his article is part of a series. You can read Rabbi Katz’s original post, Rabbi Rosensweig’s response, Rabbi Klapper’s response and Rabbi Katz’s response to Rabbi Klapper
רב יוני, שלום.
אחדשה”ט כראוי וכיאות לכתה”ר,
קיבלתי את התשובה הנפלאה שלך על דבר עליית נשים ומאוד נהנתי לקראה. הוא מאמר ארוך ונפלא, מלא וגדוש בחידושים נפלאים. ירדת לעומקו של הנושא והעלית כמה מרגליות טובות. בדעתי להתייחס בקיצור נמרץ לכמה מהחידושים בהמשך, אבל בעיקר אני רוצה להגיב אל המסקנה שלך בנידון דידן.
מסקנתך היא שלהלכה מותר לנשים לעלות לתורה “מעיקר הדין”, אך למעשה אסור להן לעשות זאת משום “תקנה קבועה” שתקנו חכמים “על מנת להבטיח את כבוד הציבור.” דעתך גם (כהב”ח, אבל לא מטעמו) ש”תקנה זו אינה ניתנת למחילה על ידי הציבור, כיון שאין היא נובעת מכבודו של הציבור ולא ניתנה בידיו, אלא באה להבטיח את קיומו ויציבתו וככזה אינה תלוי בנסיבות החברתית המשתנות וברצונו של הציבור.” (ההדגשה שלי ואינה במקור. הדגשתי מילים אלו משום שהביקורת שלי תתמקד בעיקר בהנחה הכלולוה בניסוח המודגש.)
הגעת למסקנה מחמירה זאת בגלל חידוש שהצעת בסוגיא. לדעתך, דעת הירושלמי (מגילה, פרק ג’ הל’ א’) היא שכשאמרו חז”ל שאשה לא תקרא בתורה משום “כבוד הציבור” אין כוונתם רק “למנוע” בזיון הציבור, אלא גם ל”ייצר” סוג של ציבור, קהל שמכבד את עצמו ואינו נותן לנשים לקרוא בשבילו. לדבריך חז”ל חייבו את הקהל לנהוג בכבוד כלפי עצמו ולא לתת לנשים לקרוא בשבילו. אתה סבור, כתוצאה, שזאת תקנה פעילה, ולא רק תיאור מציאות. כלומר, הם, בתוקף סמכותם כחז”ל, צוו לקהל כיצד לנהוג.
אתה גם סובר שהדרך שהירושלמי מבין את המושג “כבוד הציבור” אינה דעת יחיד, שהיא מקובלת גם על כמה מהראשונים והאחרונים.
אני איני מסכים עם חידושך. לדעתי, מותר לנשים לעלות לתורה בלי שום פקפוק כלל, גם מעיקר הדין וגם מצד כבוד הציבור. לא ברור לי שהבנתך בירושלמי נכונה; אבל אפילו אם נניח שזה כן נכון, עדיין מותר לנשים בזמן הזה לעלות לתורה.
הנה למה.
אי אפשר להבין את שיטת הירושלמי רק אם אנו מניחים שמעמדן החברתי של נשים הוא נחות מזה של אנשים. רק אם מעמדן של נשים במציאות אכן נחות, הן סוג ב’ של בני אדם, אפשר להבין למה, כדי לייצר קהל שמכבד את עצמו, צריך לאסור קריאה נשית. קריאת נשים בהקשר כזה אכן מבזה ומביישת את הגברים.
אבל, דינו של הירושלמי לפי זה מותנה במעמד נשי מיוחד ולכן כשהמציאות תשתנה, התקנה ממילא תפקע.
כלומר, אין ספק שבימי חז”ל, בגלל סיבות שונות ומשונות, מעמדן החברתי של נשים אכן היה נחות מזה של גברים. ואם אנו אכן רוצים “ליצור” קהל שמחשיב את עצמו עלינו “לאסור” עליו לתת לנשים לעלות ולקרוא בשבילו; קריאתן תבייש את הקהל ויזלזל בכבודו.
כל זה נשמע סביר ואפשרי. אבל אתה הסקת מזה מסקנה מעשית שלדעתי מוטעית. אתה, כפי שציטטתי לעיל, מסיק שלפי הירושלמי, האיסור על נשים לקרוא בתורה משום כבוד הציבור קיים לעולם, בכל מקום ובכל זמן. כפי שכתבת, האיסור “אינה תלוי בנסיבות החברתית המשתנות.” על זה אומר: אתמהה. זה שקריאה נשית פוגעת ומזלזת בגברים אינה מהותית; היא מציאות שנולדה כתוצאה מנסיבות חברתיות. המציאות החברתית של ימיהם אכן היתה כזאת, אבל כשעצם המציאות השתנתה,כמו בימנו אלה שהדינמיקה המגדרית אינה יותר אותה דינמיקה, התקנה פשוט אינה שייכת יותר.
במילים אחרות: חז”ל, גם לפי קריאתך בירושלמי, לא אסרו קריאת נשים כשלעצמה. אין בעיה בקריאה עצמה כמו שהיא; הם לא דיברו עליה בכלל. מה שהם כן אמרו הוא שאנו רוצים שקהילה תשמור על כבודה ולא תתנהג בזלזול כלפי עצמה. ובהיות שבימים ההם קריאת נשים היתה פוגענית, כתוצאה מכך היא נכללה בדברים שאסור לעשות בגלל רצונם של חז”ל לייצר קהילה בעלת כבוד עצמי.
ברור לפי זה, שבימינו אלה, כש”הנסיבות השתנו” והתהפכו לגמרי ככה שגברים אינם נפגעים כשנשים קוראות בשבילם — משום שקריאה נשית אינה קריאה נחותה — הקריאה מותרת לגמרי. היא אינה נוגדת בכלל את רצונם של חז”ל לייצר קהילה בעלת כבוד עצמי. קריאתן אינה יותר מזלזלת בקהל הגברי שמאזין לה.
אני הייתי אפילו מרחיק לכת עוד יותר. אלו שבינינו שדוגלים בשוויון נשי הלכתי מתכבדים בזה שאנו נותנים לנשים לקרוא באותה המידה שהגברים יכולים לקרוא. לכן, קריאה נשית בהקשר כזה לא רק שהיא אינה נוגדת את מטרת חז”ל, להיפך, היא מקיימת אותה; היא מביאה כבוד לקהל.
בנוסף, גם אם אתה צודק שלפי הירושלמי איסורי כבוד הציבור מטרתם לייצר סוג של חברה, אנו צריכים להבין מה תוקפה ההלכתית של תקנה כזאת. איזה פן של סמכות חז”לית פעיל פה, כשחז”ל מתפקדים כמהנדסים חברתיים? האם כשנאמר ו’עשית ככל אשר יורוך’ ושמצוה לשמוע לדברי חכמים הכוונה גם על מקרים שבהם חז”ל אינם מחוקקים חוקים או מציעים מצוות חדשות, אלא מנסים לעצב את המרקם החברתי? אין לי תשובות לשאלות אלו, אבל נדמה שיש קו שמבדיל בין תקנות חברתיות של חז”ל שאנו חייבים לקיימן לבין אלו שאין שומה עלינו לקיימן. אבל, לא ברור לי בדיוק היכן מקומו של קו מפריד זה.
לכן, לדעתי אין שום בעיה הלכתית לנשים בזמן הזה לקרוא בתורה, לא מעיקר הדין ולא מדין כבוד הציבור.
בנוסף לירושלמי המוחדש הנ”ל יש לך עוד כמה חידושים נפלאים. אני מסכים עם רובם אני מסכים ועל כמה מהם יש ליתהיות והערות. אפרטן אחת לאחת:
1. מאוד נהניתי מהדרך בה אתה מציע להבין את הקשר בין תקנת משה ותקנת עזרא. טיעוניך שיש הבדל מהותי בין מה שהיתה מטרת משה לזו של עזרא מאוד מתקבלים על הדעת, אם שיש לדון בכמה מהראיות שהבאת.
אני גם כן הייתי מקשר את הרעיון שלך עם גישת המגן אברהם (או”ח סי’ רפ”ב סק”ו) שקריאת התורה בשבת קשורה להקהל ושם בהקהל, לפי הרמב”ם (הל’ חגיגה, פרק ג’), ג”כ היתה המטרה “שמיעת תורה,” לא לימוד.
2. בדבריך יש גם בירור נפלא ומקיף על דבר איסור לא תתגודדו. מסקנתך שבהקשר המודרני שלנו איסורי לא תתגודדו אינם שייכים יותר הינה נכון וצודק. לביקיאותך המרשימה יש להוסיף דברי האשל אברהם (באטשוש) באו”ח סוס”י תפ”ט.
3. תמיהתך על הגאון רב עובדיה ז”ל באמת מפליאה. כפי שהוכחת, כמעט ואין מקור לדעתו שקטנים יכולים לקבל עליה.
והנה התהיות:
4. כידוע לך, יש גישה די מבוססת שסוברת שקריאת התורה היא חובת ציבור, לא חובת יחיד. לגישה זו יש המון השלכות לנידון דידן. אם קריאת התורה אינה חובת ציבור ברור שגם נשים יכולות לעלות ולקרות בתורה כיון שאין הן צריכות ל”הוציא” את השומעים. אני מתפלא שבכל האריכות שלך לא הזכרת שיטה זו אי פעם.
5. אחרי שהוכחת שאיסורי לא תתגודדו אינם חלים על ההקשר המודרני שלנו, אתה אומר שעם כל זה אין לנשים לעלות ולקרוא בתורה כדי להימנע ממחלוקת. מאוד קשה לי להבין טענתך פה. מה ההבדל בין לא תתגודדו למניעת מחלוקת? אם מניעת מחלוקת היא סיבה לא לילך אחרי המצפון ודעתנו ההלכתית, האם היית מציע לרב ווינברג לא לאשר מסיבת בת מצווה לבנות, לרב סולוביציק לא לפתוח שערי לימוד תלמוד לנשים, או לבתי כנסיות דתיים-לאומיים לא להניף את דגל המדינה על גבי בית הכנסת (כיון שזה יגרום למחלוקת בינינו לבין החרדים שמתנגדים לציונות)?
6. לבסוף, ניסיתי, כמה פעמים, ולא הצלחתי להבין הקשר בין גישת רב צבי שכטר לנושא לכל מה שאמרתי וציטטת לפני זה. אין לי ביקורת ספציפית; אני פשוט מתקשה להבין דבריך. לדעתי אין קשר כל דהוא בין החששות של רב שכטר למושג כבוד הציבור, כלל וכלל לא.
אסיים מעין הפתיחה בברכת התורה ובהודיה על תשובה נפלאה מלאה וגדושה בבקיאות נפלאה וגם בחידושים מעניינים ויצירתיים; “סיני” ו”עוקר הרים” בחדא מחתא, שילוב די נדיר בימינו אלה.
רחים ומוקיר,
יששכר