Save "פרשת ויקרא תש"ג - קרבן עולה ויורד ואשם גזלות"
פרשת ויקרא תש"ג - קרבן עולה ויורד ואשם גזלות
הגיליון הזה הוא המשך גיליון ויקרא תש"ב, אשר עסק בטעמי הקרבנות ובסוגיהם באופן כללי (עיין שם), גיליון זה עוסק בסוגים מיוחדים (קרבן עולה ויורד, אשם גזלות).
א. בטעם קרבן עולה ויורד
ספר החינוך:
מצוות עשה להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיוחדים והם טומאת המקדש, כלומר אדם שהוא טמא... ונכנס למקדש בשגגה... ושבועת ביטוי שנשבע על דבר לעשות או שלא לעשות ועובר עליה בשגגה, ושבועת העדות שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד... משרשי המצוה כבר אמרנו, כי ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החוטא אל לבו בכח הפעולה, כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני אדם ומיעוט הבנתם ודלות כוחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים אלה להיות כפי עושר בני אדם ועניָם, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה. וזה יספיק לך אל השבועות. גם אל ענין מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שענין הטהרה קשה מאד על האדם לשמרו... ומן השורש הזה שאמרנו שהכשלון קרוב לעניינים אלה הקל להם עוד בשבועת העדות להיות מביאין כפרה על שוגג או מזיד, לפי שענין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע ותולים השקר בשכחם ולא יכוונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחים כל כך ברעה הגדולה שעושים בהטיית כיוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסיבתם אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה, ועל כן מהתמדת הענין וקלותו בעיני העם, היה מחסדיו ברוך הוא להיותם מביאים כפרה בין שוגג בין מזיד. ואולם המבין בבני אדם, כל אשר ירחיקנו האל ממנו, אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הריחוק, והענין הוא כאילו יודיע האל אל בני אדם: דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים. ואולם הנכשל מכם ויעבור עליה, יעשה תשובה בכל כוחו ויגדר עצמו בהרבה גדרים ויביא קרבן לקבוע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד. ומכל מקום, לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצוות בוראו.
1. מה המשותף בשלושת המקרים שבהם חייבים קרבן עולה ויורד – לפי דעת ספר החינוך?
2. במה שונה חיוב הקרבן במקרה שבועת העדות מבשאר המקרים?
3. מה כוונת ספר החינוך בקטע האחרון (החל מן "ואולם המבין בבני אדם"), וכנגד איזו דעה מוטעית הוא פונה?
עצה טובה לשאלה זו: עיין רש"ר הירש לפסוק י"ג, שהלך בדרך אחרת מאשר ספר החינוך.
ב. יודע עדות לחברו
"וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ"
And if any one sin, in that he heareth the voice of adjuration, he being a witness, whether he hath seen or known, if he do not utter it, then he shall bear his iniquity;
ד"ה והוא עד או ראה או ידע: אינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה, אבל יאמר, אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה, אם לא יגיד יש עליו עוון. והנה לא יתחייב בקרבן הזה אלא אם כן יודע עדות שיזכה ממנו המשביע בדינו. ולכך פירשו רבותינו (שבועות ל"ג ב') כי יש עדות שתועיל בראיה בלא ידיעה, ויש שתועיל בידיעה בלא ראיה. כיצד, מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, וטוען לא היו דברים מעולם יבואו ויעידו, זו היא ראיה בלא ידיעה. מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני, יבואו ויעידו, זו היא ידיעה בלא ראיה. ועל דרך הפשט, אין צריך לראיה בלא ידיעה, אבל "או ראה" שהוא ראה ההלוואה או המקח לגמרי, "או ידע" ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה המעשה. ולא אמר כאן "ונעלם ממנו", כי הוא חייב במזיד, או בשגגת השבועה עם זדון העדות. אבל אם היה שכוח בעדות בשעת שבועה - אין עליו כלום.
*
1. העתק את הפסוק בסימני פיסוק לפי פירושו.
*
2. נמק, מדוע יש להציב בסוף הפסוק פסיק ולא נקודה?
*
3. מה פירוש הביטויים המובאים בדבריו: "עדות שיזכה ממנו המשביע" "ראיה בלא ידיעה; ידיעה בלא ראיה"
*
4. כיצד יש לבאר לפי פסוקנו את המילים: "ואת אלית וגם דברת באזני" (שופטים י"ז ב')?
ג. מילת "ואשם" - שאלות ברש"י
"וְאָשֵׁם..."
or if any one touch any unclean thing, whether it be the carcass of an unclean beast, or the carcass of unclean cattle, or the carcass of unclean swarming things, and be guilty, it being hidden from him that he is unclean;
"וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם..."
or if he touch the uncleanness of man, whatsoever his uncleanness be wherewith he is unclean, and it be hid from him; and, when he knoweth of it, be guilty;
"וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם..."
or if any one swear clearly with his lips to do evil, or to do good, whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath, and it be hid from him; and, when he knoweth of it, be guilty in one of these things;
ר' דוד הופמן, מפרש את המילים הנ"ל בפסוקים ג'-ד', כאילו נאמר: "ואשם והוא ידע" – מדוע? – המסכים פירושו זה לפירוש הרשב"ם?
ד"ה והוא ידע ואשם: שנודע לו עכשיו שהוא טמא ויודע שהוא אשם.
מדוע מפרש רש"י את המילה "ואשם" בפסוק ב' ובפסוק ג', אף על פי שבשניהם הפירוש אחד – ונמנע מלפרשו בפסוק ד' אף על פי ששם פירושה אחר?
ד"ה ואשם: באכילת קודש או בביאת מקדש.
‎ם‎‎‏ואש AND HE INCUR GUILT through eating sacred food or entering the Sanctuary.
פסוק ג':
העזר בתשובתך בדברי הרמב"ן, פסוק ב':
ד"ה ונעלם ממנו: שנעלמה ממנו הטומאה ואשם באכילת קדשים או ביאת מקדש. לשון רש"י. ואין הכוונה שיהיו אכילת קדשים וביאת מקדש נלמדים מן ואשם, כי בכל הקרבנות למעלה נאמר כן. אבל הפרשה הזו תקצר בדבר המובן, כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא, ולא הוזהרו ממנה אפילו הכהנים, אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן. אבל אמר, כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה, או כאשר ישבע ונעלם ממנו השבועה, ויחטא בהעלמה של אחת מאלה, יתחייב להביא קרבן. ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבוא למקדש, ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה. וזה יישוב פשוטן של מקראות בפרשה זו. ולרבותינו בה עוד מדרשים לחזק הענין הזה.
ד. אשם גזלות
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ"
And the LORD spoke unto Moses, saying: If any one sin, and commit a trespass against the LORD, and deal falsely with his neighbour in a matter of deposit, or of pledge, or of robbery, or have oppressed his neighbour; or have found that which was lost, and deal falsely therein, and swear to a lie; in any of all these that a man doeth, sinning therein; then it shall be, if he hath sinned, and is guilty, that he shall restore that which he took by robbery, or the thing which he hath gotten by oppression, or the deposit which was deposited with him, or the lost thing which he found, or any thing about which he hath sworn falsely, he shall even restore it in full, and shall add the fifth part more thereto; unto him to whom it appertaineth shall he give it, in the day of his being guilty.
הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו (רש"י: על שקר והודה) יוליכנו אחריו למדי.
MISHNA: One who robs another of an item having the value of at least one peruta and takes a false oath to the robbery victim claiming his innocence, and then later wishes to repent, must bring the money, which includes the principal together with an additional one-fifth payment, to the robbery victim, even if this necessitates following after him to a distant place like Medea. The robber may not give the payment to the robbery victim’s son to return it to the robbery victim, and neither may he give it to his agent, but he may give the payment to an agent of the court. And if the robbery victim dies, he returns it to his heirs.
מאיזה פסוק בפרשתנו למדו דין זה?
ה. בביאור פסוק "נפש כי תחטא" וכו'
"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד..."
If any one sin, and commit a trespass against the LORD, and deal falsely with his neighbour in a matter of deposit, or of pledge, or of robbery, or have oppressed his neighbour;
*
1. מה ההבדל בין המושגים פקדון – תשומת יד; עשק – גזל; כחש ב... – כחש ל...?
*
2. למה נאמר בשלושת המקרים הראשונים "ב" (בפקדון; בתשומת יד; בגזל) וברביעי (עשק) לא נאמר "ב"?
*
3. המלבי"ם, איילת השחר (הקדמה לפירושו לויקרא) כלל קצ"ט:
דרך הכתוב לדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו", דהיינו שהדבר שיש בו חידוש על חברו יאמר לבסוף, בעניין שיוסיף במאוחר על הקודם ולא להפך. שדרך הדיבור שיעלה מושגיו או מאמריו מן הקל אל החמור.
באר את סדר העניינים בפסוקינו (כ"א-כ"ב) לפי הכלל הנ"ל!
ו. שאלות ודיוקים ברש"י
באר את הביטויים המסומנים בקו בדבריו של רש"י:
ד"ה ולא ידע ואשם ונשא עוונו: (ת"כ) ר' יהודה הגלילי אומר הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע. רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון שלא נצטוה אלא על מצוות לא תעשה ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו וכי איזו מידה מרובה של טובה או של פורענות הוי אומר מידה טובה. אם מידת פורענות מעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו מידה טובה המרובה היושב לו מן הפיגולין והנותרות והמתענה ביום הכיפורים על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. רבי עקיבא אומר, הרי הוא אומר (דברים י"ז) ע"פ ב' עדים או ג' עדים וגו' אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב ג' אלא להביא שלישי להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו לענין עונש והזמה, אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. ראב"ע אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה הרי הוא אומר (דברים כ"ד) למען יברכך וגו' קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה הרי הקב"ה קובע לו ברכה.
‎ו אשם ונשא עונו‎‎ולא ידע AND HE DOES NOT DISCOVER THAT HE IS GUILTY, AND BEARETH HIS INIQUITY — R. José the Galilean said, “See, Scripture (God) punishes him who has no sure knowledge that he has sinned (in as much as it requires him to bring a guilt-offering); how much the more does it follow that He will punish him who does know that he is sinning and yet wilfully does it. — R. José said, “If you wish to know the reward prepared for the righteous, go and learn from the case of Adam Horishon, who was charged only with a negative command (not to eat from the עץ הדעת) and who transgressed it, — see how many kinds of death-penalties were on this account decreed as a punishment against himself and all his descendants! Now, which measure is greater, — that of good (of reward), or that of punishment? You must admit that it is that of reward (cf. Rashi on Exodus 20:6). If, then, the measure of punishment is the lesser, consider that if so many kinds of death-penalties were decreed as a punishment against himself and his descendants, surely, in the case of the measure of good which is the greater one, if a person refrains from eating sacrifices which have become abominable (פגול) or which have been left over beyond the prescribed time (נותר), or if he fasts on Yom Kippur, how much the more certain is it that he will acquire merit for himself and for his descendants and the descendants of his descendants until the end of all generations! — R. Akiba said, “See, it states, (Deuteronomy 19:15) “at the mouth of two witnesses, or, at the mouth of three witnesses [shall the matter be established]. — But if evidence can be established by two witnesses, why does Scripture afterwards specifically state that this may be done by three? But it is to bring the third witness under the law there stated — to be severe with him and to make his sentence exactly like that of these (the first two witnesses) in respect to punishment in case of “plotting” (evidence that is rebutted by proof that the witness was not present on the occasion to which he has testified; see Rashi on Deuteronomy 19:16). Now, if Scripture exacts punishment so severely from one who has only joined himself with sinners (he is so described because as a single witness he could not hope that his evidence would be effective), just as it does from the sinners themselves, how much the more certain is it that He will give a reward to him who attaches himself to those who practise meritorious deeds just as it does to those who themselves practise meritorious deeds! (Sanhedrin 9a; Makkot 5b). — R. Eleazar b. Azariah said: In Deuteronomy (24:19) Scripture states, “When thou reapest thy harvest in thy field, and hast forgotten a sheaf in the field, [thou shalt not return to take it; it shall be for the stranger, for the fatherless etc.]”, and, you see, it states immediately afterwards: “that the Lord thy God may bless thee etc.” Scripture (God) thus gives the assurance of a blessing to one through whom a meritorious deed came about (the feeding of the stranger, etc.), without himself knowing about it (since he forgot to remove the sheaf from the field)! You must now admit that if a Sela was tied up in the skirt of one’s garment and it fell from it and a poor man finds it and supports himself by it the Holy One, blessed be He gives the assurance of a blessing to him (to the man who has lost the Sela) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Section 12 7-13).
ד"ה נפש כי תחטא: (ת"כ) אמר ר' עקיבא מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה' לפי שכל המלוה והלווה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר לפיכך בזמן שהוא מכחש - מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו ואינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם לפיכך כשהוא מכחש - מכחש בשלישי שביניהם.
ונפש כי תחטא IF A SOUL SIN [AND COMMIT FAITHLESSNESS AGAINST THE LORD] — R. Akiba said, What is the force of ‎‎‎מעל בה׳‎‎ ומעלה here, where it does not speak of betraying “holy things of the Lord” as in v. 15, but of betraying one’s neighbour? Because whoever lends or borrows money or does business with another, does it as a rule only in the presence of witnesses or by a document, therefore when he repudiates the matter, he repudiates the witnesses or the document; but he who deposits something with his neighbour does not wish any living soul to know about it except the Third Being (God) who is between them; therefore when he repudiates the deposit, he is repudiating the Third Being who is between them (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Chapter 22 4).
We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור