| א. בסידור הדברות ובמניינם |
1. מקובלנו: חמש דברות ראשונים הם עניינים שבין אדם למקום, ואילו חמש אחרונים הם מצוות שבין אדם לחברו. התוכל למצוא הוכחה לכך גם בסגנון הדברות?
כידוע, יש דרכים שונות למנין עשרת הדברות:
כגון פילון האלכסנדרוני, מונה:
1. אנכי... על פני; 2. לא תעשה... ולשומרי מצוותי; 3. לא תשא...;
1. אנכי... על פני; 2. לא תעשה... ולשומרי מצוותי; 3. לא תשא...;
הנוצרים הלוטרנים:
1. אנכי... ולשומרי מצוותי; 2. לא תשא...; 9. לא תחמוד בית רעך; 10. לא תחמד אשת...;
1. אנכי... ולשומרי מצוותי; 2. לא תשא...; 9. לא תחמוד בית רעך; 10. לא תחמד אשת...;
בנו יעקב, רואה בסגנון הדברות הוכחה לנכונות מנייננו המקובל:
1. אנכי; 2. לא יהיה; 3. לא תשא; 4. זכור; 5. כבד...;
1. אנכי; 2. לא יהיה; 3. לא תשא; 4. זכור; 5. כבד...;
**
א. מהי ההוכחה הלשונית?
*
ב. יש רואים במניינו של פילון האלכסנדרוני דבר שתקופתו ומקומו גרמו לו. כיצד?
3. הרמב"ם, מורה נבוכים מאמר ב' פרק ל"א:
אולי כבר התבאר לך העילה בחוזק תורת השבת... והיא שלישית (=בעשרת הדברות) למציאות השם והרחקת השניות, כי האזהרה מעבוד זולתו אמנם היא לישב היחוד.
אולי כבר התבאר לך העילה בחוזק תורת השבת... והיא שלישית (=בעשרת הדברות) למציאות השם והרחקת השניות, כי האזהרה מעבוד זולתו אמנם היא לישב היחוד.
ומקשה עליו אברבנאל:
איך אמר הרב כי מצות השבת היא שלישית למציאות הא-ל, כי כפי סדר הדיבורים היא רביעית לפי שהדיבור הראשון הוא אנכי, והשני לא יהיה והשלישי לא תשא? ואם תמנה כפי מנין המצוות הנה תהיה חמישית או שישית...
איך אמר הרב כי מצות השבת היא שלישית למציאות הא-ל, כי כפי סדר הדיבורים היא רביעית לפי שהדיבור הראשון הוא אנכי, והשני לא יהיה והשלישי לא תשא? ואם תמנה כפי מנין המצוות הנה תהיה חמישית או שישית...
א. הסבר כיצד אין דברי הרמב"ם סותרים למנין הדברות המקובל עלינו?
*
ב. הסבר את דברי אברבנאל האחרונים - כיצד זה נגיע לחמישית או שישית?
**
4. יש אומרים, שסידור חמש הראשונים מן "אנכי" עד "כבד" הוא בכיוון הפוך מן הכיוון שבו סודרו חמשת האחרונים מן לא תרצח עד לא תחמד. הסבר, כיצד!
| ב. לא תחמוד ולא תתאוה |
פסוק י"ג
"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"
"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"
השוה:
"וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ... וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ..."
ולא תנאף AND THOU SHALT NOT COMMIT ADULTERY — The term ניאוף, “adultery”, is technically only applicable in the case of a married woman. ולא תתאוה — The Targum renders this by ולא תירוג which, too, is an expression denoting “desiring” (חמד the word used in the preceding part of this verse), just as (Genesis 2:9) “נחמד to the eyes”, we render in the Targum by “desirable (רגג) to behold”.
מכילתא דרשב"י:
"לא תחמוד" ולהלן (דברים ה') הוא אומר: "לא תתאוה", לחייב על תאוה בפני עצמה וחמדה בפני עצמה. מניין התאוה אדם – סופו לחמוד? שנאמר "לא תחמוד" – "לא תתאוה". מניין חמד אדם – סופו לגזול? שנאמר (מיכה ג' ב') "וחמדו שדות וגזלו". תאוה – בלב, וכן הוא אומר (דברים י"ב כ') "כי תאוה נפשך לאכול בשר", וחימוד במעשה, וכן הוא אומר (דברים ז') "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך".
"לא תחמוד" ולהלן (דברים ה') הוא אומר: "לא תתאוה", לחייב על תאוה בפני עצמה וחמדה בפני עצמה. מניין התאוה אדם – סופו לחמוד? שנאמר "לא תחמוד" – "לא תתאוה". מניין חמד אדם – סופו לגזול? שנאמר (מיכה ג' ב') "וחמדו שדות וגזלו". תאוה – בלב, וכן הוא אומר (דברים י"ב כ') "כי תאוה נפשך לאכול בשר", וחימוד במעשה, וכן הוא אומר (דברים ז') "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך".
הרמב"ם, ספר המצוות:
מצות לא תעשה רס"ה: הזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה, כדי לקנות מה שברשות זולתנו מאחינו, והוא אומרו "לא תחמוד בית רעך". ולשון מכילתא: "לא תחמוד" – יכול אפילו חומד בדיבור? תלמוד לומר: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת", מה להלן עד שיעשה מעשה, אף כאן עד שיעשה מעשה. הנה התבאר לך, כי זה הלאו מזהיר מהערים עד שנקח לעצמנו הדבר שאנחנו חומדים אותו ממון אחינו, ואפילו לקנותו ולתת בו דמים; הנה זה כולו מי שיעשהו עובר על לא תחמוד.
מצות לא תעשה רס"ה: הזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה, כדי לקנות מה שברשות זולתנו מאחינו, והוא אומרו "לא תחמוד בית רעך". ולשון מכילתא: "לא תחמוד" – יכול אפילו חומד בדיבור? תלמוד לומר: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת", מה להלן עד שיעשה מעשה, אף כאן עד שיעשה מעשה. הנה התבאר לך, כי זה הלאו מזהיר מהערים עד שנקח לעצמנו הדבר שאנחנו חומדים אותו ממון אחינו, ואפילו לקנותו ולתת בו דמים; הנה זה כולו מי שיעשהו עובר על לא תחמוד.
הרמב"ם, ספר המצוות:
מצות לא תעשה רס"ו: הזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו, שזה יהיה מביא לעשיית תחבולה לקנותו, וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין: אמרו: "לא תתאוה בית רעך". ואין שני לאווין אלו בענין אחד, אבל הלאו הראשון והוא "לא תחמוד" מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו, והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד. ולשון מכילתא, (ומביא את דברי המכילתא שהבאנו לעיל עד "שדות וגזלו"). וביאור זה, שאם ראה דבר יפה אצל חברו, אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו, עבר על אמרו יתברך "לא תתאוה", ואם תתחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיע אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרנו לו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה. ואם הגיע אל בקשתו – הנה כבר עבר על "לא תחמוד", גם כן אחר שקנה הדבר שהיה לחברו ולא היה רצונו למכרו, אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו, ונמצא שעבר על שני לאווין כמו שביארנו. ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו, ויהיה אז כבר עבר על "לא תגזול" גם כן. והבן זה הענין בסיפור אחאב ונבות. הנה התבאר לך ההבדל בין אמרו "לא תתאוה" ובין אמרו "לא תחמוד".
מצות לא תעשה רס"ו: הזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו, שזה יהיה מביא לעשיית תחבולה לקנותו, וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין: אמרו: "לא תתאוה בית רעך". ואין שני לאווין אלו בענין אחד, אבל הלאו הראשון והוא "לא תחמוד" מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו, והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד. ולשון מכילתא, (ומביא את דברי המכילתא שהבאנו לעיל עד "שדות וגזלו"). וביאור זה, שאם ראה דבר יפה אצל חברו, אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו, עבר על אמרו יתברך "לא תתאוה", ואם תתחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיע אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרנו לו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה. ואם הגיע אל בקשתו – הנה כבר עבר על "לא תחמוד", גם כן אחר שקנה הדבר שהיה לחברו ולא היה רצונו למכרו, אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו, ונמצא שעבר על שני לאווין כמו שביארנו. ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו, ויהיה אז כבר עבר על "לא תגזול" גם כן. והבן זה הענין בסיפור אחאב ונבות. הנה התבאר לך ההבדל בין אמרו "לא תתאוה" ובין אמרו "לא תחמוד".
1. מה הראיה שמביאה המכילתא ממיכה ב' ב' ומדברים ז' כ"ה?
2. יש פרשנים המביאים ראיה ממיכה ב' ב' (וכן גם מן הפסוק בדברים הנ"ל) להגדרה אחרת לחימוד מזו שניתן לה ברמב"ם. כיצד?
ד"ה ולא תתאוה: (תרגם אונקלוס) "ולא תירוג" אף הוא לשון חמדה, כמו "נחמד למראה" (בראשית ג') דמתרגמינן "דמרגג למחזי".
ולא תתאוה — The Targum renders this by ולא תירוג which, too, is an expression denoting “desiring” (חמד the word used in the preceding part of this verse), just as (Genesis 2:9) “נחמד to the eyes”, we render in the Targum by “desirable (רגג) to behold”.
א. מה בין רש"י ובין הרמב"ם?
**
ב. התוכל להביא ראיה לפירושו של רש"י נוסף על ראייתו מתרגום אונקלוס?
| ג. שאלות בטעמי המקרא |
פרק י"ח פסוק ה'
"וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱ-לֹהִים"
"וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱ-לֹהִים"
תרגום אונקלוס:
למדברא די הוא שרי תמן לטורא-דאתגלי-עלו ה' יקרא דה'.
למדברא די הוא שרי תמן לטורא-דאתגלי-עלו ה' יקרא דה'.
רש"י:
ד"ה אל-המדבר: אף אנו יודעים שבמדבר היה, אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבר לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה.
ד"ה אל-המדבר: אף אנו יודעים שבמדבר היה, אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבר לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה.
שד"ל:
ד"ה אל-המדבר: אם היה בטעם זקף היה דינו בפשטא זקף, לא בזקף גדול; אמנם אין ספק, שאין זה אלא טעות סופר, וצריך להיות בטעם רביע שהוא מפסיק פחות מן הטפחא שתחת "שם", אל המדבר אשר הוא חונה שם, כלומר אל הר האלקים. (מסתמך שד"ל על כתבי יד שונים).
ד"ה אל-המדבר: אם היה בטעם זקף היה דינו בפשטא זקף, לא בזקף גדול; אמנם אין ספק, שאין זה אלא טעות סופר, וצריך להיות בטעם רביע שהוא מפסיק פחות מן הטפחא שתחת "שם", אל המדבר אשר הוא חונה שם, כלומר אל הר האלקים. (מסתמך שד"ל על כתבי יד שונים).
(הערה: בהוצאות קורן מ"ג, יהואש סומן "אל-המדבר" בטעם זקף ואילו בהוצאת קהלה וגינסבורג ברביע).
1. הסבר את הפסוק על פי שתי דרכי ניקוד הטעמים.
2. לאיזו מסורה קרובים דברי התרגום?
3. לאיזו מסורה קרובים דברי רש"י?
4. מדוע באה המילה "ויבא" (וכן "וישמע" פסוק א', "ויקח" פסוק י"ב) בטעם תרי-גרשין ואילו "ויקח" בפסוק ב' ברביע?
5. מה יש ללמוד על דבר הגדרתו של הטעם קדמא במילת "יתרו" בפסוקים א', ה', י"ב, מתוך השוואה עם אותה המילה בפסוק ב'?
| ד. שאלות בטעמי המקרא |
"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"
לא יהיה לך THERE SHALL NOT BE UNTO THEE [OTHER GODS] — Why is this said? Does not the preceding verse state: I — and no other — shall be thy God? But since it states immediately after this, “Thou shalt not make unto thee [any graven image etc.]” I might say that I have only a prohibition that one may not make such gods; whence could I know that one may not retain an idol that has already been made? Perhaps there is no such law! Therefore it states here: “there shall not be unto thee” (thou shalt not have other gods) (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:3:1.)
מדוע באה המילה "אלהי" כשטעמה שונה, פעם מלעיל ופעם מלרע?