החזרת חוב בשמיטה - שיעור וחזרה

סוגיה זו היא חלק מהפרק הרביעי בתכנית "משפט ויושר", שכותרתו "אין רוח חכמים נוחה הימנו". גם בה, כמו ב-"העדפה בירושה" נראה שכוחם של חכמים מוגבל ללחץ חברתי, כלומר הם יכולים רק להודיע למישהו שדעתם אינה נוחה ממנו. במקרה שלנו, הלחץ יהיה על דרך החיוב, כלומר: יצויין שמי שמחזיר חוב בשנת שמיטה (למרות שהתורה פוטרת אותו ממעשה זה) - דעת חכמים נוחה ממעשיו.
גם בסוגיה זו נראה מתח בין התורה ובין פסיקת חז"ל, וכן בין ההלכה לאגדה.
ראשית, נבחן את המקורות בתורה העוסקים בשמיטה. זה יהיה מעט ארוך, אבל אי אפשר להבין את הסוגיה הזו, מבלי להבין את המצוות השמיטה, ואת הבעיות שנוצרו בעקבותיה. אנו מבדילים בין שמיטת קרקעות ובין שמיטת חובות. שמיטת הקרקעות נזכרת בשמות כ"ג, 11-10, המְצַוֶה על השארת הפרי והיבולים לכל מי שרוצה לאכול מהם. בספר ויקרא נוסף לה גם האיסור על עבודת האדמה:

ויקרא כ״ה:א׳-ז׳

(א) וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃

(ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם:

כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָֽה׃ (ג) שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ (ד) וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃ (ה) אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃

(ו) וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃ (ז) וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃

Leviticus 25:1-7

(1) The LORD spoke to Moses on Mount Sinai: (2) Speak to the Israelite people and say to them: When you enter the land that I assign to you, the land shall observe a sabbath of the LORD. (3) Six years you may sow your field and six years you may prune your vineyard and gather in the yield. (4) But in the seventh year the land shall have a sabbath of complete rest, a sabbath of the LORD: you shall not sow your field or prune your vineyard. (5) You shall not reap the aftergrowth of your harvest or gather the grapes of your untrimmed vines; it shall be a year of complete rest for the land. (6) But you may eat whatever the land during its sabbath will produce—you, your male and female slaves, the hired and bound laborers who live with you, (7) and your cattle and the beasts in your land may eat all its yield.

בספר דברים נוספת שמיטה חדשה, שמיטת חובות. המשמעות היא שכאשר מגיעה שנת שמיטה, נמחקים החובות שבין אדם לרעהו. יש אומרים שהמקור של רעיון זה הוא הקשיים הכלכליים שאליהם נקלעו החקלאים שבשנת שמיטה לא מכרו את יבוליהם ופירותיהם (שהרי הם שמטו אותם...), וכדי להקל אליהם - נקבע שלפחות חובותיהם יימחקו. כפי שנראה, כבר התורה יודעת להזהיר את האנשים שלא ירצו להלוות לפני שנת השמיטה, מתוך החשש - המוצדק מאד - שהם יאבדו את כספם. התורה גם מאיימת עליהם, אבל גם מבטיחה להם שאם ילוו למרות השמיטה, יזכו לברכה מה':

דברים ט״ו:א׳-י״א

(א) מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃

(ב) וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒: שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהוָֽה׃

(ג) אֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃ (ד) אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (ה) רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ (ו) [...]

(ט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ (י) נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃ (יא) כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ (ס)

Deuteronomy 15:1-11

(1) Every seventh year you shall practice remission of debts. (2) This shall be the nature of the remission: every creditor shall remit the due that he claims from his fellow; he shall not dun his fellow or kinsman, for the remission proclaimed is of the LORD. (3) You may dun the foreigner; but you must remit whatever is due you from your kinsmen. (4) There shall be no needy among you—since the LORD your God will bless you in the land that the LORD your God is giving you as a hereditary portion— (5) if only you heed the LORD your God and take care to keep all this Instruction that I enjoin upon you this day. (6) For the LORD your God will bless you as He has promised you: you will extend loans to many nations, but require none yourself; you will dominate many nations, but they will not dominate you. (7) If, however, there is a needy person among you, one of your kinsmen in any of your settlements in the land that the LORD your God is giving you, do not harden your heart and shut your hand against your needy kinsman. (8) Rather, you must open your hand and lend him sufficient for whatever he needs. (9) Beware lest you harbor the base thought, “The seventh year, the year of remission, is approaching,” so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing. He will cry out to the LORD against you, and you will incur guilt. (10) Give to him readily and have no regrets when you do so, for in return the LORD your God will bless you in all your efforts and in all your undertakings. (11) For there will never cease to be needy ones in your land, which is why I command you: open your hand to the poor and needy kinsman in your land.

התורה מתארת את השמיטה כפתיחת יד, שמיטה של ממש את החובות, ומסיימת בחובה "לפתוח את היד" לאחיךָ (אחיך!) ולענייך.
...אבל מה לעשות שרעיונות נִשְׂגָבִים לחוד ומציאוּת אנוֹשית לחוד... ובעוד התורה מעלה רעיון באמת מופלא, הרי שבפועל האנשים פשוט נמנעו מלהלוות. דבר זה גרם לשתי בעיות לשני סוגי אנשים:
1. עניים שנזקקו להלוואה דחופה (עקב מחלה פתאומית, קושי כלכלי פתאומי, וכיו"ב).

2. אנשים שלא היו במצוקה כלל, אלא רצו להתרחב מבחינה כלכלית, ונזקקו למה שאנחנו קוראים "הלוואת גישור" כדי לרכוש נגיד עוד חלקת אדמה, או עוד כמה ראשי צאן או בקר, ואז כשההכנסות גדלות - להחזיר בעזרתן את ההלוואה. זו מציאות שנוצרה עם התפתחות החיים הכלכליים בארץ. היא כנראה לא היתה קיימת בצורה כזו בימי התנ"ך.

...עכשיו מה עושים? אלה גם אלה זקוקים להלוואה, והעשירים המלווים, למרות אזהרת התורה, פשוט לא מוכנים להלוות, כי החוב שלהם יימחק בשנת השמיטה! יוצא שהעניים, שעליהם המצווה בתורה באה להגן - נפגעים ממנה, וכן העולם הכלכלי, שההלוואות מניעות אותו ממש עד לימינו, נתקע.

מי שנחלץ לעזרה היה הלל הזקן, שקבע את תקנת הפרוזבול. נקרא את הדברים ממסכת "שביעית" במשנה. "שביעית" בלשון חז"ל היא שנת השמיטה שבתורה:

משנה שביעית י׳:ג׳-ד׳

(ג) פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.

זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ'", הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל:

(ד) זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל:
"מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה".
וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים.

Mishnah Sheviit 10:3-4

(3) [A loan secured by] a prozbul is not cancelled. This was one of the things enacted by Hillel the elder; for when he observed people refraining from lending to one another, and thus transgressing what is written in the Torah, “Beware, lest you harbor the base thought, [‘The seventh year, the year of remission, is approaching,’ so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing.” Hillel enacted the prozbul.

(4) This is the formula of the prozbul: “I turn over to you, so-and-so, judges of such and such a place, that any debt that I may have outstanding, I shall collect it whenever I desire.” And the judges sign below, or the witnesses.

הלל עושה כאן מהלך פשוט וגאוני:
הרי התורה מצווה על שמיטת החובות בין איש לרעהו, נכון? ולא למשל בין אגם כלשהו לקופה הציבורית (הקרויה "אוצר בית דין"). אגב, היא אינה מצווה על זה, פשוט מפני שבימי התורה אוצר בית דין עדיין לא הומצא. בדיוק כמו שאין בתורה איסור על שימוש במיקרוגל בשבת.
אז אדם יכול ללוות מהקופה הציבורית בשנת השמיטה.
עכשיו, כל מה שאנחנו צריכים זה שההלוואה שאדם מלווה לחברו תיחשב כאילו היא הלוואה לאוצר בית דין. וזה בדיוק מה שהפרוזבול (ביוונית: מול הדיינים) עושה: המלווה והלווה מתייצבים מול בית הדין, החוב הוא כרגע כאילו לבית הדין, ולכן מותר לגבות אותו גם בשביעית. מי יגבה אותו? המלווה. כלומר, זהו צעד סמלי לגמרי, שלאחריו ניתן לגבות את החוב כרגיל. (בסוגריים נאמר שצעד זה זכה לביקורת חריפה, המובאת בבבלי גיטין ל"ו ב' - דיון מרתק נמצא שם, למעוניינים/ות להרחיב...)

עכשיו בואו נקרא את המשנה הרלוונטית לנו. משנה זו קובעת כך:

משנה שביעית י׳:ט׳

(ט) הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ.

Mishnah Sheviit 10:9

(9) One who repays his debts after the seventh year, the sages are pleased with him. One who borrows from a convert whose sons had converted with him, the debt need not be repaid to his sons, but if he returns it the sages are pleased with him. All movable property can be acquired [only] by the act of drawing, but whoever fulfills his word, the sages are well pleased with him.

כלומר מראש מעודדים פה את החייב, הלווה, להחזיר את חובו. הרי מצוות ההשמטה היא על המלווה. אז שהמלווה ישמוט, אבל שהלווה, בכל זאת יחזיר, למרות זאת.
איך זה מתבצע? נקרא בתלמוד, שמצטט מן המשנה ומסביר:

גיטין ל״ז ב:א׳

תנן התם: המחזיר חוב לחבירו בשביעית - צריך שיאמר לו: "משמט אני!"
ואם אמר לו: "אף על פי כן" - יקבל הימנו,
שנאמר (דברים טו, ב) "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה"

Gittin 37b:1

In the case of one who repays a debt to his friend during the Sabbatical Year, the creditor must say to him: I abrogate the debt, but if the debtor then said to him: Nevertheless, I want to repay you, he may accept it from him, as it is stated: “And this is the manner [devar] of the abrogation” (Deuteronomy 15:2). From the fact that the verse employed a term, devar, that can also mean: This is the statement of the cancellation, the Sages derived that the creditor must state that he cancels the debt, but he is allowed to accept the payment if the debtor insists on repaying.

(למה הדברים לקוחים ממסכת גיטין בתלמוד, ולא ממסכת "שביעית"? משום שבתלמוד הבבלי אין מסכת "שביעית"; מהסדר הראשון, סדר זרעים, נותרה רק מסכת ברכות, שעוסקת בתפילה. שאר המסכתות עוסקות במצוות שתלויות בארץ. הבבלים, שחיו בחו"ל, לא למדו אותן בצורה מסודרת, ולכן אין עליהן מסכתות בתלמוד הבבלי אבל יש התייחסויות פה ושם לנושא הזה, המפוזרות במקומות אחרים. במקרה שלנו, הלימוד מופיע במסכת גטין...)
כעת אנחנו רואים שמשנה זו מציעה דרך אחרת להתגבר על שמיטת החובות: לא דרך ההתייצבות בפני הדיינים, כפי שהציע הלל בתקנת הפרוזבול, אלא פשוט בין אדם לרעהו: המלווה הוא שמבצע את השמיטה, בכך שהוא אומר שהוא משמט. הלווה אומר לו: "אף על פי כן" (כלומר, למרות נכונותך לשמוט את החוב, אני בוחר לשלם), והמלווה מקבל ממנו.
איך יודעים שרעיון כזה מותר מהתורה? לפי הדרשה. המילים "וזה דבר השמיטה" בתורה הן כותרת למצוות שמיטת החובות (ראו למעלה, בטקסט של דברים ט"ו). חז"ל בוחרים לקרוא אותן לא בתור כותרת, אלא כקביעה שאת השמיטה, עושים בדיבור!... רש"י מסביר "צריך שיהיה דיבור של שמיטה". והנה, עשינו דיבור של שמיטה, נכון? שהרי המלווה אמר "משמט אני"...

כעת נקרא את הדיון ההלכתי בגמרא, הכולל דיון בין רבה ובין אביי, תלמידו:

גיטין ל״ז ב:ב׳

אמר רבה: ותלי ליה עד דאמר הכי.
איתיביה אביי: כשהוא נותן לו, אל יאמר לו "בחובי אני נותן לך",

אלא יאמר לו: "שלי הן ובמתנה אני נותן לך"

אמר ליה (רבה): תלי ליה נמי עד דאמר הכי.

Gittin 37b:2

Rabba said: And the creditor is permitted to lift up his eyes to him hopefully, demonstrating that he wishes to accept the payment, until the debtor says this, that he nevertheless wishes to repay him. Abaye raised an objection to Rabba’s statement from a baraita: When the debtor gives the creditor payment for a debt that has been canceled he should not say to him: I give this to you in payment of my debt; rather, he should say to him: This is my money and I give it to you as a gift. This indicates that the debt is repaid only by the initiative of the debtor. Rabba said to him: The creditor is permitted to lift up his eyes to him hopefully as well, until the debtor says this, that he gives it as a gift, but the initiative may come from the creditor.

רבה מדגיש שבזמן שהמלווה אומר "משמט אני" הוא מביט במבט רב משמעות ("תולה את עיניו") בלווה, כדי שיבין שזה אינו דיבור רגיל של וויתור, אלא זהו "דיבור של שמיטה", וכוונתו, למרות מה שאמר, הפוכה ממילותיו; הוא מצפה מהלווה שישלם את חובו!
רש"י מציע שכוונת רבה היא שלמלווה מותר, אם הוא יכול, ממש לעכב את הלווה (בלשון ציורית, "לתלות אותו על עץ") עד שישלם.

אביי מציע הצעה אחרת, מנגנון אחר: הלווה - הוא שיבוא וישלם, ויכריז שזו מתנה, ואין כאן כל החזרת חוב. כך תקוים מצוות השמיטה, כי החוב נשמט; פשוט נותנים מתנה...
אבל רבה מתעקש שגם במקרה כזה המלווה צריך לגרום ללווה לעשות זאת.

כעת מסתיים החלק של ההלכה, ומתחיל החלק של האגדה. במקרה שלנו: סיפור, שגם בו מופיעים שני החכמים שהוזכרו , אבל הוא דווקא ממחיש גישות הפוכות מאלו שהם הביעו בהלכה! אנחנו נראה שרבה, שהיה תקיף יותר וטען שלמלווה יש כוח להכריח את הלווה (במבט נוקב, או בעיכוב ממש) לשלם את חובו - דווקא לא מעכב את הלווה, שפשוט הולך עם הכסף ולא משלם... ומן הצד השני נראה את אביי, שחשב שאפשר לסמוך על הלווה שיבוא לשלם ויכריז שזוהי מתנה, ובסיפור הוא הולך ודורש מן הלווה לשלם את חובו:

גיטין ל״ז ב:ג׳-ד׳

אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי.

אייתינהו ניהליה בשביעית.

אמר ליה: משמט אני.

שקלינהו ואזל.

אתא אביי אשכחיה דהוה עציב.

אמר ליה: אמאי עציב מר?

אמר ליה הכי הוה מעשה.

אזל לגביה אמר ליה: אמטת ליה זוזי למר?

אמר ליה: אִין.

אמר ליה: ומאי אמר לך?

אמר ליה: משמט אני.

אמר ליה: ואמרת ליה "אף על פי כן"?

אמר ליה: לא.

אמר ליה: ואי אמרת ליה "אף על פי כן" הוה שקלינהו מינך, השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה "אף על פי כן".

אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה "אף על פי כן".

שקלינהו מיניה.

אמר: לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא.

Gittin 37b:3-4

The Gemara relates: There was a man by the name of Abba bar Marta, who is also known as Abba bar Minyumi, from whom Rabba was attempting to collect a debt. He brought it to him in the Sabbatical Year. Rabba said to him: I abrogate this debt. Abba bar Marta took the money and left. Abaye came before Rabba and found that he was sad. Abaye said to him: Why is the Master sad? Rabba said to him: This was the incident that occurred, explaining that Abba bar Marta understood his statement literally and did not repay the debt. Abaye went to Abba bar Marta, and said to him: Did you bring the money to the Master? He said to him: Yes. Abaye said to him: And what did he say to you? He said to him that Rabba had responded: I abrogate this debt. Abaye said to him: And did you say to him: Nevertheless, I want to repay you? Abba bar Marta said to him: No. Abaye said to him: But if you had said to him: Nevertheless, I want to repay you, he would have taken it from you. Now, in any event, bring it to him and say to him: Nevertheless, I want to repay you. Abba bar Marta went and brought the money to Rabba and said to him: Nevertheless, I want to repay you, and Rabba took it from him. In the end, Rabba said: This Torah scholar was not knowledgeable from the beginning, as it was necessary to teach him how to react.