Maamad Har Sinai and Arvus

(ה) [ה] "וכשלו איש באחיו"-- אינו אומר "איש באחיו" אלא בעון אחיו; מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.

(5) 5) (26:37) "And they will stumble, one man by his brother": It is not written "one man because of his brother" (i.e., in running), but "one man by his brother," the sin of his brother — whereby we are taught that all of Israel are responsible, one for the other.

דברים כ״ט:כ״ח

(כח) הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַה' אֱלֹקֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄ֙יׄנׄוּׄ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (ס)

Deuteronomy 29:28

(28) Concealed acts concern the LORD our God; but with overt acts, it is for us and our children ever to apply all the provisions of this Teaching.

רש"י על דברים כ״ט:כ״ח:א׳

(א) הנסתרת לה' אלקינו. וְאִם תֹּאמְרוּ מַה בְּיָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת? אַתָּה מַעֲנִישׁ אֶת הָרַבִּים עַל הַרְהוֹרֵי הַיָּחִיד, שֶׁנֶּאֱמַר "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ וְגוֹ'", וְאַחַר כָּךְ "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא", וַהֲלֹא אֵין אָדָם יוֹדֵעַ טְמוּנוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ! אֵין אֲנִי מַעֲנִישׁ אֶתְכֶם עַל הַנִּסְתָּרוֹת, שֶׁהֵן לַה' אֱלֹהֵינוּ, וְהוּא יִפָּרַע מֵאוֹתוֹ יָחִיד, אֲבָל "הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" לְבָעֵר הָרָע מִקִּרְבֵּנוּ, וְאִם לֹא נַעֲשֶׂה דִּין בָּהֶם יֵעָנְשׁוּ הָרַבִּים. נָקוּד עַל לנו ולבנינו לִדְרוֹשׁ שֶׁאַף עַל הַנִּגְלוֹת לֹא עָנַשׁ אֶת הָרַבִּים עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, מִשֶּׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַשְּׁבוּעָה בְּהַר גְּרִזִּים וּבְהַר עֵיבָל וְנַעֲשׂוּ עֲרֵבִים זֶה לָזֶה (סוטה ל"ז; עי' סנהדרין ע"ג):

Rashi on Deuteronomy 29:28:1

(1) הנסתרת לה' אלהינו THE SECRET THINGS BELONG UNTO THE LORD OUR GOD — And if you say, “But what can we do? Thou threatenest the many (the whole community) with punishment because of the sinful thoughts of one individual, as it is said, (v. 17): “Lest there should be among you a man, [or a woman or a family … whose heart turneth away this day from the Lord …]”, and afterwards it states, (v. 21) “And they will see the plagues of that land”. But surely no man can know the secret thoughts of his fellow! Now, I reply: I do not threaten to punish you because of secret thoughts for these belong to the Lord our God and He will exact punishment from that individual; but those things which are revealed belong to us and to our children that we may put away the evil from our midst; and if we do not execute judgment upon them, the whole community will be punished. — There are dots on the words לנו ולבננו to suggest that even for the revealed sins (those committed openly), He did not punish the community until they had crossed the Jordan — from the moment when they took upon themselves the oath on Mount Gerizim and Mount Ebal and had thus become responsible for one another (Sanhedrin 43b; cf. Sotah 37b).

סנהדרין מ״ג ב:י׳-י״א

כתנאי (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן דברי ר' יהודה א"ל ר' נחמיה וכי ענש על הנסתרות לעולם והלא כבר נאמר עד עולם אלא כשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן אלא

Sanhedrin 43b:10-11

The Gemara notes that this is subject to a dispute between tanna’im. The verse states: “The hidden matters belong to the Lord our God, but those matters that are revealed belong to us and to our children forever [ad olam], that we may do all the words of this Torah” (Deuteronomy 29:28). Why in a Torah scroll are there dots over each of the letters in the words “to us and to our children” and over the letter ayin in the word “forever [ad]”? The dots, which function like erasures that weaken the force of the words, teach that God did not punish the nation for hidden sins until the Jewish people crossed the Jordan River. This is the statement of Rabbi Yehuda.

בית הבחירה (מאירי) מסכת סנהדרין דף מד עמוד א
דייני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם צריכים הם לפשפש תמיד ולחזר ולחקור על מעשה בני עירם ואין להם התנצלות כשיעשו הראוי על הנגלה הבא לידם אלא צריכים לחקור ולרגל אחר הנסתרות כפי יכלתם וכל שמתרשלים בכך הרי הכל נענשים בנסתריהם של חוטאים שכל ישראל נעשו ערבים זה לזה משקבלו עליהם ברכות וקללות בגריזים ועיבל כמו שהתבאר בסוטה

שו"ת הלכות קטנות חלק א סימן קלב
שאלה הא דאמרינן בפ' בתרא דקדושין (ע':) גבי קשין גרים לישראל דכתבו התוס' משום ערבות והא אמרינן (סוטה ל"ז) דלא קבלו ישראל ערבות גרים עליהם. +/מהמפתחות/ עיין שו"ת מהר"י כהן ח"א או"ח סי' ל"א+ (עי' רש"י נדה י"ג: ותוס' יבמות מ"ז ד"ה קשים): תשובה נהי דלא קבלו עליהם ערבות אבל אם יעשו שלא כדין למה לא יענשו אם לא יוכיחום כשבידם למחות [ולפי"ז מיושב מה שהק' בס' צרור החיים פ"ה דברכות על הרא"ש דס"ל דנשים אינם בכלל ערבות מע"ז י"ח דגזרו על ר"ח בן תרדיון שריפה שהי' הוגה את השם ועל אשתו להריגה שלא מיחה וכו' הרי משמע דנשים בכלל ערבות מדנענשה על שלא מיחה בידו היפך מש"כ הרא"ש ולפי הנ"ל לק"מ]:

סוטה ל״ז ב:א׳-ו׳

ארבע ארבע וארבע הרי שמונה שמונה ושמונה הרי שש עשרה וכן בסיני וכן בערבות מואב שנא' (דברים כח, סט) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה וגו' וכתיב (דברים כט, ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' נמצא מ"ח בריתות על כל מצוה ומצוה ר"ש מוציא הר גריזים והר עיבל ומכניס אהל מועד שבמדבר ובפלוגתא דהני תנאי דתניא רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ר' עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים אמר רבי לדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום רבי שמעון אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים

Sotah 37b:1-6

every mitzva contains four aspects. Four general aspects and four specific aspects add up to eight. Eight blessings and eight curses add up to sixteen. And so too at Mount Sinai, and so too at the plains of Moab, as it is stated: “These are the words of the covenant that the Lord commanded Moses to make with the children of Israel in the land of Moab, besides the covenant that He made with them in Horeb” (Deuteronomy 28:69). And it is written: “Observe therefore the words of this covenant” (Deuteronomy 29:8). It follows that between the three events where sixteen covenants were made, God established forty-eight covenants for each and every mitzva. Rabbi Shimon excludes Mount Gerizim and Mount Ebal from this list because only some of the mitzvot were mentioned there, and he includes instead the covenant at the Tent of Meeting in the desert. The Gemara explains: And it is in the dispute between these tanna’im that they disagree, as it is taught in a baraita (Tosefta 8:11): Rabbi Yishmael says: General statements were said at Sinai, i.e., Moses received general mitzvot at Sinai, including the Ten Commandments. And the details of the mitzvot were explained to Moses at a later time in the Tent of Meeting. Rabbi Akiva says: Both general statements and the details of mitzvot were said at Sinai, and later repeated in the Tent of Meeting, and reiterated a third time by Moses to the Jewish people in the plains of Moab. Rabbi Shimon holds in accordance with his teacher, Rabbi Akiva, and counts Mount Sinai and the Tent of Meeting Tent as two distinct places where all of the mitzvot were given. The baraita concludes: And there is no mitzva written in the Torah for which forty-eight covenants were not established. Rabbi Shimon ben Yehuda Ish Kefar Akko said in the name of Rabbi Shimon: There is no mitzva written in the Torah for which forty-eight covenants were not established 603,550 times, corresponding to the population of the Jewish people in the desert. This is because each member of the Jewish people received the covenant both for himself and as a guarantor for the rest of the Jewish people. Rabbi Yehuda HaNasi says: According to the statement of Rabbi Shimon ben Yehuda Ish Kefar Akko, who spoke in the name of Rabbi Shimon, there is no mitzva in the Torah for which forty-eight covenants were not established 603,550 times; it follows that for every one of the Jewish people there were 603,550 covenants.

נתיבות עולם, נתיב הצדקה ו׳:ד׳

(ד) אבל הפי' הנראה כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי, וראיה לזה שהרי כל זמן שישראל לא עברו הירדן ולא באו לארץ לא נענשו על הנסתרות עד שעברו ונעשו ערבים זה בעד זה, הרי שלא נעשו ישראל ערבים זה בעד זה, כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל, וע"י ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי, ולכך כתיב ג"כ להיות לכם לאלקים, כי יש להם אל אחד, ולפיכך את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך:

Netivot Olam, Netiv Hatzdaka 6:4

...

שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן קכו
ד) ועוי"ל אף לקצת פוסקים האוסרין להלוות מומר ברבית. מ"מ יש מקום להתיר עפ"י דברי מהר"ל מפראג זצ"ל [בנתיבות עולם נתיב הצדקה פ"ו] בביאור טעם שלא נתערבו ישראל זה לזה רק אחר שעברו את הירדן [עי' סוטה לז ע"ב] וביאר מהר"ל זצ"ל דארץ ישראל מיוחדת לישראל והיא עושה את כל ישראל השוכנים עלי' כאיש אחד ע"כ כשבאו לא"י נעשו ערבים עכ"ד. והנה זה פשוט דאף עכשיו שישראל בגלות נשאר הערבות. והטעם ברור דאף שגלו מ"מ מקומם של ישראל בא"י וכשאנחנו בארץ אחרת נחשבנו גולים כי אין כאן מקומינו. רק מקומינו בא"י ומצוה לדור בא"י. ע"כ עדיין חשיב כאילו כולנו בא"י אף שאין אנו בפועל בא"י. מ"מ זה מקומינו. והנה מומר אף דאפי' חטא ישראל הוא. מ"מ גוי הוא ג"כ. ועושה ה'"נ. וקנאים פוגעים במומרת כמו בגוי' כמבואר בפוסקים באהע"ז בענין מומר זוקק ליבום יע"ש [עי' תרוה"ד רי"ט רכ"ג]. ובדרישה [סי' קל"ט] דע"ז של מומר נאסר מיד כמו ע"ז של נכרי. וכיון שדינו כנכרי ג"כ. פשוט שיש בו לאו דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. וכיון שאסור לדור בארץ ישראל אין א"י מקומו כלל ופקע הערבות בעד המומר. ואין לזוז מהוראת הש"ך:

בבא בתרא קי״ז א:א׳-קי״ז ב:א׳

גמ׳ תנן כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דתניא ר' יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנא' (במדבר כו, נה) לשמות מטות אבותם ינחלו אלא מה אני מקיים (במדבר כו, נג) לאלה תחלק הארץ בנחלה לאלה כאלה להוציא את הטפלים ר' יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר לאלה תחלק הארץ בנחלה אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם שכל נחלות שבעולם חיין יורשין מתים וכאן מתים יורשין חיין אמר רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לשני אחין כהנים שהיו בעיר אחת לאחד יש לו בן אחד ואחד יש לו שני בנים והלכו לגורן זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים ומחזירין אצל אביהן וחוזרין וחולקין בשוה רבי שמעון בן אלעזר אומר לאלו ולאלו נתחלקה הארץ כדי לקיים שני מקראות הללו הא כיצד היה מיוצאי מצרים נוטל חלקו עם יוצאי מצרים היה מבאי הארץ נוטל חלקו עם באי הארץ מכאן ומכאן נוטל חלקו מכאן ומכאן

Bava Batra 117a:1-117b:1

GEMARA: The Gemara comments: In the mishna that teaches that Zelophehad and Hepher were entitled to portions in Eretz Yisrael, we learned in accordance with the opinion of the one who says: Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt. The Gemara cites a baraita that presents three opinions as to how Eretz Yisrael was divided. As it is taught in a baraita that Rabbi Yoshiya says: Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt, as it is stated: “According to the names of the tribes of their fathers they shall inherit” (Numbers 26:55), which teaches that the Jewish people would inherit Eretz Yisrael according to the names of their fathers, i.e., those who left Egypt. Rabbi Yoshiya continues: But how do I realize the meaning of the verse: “Unto these the land shall be divided for an inheritance” (Numbers 26:53), which indicates that the land was to be divided among those recently counted in the wilderness, i.e., those who would enter Eretz Yisrael? He answers: “Unto these” teaches that the land will be divided among those who are like these people who were counted, in that they were adults above the age of twenty, to exclude the children, who were not entitled to a portion in Eretz Yisrael, as they were not of age at the time of the Exodus. The baraita presents a second opinion. Rabbi Yonatan says: Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, as it is stated: “Unto these the land shall be divided for an inheritance” (Numbers 26:53). But how do I realize the meaning of the verse: “According to the names of the tribes of their fathers they shall inherit” (Numbers 26:55)? This teaches that this inheritance is different from all other inheritances in the world, for in all other inheritances in the world, the living inherit from the dead, but here, the dead inherit from the living. In other words, the portions of land received by those who entered Eretz Yisrael were transferred to their fathers who left Egypt, and then inherited by the current generation, as the Gemara will now explain. Rabbi Yehuda HaNasi said: I will tell you a parable. To what is this matter comparable? To two brothers who were priests and who were in one town. One brother has one son, and one brother has two sons, and the sons all went to the threshing floor to collect teruma. This brother, who has one son, takes one portion of the teruma from his child, and that brother, who has two sons, takes two portions from his sons. And the brothers then return with the three portions to their father, and then redivide the portions among themselves equally, so that each brother receives one and one-half portions. When the brothers give their shares to their children, the son of the first brother will receive all that his father had received, while the sons of the other brother will divide what their father had received. The baraita presents a third opinion. Rabbi Shimon ben Elazar says:

רש"י על נדה י״ג ב:כ״ב:א׳

כספחת - דכתיב בגרים (ישעיהו יד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב לשון ספחת שקשים לישראל כספחת שאין בקיאים במצות ומביאין פורענות ועוד שמא למדים ישראל ממעשיהן מפי מורי הזקן. ויש אומר שכל ישראל ערבים זה בזה ולאו מילתא היא שלא נתערבו בשביל הגרים דאמרינן במס' סוטה (דף לז:) נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"ן בריתות שכולן נתערבו זה בזה אלמא לא נתערבו על הגרים:

Rashi on Niddah 13b:22:1

...

תוספות על נדה י״ג ב:כ״ב:א׳

קשים גרים לישראל כספחת. מה שמקשה רש"י דלא חשיב בסוטה ערבות דערב רב י"ל לפי שלא ידע חשבונן מיהו במכילתא אמר דערב רב היו כפלים כיוצאי מצרים

Tosafot on Niddah 13b:22:1

...

משנה למלך הלכות ביכורים פרק ד
[ג] הגר מביא וקורא כו'. (א"ה עיין בס' שער אפרים. ומהר"ם ן' חביב ז"ל תירץ דהחילוק הוא משום דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאע"ג דלא נטלו חלק בארץ מ"מ לעתיד לבא יטלו הגרים נחלה בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל ס"ס מ"ז וברבה קהלת פסוק כל הנחלים הולכים אל הים וטעמא דמילתא דהגרים שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו ברום המעלות ולא היתה כוונתם לשמה מש"ה אותם לא נטלו חלק בארץ. אבל גבי וידוי מעשר דכתיב אשר נתת לנו ה' כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי זה כיון שלא נטל חלק בארץ אלו דבריו ז"ל שמצאתי בכ"י. שוב ראיתי שכתב כן בחידושיו לפרק לולב הגזול בספר הנקרא כפות תמרים וע"ש (דף ל"ד):

ברכות כ׳ ב:י׳-י״א

אלא אמר רבא אמר קרא (שמות כ, ז) זכור (דברים ה, יא) ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה א"ל רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן אי אמרת (בשלמא) דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא (אלא אי) אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן מאי

Berakhot 20b:10-11

Rather, Rava said: This has a unique explanation. In the Ten Commandments in the book of Exodus, the verse said: “Remember Shabbat and sanctify it” (Exodus 20:8), while in the book of Deuteronomy it is said: “Observe Shabbat and sanctify it” (Deuteronomy 5:12). From these two variants we can deduce that anyone included in the obligation to observe Shabbat by avoiding its desecration, is also included in the mitzva to remember Shabbat by reciting kiddush. Since these women are included in the mitzva to observe Shabbat, as there is no distinction between men and women in the obligation to observe prohibitions in general and to refrain from the desecration of Shabbat in particular, so too are they included in the mitzva of remembering Shabbat. Ravina said to Rava: We learned in the mishna that women are obligated in the mitzva of Grace after Meals. However, are they obligated by Torah law or merely by rabbinic law? What difference does it make whether it is by Torah or rabbinic law? The difference is regarding her ability to fulfill the obligation of others when reciting the blessing on their behalf. Granted, if you say that their obligation is by Torah law, one whose obligation is by Torah law can come and fulfill the obligation of others who are obligated by Torah law. However, if you say that their obligation is by rabbinic law, then from the perspective of Torah law, women are considered to be one who is not obligated, and the general principle is that one who is not obligated to fulfill a particular mitzva cannot fulfill the obligations of the many in that mitzva. Therefore, it is important to know what is the resolution of this dilemma.

פסקי הראש על ברכות ג׳:י״ג:ב׳

. וא"ת מ"ש מהא דאמרי' לקמן בפרק שלשה שאכלו דף מח. להוציא את אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפילו הכי מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מן התורה. ואם כן באשה נמי אע"פ שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שחייבין מן התורה. י"ל דלא דמי דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה. שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותן מן המצות אבל אשה אינה בכלל הערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן:

Rosh on Berakhot 3:13:2

...

צל"ח מסכת ברכות דף כ עמוד ב
ומה שכתבתי שגם כהנים ולוים אינן בכלל ערבות, נלע"ד לתת טעם לזה. דהנה הערבות הזה התחיל בערבות מואב שאז הכניסם משה בברית ובשבועת האלה והודיע לענוש את הרבים בשביל חטא היחיד, וכמ"ש רש"י בפרשת נצבים בפסוק הנסתרות וגו' [דברים כ"ט, כ"ח], ונגמר הערבות בהר גריזים ובהר עיבל וכמו שפירש"י שם, ובמדרש תנחומא [ישן ו] הובא בילקוט [שמעוני] ריש פרשת נצבים [רמז תתקמ] איתא לפי שהברית שקבלו בחורב הפרו ואמרו אלה אלקיך ישראל לפיכך הכניסם בשבועת האלה וכו', יע"ש. ולפי"ז כהנים ולוים שעמדו באמונתם ולא הפרו ברית שקבלו בחורב כדכתיב במעשה העגל [שמות ל"ב, כ"ו] ויאספו אליו כל בני לוי, א"כ לא הוצרכו להכניס בשבועת האלה. גם מן הפסוק נלע"ד ראיה דכהנים לא נכנסו בערבות שבהר גריזים והר עיבל, כדמוכחי קראי שהכהנים והלוים עם הארון עמדו למטה באמצע והפכו פניהם לכאן ולכאן ואמרו ברוך וארור וכו', הכל כמפורש בסוטה דף ל"ז ע"א. נמצא שהכהנים והלוים הם היו הגוזרים והשבטים ענו אמן וקבלו הגזירה, כנלע"ד. ואף שבלוים משמע שם במס' סוטה שמקצת הלוים היו עומדים למעלה ומקצתן למטה, מ"מ הכהנים ודאי שכולם עמדו למטה. וע"ש בתוס' בד"ה אי אפשר מה שכתבו בשם הירושלמי.

חידושי הרמב"ן מסכת מגילה דף ב עמוד א
וכשעיינתי בכתובים נתיישב לי הענין יפה, לפי שהוא דבר ברור שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם, ואף על פי שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, מ"מ אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו, ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא, וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק וסכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים יותר מן המוקפין

ספר החינוך צ״ה:א׳-ט״ז

(א) מצות בנין בית הבחירה - לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כלם...(טז) ונוהגת מצוה זו בזמן שרב ישראל על אדמתן. וזו מן המצות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כלן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקים מצות עשה.

Sefer HaChinukh 95:1-16

(1) The commandment of building the Choice House: To build a house for the sake of God, meaning to say that we would bring Him sacrifices there and that pilgrimage and yearly gathering of all of Israel be there, as it is stated (Exodus 25:8), "And let them make Me a sanctuary." And with it, this commandment includes the vessels needed for the service of the House of God - such as the menorah, the table, the altar, and all of the other vessels.