Save "פרשת אמור תשי"ז - קידוש וחילול ה'"
פרשת אמור תשי"ז - קידוש וחילול ה'
"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁיוְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵלאֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"
א. "ולא תחללו את שם קודשי..."
רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה' הלכה א' (עפ"י גמרא סנהדרין ע"ד):
כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר (ויקרא כ"ב ל"ב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר (שם, שם) "לא תחללו את שם קודשי".
ד"ה ולא תחללו את שם קודשי: עם בני אהרן ידבר, כי הפרשה דבקה (כלומר: פסוקנו הוא המשך של פסוקים כ"ז-כ"ח), והם (=הכוהנים) המצוּוים שלא ישחטו להם (=לעצמם) או לישראל אם ובן ביום אחד. והעד שהחל בפרשה אחר כך (כ"ג ב') "דבר אל בני ישראל"; ועד שני "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
It is evident from context that the commandment Do not desecrate My holy Name is addressed to the descendants of Aaron. They are the ones whom Scripture enjoins not to slaughter a mother and a child on the same day [:28], whether for themselves or for the Israelites. They are probably also the ones to whom the commandment “When you slaughter a thanksgiving-offering…” [:29] is addressed. The fact that the next passage begins with “Tell the children of Israel” [23:2] supports the proposition that the current passage is not addressed to the children of Israel. Moreover, the phrase I shall be sanctified among the children of Israel refers to the Israelites in the third person.
ד"ה ונקדשתי בתוך בני ישראל: על דעת רבותינו מצות עשה שנקדש את שמו במצוות ליהרג עליהן ולא נעבור. וזה טעם "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים" שהוא טעם יכלול כל המצוות, שראוי לקדש שמו עליהם, בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים.
You shall not profane My holy Name … Our Rabbis said it is a positive commandment that we should sanctify His Name with the commandments, even to be killed and not transgress them. “Who brought you out of the land of Egypt to be your Hashem, I am Adonoy,” is an all-inclusive reason for all the commandments, for it is proper to sanctify His Name by refusing to transgress them, since we are His servants that He redeemed from Egypt.
...משום הכא (משום דעובדי עבודה זרה נוהגין הוללות בימי חגיהם) הזהיר כאן שלא יחולל שם שמים בשמחת המועד כמו באומות העולם בימי חגיהם, מרבים הוללות רעה ולא כן ישראל עם ה'.
1. מה ההבדל העקרוני בין שלוש הדעות הנ"ל בפירוש פסוקנו?
**
2. כל אחת מן הדעות מנמקת פירושה מתוך מיקום פסוקנו בתוך הפרשה כולה. כיצד?
3. מה ראה הרמב"ם להביא בדבריו בראשונה את חלקו השני של הפסוק, ובשנייה - את חלקו הראשון של הפסוק?
**
4. הסבר את שתי ההוכחות שמביא ראב"ע לחיזוק דעתו!
5. הסבר את דברי הרמב"ן המסומנים בקו, לאלו מצוות התכוון?
6. כיצד תוכל להוכיח, שסטה בעל העמק דבר כאן מפשוטו של מקרא?
ב. מדיני מצות קידוש השם
יומא פו ע"ב, (עפ"י גרסת עין יעקב):
(דברים ו') "ואהבת את ה' אלוקיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, שיהא אדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ודיבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה – מה הבריות אומרות עליו? "פלוני שלמד תורה – אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה. אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה! ראיתם פלוני שלמד תורה – כמה יפים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו?! עליו הכתוב אומר (ישעיה מ"ט) "עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". ובזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, ואין מתנו ומקחו נאה בשוק, ואינו נושא ונותן באמונה – מה הבריות אומרות עליו? "אוי לפלוני שלמד תורה! אוי לו לאביו שלימדו תורה! אשרי בני אדם שלא למדו תורה! ראיתם פלוני שלמד תורה – כמה מכוערים מעשיו, כמה מקולקלים דרכיו", עליו הכתוב אומר (יחזקאל ל"ו) "ויבואו אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם (=עליהם) עם ה' אלה ומארצו יצאו".
רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק חמישי הלכות א'-ד':
א. כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי". כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו - יעבור ואל ייהרג, שנאמר במצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - "וחי בהם" ולא שימות בהם. ואם מת, ולא עבר - הרי זה מתחייב בנפשו.
רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק חמישי הלכות א'-ד':
ב. ...במה דברים אמורים? בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה. אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל - יעבור ואל ייהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל - ייהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה (=אחת) משאר מצות בלבד.
רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק חמישי הלכות א'-ד':
ג. וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה. אבל בשעת הגזרה - והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות ייהרג ואל יעבור... בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים.
רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק חמישי הלכות א'-ד':
ד כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג, ונהרג ולא עבר - הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר - הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר (תהלים מ"ד, כ"ג) "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה"... וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג - הרי זה מחלל את השם... ואף על פי כן, מפני שעבר באונס אין מלקין אותם ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים ובהתראה... אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה - הנה הוא ככלב שב אל קיאו.
ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות – דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עברות, הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו – ונמצאו המוכרים תובעים, והוא מקיפן, או שירבה בשחוק ובאכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהם, או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס. וכיוצא בדברים אלה - הכל לפי גודלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורב עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולב; מכבד להם ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה... ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין עד שיימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו – הרי זה קידש את ה', ועליו הכתוב אומר (ישעיה) "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
There are other things included in blasphemy, although they are not of themselves either among the mandatory or prohibitive commandments, as for example, when a great man, famed for his learning and piety, will do something that the public will suspect him on account thereof, even though such deeds be not transgressions, yet he has committed blasphemy, as for example: if he makes a purchase and does not pay for it at once,10Yoma, 86a. C. Baba Mezia, 83b. G. although he has the money and the vendors are claiming it and he delays them; or if he indulges in frivolity, or doth eat and drink with and among the ignorant,11Pesahim, 49a. C. or if his speech with his fellow men be not polite, or if he does not receive them pleasantly, but acts as one looking for strife and shows anger. In such and like matters, all measured by the standard of the greatness of such scholar, he must take particular care, and act exceedingly better than the law requires. Conversely, if the scholar restrains himself, speaks politely to his fellow men, and when among them acts like one of them, and receives them pleasantly, takes abuse from them but never gives abuse to them in return, respects them, even those who do not respect him, acts in business honestly, does not remain in company with the unlearned, nor visits their assemblies, and is rarely seen otherwise than to be engaged in the study of the Torah, wrapt in the prayer-garment and adorned with phylacteries, and performs his duties exceedingly more than the law requires, provided he does not go to extremes and does not act so ridiculously, so that all praise him and love him and crave to imitate his actions, behold he doth sanctify the Lord, and concerning him, the verse speaks, saying: "And He said unto me, thou art my servant, Israel, in whom I am glorified." (Is. 49.3).
ספר החינוך:
שנצטוינו לקדש השם שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כלומר שנמסור נפשנו למות על קיום מצוות הדת. וכבר ביארו ז"ל מפי הקבלה ומן הכתוב באיזה עניין ובאיזו מצוה נצטוינו בזה. ואף על פי שכתוב בתורה (ויקרא י"ח) "וחי בהם" דמשמע – ולא שימות בהם, כבר קיבלו הם שלא נאמר מקרא זה בכל עניין ובכל עברה, ומפי הקבלה אנו חיים בכל דברי התורה. ובפירוש אמרו חז"ל כי ג' מצוות הם שחייב האדם שייהרג עליהם ואל יעבר עליהם לעולם והם עבודה זרה... וכן גילוי עריות ושפיכות דמים, שאם יאמרו לו לאדם: "עבוד עבודה זרה או נהרגך" ייהרג ואל יעבדה. ואף על פי שלבו תמים באמונתו ביראת השם, אף על פי כן נצטוה שייהרג ואל יעשה המעשה הרע ההוא ולא יתן מקום אל המעביר (=הגוי האונס אותו) לחשוב שהוא כפר בה' יתברך. ולשון ספרי: "'המוציא אתכם מארץ מצרים' – על מנת כן הוצאתי אתכם, שתקדישו את שמי ברבים". שורש מצוה זו (=טעמה) ידוע, כי האדם לא נברא רק (=אלא) לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו - איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
1. בשתי דרכים יש לקיים מצוות קידוש השם – על פי המקורות הנ"ל. מה הן שתי הדרכים?
*
2. הסבר כיצד תתיישב דרישת "ייהרג ואל יעבור" שנדרשת במקרים מסוימים עם (ויקרא י"ח ה') "וחי בהם" (ועיין גיליוננו אחרי מות שנה זו)?
3. הסבר את ההבחנה שבדין בין "התכוון העובד כוכבים להנאת עצמו" ובין "התכוון להעבירו על המצוות" – מדוע שונה הדין בשני מקרים אלה (רמב"ם ה' הלכה ב'), ומדוע שונה הדין "בשעת גזרה"?
4. הסבר את טעמו של הדין בראש הלכה ד', שמי שמחמיר על עצמו מתחייב בנפשו.
5. הסבר את המסומן בקו בדברי ספר החינוך!
We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור