אלול תשנ"ז
אנו פותחים את השבוע האחרון של השנה באמירת הסליחות. השנה נגמרת, הזמן עומד להסתיים וראש השנה ממשמש ובא. כפי שמוסבר בספרי חסידות, הוא נקרא כך משום שהוא הזמן התמציתי של כל השנה, כפי שעיקר המוחין והחיות של האדם מרוכזים בראש. זהו יום חזק, של זמן מרוכז וצפוף. ולכן זהו גם יום קשה, "דינא קשיא".
וכשם ששוקלין זכויות אדם ועוונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום-טוב של ראש השנה.1משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ב.
דווקא כאן, כשהוא מדבר על שקילת העוונות בראש השנה, טורח הרמב"ם להזכיר את הגדרת ראש השנה כיום-טוב. יש בו, ביום הזה, חגיגיות, משום שהעמידה לדין איננה דבר של יום-יום. באמצעות העמידה לדין מקבל האדם את ערכו. תארו לכם חיים שאין בהם נתינת דין וחשבון, אלא סתמיים והולכים. זהו יום בו אנו עומדים מול חיינו. ספרי חיים ומתים נפתחים לפניו יתברך.
כאמור, אנו פותחים את השבוע האחרון של השנה באמירת הסליחות. במרכזן אמירה חוזרת ונשנית של פסוקי י"ג מידות הרחמים, אמירה של היטהרות לקראת יום הדין הממשמש ובא. י"ג המידות, מסביר האדמו"ר הזקן בתניא, "מנקים כל הפגמים, וכמה שכתוב: 'נושא עוון ופשע ונקה'... מנקה הוא לשבים, לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים, הם החיצונים".2האדמו"ר הזקן, אגרת התשובה, פ"ח.
הסופיות והחמלה
סוף השנה הוא מעין קץ הימים בזעיר אנפין. "ישתדל האדם לעשות תשובה... כדי שימות והוא בעל תשובה", אומר הרמב"ם.3משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ז. מול הסוף אי אפשר לשקר. סופיותו של האדם היא זו המביאה אותו למגע עמוק עם עצמו, להתגלות עצמיותו שהיא האינטימיות שלו.
נדמיין לעצמנו זוג, בעל ואשה. שנים רבות חיו יחדיו, והנה עתה הגיע זמנו של אחד מהם. הם לא חיו מתוך אהבה גדולה דווקא. להפך, בשלב מסוים בחייהם אפילו גילו שהם לא בדיוק מתאימים אחד לשני, אלא שמשיקולים כאלה ואחרים – הילדים ועוד – ואולי גם חוסר הנוחות שבשינויים מפליגים ביותר, החליטו להמשיך יחד. כמו במקרים רבים, היו אמנם רגעים של נחת, אך גם רבים אחרים של טינה, מתח וסכסוכים. בכל אופן הם המשיכו ביחד.
והנה הסתיים הזמן, האיש הזקן שוכב על ערש דווי ועומד ללכת לעולמו. הזקנה עומדת לידו וסועדת אותו בחוליו. עתה הם עומדים להיפרד, היא וגם הוא מבקשים סליחה אחד מרעהו. האם ימחל? האם ילך לעולמו וטינתו כבושה בלבו?
הוא מסיים את חייו מתוך תחושה עמוקה של החמצה. היה יכול להיות אחרת, בזבזתי את חיי. הוא עדיין זוכר את נעוריו, תקוותיו, יום חופתו, את האכזבה שבאה אחר כך, ואת ניסיונות ההתמודדות. מה יכול להביא אותו למחילה? האם יכול הוא לסלוח ואולי להודות?
...ובערב, כשהחשיך היום, קראה לפתע לזקן:
"אתה זוכר, יעקב?" שאלה והביטה בו בחדווה. "אתה זוכר, לפני חמישים שנה נתן לנו בורא העולם תינוקת בהירת תלתלים? היינו שנינו יושבים תמיד על שפת הנהר ושרים שירים... מתחת לעץ הערבה".
... ולפתע פתאום החלו לעלות על לבו הרהורים והגיגים שונים. חזר וזכר, כי במשך כל ימי חייו לא ריחם על מארפה, לא ליבב אותה מעודו. חמישים ושתיים השנים שחיו בבית יחדיו, ארוכות ארוכות היו, והנה, איך קרה הדבר, שבמשך כל הזמן הזה לא חשב עליה אפילו מחשבה אחת, לא שם לב עליה, כאילו היא כלב, או חתול. והרי יום יום היתה היא מסיקה את התנור, מבשלת ואופה, שואבת מים, חוטבת עצים, ישנה במיטתו, וכל פעם, כשחזר שיכור מאחת החתונות, היתה תולה את כינורו על הכותל ביראת כבוד ובדרך ארץ, ומשכיבה אותו לישון, ואת כל הדברים האלה עשתה בשקט, בארשת רהויה ובחרדה לו.4אנטון צ'כוב, כינורו של רוטשילד.
מעיו נכמרים ורחמים ממלאים את ליבו. לומד הוא לדעת שלא רק הוא סבל אלא גם אשתו. לפתע נוכח הוא לדעת שאף פעם לא פגש אותה, אך בעצם אף פעם לא פגש את עצמו – הוא שכח את קיומו. אנו מצויים בגלות, הגלות היא גלות השכינה, גלות הניצוץ האלוקי שבאדם. החיים סוחפים אותנו לפעילות, לעשייה, למרוץ הבלתי נלאה אחרי הישגים, ובהבלי הזמן אנחנו שוכחים את העיקר.
אנו שרויים בגלות משום שגורשנו מהעולם האמיתי, מהאינטימיות שלנו עם עצמנו. חיינו נעדרי אהבה, חמלה ועדינות. העומד בסוף ימיו לומד לדעת שיכול היה להיות אחרת; הוא מבין שלו היה יודע בעבר את מה שהוא יודע עכשיו, יכול היה – על אף הכל – לחיות חיים אחרים, חיים טובים, לחיות בנעימות של אהבה, חמלה ופיוס. הוא מבין, שעל אף ההבדלים, יכולים היו לחיות מתוך עדינות ורוך. חיים עם נשמה.
מחשבות אלו מביאות אותו ללא ספק ליכולת לסלוח ולהתפייס. בסליחה הזאת הוא מטהר את חייו. "סוף סוף, הרי חיינו יחד את כל השנים האלו", אומר הוא לאשתו. "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?"5עמוס ג, ג. באיזה שהוא מקום נפגשנו, שאלמלא כן איך הלכנו יחדיו? משהו מהאינטימיות שנשכחה נדלק שוב ביניהם.
זוהי משמעות המדרש, ש"יעקב פדאו לאברהם".6ראה בראשית רבה סג, ב; ויקרא רבה לו, ד. וראה גם פירושו של המגיד ממזריטש למדרש זה, מגיד דבריו ליעקב, סז. הובא גם בתניא חלק א, פרק מה. הרחמים גואלים את האהבה. הטיהור שברחמים מעורר מחדש את אהבת הנעורים. נוצרת השראה חדשה ליחסים, דבקות חדשה. האש של הדבקות מבעירה באדם מחדש את האנרגיה שלו, מביאה אותו מחדש למצב של חשיקה.
זאת ועוד: בכך שהאדם סולח לזולת הוא מקבל אותו כפי שהוא, ומבין שהוא לא יכול היה להיות אחרת. הופך הוא את חייו לגורל, לגזירה אלוקית בלתי ניתנת לשינוי, ובכך הוא משחרר אותו מאשמתו. הסליחה היא התרת הכבלים הקושרים בינינו. מבחינה זאת, הסולח משתחרר לא פחות מאשר הנסלח. כשהם נפרדים הם משתחררים איש מרעהו לחופשי. ובכך הם מעלים את פיסת החיים שחיו ביחד, ונותנים לה להתחיות. חייהם יצאו מן הגלות.
הפנים – גילוי העצמיות
אנו מסתכלים אחורה על השנה שעברה. לכאורה, כמו בכל שנה היו עליות, מורדות, הישגים וכשלונות. ובכל זאת עלולים אנו לחוש תחושת החמצה, העיקר חסר מן הספר: לא הארנו פנים איש לרעהו. הארת הפנים היא התגלות הרחמים שלנו לזולתנו ושל הקב"ה אלינו. אלו הן י"ג מידות הרחמים שאותן אנו מעוררים בסליחות, ושהופיעו מתוך בקשתו של משה: "הראני נא את כבודך".7שמות לג, יח.
מהו זה שביקש משה רבינו להשיג, כשאמר "הראני נא את כבודך"? ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שיידע אמתת המצאו כאשר היא, והשיבו ברוך הוא שאין כוח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו, והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא יידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת המצאו דבר שנפרד הקב"ה בדעתו משאר הנמצאים, כמו שייפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים, ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר "וראית את אחורי ופני לא יראו".8משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכה י.
מהם הפנים? הפנים אינם קלסתר או ארשת מסוימים. כאשר רואים רק עיניים, אף, מצח, וכו', מתייחסים לאחר כאל חפץ. משמעות הפנים היא בכך שאינם ניתנים לתפיסה חזותית במובן הרגיל. "כאשר אני רואה את ראשו של אדם אני רואה אותו עצמו, כאשר אני רואה את גופו אינני רואה אלא גוף" – אמר מישהו. הפנים לא מופיעים לרואה, אלא מתגלים לו. הפנים, למרות הופעתם הפיזית, ממשותם איננה פיזית אלא רוחנית. הם התגלותו של האדם, צלמו האלוקי, הופעתו כממשות.
מה מעורר בנו מבטו של הזולת? יש מי שאמר שמבט זה הופך אותי לאובייקט (סארטר). אך לפי גישה אחרת (לוינס9עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי בן זמננו, נודע בעולם כולו בשל דבריו אודות משמעותם המוסרית והדתית של פני הזולת. לדיון במשמעותם של הפנים במשנת לוינס ראה זאב לוי, "האחר והאחריות", עמ' 87 ואילך.), הוא מעורר בי תודעה מוסרית. מבטו פוקד עלי את הצו המוסרי. ההיתקלות בפניו מפגישה אותי אִתו, ושוב אינני יכול להישאר אדיש ביחס אליו.10מעין זה כותב הרמן כהן:
"מפנה זה [שגורמת החמלה] חל בנקודת הגבול שבה כאילו עולה וצומחת הדת מן האתיקה... כשאני מתבונן בייסורים של הזולת, לא בחינת התבוננות בעובדה טבעית ונסיונית, אלא כשאני עושה אותם סימן שאלה, שכל מעמדי בעולם המוסר תלוי בו... אני מתבונן בייסורים, והנה פתאום אור רב נוגה עלי ועיני רואות את הכתמים אשר בשמש החיים...
אם נתחוור לנו עתה, שעניין זה בייסורים ובחמלה הוא עניין מוסרי בהבדל מהסבר-עולם עיוני... יוצא שכאן אנו מגיעים ובאים אל סופי התחומים שבהם לידתה של הדת, מקום זה שהדת מאירה יחד עם הייסורים את אופקו של האדם.
כשנתגלה לנו עתה ע"י הייסורים והחמלה ה"אתה" שבאדם, שוב יכול לעלות גם האני כשנתנער מצללי האנוכיות" (דת התבונה ממקורות היהדות, עמ' 54).
ראיית הזולת וסבלו כשאלה דחופה וממשית הינה הארה. לא מדובר כאן על תאוריות – זוהי ממשות. בראייה זו נמצאת גאולה.
לדברי האריז"ל, כאן טמון הסוד של ראש השנה. סוד הנסירה, הפרדת התלות של הנקבה, המסמלת את הנברא, בזכר – הבורא.11"כי בתחילה הם אחור באחור, שהוא גרוע מאוד... אחר כך היא מדרגה עליונה מכולם, והיא פנים בפנים, כי הנקבה יכולה לקבל הארת הזכר מפנים שלו ממש, וגם בהיות פניה מביטים בפניו ממש" (ר' חיים ויטאל, מבוא השערים, שער ב, חלק א, פרק ו). הפרדה שמטרתה הענקת חרות לנקבה, כדי להביא את הזכר והנקבה למפגש של פנים בפנים.דדברי הירושלמי (ערלה, פרק א, הלכה ג), "דאכל מן חבריה בהית מסתכלא ביה" (מי שאוכל משל חברו, מתבייש להסתכל בפניו), שנאמרו על העני המבקש צדקה, התפרשו ע"י הרמח"ל על יחס הנשמה לבורא לפני רדתה לעולם. מצב זה מכונה "נהמא דכיסופא" – לחם בושה. האריז"ל השתמש בדימוי של עמידה "אחור באחור" ואי-הסתכלות בפנים, לציין את מצבה של הבריאה הבלתי מתוקנת. מצב של אחור-באחור הינו מצב של הסתר פנים, של התנכרות בין הבורא לנברא. הרמח"ל מסביר שניכור זה הינו תוצאה של התלות ה"אינפנטילית" של הנקבה בזכר. התנאי לעמידה של פנים בפנים הוא שותפות של הבורא והנברא. הפרדת התלות הראשונית היא התנאי ליחס של שותפות, כלומר יחס בוגר. ניתוק התלות, הנפרדות של הבריאה, היא פעולת הנסירה (ביטוי הלקוח מהמדרש על יצירתה של חוה – בראשית רבה, ח, א) בין הבריאה לבוראה, והיא בעצם לידת העולם, המתרחשת בראש השנה. וזהו גם הדין, השיפוט, ששורשו הנפרדוּת ויצירת מערכת יחסים לא-עצמית התלויה במעשים והשתדלות וכו'. נפרדות זו, למרות הקושי שבה, היא שמאפשרת בסופו של אדם לנבראים, ובעיקר לאדם, לעמוד מול יוצרו ולדעת אותו ללא בושה. על כך ראה בהרחבה: רמח"ל, "דעת תבונות", ו"קל"ח פתחי חכמה".
הראני נא את כבודך – משה מבקש להתגבר על הניכור, שהוא הסתר הפנים. בתחילת דרכו הוא אמנם ירא מהביט אל האלוקים. לפי אחת הדעות במדרש, לא יפה עשה שהסתיר את פניו.
"ויסתר משה פניו" (שמות ג). אמר משה: אלוקי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני? ר' יהושע בן קרחה ור' אושעיא. אחד מהם אומר: לא עשה משה יפה כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו גילה הקב"ה מה למעלה ומה למטה ומה היה ומה עתיד להיות, ולבסוף ביקש לראות, שנאמר: "הראני נא את כבודך" (שמות לג). אמר לו הקב"ה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך: "כי לא יראני האדם" (שמות לג). כשביקשתי לא ביקשת. ואמר ר' יהושע דסכנין: אף על פי כן הראה לו הקב"ה. בשכר "ויסתר משה פניו" – "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות לג).
ור' הושעיא אמר: יפה עשה משה שהסתיר פניו. אמר לו הקב"ה: אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך – חייך שאתה עתיד לעשות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה, לא לאכול ולא לשתות, ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה, שנאמר: "כי קרן עור פני משה" (שמות לד), אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהם וזנו ונתנו עיניהם בזיו השכינה, שנאמר: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו [ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו]" (שמות כד), והם לא קבלו על מה שעשו?12שמות רבה ג, א.
יפה עשה או לא יפה עשה? מנקודת המבט שלו כ"טירון בנבואה", לא יפה עשה. הסתרת הפנים היתה אז ביטוי לבושה ילדותית וחוסר קשר. אך ישנה גם הסתרת פנים אחרת, מבוגרת, הנובעת מההכרה שההתגלות העמוקה ביותר מופיעה דווקא דרך הלטת הפנים, וכתובנת רמ"ק: "סוד הגילוי הוא ההעלם".13עיין פרדס רימונים, שער כ, פרק יא. זאת היא ההכרה שאי אפשר לפגוש את הפנימיות באופן ישיר; העצם תמיד יצליח לחמוק מפני ההכרה הרגילה. לכן עלינו להערים עליה, לעקוף אותה, ולהיפגש עם הפנימיות בדרך השלילה, בדרך אי-הידיעה ואי-הרצייה. "הדבר שהנך חפץ בו, אל תרדוף אחריו", אמר ר' פנחס מקוריץ. כך למעשה בנויה תורת ידיעת האל של הרמב"ם, תורת תארי השלילה. אם מסתכלים מנקודת מבט זו על הסתרת פניו של משה – יפה עשה.14דיון נרחב בנושא זה ראה במאמרו של הרב יאיר דרייפוס, "הברית והיצר" בתוך "ויקרא את שמם אדם – זוגיות ומשפחה ממבט יהודי חדש" (עמ' 124-143), בהוצאת ישיבת שיח יצחק, תשס"ה. במאמר זה מביא הרב דרייפוס קטעים שנכתבו ע"י הרב שג"ר בנושא זה.
החמלה הינה אורח חיים, כינון יחסים של רוך ועדינות. למעשה זהו אופן שונה של ממשות. היא מנוגדת לתפיסת המציאות הרואה את החוץ כמשהו קשוח, העומד מולי בסרבנות, מאיים עלי ומעמיד אותי בעימות מתמיד מולו. המבט של החמלה קולט את המציאות כמציאות רכה. רק מבט זה מאפשר את המצב של פנים-בפנים, אותו מצב של עמידה ללא בושה זה מול זה. לכן רק אחרי חטא העגל, והופעת מידות הרחמים המכפרות עליו, מתאפשרת העמידה פנים מול פנים של משה רבנו. החטא הוא הנסירה, המנתקת את התלות וההכרח שבקשר עם הקב"ה, זו של "כפה עליהם הר כגיגית".15ראה מהר"ל, תפארת ישראל, לב. חידוש הברית יכול להתרחש אחרי שכבר נבנה הקשר על יסוד של נפרדות, של העמידה זה מול זה. בסופו של דבר, דווקא נפרדות זו מבססת את היחס העמוק ביותר.
אך גם עתה, משבשל משה יותר וכבר איננו מתבייש, עונה לו ה': "כי לא יראני האדם וחי". זהו גורל האדם, שאיננו יכול לראות ולהמשיך לחיות. ראייה היא התחברות, ואדם חי איננו יכול להתחבר לגמרי – נפרדותו היא גורלו. מה שמשה זוכה בכל זאת לראות בהתגלות זו, עפ"י רז"ל, הוא קשר התפילין של הקב"ה.16בבלי ברכות, ז, א. את התפילין עצמם לא ניתן לראות; אך ניתן לראות את הקשר העמוק שעליו עומדות התפילין. משה רואה את הקשר, החיבור לקב"ה.
הוא הדין גם בינינו לבין זולתנו. בני הזוג התפייסו לבסוף. דווקא בפיוס זה נחשפה העמידה העמוקה שלהם זה מול זו כבעלת עומק אינסופי וגורלי, על בסיס הכרת מוגבלותו של כל אחד מהם, והיכולת לקבלו כמות שהוא עם חסרונותיו. קבלה זו היא מידת הרחמים העליונים העצמיים – הרחמים הנתונים בעצם הקיום.
וכך גם במערכת היחסים שבין האדם לבין עצמו. ביום מותו, עומד הוא מול עצמו, רואה הוא את כל מסכת חייו כמות שהיא: 'זה אני. זה מה שעשיתי'. חייו מתגלים במסוימותם, בסופיותם, ללא כחל ושרק, ללא תקוות. זהו הדין שבמוות, ומעין דין זה קיים גם בראש השנה, עפ"י הרמב"ם, עם מותה של השנה. סופיות חיי האדם היא אנושיותו, אבל באופן פרדוקסלי היא גם אינסופיותו. שכן הדין עצמו מעורר בעקבותיו את הרחמים הרבים. עמידה קשה זו מול הסופיות מעוררת באדם את עליבותו וגלמודיותו מול האינסוף האלוקי. ליבו נשבר – זה כל מה שיכולתי לעשות עם עצמי? לאן נעלמו השאיפות והחלומות שהיו לי בצעירותי? עומד הוא נכלם וערום כביום היוולדו. הבושה מערטלת אותו מכל לבושיו. כל הישגיו ועמדתו מתפוגגים מול הנצח האלוקי. אין לו במה להיאחז. אולם זהו הרגע שבו נחשפת, אולי לראשונה, נקודת חייו הפנימית. הוא נשאר רק עם עצם חייו, עצם קיומו. ובנקודה ערומה ותלושה זו מוצא הוא דווקא את הדבר העמוק ביותר – את התענוג הפשוט שבקיומו. אני קיים. יהיה מה שיהיה, סוף סוף חייתי כאן בעולם. והרי ממילא הכל מתאפס אל מול הא-לוה, "ואם צדקת מה תיתן לו".17איוב לה, ז. תופס הוא כי אלוקים מרחם עליו, ואוהב אותו כיצורו, כמות שהוא, דווקא בפשטותו ובחוסר הצדקתו. וכך מגלה הוא את האינטימיות שלו עם עצמו ועם אלוקיו, וכל חייו חוזרים ונצבעים במשמעות ועומק.