
כשאנו אומרים יום רואים אנו זוטות חייו
של בן אדם על אדמות.
כשאנו אומרים שבוע זוכרים את עוני התמיד של האדם
את עמלו הלחם והעצב.
וכשאומרים אנחנו חודש אומרים את התקווה המתחדשת
כלבנה המתמלאת לימים טובים מאלה.
וכשאומרים אנחנו שנים... שנים...
קול דמי הזמן צועקים אלינו מן האדמה
ונושאים עיניים עצובות אל השמים וכל צבאם.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור