Guarding the Mitzvot - פרשת כִּֽי־תָב֣וֹא

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ׃

אֶת־ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ׃

וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל־מִצְוֺתָיו׃

וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם־קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר׃

Deuteronomy 26:16-19

The LORD your God commands you this day to observe these laws and rules; observe them faithfully with all your heart and soul.

You have affirmed this day that the LORD is your God, that you will walk in His ways, that you will observe His laws and commandments and rules, and that you will obey Him.

And the LORD has affirmed this day that you are, as He promised you, His treasured people who shall observe all His commandments,

and that He will set you, in fame and renown and glory, high above all the nations that He has made; and that you shall be, as He promised, a holy people to the LORD your God.

הרב אלחנן סמט

חשיבותו של היום הזה באה לידי ביטוי גם בהמשך. בפסוק הראשון של פרק כ"ז נאמר: "שמר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום";

ושוב בפסוקים ט-י באותו פרק: "הסכת ושמע ישראל: היום הזה נהיית לעם לה' א-להיך. ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום";

ובפסוק יא: "ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר";

ושוב בפסוק הפותח את הברכה, כ"ח, א: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה'... אשר אנכי מצוך היום";

ובפסוק הפותח את הקללה (טו): "ואם לא תשמע בקול ה'... אשר אנכי מצוך היום";

ושוב בכ"ט, ג "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה";

ובנאום הברית שבפרק כ"ט, ט: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה'..."; וכן שם בפסוקים יא, יב, יד, יז.

מדרש תנחומא, כי תבוא א׳:א׳

(א) הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בּוֹאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עוֹשֵׂנוּ (תהלים צה, ו). וַהֲלֹא כְּרִיעָה בִּכְלַל הִשְׁתַּחֲוָיָה, וְהִשְׁתַּחֲוָיָה בִּכְלַל כְּרִיעָה, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, נִשְׁתַּחֲוֶה נִכְרָעָה נִבְרְכָה. אֶלָּא צָפָה מֹשֶׁה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְרָאָה שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵחָרֵב וְהַבִּכּוּרִים עֲתִידִין לִפָּסֵק, עָמַד וְהִתְקִין לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִין שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, לְפִי שֶׁחָבִיב תְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמִכֹּל הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב (תהלים קמא, ב). וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה כָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, כֵּיוָן שֶׁנִּגְזַר עָלָיו שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לָאָרֶץ, הִתְפַּלֵּל וְאָמַר, אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה וְגוֹ' (דברים ג, כה). וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה, עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה (שם פסוקים כו-כז). לְכָךְ נֶאֱמַר: הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. מָה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה מִתְחַטְּאִין, וְכַמָּה יֵשׁ לָהֶן פִּתְחוֹן פֶּה לְעוֹשֵׁי מִצְוֹת. אָדָם יֵשׁ לוֹ עֵסֶק אֵצֶל מַלְכוּת, פְּעָמִים שֶׁהוּא נוֹתֵן כַּמָּה מָמוֹן עַד שֶׁמַּגִּיעִין אוֹתוֹ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, סָפֵק עוֹשֶׂה שְׁאֵלָתוֹ, סָפֵק לֹא עוֹשֶׂה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, רָאָה אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, מַנִּיחוֹ בַּסַּל וְהוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם וּבָא וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָעֲזָרָה וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְעַל יִשְׂרָאֵל וְעַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ וְגוֹ'. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה אוֹמֵר, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה צָרְכִּי הַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו, הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ, תִּזְכֶּה לַשָּׁנָה הַבָּאָה וְתָבִיא כְּהַיּוֹם הַזֶּה, כְּאָדָם שֶׁהוּא נוֹתֵן פְּרִי חָדָשׁ לַחֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁנֶּה וְתִתֵּן לִי לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, כַּמָּה מִתְחַטְּאִין עוֹשֵׂי מִצְוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה, וְצַדִּיקִים מְבַטְּלִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה (קהלת ח, ד). מִי הוּא. שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (שם פסוק ה), מַמְחֶה עַל יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, אָמַר אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל, מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים (ש״‎ב כג, ג). מַהוּ הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ. וְכִי עַד עַכְשָׁו לֹא צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנַת אַרְבָּעִים הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ (דברים א, ג). וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, הַיּוֹם הַזֶּה. אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל יוֹם יְהֵא הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ הַיּוֹם הַזֶּה קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵהַר סִינָי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָּנֶיךָ (שם ד, ט). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה'. אֶת הַחֻקִּים, אֵלּוּ הַמִּדְרָשׁוֹת. וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, אֵלּוּ הַדִּינִין. דָּבָר אַחֵר, אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, לְרַבּוֹת קַלִּים וַחֲמוּרִים, גְּזֵרוֹת שָׁווֹת וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים. וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת לַאֲמִתּוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִיא נְתוּנָה מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם (ויקרא כה, יח). אֶלָּא כָּל הַמְּקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְעָשָׂה אוֹתָהּ לַאֲמִתּוֹ, כְּאִלּוּ הוּא תִּקְּנָהּ וּנְתָנָהּ מֵהַר סִינָי. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הָעוֹשֶׂה תּוֹרָה לַאֲמִתָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד וְגוֹ' (דברים ד, יד). לַעֲשׂוֹת אוֹתָם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לַעֲשֹׂתְכֶם אוֹתָם (שם), מִכָּאן שֶׁמַּעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא עָשָׂה וּבָרָא אֶת עַצְמוֹ. בְּכָל לְבָבְךָ, הֲרֵי הַכָּתוּב מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם, בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא יִהְיֶה לָכֶם שְׁתֵּי לְבָבוֹת, אֶחָד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֶחָד לְדָבָר אַחֵר.

Midrash Tanchuma, Ki Tavo 1:1

...

רש"י על דברים כ״ו:ט״ז:א׳-ב׳

(א) היום הזה ה' אלקיך מצוך. בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ חֲדָשִׁים כְּאִלּוּ בוֹ בַיּוֹם נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם (תנחומא): (ב) ושמרת ועשית אותם. בַּת קוֹל מְבָרַכְתּוֹ — הֵבֵאתָ בִכּוּרִים הַיּוֹם, תִּזְכֶּה לְשָׁנָה הַבָּאָה (שם):

Rashi on Deuteronomy 26:16:1-2

(1) היום הזה ה׳ אלהיך מצוך THIS DAY THE LORD THY GOD COMMANDETH THEE — This suggests: each day they (God’s commandments) should be to you as something new (not antiquated and something of which you have become tired), as though you had received the commands that very day for the first time (Midrash Tanchuma, Ki Tavo 1; cf. Rashi on Deuteronomy 11:13). (2) ושמרת ועשית אותם THOU SHALT THEREFORE KEEP AND DO THEM — A heavenly voice (בת קול) pronounces by these words a blessing upon him (the worshipper): “You have brought the first fruits today — you will be privileged to do so next year, too!” (Midrash Tanchuma, Ki Tavo 1).

מזרחי, דברים כ״ו:ט״ז:א׳

(א) ושמרת ועשית אותם בת קול מברכתו הבא' בכורים היום תזכה לשנה הבאה. נ"ל שדרשו כן מפני סמיכו' הפרשה הזאת עם הקודמ' לה שהיא הבכורים והמעשרות וכתב כאן היום הזה וגומר ושמרת ועשי' שפירושו כאילו אמר אחר שנהיה לפניך הבאת הבכורים כאילו היום הזה נצטוית לעשות ושמרת ועשית אותם פירש תזכה לשנה הבאה דאם לא כן מאי ושמרת ועשית דמשמע צוי לעתיד הרי כבר שמר ועשה אלא על כרחך לומר שפירש ושמרת ועשית אינו צווי אלא ברכה שתזכה לשנה הבאה לשמור ולעשותו כזאת:

Mizrachi, Deuteronomy 26:16:1

...

שני לוחות הברית, תורה שבכתב, כי תבוא, דרך חיים ג׳-ה׳

היום הזה ה' אלקיך מצוך (דברים כו, טז), פירש רש"י, בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאלו בו ביום נצטוית עליהם, עד כאן לשונו. וכן לקמן (שם כז, ט) הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך, פירש רש"י, בכל יום יהיו בעיניך כאלו היום באת בברית, עד כאן לשונו. וכלל גדול הוא זה לקיום התורה והמצות, שיעשם בזריזות כאלו היום נצטווה, וגם יחשוב כאלו היום היה כריתת הברית הש"י עמנו, ואז נקיים המצות בזריזות ובשמחה גדולה, לא מצות אנשים מלומדה, אשר על זה פירש האר"י ז"ל הפסוק (דברים כח, מז) אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, כלומר שצריך האדם לשמוח בעשיית המצוה וקיומה יותר מרב כל שמזמין לו הש"י והוא שמח בו, ביותר מזה צריך לשמוח במצוה הבאה לידו שיקיימנה. ואמר הפסוק, אף שעבדת את ה' בקיום המצות, אבל לא עבדת בשמחה ובטוב לבב, על כן היתה זאת לך: ד את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו. וי"י האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמור כל מצותיו. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לי"י אלקיך כאשר דבר (דברים כו, יז-יט): ה מי הוא זה ואיזה הקורא שלשה פסוקים האלה שלא יתפעל בלבו להתעורר להתדבק בו יתברך, אשר חפץ בנו ובחר בנו. על כן החוט המשולש הזה לא ינתק, והיה לזכרון לכם תמיד. ואנחנו מקושרים בו יתברך בברית, גם קבלנו התורה באלה ובשבועה, וזהו ענין אלו הארורים הכתובים בפרשה זו נאמרו ג"כ בלשון ברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל וכו' וכן כולם כמו שכתב רש"י, ולכאורה קשה למה כתבה התורה הארורים והניחה הברוכים בחוץ, איפכא מסתברא לכתוב הברוכים ולהיות הארורים בחוץ, כי תמיד מדברת התורה בלשון הגון. אלא הענין כי התכלית כאן היה לקבל התורה בארור דהיינו באלה, ועל זה כרתנו ברית באלה ובקללות, וכמו שסיים אחר הקללות אלה דברי הברית וגו', על כן הארורים עיקר ואגב הארורים היו הברוכים, והקללות מקיימים אותנו ויתרון אור לעתיד יהיה לנו מתוך החשך דהיינו במחשכים הושיבנו, ובזה נזדככו ותם עונך בת ציון (איכה ד, כב):

Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Ki Tavo, Derekh Chayim 3-5

היום הזה ה' אלוקיך מצוך . Rashi explains that the commandments should appear to us as if they had only been made on that very day. Rashi adopts the same approach when explaining in 27,9: "Keep silence, and hear O Israel, this day you have become a people to the Lord your G–d." Rashi writes: "You should consider each day as the one on which you entered into the covenant with G–d." This is a very important rule, which, when practiced, helps us to perform G–d's commandments with eagerness, as one performs a task newly assigned. It helps not to treat Torah as something that we are so familiar with that we fall into the habit of neglecting its demands. The Arizal explains 28,47: "because you did not serve the Lord your G–d in joy and with a glad heart when you enjoyed everything in abundance," in a similar vein. G–d teaches us that performance of His commandments must be accompanied by a greater joy than the joy one feels for all the material blessings G–d has bestowed on one. It is not enough merely to serve the Lord and obey His commandments. We must do so joyfully. "You have affirmed this day that the Lord is your G–d, that you will walk in His ways, that you will observe His laws and commandments and rules, and that you will obey Him. And the Lord has affirmed this day that you are, as He promised you, His treasured people who shall observe all His commandments, and that He will set you, in fame and renown and glory, high above all the nations that He has made; and that you shall be, as He promised, a holy people to the Lord your G–d." Who among us can read the above three verses without being deeply moved and inspired to cleave to G–d who has chosen us the Jewish nation as His people. Clearly, the "threefold thread" will not easily be broken and will serve as an ongoing reminder for you. We are linked to G–d through the covenant; we have also received the Torah on pains of an oath. This is the background to all the verses (25,15-26) in which curses are called down on all those who fail to honor this commitment. It is why these verses were also recited in the guise of blessings such as: "Blessed the man who did not make an idol, etc." (cf. Rashi). At first glance we may be puzzled why the Torah chose to spell out the various curses whereas it only implied the blessings? Normal practice would have dictated the opposite! After all, the Torah usually prefers to stress the positive! The Torah here intended that it should be accepted on oath. Hence the people had to be sworn what not to do. The very fact that the chapter concludes (28,69) with: "These are the words of the covenant which the Lord commanded Moses to make with the children of Israel, etc." shows that the list of "cursed be, etc." is an essential part of this presentation. The curses and blessings between them have combined to keep us and to assure us of a future when a surfeit of physical and spiritual light will be the beacon leading us out of our exile, when the guilt of Zion will have been expiated.

רבנו בחיי, דברים כ״ו:ט״ז:א׳-ג׳

היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות. בשנת הארבעים היה עומד והוא אומר היום הזה, והלא יש ארבעים שנה שקבלו את התורה, אבל פירשו רז"ל יהיו חביבין עליך כאלו היום הזה קבלתם מסיני. ב ובפרשת שמע (דברים ו) בפסוק אשר אנכי מצוך היום, דרשו יהיו בעיניך חדשים כאלו היום קבלתם מסיני. בין בלשון חביבין בין בלשון חדשים הוצרכו לדרוש כן לפי שהדורות חולפים ולב האדם הולך אחר עיניו בדבר הנראה, כי בעמדו בין עיניו יזכרנו ובהסתרו מעיניו ישכחנו, והאותות והמופתים אינן עומדין לעולם, לכך יזהירו שתהיה האמונה קבועה בלב עומדת לעד בזמן ההסתר כמו שהיתה בזמן ההגלות, ויהיו דברי התורה חביבין אצלנו שלא נעבור עליהם, ויהיו גם כן חדשים בענין זכרון האותות והמופתים שלא נשכחם מלבנו בהתעלמם מעינינו, אך יהיה אצלנו מעמד הר סיני בנפלאותיו בחדושו תמיד. ג ויתכן לומר כי פסוק זה התחיל היום הזה וסיים ובכל נפשך, להורות כי יתחייב האדם שימסור נפשו על המצות בכל הזמנים כלן כיום של מתן תורה, כי כשם שהיה מוסר נפשו על השם באותו יום עצמו של מתן תורה בראותו האותות והמופתים והאש האוכלת בראש ההר, כן ראוי לו למסור נפשו עליו בכל הזמנים כלן, וזהו שאמר היום הזה וסיים בנפשך לבאר שתמסור נפשך עליו בכל הזמנים כלן כהיום הזה.

Rabbeinu Bahya, Devarim 26:16:1-3

היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות, “This day, Hashem your G’d commands you.” When Moses said these words, this was during the fortieth year. How could this be since 40 years had elapsed since the Torah had been given, and nothing new had been added to the Torah since? The wording (this day) teaches that Torah legislation is to be considered as beloved as if it had only been given on that very day at Mount Sinai (Tanchuma Ki Tavo 1). Regarding a similar statement in the wording of the Kriyat Shema (Deut. 6,6) where we read: “which the Lord your G’d has commanded you this day,” our sages (Pessikta Zutrata) comment “they should be as fresh for you as if they had been received from Mount Sinai on this very day.” There is a reason why once the Midrash uses the word “new, fresh,” and another time it uses the term “beloved” as the manner in which we are to relate to Torah legislation. People’s reactions to certain phenomena vary not only individually, but are also affected by prevailing attitudes in different generations and environments. Man’s heart has a tendency of being governed by what his eyes behold. When something is within his range of vision he is liable to remember it, whereas as soon as it is out of sight he tends to no longer focus on it and to forget it. Miracles, etc., do not continue indefinitely and therefore are apt to be forgotten. The Torah therefore has to warn us not to allow this natural process to affect us and to insist that just as the people at the time of the miracles were firm in their faith and belief, we in our respective generations must be no less so. This lesson applies particularly to periods when the Jewish people are in exile and miracles do not manifest themselves. We are therefore exhorted by the Torah to relate to the Torah with the same degree of fondness as we did when we were a sovereign nation in our own land. At the same time, we have to be urged to view the Torah legislation as something new, reminding us of all the miracles that preceded the giving of the Torah. In other words, the very experience of the revelation at Mount Sinai is to be recalled by us every time we study any of the laws of the Torah. One may view this subject as if our verse here commenced with the words היום הזה, and concluded with the words ובכל נפשך, i.e. the last words in the first paragraph of the Kriat Shema. This is to teach that we are to dedicate ourselves to such a degree to all the commandments of the Torah that just as we would have been prepared to lay down our lives for any of these laws on the day they were commanded at Mount Sinai, so we are prepared to lay down our lives for them if called upon at the present time, as if we were still under the psychological impact of the revelation at Mount Sinai.

אבן עזרא על דברים כ״ו:ט״ז:א׳-ג׳

היום הזה. אלה דברי משה: ב ושמרת. בלבך: ג ועשית אותם. בארץ:

Ibn Ezra on Deuteronomy 26:16:1-3

The words on this day mark the resumption of Moshe’s speech. observe them in your heart. practice them on the land.

רמב"ן על דברים כ״ו:ט״ז:א׳

היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם ולכך אמר היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים כי כבר השלמתי לך הכל והזכיר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך והלב והנפש כבר פירשתים (לעיל ו ה):

הרב אלחנן סמט

כמה נקודות חשובות מובלעות בדברי רמב"ן הללו.

נתחיל בפירושו לשני הפעלים "האמרת... האמירך", שרש"י כתב עליהם "אין להם עד מוכיח במקרא". בלא לדון באטימולוגיה של הפעלים הללו פירשם רמב"ן "גידלתם ה' ורוממתם אותו... וה' רומם וגידל אתכם". נראה שסמך על פירושו של ראב"ע בד"ה האמרת: "מלשון גדולה, וקרוב מגזרת (ישעיהו י"ז, ו) '[ונשאר בו... שנים שלשה גרגרים] בראש אמיר' " (אמיר הוא צמרת העץ).

שנית, בדבריו האחרונים שהובאו עונה רמב"ן על קושי העולה מהשוואת פסוק יז לפסוק יח (בלי לציין את הקושי): בפסוק יז נאמר שישראל מרוממים את ה' בשמירת מצוותיו (שבה הם מעידים כי הוא א-לוהיהם והם עבדיו); בפסוק יח נאמר שה' מרומם את ישראל "להיות לו לעם סגלה... ולשמר כל מצותיו". והלוא שמירת המצוות היא משימתם של ישראל, שבקיומה הם מרוממים את ה', ומה עניינה בצד השני של המשוואה?

על כך עונה רמב"ן כי נתינת המצוות לישראל על מנת שישמרו אותן היא הדרך שבה מרומם ה' את ישראל והופכם לעם סגולה, "כי לכם לבדכם ייתן תורתו... לא לעם אחר". נמצא אפוא כי התנועה ההדדית המתוארת בפסוקים יז-יט - "האמרת... האמירך" - סובבת על ציר אחד: מצוות ה' לישראל. בנתינתן לישראל מרוממם ה' להיות עם סגולה ועם קדוש לה', ובקיומן המדוקדק על ידיהם מתגדל ומתקדש שמו של ה' בעולמו.

עתה אנו מגיעים למילים שהדגשנו בדברי רמב"ן על שום חשיבותן הרבה: "ואמר 'וה' האמירך היום' - כי היום הזה לכם כיום סיני". במילים אלו משווה רמב"ן את יום סיומו של נאום המצוות הגדול (שהיה סמוך ליום פטירתו של משה) ל'יום סיני' - יום מתן תורה. מניין לו זאת?

ראשית יש לשים לב לדגש המיוחד הניתן על המילה 'היום' בפסקה שאנו עסוקים בה. שלוש פעמים נזכרת מילה זו בפסקה: פעם אחת בראשה - "היום הזה ה' א-להיך מצוך..."; ועוד פעמיים בתיאור התנועה ההדדית בין ה' לישראל - "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום...". ברור אפוא כי "היום הזה" - יום סיומו של נאום המצוות - לא היה סתם יום של חול. אף שאין אנו יודעים לנקוב בתאריכו המדויק, היה זה יום חגיגי ומצוין מכל שאר הימים שבהם נשא משה את נאומו.

ממה נובע ייחודו של יום זה? התשובה על כך רמוזה בפסקה שלנו, אך היא מפורשת בהמשך, בפרקים כ"ז-ל'.

אופייה של הפסקה שלנו מזכיר מאוד - עניינית ואף לשונית - את הצעת הברית שקדמה להתגלות ה' לישראל בהר סיני, בשמות י"ט, ה-ו (המילים המודגשות מופיעות גם בפסקה שלנו):

ועתה, אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ.

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.

רש"י במקומנו (פסוק יח) פירש כי משה עצמו הפנה את שומעיו לאותו מקום בספר שמות:

להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך - (שמות י"ט, ה) 'והייתם לי סגלה'.

וספורנו המשיך לפרש כך אף את פסוק יט במקומנו:

ולתתך עליון על כל הגוים - להבין ולהורות, כאמרו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים'.

ולהיותך עם קדוש... כאשר דבר - באמרו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

ואכן, הנוסחה "את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה" היא נוסחה מובהקת של התייחדות שני הצדדים בקשר של ברית. וכך נאמר בנאום הברית שלפנינו, כ"ט, יא-יב:

...לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו אשר ה' א-להיך כרת עמך היום.

למען הקים אתך היום לו לעם, והוא יהיה לך לא-להים.

די אפוא בעיון בפסקה שלפנינו להגיע למסקנה שאליה הגיע רמב"ן, כי יום זה, שבו נסתיים נאום המצוות, היה יום של חידוש ברית סיני בין ה' לישראל: "כי היום הזה לכם כיום סיני".

אלא שמסקנה זו אינה תלויה רק בפסקה שלנו. הדבר נאמר במפורש בדרכים שונות בפרקים שבהמשך.

ספורנו על דברים כ״ו:ט״ז:א׳-ג׳

היום הזה שאתה נכנס עמו לברית. הנה ענין הברית הוא שהאל ית' מצוך לעשות את החוקים והמשפטים לטוב לך ואתה מקבל עליך לשמרם: ב בכל לבבך שתכיר בלי שום ספק שראוי לעשות רצונו: ג ובכל נפשך שלא יניא אותך כח מתאוה בהיותך מכיר מעלת מי שצוה ותועלת מצותיו ובזה:

Sforno on Deuteronomy 26:16:1-3

היום הזה, that You entered into the covenant with him. The “covenant” comprised the undertaking by Israel to keep G’d’s statutes as something that would ensure their welfare, something He had not done for any other nation. בכל לבבך, you must embrace these laws with all your heart, without mental reservations or doubts about their authenticity. Your sole motivation must be to carry out His will. ובכל נפשך, you must not allow yourself to be distracted, sidetracked, by the evil urge, i.e. temptations, because you are so firm in the belief of the superiority of the Lawgiver.

אור החיים על דברים כ״ו:ט״ז:א׳

היום הזה וגו'. וכי היום הוא מצוה והלא כבר צוה בהר סיני, ורש''י ז''ל פירוש בכל יום יהיו בעיניך חדשים. ונראה שכונת הכתוב היא על זה הדרך לפי שכל התורה צוה אותה ה' בהר סיני בין דברים שיש בהם קום עשה באותו זמן בין דברים שאינם בקום עשה אלא לאחר זמן כאותם האמורים בפרשה זאת בכורים ומעשרות שאינם נוהגים אלא בארץ, וצוה ה' אותם הגם שלא היה זמנם מטעם כדי ללמוד אותם ולקבל שכר על קבלתם, ואמר להם משה כי הן היום מצוה אותם לעשות החוקים האלה שהם בכורים ומעשרות שעד היום נצטוו ללמוד דיניהם לבד והיום הזה מצוה אותם לעשות כי הגיעו לארץ, ותיבת היום לאו דוקא אלא זכר זמן המוכן בשם היום הזה:

Or HaChaim on Deuteronomy 26:16:1

היום הזה, "On this day, etc." Did then Moses command these commandments on the day the Torah reports this, i.e. a few days before his death? Did G'd not command all these commandments already when the people were at Mount Sinai? Rashi explains that Moses meant that the commandments should be regarded by the people as if they were something new each day. I think that maybe what the Torah had in mind is this. Whereas it is true that all these commandments had been legislated and taught ever since the people had stood at Mount Sinai, the commandments which pertained to the land of Israel had thus far been only in the realm of theory, i.e. they had to be studied but could not be performed. Moses says, that as of the day he addressed the people, the laws pertaining to the land of Israel were no longer in the sphere of theory but had begun to assume practical significance. The people might therefore view these commandments as if they had just been given to them. The word היום, "this day," is not to be interpreted literally but refers to an imminent period.

העמק דבר על דברים כ״ו:ט״ז:א׳

(א) היום הזה. ידוע הדרש שהביא רש״י בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. אבל אין מקרא יוצא מדי פשוטו. שמדבר ביחוד באותו יום שעומד בו. ובא לאפוקי מאז שעמדו על הר סיני עד היום הזה. וענין פרשה זו. הוא הקדמה וביאור לכריתת ברית שבא אחריו הברכות והקללות שנקרא ברית שבערבות מואב. ונתוסף בו ענין א׳ מאד נעלה על ברית שבהר סיני. היינו מה שנזהרו עתה על שקידת התורה לחדש בה דינים עפ״י כללי התורה ודקדוקיה. וע״י משפטי התלמוד שלימד משה. והיינו דאי׳ בסוטה דל״ז א׳ גבי בו״ק ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וכבר ביארנו בפ׳ אחרי הביאור ע״ז הלשון לשמור הוא לזכור מה שכבר למד. ולעשות הוא לחדש עוד ואע״ג דאי׳ התם וכן בסיני. לק״מ שהרי כמו כן אי׳ שם ברוך בכלל ברוך בפרט ארור כו׳. והרי בסיני לא נזכר ברוך וארור כלל. אלא בתורת ג״ש למדנו שמכ״מ נכלל גם באותו הברית שבסיני דברים אלו. וה״נ לענין לשמור ולעשות. אבל עיקר הדברים נאמרו בערבות מואב. וזהו משמעות מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים. שהוא העמדה על תכלית ההוראה:

Haamek Davar on Deuteronomy 26:16:1

...

רש״ר הירש

היום הזה – עם סיום מתן המצוות שהתרחש היום, נכנסתם לכלל החיוב לקיים את המצוות האלה.

כדרכו במקומות רבים, כולל כאן הכתוב את כל המצוות תחת השמות ״חקים״ ו״משפטים״. החוקים מציבים את הגבולות המוסריים לחיי הפרט, ואילו המשפטים מסדירים את חיי האדם עם הזולת. תפקידנו בנוגע לחוקים ולמשפטים הוא לשומרם ולקיימם – ״ושמרת ועשית״: להבטיח את קיומם על ידי פעילות שכלית ועל ידי דקדוק והקפדה, ולקיימם הלכה למעשה. שתיהן – השמירה והעשייה – תהיינה ״בכל לבבך ובכל נפשך״: בכל רגשותינו ומחשבותינו, ובהתמסרות כל עצמיותנו החיה והשואפת.

כלי יקר על דברים כ״ו:ט״ז:א׳

היום הזה ה' אלקיך מצוך וגו'. אחר שפיך ענה בך כי לה' תבל ומלואה ומידו ית' נתן לך הכל מעתה תקבל עליך לשמור מצות ה' את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו'. כי אתה האמרת אותו בהגדות אלו שבבכורים ומעשר ואמרת שמעתי בקול ה'. ולעומת זה גם ה' האמירך להשקיף ממעון קדשו מן השמים ולברך אותך ביתר שאת על כל העמים, אע"פ שכל השקפה לרעה מ"מ אצלך ישתנה הענין כדבר סגולה שאין בו טעם זהו שאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וי"א שגם השקפה זו לרעה ור"ל השקיפה על האומות המכעיסים אותך ותן אותם כופר על עמך ישראל לכך לא נאמר השקיפה לברך אלא וברך הוא מילתא באפי נפשיה, ועל פי דרך זה שפיר קאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו', ולתתך עליון על כל הגוים, כי דבר זה מבואר בהשקיפה אשר בו האמירנו ה'. וגם אם האמרת והאמירך לשון חטיבה (ברכות ו.) מ"מ הוא מבואר ע"ז הדרך ומדקאמר בשניהם לשון היום ש"מ שקאי אפרשה שלמעלה של בכורים ומעשר כי בהם מבוארים שני האמרות אלו.

משך חכמה, כי תבוא י״ב-י״ד

היום הזה ד' אלודיך כו' ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. קאי על כל המצות והחקים, כי בספר זה נכללו כולן כמוש"כ הגר"א ז"ל ריש דברים, ע"ש. אולם על דרך צחות נראה ע"פ שאמרו בתענית דף ט' בכל אסור לנסות להקב"ה שנאמר לא תנסון חוץ מזו במעשר ע"ש, לכן אמר בביעור מעשר בערתי כו' וגם נתתיו ממנו ללוי כו' עשיתי ככל אשר צותני, לכן השקיפה מן השמים וברך כו', ואמר אחר כך אף דבזה מותר לנסות ועשר בשביל שתתעשר, מ"מ יותר מוטב שתתן בלא שום פניה ונסיון כלל רק לעשות את החקים האלה דייקא ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך בלי מחשבה זולתי קיום רצון הבורא יתברך. יג וד' האמירך היום. חשיב המעלות שהבדיל את ישראל ורומם אותם כו', ולשמור כל מצותיו זהו כמו שאמרו בן נח ששבת חייב מיתה ואסור לשמור השבת ששקולה ככל המצות, וכן בן נח שלמד תורה חייב מיתה ששקולה כנגד כולם, רק לישראל נתן לשמור כל מצותיו. יד להיות לו לעם סגולה כו', הוא בתורה ומצות, ולתתך עליון כו' לתהלה ולשם ולתפארת, פי' בחכמה ובעושר ובנימוס וסדר נאה, ולהיותך עם קדוש, הוא לבלי התערב בגוים ולבלי לעשות כמעשיהם, רק מופרש ומובדל בקדושה ובטהרה, כי בשעה שהמה בשפלות בעו"ה רוצים למצא חן בעיני עמי הארצות וכמקולקלין שבהן עשיתן ויש אשר יתחתנו עמהן, לא כן בשעה שיהיו לתהלה כו' ועליון יהיו עם קדוש מופרש ומובדל.

באר מים חיים, דברים כ״ו:ט״ז:ה׳

(ה) ולזה אמר להם משה רבינו אוהב נאמן לשמו יתברך ולישראל בניו. היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה וגו' (דברים כ"ו, ט"ז). כלומר כי עד היום הזה לא רציתי להודיע אתכם זאת. כי רציתי שתעשו את שלכם מעצמכם לעובדו בכל לבב מאהבה למלאות רצונו. והן עתה רואני כי נפלתם קצת מבחינה זו לאהבה אותו מעצמכם. ועל כן הנני מודיע אתכם גודל האהבה שהוא אוהב אתכם. והיום הזה אני אומר לכם כי ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה וגו'. כלומר שכל עיקר הצווי שהוא מצוך לשמור חקיו אינו כי אם בשביל שיהיה ה' אלקיך. שכל בחינת הוי"ה המהוה את כל ונותן מחיה לכל, יהיה אלקיך בלבד. שכל ההשפעה הטובה ירד אליך הכל אשר לכל. ומידך תתמשך ותתחלק לכל התחתונים. והנך רואה בעיניך גודל האהבה והחיבה והחן והחסד שמצאת לפניו שלא צוך לעשות דבר כי אם בשביל טובתך ושמחתך ולהרבות גדולתך על פני העמים אשר תחת כל השמים שידעו כי מאתך הוא חיותם ומזונם. ואם הוא יתברך שמו רוצה כל כך בטובתך וגדולתך לרוב האהבה והחיבה שמשתוקק אליך להיטיבך. על אחת כמה וכמה שתצמא נפשך ויכמה בשרך ותכלה נשמתך ברוב אהבה לאל עליון ברוך הוא הבוחר בעמו ישראל באהבה. ועל כן אחר שידעת זאת מהראוי אשר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך באמת למען שמו באהבה ותתברך על ידיהם במאוד (כי אם תכוון להנאתך להתברך בהם לא תתברך כי עיקר הברכה באה ממצוה הנעשית למען שמו לריח ניחוח ולא כשלא נעשית כמצותה. והבן). ולזה גמר אומר לפרש להם יותר מפורש מה שכיוון באומרו ה' אלקיך. והוא אומרו (שם שם, י"ח-י"ט) וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו' ולתתך עליון על כל הגוים וגו'. כלומר כל עיקר כוונתו יתברך מה שבחר בך מכל העמים ונתן לך את תורתו ומצוותיו. הכל לטובתך שתהיה אתה הסגולה והעליון על כל העמים שכל הברכות והטובות ושפע החיים והשלום ירד אליך ותתברך בכל מעשה ידיך לרוב. ומידך יבוקש לשאר העמים אשר על פני האדמה.

Be'er Mayim Chaim, Deuteronomy 26:16:5

...

רד״צ הופמן

פסוק זה מסיים את כל המצוות שבספר משנה תורה באזהרה קצרה לשמור אותם כראוי. אף שלא נתפרש הדבר במקרא, אבל מתוך הפסוקים הבאים משמע שישראל הבטיחו לשמור את כל המצוות, ועל כך כרת הקדוש ברוך הוא ברית עמהם כמו שעשה בחורב (השוה כ״ח:ס״ט, כ״ט:י״א). גם במכילתא (מדרש תנאים 56 והלאה) אמרו שבערבות מואב כרתו ברית שניה.

אברבנאל על תורה, דברים כ״ו:ט״ז:א׳-ו׳

היום הזה י"י אלקיך מצוך וגו' עד ויצו משה, אחרי שהשלים משה רבינו ע"ה לבאר את התורה כמו שיעד עליו, אמר היום הזה י"י אלקיך מצוך לעשות רוצה לומר שכיון שכבר השלמתי ביאור המצות אין לדבר בהם עוד בביאורם כי אם לצוות אתכם על עשייתם ושמירתם, והנה עד עתה אולי לא הייתם יודעים ביאור המצות אבל עתה שכבר בארתי אותם להם לא נשאר עוד צורך ביאור ואין כאן עוד לחדש דבר ולא להזהיר כי אם חיוב עשייתן וזהו אמרו היום הזה י"י אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, רוצה לומר שתעשה מצות עשה ותשמור מצות לא תעשה כי זהו הנרצה בשמירה ועשיה, ויהיה זה ברצון וחפץ נכבד ובכונה וידיעה שלמה. לא כמצות אנשים מלומדה, ועל הרצון אמר בכל לבבך, ועל הכונה והידיעה אמר ובכל נפשך, ואמנם אמרו את ה' האמרת היום וה' האמירך אפשר שיפורש באופנים מתחלפים, אם שנא' שבא הנה לשבחם על קבול התורה והמצות באמרו את ה' האמרת היום שהוא לשון גדולה כמו שפיר' ר"א והרמב"ן גם כן, ויאמר אין ספק שאתה גדלת ורוממת הש"י במה שקבלת אלדותו וזהו להיות לך לאלדים, והי' קבול האלדות ללכת בדרכיו בקיום המצות המעשיות והוא אמרו ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו. ואם באמונות ושמיעת המצות האמוניות כפי מה שהשרישה התור' האלדית עליהם וזה אמרו ולשמוע בקולו, אבל אם אתה גדלת ורוממת אותו יתעלה גם הוא גדל ורומם אותך וזהו וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה שלקח אתכם מבין העמים לעם סגלה, כאשר דבר במעמד הר סיני כי יותר הרוחות וקבלת אתה מהטובות ממנו והגדול' במה שלקח אותך לו לעם סגלה, ממה שקבל השם יתברך מרוממות והגדולה בעבור שלקחתו לאלדים, גם קבלת ממנו גדולה רבה והאמיר אותך כאשר עשאך סוכן ושומר אוצרות מצותיו היקרות מזהב ומפז וזהו לשומרי מצותיו וכמו שאמר (תלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטי' בל ידעום הללויה. וגם כן האמירך בשנתן אותך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת בעולם הזה ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך והוא בדבוק הנפש בצרור החיים בעוה"ב. ואמר בכל זה היום. אם באמרו היום הזה ה' אלקיך מצוך וגומר. את ה' האמרת היום וה' האמירך היום. לפי שהיה זה אחרי סיום התורה וביאורה שהם שמעו המצוה וביאורה בלב שלם ובנפש חפצה. לכן אמר להם שקנו אותם השלמיו' כלם ביום ההוא: ב ואפשר לפרש האמרת והאמירך מלשון אמירה ודבור כי לכן נקרא הסעיף הדק העליון אשר בראש האילן אמיר לפי שנמצא לסעיפים קול ורעש בתנועתם תמיד כאמרו (שמואל ב' ה') את קול הצעדה בראשי הבכאים. וגם כל האילן יקרא לזאת הסבה שיח כי הוא שח ומדבר תמיד. ויהיה פי' הכתובים לדעתי כן. הנה במעמד הר סיני עשה הקב"ה חסד נפלא עם ישראל. והוא לדבר עמהם מן השמים כמו שכתוב (פ' ואתחנן) הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו. השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש וגומר וישראל עשו לו עבודה רצויה מאד באמרם שמה נעשה ונשמע. ולכן אמר מרע"ה כאן אם הש"י אמר מאמריו לכם באותו מעמד ודבר עמכם מלהבות אש. ממך ישראל היה נסבה לפי שאתה קבלת אלהותו ואמרת ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו ולשמוע בקולו סבבת במה שאמרת לפניו שהשמיעך קולו ומצותיו. כי לפי שאמרת כל אשר דבר ה' נעשה הוצרך הש"י לדבר עמכם בקולו. וזהו אמרו את ה' האמרת היום. רוצה לומר אתה סבבת האמירה היום שדבר הש"י עמכם בעבור שאמרת להיות לך לאלקים ולשמוע בקולו ולשמור מצותיו. ואם אתה אמרת מאמר נכבד ויקר שהוא נעשה ונשמע. ה' האמירך כלומר הוא עשה לך שתאמר אותו. והיה זה במה ששלח אליך בראשונה לומר לך קודם המעמד והייתם לי סגלה ושיתן לך סבה לשמור מצותיו וזהו אמרו ושמרתם את בריתי. וגם כן אמרת אותו המאמר לתועלתך כדי שיתנך עליון על כל הגוים כי יהיה לך בזה עליהם מעלה רבה ויתרון גדול ולכן יהיה לך תהלה ושם ותפארת. כי התהלה היא מגזרת (איוב כ"ט) בהלו נרו על ראשי. רמז לשכינה החופפת עליהם תמיד והשם הוא במלכות המעלה והכבוד והתפארת הוא בשלמות המדות. ובאחרונה זכר הבא באחרונה שהוא הדבקו' הנפשיי ועליו נאמר להיותך עם קדוש. כי הקדושה היא בהפרד הנפש מן החומר. ועם היות שלא יזכו אליה כי אם מתי מספר. וכמ"ש החכם בפ' לולב וערבה (דף מ"ה) ובפרק חלק ראיתי בני עליה והם מועטים. היה מהחסד האלקי שאתה עם גדול תהיה עם קדוש לה' אלקיך. וכל העם מקצה יזכה לדבקות האלקי ההוא. הנה זכר האמירות וזכר הסבות שסבבו אותם. ואמר כל זה להודיעם שביום הזה אשר עמדו בסיני. ושהש"י ביום הזה צוה אותם על שמירת המצות ועשייתם. והיום הזה היה מה שאמר הש"י לישראל שהיו הם סבתו ומה שאמר ישראל לפניו שהוא יתברך היה סבתו. והיוצא מכל זה שלא יהיו בעיניהם המצות כדבר ישן נושן אבל בכל יום יהיו לפניהם חדשי' כאלו בו ביום נצטוו עליהם. וכבר נוכל לפרש עוד בפסוקים האלה פירוש שלישי: ג והוא שאחרי שהשלים מרע"ה לבאר להם את המצוה צוה על שמירתם ואמר היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות ושמרת ועשית כמו שפירשתי. ונתן ג' סבות לקיום המצות ועשייתן: ד הא' לפי שקבלו אלהותו בסיני ונדרו להיות להם לאלקים ולשמור מצותיו וגו'. וזהו את ה' האמרת היום שהוא כמו אמרת ונדרת להיות לך לאלקים וגו'. כאלו אמר שלא יהיה בעיניהם יום מתן תורה רחוק כי היום הזה היה לפי שאותה אמירה שאמרו שמה אבותיכם הרי הוא כאלו אמרתם אותם ביום ההוא: ה והסבה הב' מפני הכבוד והחסדים שקבלתם ממנו יתברך באותו מעמד שדבר עמכם ולקח אתכם לעם סגלה ונתן לכם בשמירה ואוצר את המצות שבעבור זה גם כן אתם מחוייבי' בשמירת מצותיו ולשמוע בקולו. ולפי שלא יאמרו הנה זה יצדק באבותינו שראו את כל הכבוד ההוא לא אנחנו שלא ראינו ממנו דבר. לזה אמר וה' האמירך היום רוצה לומר גם כן היה הדבור לכם כאלו היום הזה נאמר לפי שמה שנאמר ונעשה לאבותינו באותו מעמד נעשה לכל זרעם אחריה': ו והסבה הג' מפאת התועלת המגיע משמירת המצות ועל זה אמר ולתתך עליון וגומר. שהיא סבה וטענה אחרת ופירושו כמו שכתבתי למעלה: