בשם יי אל עולם.
אמר שמעון בר צמח ז"ל.
ראיתי בני עליה והם מועטים. ואנשי החכמה נאספים והנשארים בהם פלטים. אחר אחד מעשרה שליטים. ורבו במו רבו בני בלי שם ליי' חוטאים. כמדקרות חרב בוטים. השותים במזרקי יין ועל פי הנבל פורטים. הממלאים בתיהם כסף המטפחות והחריטים. צניפות כתנות ואבנטים. שמנו עשתו וביושבים לפני יי' בועטים. כתרום מנוחה הרדיפום הדריכום ודדי החכמה מפיהם שומטים. ישביעום ממרורים הרדופני וחלתית אותם מלעיטים. בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל ולחייו מורטים. ויהיו להם בכל סביבותם סלון ממאיר וקוץ מכאיב ואותם שאטים. בתוך לבאים ישכבו לוהטים. ואני בתוך הגולה על נהר כבר שנאתי עשה שטים. שנאתי השומרים הבלי שוא דורשים אל האלילים ואל האטים. כל ימי גדלתי כין החכמים. אקח מפיהם תורה חוקים ומשפטים. לא קנאתי בהוללים השאננים מנעוריהם ועל שמריהם שוקטים. עלי תולע אמונים לובשים שנים עם עדנים ובתכריך בוץ וארגמן לוטים. האוכלים למעדנים איל וצבי ויחמור סלת חטים. כי ראיתי בימי הכלי עושר שמור עשה יעשה לו כנפים. עשיר ישכב וכאור בקר נכסיו מתמוטטים. האוצרים חמס ושוד ילכו ימים צנפה יצנפום ועטה אותם עוטים. לא הועיל הונם ביום עברה להציל לקוחים למות ולהרג מטים. ואם מקרה אחד לצדיק ולרשע כמות זה כן מות זה על זה בוכים וסופדים. ועל זה מתגודדים ושורטים. ראיתי גם אני כי יש יתרון לחכמה על העושר כיתרון המשכילים שכל טוב על השוטים. כי עשיר במותו לאחרים יעזוב חילו אוכלים ושותים ומקללים וכי יריבון למעצבה ישכבון נצים מתקוטטים. והיה כשכב החכם את אבותיו ישאיר אחריו ברכה שמורה וערוכה ספרים כזהר הרקיע מזהירים וכנהר שלום נוטים. והיום נקרא נקראתי מעמקה של הלכה וראיתי מערכה מול מערכה. מלחמות תנופה בחרב שלופה. כיד זה מקל תפארה וכיד זה מטה עוז ושבטים. להוציא במספר צבא האלקים מצותיו. לקרוא כלם בשם על פי מדותיו. זה אומר ככה וזה אומר ככה. וזה חרבו על ירכו. וזה אומר לחבר החצים ולמלאות השלטים. ראיתי ונבהלתי על פני נפלתי ונרדמתי נהייתי ונחליתי כאיש נרדם יסרוהו בעקרבים וכשוטים. ואם אמרתי אסורה נא ואראה נהפכו עלי צירי ורחפו כל עצמותי וינע לבבי כנוע עצי שטים. ושבתי וראה כי לא טוב אנכי מאבותי ולא גדול אנכי מרבותי אשר בראותי ספר מחובר נכבדות בו מדובר איש יחד פני רעהו יסובבנהו יבוננהו אחרי הקוצרים גם בין העמרים מלקטים. אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב מאשר ראו עיני ולבבי הבין כי בררו הסלת והניחו הסובין מדבר בתפלה יעננו משמי קדשו מי שענה לפנחס בשיטים. ולהיות ספר זה מיוסד על האזהרות קראתיו "זהר הרקיע" אולי יראה יי' בעניי והראני אותו ואת נוהו במחיצת הצדיקים המזהירים כזהר הרקיע ובבא חליפתי יהיה גם על ספר זה שמי לזכרון כאשר היו על כתפות אהרן שמות השבטים. ואם הלכתי בזה הדרך לבד שובב. הלא אלקים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לבב. השמים כסאו ובכל הארץ עיניו משוטטים. ישלח לנו מלאך הברית כי בא לציון גואל מלך אסור ברהטים:
אם עשית תורה הרבה. משכרתך אל לא יפקיע.
בחבל פיך תעמיד ארץ. לשחקים עמו תרקיע.
ובשוט לשון אויב תכח. וברוח פה צר תבקיע.
ובדי שופר תאמר האח. חומה תפיל עת תתקיע.
ובחכה תמשוך לויתן. בלשונו חבל תשקיע.
ככוכבים עולם ועד. תזהיר זהר הרקיע.
דבר מוסכם הוא בכל ישראל שמנין המצות הוא תרי"ג ולא נמצא בזה מחלוקת כלל ושורש דבר זה הוא מה שאמרו בסוף מכות (כ"ג ב') דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני שס"ה כמנין ימות החמה רמ"ח כנגד איבריו של אדם ואמר שם אמר רב המנונא מאי קרא תורה צוה לנו משה תורה בגימ' הכי הוי. והקשו תורה תרי"א הוי ותירצו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ולא נמצא מחלוקת לא בתלמוד ולא במדרשות על ר' שמלאי אע"פ שנמצא מחלוקת במדרש חזית על האסמכתא של רב המנונא שכן אמרו שם ר' יהושע בן לוי אומר ב' דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך הה"ד ישקני מנשיקות פיהו ולא כל הנשיקות ורבנן אמרי כל הדבדות שמעו ישראל מפי הגבורה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי טעמון דרבנן אחר כל הדבדות כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה מה עביד לי' ר' יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה או אינו מדבר דבר אתה עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים ושלשה דברות. ר' עזריה ור"י בר' סימון [בשם] ר' יהושע בן לוי תפיסו שטתיה. אמרי כתיב תורה צוה לנו משה כל התורה כולה תרי"ג הוי תורה בגימ' עולה כמנין תרי"א מצות דבר עמנו משה. אנכי ולא יהיה לך לא שמענום מפי משה אלא מפי הקב"ה הוי ישקני מנשיקות פיהו וה"ז מפורש כי מדרש של רב המנונא הוא שנוי במחלוקת. ומ"מ יש לנו לומר כי אע"פ שהמדרש של תורה צוה לנו אינו מוסכם מהכל אבל המספר של ר' שמלאי הוא מוסכם מהכל. ואעפ"י שלא מצאו בו סמך מהכתוב נאמר כי כך היתה קבלה בידם שכן הוא מספר המצות. ויש לנו לומר כן לפי שראינו שנתפשט בתלמוד ובמדרשות זה המספר כי גם במדרש חזית שהביאו בו זה המחלוקת שהזכרתי גם שם הזכירו זה המספר שכן הוא מספר המצות ובתלמוד שבועות ונדרים (כ"ה א) בענין שבועה שהשביע משה את ישראל אמרו ולימא להו קיימו ע"ז וכל התורה כלה א"נ תרי"ג מצות וכן בגמ' שבת בפ' ר"ע (פ"ז א') וביבמות (בפ' הבע"י) אמר שבר את הלוחות מאי דרש אמר ומה פסח שהוא א' מתרי"ג מצות אמ' תורה כל בן נכר לא יאכל בו כל התורה כולה וישראל משומרי' עאכ"ו וכן בגמ' יבמות (מ"ז) אמר בנעמי דאמרה לרות מפקדינן אתרי"ג מצות. וכן בב"ר א"ר יהודה בר' סימון ראוי היה אדם הראשון שתנתן תורה על ידו מה טעם זה ספר תולדות אדם. אמר הב"ה יציר כפי אני נותן לו תורה חזר ואמר ו' מצות נתתי לו ולא יכול לעמוד בא' מהם והיאך אני נותן לו רמ"ח מ"ע ושס"ה מצות לא תעשה וכן במדרש ר' תנחומא (פ' כי תצא) אמ' שהם רמ"ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם שכל אבר ואבר אומר לו עשה בי מצוה. ושס"ה מצות לא תעשה שכל יום ויום אומר לו אל תעשה בי עבירה. וכן אמר במדרש משלי וכן הזכירו בזה רמזים (רבה סוף קרח) שדורשים בציצית וזכרתם את כל מצות יי' ציצית בגימ' ת"ר ויש בציצית ח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג וכן אמרו ביעקב בבית לבן קיים תרי"ג מצות שנאמר עם לבן גרתי בגימ' תרי"ג וכן אמרו כי רות המואביה נקראת כן על שם שנתגיירה וקבלה עליה תר"ו מצות מוסיף על ז' מצות בני נח והם בין הכל תרי"ג וכן דרשו ואנכי נטעתיך שורק בגימ' תר"ו כנגד מצות שהוסיף לנו על בני נח. וכן אתרוג עולה בגימ' תר"י וג' מינים שעמו הרי תרי"ג וכן מצאנו רמז בזה במספר אותיות שהם בעשרת הדברות שהם תרי"ג עד אשר לרעך. ואשר לרעך הם ז' כנגד ז' מצות שהם לבני נח ובין הכל הם תר"ך והם רמז לכתר תורה עליון הידוע לבעלי הקבלה בזה. עוד יש רמז לבעלי הקבלה בזה שהם כמנין ל"ב נתיבות חכמה שהזכיר אאע"ה בספרו הידוע ספר יצירה (וכשתכה) [וכשתכפול] ל"ב על י' הדברות שהם כנגד י' ספירות יהיו ש"כ ומספר זה ב' פעמים א' כנגד אהבה וא' כנגד יראה שהם כנגד זכור ושמור וכננד מדת רחמים ומדת הדין הם תר"ס כשתסלק מהם כ"ז אותיות שבאלף בי"ת עם מנצפך ישאר תרי"ג ועל זה התחילה התורה בבית והשלימ' בלמד כנגד ל"ב נתיבות חכמה וכן במנין חוטי ציצית שבד' כנפות הם ל"ב ח' בכל כנף וע"כ כתיב וזכרתם כו' ובמצו' תפילין יש ג"כ רמז לתרי"ג כי ב' שינין שבקציצה של ראש הם בגימ' ת"ר והתיבה בעצמה היא (שם) [שש] במספר והשין הא' היא בג' ראשין והשניה בד' בין הכל י"ג הם תרי"ג וזהו שאמר למען תהיה תורת יי' בפיך. והדי זו הסכמה גדולה שזה המספר הוא הראוי למנות בו המצות ואין בו ספק כלל בסוגיות התלמוד והמדרשות וכן תפסוהו עיקר הגאונים הראשונים ז"ל וגדולי האחרונים וסמכו עליהם המשוררים ועשו בהם שירות ופיוטי' ונפל המנהג לקרותם בעצרת בבתי כנסיות בכל גלות ישראל ואין מי שפקפק בזה: אבל הרמב"ן ז"ל נפל לו בזה ספק גדול והוא שהרבה דברים יש בתורה נפל ביניהם מחלוקת בין חכמי התלמוד אם הם מצות או רשות מנה מהם הרב ז"ל קצת מהם מה שנחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא במסכת סוטה (ג) בשלשה פסוקים אם חובה או רשות. הא' וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה. הב' לה יטמא רשות דברי ר"י ר' עקיבא אומר חובה. הג' לעולם בהם תעבודו רשות דברי ר"י רע"א חובה והנה לדברי ר' ישמעאל יחסרו ג' מצות מתרי"ג. וכן בפ"ק מקדושין (כ"א א') וגאל את ממכר אחיו ר' יהושע אומר רשות ר' אליעזר אומר חובה. וכן זו ששנינו (מכות י"ב) רוצח שיצא חוץ לעיר מקלטו ומצאו גואל הדם ר' יוסי אומר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם ר' עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכו'. וכן בגמ' דברכות (כ"א) נחלקו על ענין ק"ש אם היא דרבנן או דאורייתא. וגם אני מצאתי מחלוקת בין בן זומא וד' יהודה במסכת יומא בפ' אמר להם הממונה (ל') שאין אדם נכנס לעזרה אפי' טהור לעבודה עד שיטבול דלבן זומא קאי בעשה ולר' יהודה לא קאי בעשה אלא כדי שיזכור טומאה ישנה ויפרוש. ופסח שני לדברי ר' הוא רגל בפני עצמו ונמנה ולדברי ר' נתן הוא תשלומין דראשון והוא בכללו ואינו נמנה. וכן וחי אחיך עמך לדברי ר' אלעזר הוא עשה להחזיר הרבית. ולדברי ר' יוחנן אינו עשה כמו שהוא מוזכר בפ' איזהו נשך (ס"ב) ובפ"ק מתמורה. וכל זה הוא בענין מצות עשה. ובמצות לא תעשה יש כיוצא בזה מחלוקת אם הם לאוין גמורין נכנסין במנין אם לאו והם מה שנחלקו בגמ' זבחים (ס"ה) בענין הבדלת סימן א' בחטאת העוף דלרבנן לא יבדיל הוא לאו ולר' אלעזר בר' שמעון מאי לא יבדיל אין צדיך להבדיל וכן בענין חמץ בפסח יש לר' יהודה ג' לאוין א' לפני זמנו וא' תוך זמנו וא' לאחר זמנו וכלם נכנסין לו במנין. ולר' שמעון אין בו כי אם לאו א' והוא תוך זמנו. וכן כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה לדברי האומ' (ערכין ו' ב') מנין ליוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי מנין שלא אמר כלום ת"ל לא יפדה אינו לאו אבל לדברי האומר לא תשקול מיניה ממונא ונפטריה הוא לאו גמור. וגם אני מצאתי מחלוקת בין ר' מאיר וחכמים בראשון ממכות (ד') במקרא האמור בעדים זוממין ולא יוסיפו לעשות עוד שר' מאיר הוא מלקה עליו ויכנס לו במנין. ולדברי חכמים אינו בא אלא להכרזה ולא יכנס במנין וכן בפרק האשה בפסחים (צ"א א') סובר ר' יהודה כי לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך הוא בא להזהיר שלא לשחוט הפסח על יחיד ולדבריו הוא בא במנין ולדברי ר' יוסי ור"ש הוא בכלל שחוטי חוץ ולא יכנס במנין פרטי. וכן ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה למ"ד (מנחות ל"ו) בחקת תפילין הכתוב מדבר צריך להוסיפו על הלאוין למ"ד השמר דעשה לאו או עם העשה למ"ד השמר דעשה עשה. ובכלל אלו המצות שנחלקו בהן לרברי העושה אותן מצות אם יש תרי"ג מצות זולתם יתוספו אלו ואם אין לנו תרי"ג אלא באלו העושה אותם רשות יחסרו לו מצות ממנין תרי"ג מצות זהו שנסתפק לו לרב הנזכר ז"ל: ועוד הוא אומר כי לפי הדרך הנהוג בתלמוד היה להם להקשות ולומר למאן דמני הנך נפישי להו מצות. אי נמי למאן דמפיק הנך במאי משלים להו ולפי שנתפשט זה המנין הרבה בתלמוד ובמדרשות אומר הרב ז"ל כי יש לו לומר שכך הוא מסור בידם ממרע"ה שכך הוא מנין המצות ואף על פי כן אינן נמנעין ממחלוקותיהם במצוה מן המצות אם הוא חובה או רשות שהאומר שזו היא רשות היה יודע במה ישלים מה שחסר לו מתרי"ג מצות וגם התלמוד אינו מקפיד להקשות על זה במאי משלים להו להיות הענין עמוק וארוך מאד שיבארו כל מצות התורה באותו מקום. וכבר אמרו בענין קל יותר מזה במנין אותיות התורה וניתי ספר תורה ולימנינהו לא בקיאן בחסרות ויתרות ואם בכיוצא בזה לא רצו לטרוח ולמנותם להיותם בלתי בקיאין בזה כ"ש בענין דק ועמוק כמנין המצות לא היה להם לדקדק על האומר חובה או רשות איך יושלם לו תרי"ג מצות. ומכל מקום הרב ז"ל הוא מסכים לדברי הראשונים ז"ל שכך יש לנו לתפוש עיקר שמנין המצות הוא כך תרי"ג והם שס"ה מצות לא תעשה ורמ"ח מצות עשה וראשון מי שמנה אותם אחת לאחת למצוא חשבון היה רבי שמעון קיירא ז"ל בה"ג. ונמשכו אחריו הרבה מהרבנים כגון הרב ר' יצחק בר' ראובן ז"ל שיסד "איזה מקום בינה" וכן הרבה מהמשוררים כגון ר' שלמה בן גבירול ז"ל שיסד "שמור לבי מענה" אבל המנין שתפש הגאון ז"ל בזה הוא נעלם לא ירדו לסוף דעתו בזה שהוא מנה במצות ל"ת מאתים ושבעים ושבעה לאוין. ושבעים ואחד עבירות שבמיתה בין כולם שמ"ח מצות לא תעשה. ומנה רמ"ח מצות עשה ומנה ששים וחמש פרשיות זהו מניינו והוא נעלם מאד. והרב הגדול הרמב"ם ז"ל העמיק העיון בזה ועשה כללים ראוי לסמוך עליהם במנין המצות ומתוך אותם כללים נתברר לו כי הגאון ז"ל נטה במקומות רבים מהדרך הישרה והטעה ושבש אותו הרבה. והרב הגדול הרמב"ן ז"ל קנא קנאה גדולה אל הגאון ז"ל הנזכר והפליא לעשות בהתנצלות ולמד זכות עליו והראה כי לא היו דבריו מבולבלים כל כך כמו שחשבם הרמב"ם ז"ל. והנה אלה שני הספרים הם חמודים מזהב כל אחד מהם הראה בו כחו ומעשה תקפו וגבורתו בבקיאות התלמוד וכי היה בפניהם כשולחן ערוך. ואני בינותי בספרים ההם וראיתים נותנים לפתאים ערמה ומי הוא חכם בעיניו ובקי בתלמוד בראותו הספרים ההם יראה בעיניו ולבבו יבין כי (אין) ידיעתו קודם ראותו אותם כגרגיר חרדל בים הגדול כנגד מה שידע אחרי קריאתו אותם וכ"ש אם יעמיק העיון בכל אותם הלכות שהביא כל אחד מהם בספרו במקומותיהם בתלמוד ובשאר המקומות אשר מהם הוציאם ויראה עצמו כאלו הוא בריה חדשה עקב תהיה רוח אחרת עמו מהרוח הנאצל עליו מהרוח אשר עליהם ויחשוב עצמו ראוי להמנות עם היושבים בשבת תחכמוני ישאל וישיבוהו ישאלוהו וישיב אשריהם ואשרי מי שזכה לשמוע תורה מפיהם הלא במעט הדבש הזה אשר הנחילונו אורו עינינו אם זכינו לדבר פה אל פה אולי היתה עלינו רוח טהרה וזכינו לכתר שם טוב להקרא צעיר תלמידי צעירי תלמידיהם. ולפי שהאחרונים עם היותם מודים כי לבם אינו אלא כפתחו של היכל לעומת הראשונים שהיה לבם כפתחו של אולם עם כל זה לא יבושו כי ידברו בסתירת דבריהם. כי כן הוא הראוי לכל חכם או תלמיד שלא ישא פנים לגדול ממנו במה שתראה לו סתירה מבוארת בדבריו ע"כ למדתי מהם וברשותם ובמצותם מלאני לבי החסר לכתוב מה שנראה לי ספק בענין מנין המצות בין שיהיה מה שנראה לי ספק בדבריהם. ואם כל דברי לפי האמת אינם אלא ספקות בין שיהיה סתירה לאחד מהם וסיוע אל שכנגדו בין שיהיה סתירה לכלם או ענין נתחדש לי או עלה בדעתי שנעלם מהם או שיהיה הכרעה בראיה ממקום לא הזכירוהו הם אבל אני כותב כדי להתלמד בדבריהם. ולפי שרוב המקומות נהגו לקרות אזהרותיו של החכם הגדול ר' שלמה בר יהודה בן גבירול ז"ל הספרדי וראיתי שפירש דבריו הר' משה בר' שמואל בן תבון ז"ל ע"ד ספר המצות שחבר הרמב"ם ז"ל ולא הזכיר בפירושו כלום מענין מחלוקת הרמב"ן ז"ל עמו כי לא הגיע לידו ולא נראה בימיו וגם מה שהוא מזכיר מדברי הרמב"ם ז"ל מזכירו בקיצור גדול על כן לחוס על כבוד אדונינו הרמב"ן ז"ל שלא יהיו דבריו כנפל טמון לא יזכרו ולא יפקדו כי ראיתי בני עליה מועטים ואין דורש ואין מבקש ספרים עמוקים כאלה על כן סדרתי הדברים ע"ד האזהרות הנזכרו' כדי שיעיין בהם החרד לדבר השם פעם אחת בשנה והנני מודיע כי הרמב"ם ז"ל הקדים בספרו י"ד שרשים אשר בהם סמך למנות בהן המצות והם אלו: