מושגי זמן ולוח
א. מושגי זמן בסיסיים
כדי להבין לעומק את כפל המשמעות של החגים, שעליו עמדנו בשער הראשון, חייבים אנו לחזור אל המושגים הבסיסיים ביותר של הזמן ולראות איך הם מתחברים ללוחות של חודשים ושנים, אשר מעצבים עמים ותרבויות. כך נגלה ביסוד הכפילות של החגים את הכפילות הבסיסית יותר של הלוח העברי.
הזמנים הטבעיים, הניתנים לתחזית פשוטה של כל אדם, גם ללא ידע, ללא מכשירים, בלי השכלה ובלי תרבות, הם שלושה:
1. יממה — יום ולילה, אור וחושך (או בסדר ההפוך1בשאלה האם היממה מתחילה מן הערב או מן הבוקר נעסוק להלן, בסעיף האחרון של פרק זה.).
2. חודש ירחי — ירח שמתחדש, מופיע, מתמלא ונחסר, ושוב נעלם, במחזור של ½29 ימים ועוד כ-44 דקות.2אורכו המדויק של החודש הירחי לצורכי הלוח נקבע לפי הפרש הזמן (הממוצע) בין מולד הירח המתחדש לבין המולד הבא (חודש סינודי), ולא לפי המפגש המחזורי של הירח (בתצפית) עם כוכבי השֶׁבֶת. בגמרא בראש השנה כה ע"א נאמר מפי רבן גמליאל, שאין לקדש חודש ביום ה 29 לחודש הקודם: "כך מקובלני מבית אבי אבא, אין חידושה של לבנה פחות מעשרים ותשעה יום ומחצה, ושני שלישי שעה וע"ג חלקים". גם במשנה תורה הלכות קידוש החודש פ"ו ה"ג נאמר שאורכו של חודש הוא "תשעה ועשרים יום ושתים עשרה שעות... ושבע מאות ושלשה ותשעים חלקים משעת שלש עשרה, וזה הוא הזמן שבין כל מולד ומולד, וזה הוא חדשה של לבנה". השעה מתחלקת ל 1080 חלקים, שאורך כל אחד מהם שלוש שניות ושליש. 793 חלקים הם אפוא כארבעים וארבע דקות ושלוש שניות. וזו הנוסחה של החודש בלוח העברי: כ"ט (ימים), י"ב (שעות) תשצ"ג (חלקים).
הרמב"ם מסביר מדוע חילקו את השעה ל 1080 חלקים (=3 פעמים 360) במקום לדקות ולשניות — "לפי שמניין זה יש בו [חלוקה ל]חצי ורביע ושמין [=שמינית], ושליש ושתות [=שישית] ותשיע [=תשיעית], וחומש [=חמישית] ועישור [=עשירית]...".
3. שנה שמשית — מתחילה משוויון היום והלילה בסתיו (או באביב), נמשכת דרך היום (או הלילה) המתקצר עם תנועת השמש באופק הזריחה או השקיעה עד היום (או הלילה) הקצר ביותר, חוזרת אל יום השוויון הנגדי, נעה שוב יחד עם תנועת השמש באופק הזריחה או השקיעה אל היום (או הלילה) הארוך ביותר,3לכן, החלוקה המקובלת ביותר של שנת החמה היא החלוקה לארבע 'תקופות', מימי השוויון אל היום או הלילה הארוכים ביותר, וחוזר ושונה (=שנה), ראו להלן, הערה 20. וחוזרת שוב אל יום השוויון. כל זה נמשך ¼365 ימים, פחות כמה דקות.4בימי קדם סברו שההפרש הוא קצת פחות מחמש דקות (כך עולה מהכפלת 'חודשה של לבנה', כ"ט י"ב תשצ"ג, ב 235 חודשים, שהם תשע עשרה שנות חמה, ובהן שבעה חודשי עיבור), ראו: משנה תורה הלכות קידוש החודש פרקים ט י, וראו להלן, הערה 20; ואילו ההפרש הנמדד כיום הוא כאחת עשרה דקות ורבע. ראו: א"ה פרנקל, ערך 'לוח', האנציקלופדיה העברית כא, ירושלים תשכ"ט, טורים 337 338, 343 344; ר' שר שלום, שערים ללוח העברי, תל אביב תשמ"ד, עמ' 128, 142 149. ייתכן ששנת השמש התקצרה בשניות אחדות לשנה, וההפרש הצטבר לכשש דקות וחצי באלפי שנים, וזו סיבת ההבדל בין חישובי הלוח העתיקים לבין החישוב האסטרונומי כיום.
שלוש תצפיות אלה יכול לערוך כל אדם בכל שפה ובכל תרבות, גם אם הוא חורט על עץ את קווי האור והצל של השמש בארבע הקצוות של השנה, או מסמן לפי האופק שלו את קצה אופק הזריחה או השקיעה של השמש במחזור השנה. גם כל גננת או מורה יכולות לצפות בתופעות אלה עם הילדים, אם יתמידו בתצפית פעם בשבוע וירשמו אותה ברצף.
חשוב גם לדעת מה אין בטבע:
1. אין בטבע שבוע — מקור חשיבותו של המספר שבע במושגי המספר הראשוניים, הבלתי-מתחלקים,5המספר 7 הוא המספר הראשוני (=הבלתי מתחלק) האחרון בקבוצת המספרים הבודדים (1 9), ולפיכך הוא שווה במשמעו למספר 1 — במיוחד כשהוא בא אחרי המספר 6, שמתחלק יפה גם ל 2 וגם ל 3. ואכן, "שֵׁשֶׁת יָמִים" מציינים בתורה את בריאת כל התופעות וכל היצורים, ויש בהם גם חלוקה פנימית לשתי קבוצות של שלושה ימים: האור (היום הראשון) מקביל למאורות (היום הרביעי); המים והרקיע (היום השני) מקבילים לחיות המים והרקיע (היום החמישי); והארץ עם הצומח (היום השלישי) מקבילה לחיות הארץ ולצומח "לְאָכְלָה" (היום השישי). רק השבת עומדת לבדה ומעידה על הבורא האחד, שממנו נובע כל הריבוי שבששת הימים, ושעליו הוא שולט. רעיון דומה אנו מוצאים במספר 13 הראשוני, שבא אחרי 12 המתחלק בצורה הטובה ביותר. ואכן, בחלקים מהתרבות האלילית של מסופוטמיה שרר פחד מן המספר 7 ('הימים הרעים' בחודש הירחי), ובמקומות רבים באירופה נרתעים עד היום מן המספר 13. רק היהודים מגלים את הקדושה העליונה דווקא בשני מספרים אלה אשר מבטאים את ייחוד השם, השולט לבדו על כל הריבוי. וכתוצאה מכך, בקדושה מיסטית של מספרים ראשוניים. שבת איננה תופעה טבעית6כלומר, אין שום תופעת טבע נצפית הנמשכת שבוע ימים בדיוק (רבע החודש הירחי גדול משבוע). השבת איננה תלויה בטבע אלא מעידה על בריאתו, והיא החידוש הגדול ביותר בתורת ישראל, שאין כמותו בשום מקור אחר. חידוש זה השפיע על כל העולם השפעה דרמטית באמצעות תורת ה' שניתנה לישראל. אלא ביטוי ייחודי לרצונו החופשי של בורא העולם (=הטבע), הוא אלוהים אחד.
2. אין בטבע חודש שמשי — רק הירח מתחדש! בשמש לא קורה שום דבר ולא משתנה שום דבר בין סוף חודש לבין תחילתו. חלוקת השנה השמשית לשנים עשר חודשים היא מלאכותית וסכמתית7ראו: פרנקל (ערך 'לוח', האנציקלופדיה העברית, לעיל, הערה 4), טורים 337 340. רוב העמים החקלאיים בעת העתיקה ובעת החדשה חיים ומתנהלים בעיקר לפי לוח השמש — הלוח הרומי נוצרי הוא כמובן לוח שמשי בלבד. עם זאת, חלוקת השנה לשנים עשר חודשים סכמתיים בני שלושים (או שלושים ואחד) יום מצביעה על קיומו של לוח חודשים ירחי קדום בעמים אלה. שנים עשר חודשים היו אפילו בלוח המצרי העתיק, לוח שמשי אשר 'תוקן' בעת ההחלטה להינתק מן הירח, קרוב לוודאי מפני הנוחות, בפרט בחישוב העונות החקלאיות.
שנים עשר חודשי ירח קרובים מאוד לשנת שמש, וחודש בן שלושים יום הוא בוודאי עיגול נוח של החודש הירחי. הוא נזכר פעמים אחדות גם במקרא: במדבר י"א, כ; כ', כט; דברים ל"ד, ח. גם 'י"ב חודש' מופיעים בהלכה לא מעט כפירוש ל'שנה' ואפילו ל"שָׁנָה תְמִימָה" (ויקרא כ"ה, ל), וראו מחלוקת רבי וחכמים בתורת כוהנים בהר פרשה ד ד, מהד' ווייס קח ע"ב; ערכין לא ע"א ע"ב. (=רק בחישוב מקורב, שנים עשר חודשי ירח קרובים לשנת שמש טבעית), ויסודה גם כן במיסטיקה של מספרים שמתחלקים היטב, או בסוג מסוים של עיבור שנים ותיאום לוחות.
המילים 'חודש' ו'יֶרַח' די בהן כדי להצביע על מופע אשר האדם הטבעי (הקדם-תרבותי) קרא לו בלי כל ספק 'חָדָש' — כשהוא חזר והופיע אחרי היעלמו. לפיכך, הפירוש הראשוני של המילה 'חֹדֶש' הוא המולד הנראה לעין = מולד חדש.8הפסוק היחיד שמשמר בוודאי את המובן הראשוני הזה, גם לפי הבנת חז"ל, הוא הפסוק הפותח את יציאת מצרים: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים..." (שמות י"ב, ב) — "הראה לו [ה' למשה] לבנה בחידושה... ואמר לו: כזה ראה וקדש" (רש"י שם, על פי מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא בא פרשה א, מהד' הורוויץ רבין עמ' 6). "הַחֹדֶשׁ" כאן אינו יחידת זמן אלא מולד הירח. אמנם, המשך הפסוק מדבר על "חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", כשהמילה "חָדְשֵׁי" כבר מתייחסת ליחידות הזמן שבין מולד למולד, או אפילו ל 1/12 של שנה בלוח ירחי שמשי מעובר (ראו להלן, הערה 10). רק אחר כך הורחב הביטוי אל היום שבו מופיע החידוש/המולד. בשלב השלישי קיבל הביטוי את מלוא היקף משמעותו כיחידת זמן מחזורית9ברוב ההזכרות במקרא מובנו של 'חודש' הוא 'יום החידוש', אבל הוא נקרא כבר בתורה גם 'ראש חודש' — "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם..." (במדבר כ"ח, יא). כך למשל, בפסוק "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות י"ט, א), 'יום החודש' הוא יום חידוש הלבנה (ראו לעיל, עמ' 132 והערה 36). כך גם בביטויים "מָחָר חֹדֶשׁ" או "יוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (שמ"א כ', ה, יח, כד, כז, לד); וכמובן, בכל המקומות שבהם נזכר 'חודש' יחד עם 'שבת' או 'מועד' כיום חג, כגון "לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מל"ב ד', כג), "מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ" (ישעיהו ס"ו, כג) ועוד (ישעיהו א', יג יד; יחזקאל מ"ו, א, ו; עמוס ח', ה). בין מולד למולד, ולבסוף, בלוחות השמש, הפך 'חודש' ליחידת זמן סכמתית של שלושים יום, או 1/12 של שנה שמשית,10...וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים... (במדבר י"א, יט כ), פירושו עד 30 יום. הביטוי "לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, א) פירושו אולי 1/12 של שנה, או רמז לעיבור השנה, כפי שהבינו חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא בא פרשה ב, מהד' הורוויץ רבין עמ' 8 9). וזהו המובן השולט כיום.
3. אין בטבע שנת ירח — המחזור הירחי הוא חודשי בלבד! שנים עשר חודשי ירח הם אמנם בקירוב שנה, אבל השנה בטבע היא שמשית בלבד! שנים עשר מחזורי ירח אינם שונים מבחינת הירח מ-10, 13, 19, 25, 99 או 235 מחזורים.
האדם הטבעי היטיב להכיר תופעה זו, והמילה 'שנה' הייתה אצלו שמשית בלבד, כשם שהמילה 'חודש' הייתה ירחית בלבד. שנים עשר חודשי ירח כקירוב לשנה שמשית זהו חישוב הנובע מניסיון תיאום מתמטי בין שני מושגי זמן ושני לוחות שונים, ולא יכול להיות לו מקור בטבע. כאמור, השמש לא מתחדשת, והירח אין לו מחזור שנתי.
ב. הלוח הירחי והלוח השמשי
כיצד השתמש האדם הארכאי ביחידות הזמן הטבעיות?
כמובן, הכרת היממה היא חיונית לאורח חייו של כל אדם בכל מצב ובכל תרבות. באופן טבעי היממה היא שמשית והיא מתחילה בבוקר, כשאדם יוצא לעבודת יומו. רק אילוץ כמו הצורך להתחשב בחודש הירחי כדי שייפתח בתחילת היממה יכול לגרום ליממה להתחיל בערב, כדי שלא יתחלק חודש אחד בין שתי יממות.11בעניין זה נרחיב יותר בסוף הפרק (עמ' 229 235).
הכרת החודש הירחי נוחה למדיי לצורך תכנון זמן בטווח הקצר. מחזור הירח קצר ודינמי — בכל יום או לילה הירח זורח בשעה אחרת (כארבעים ושמונה דקות איחור מלילה ללילה) ונראה אחרת — מתמלא או נחסר. קל היה לו לאדם הארכאי לזכור אירועים או לתכנן אותם על פי החודש הירחי הקצר, המשתנה והדינמי, כגון לקבוע פגישה עם קרוב או חבר לעת מילוי הירח, בחצי הירח, ברבעו או בהיעלמו, וגם יום אחד אחרי מולד, או שלושה ימים אחרי המילוי. הופעות הירח בולטות מאוד ומשתנות בכל יום.12המילוי מתחיל ביום האחרון בחודש שבו עולה הירח לפני שקיעת השמש, ואז אפשר לראות את שני המאורות מלאים לגמרי, זה מול זה. בלילה הבא יופיע הירח המלא לבדו ויזרח בשמים שחורים, כי השמש כבר שקעה, והאור נעלם. אלה הם מחזות מעוררי התרגשות וחוויה (דתית, מיסטית או אחרת) לא פחות מהופעת הירח החדש אחרי שנעלם ושקיעתו המהירה אחרי השמש (=המולד הנראה לעין). לפיכך, פעילות חברתית מעשית או סמלית וטקסית בחברה ארכאית קשורה כמובן לחודש הירחי.
חברה ארכאית מדברית יכולה הייתה להסתפק בספירת חודשים ירחית לכל צורך חברתי או דתי, ולא היה לה צורך במחזור השנה השמשי, שהוא ארוך יותר וקשה יותר לצפייה, לזיכרון ולארגון שבטי וחברתי. ואכן, בין שבטי המדבר, שלא היו להם לא זרע ולא קציר ואסיף, היה נהוג לוח ירחי בלבד.13ראו: פרנקל (ערך 'לוח', האנציקלופדיה העברית, לעיל, הערה 4), טורים 336 337, 340 341. רבים מהם גם סגדו לירח (עד להופעת האסלאם).14עם זאת, רוב שבטי ערב, שעסקו גם בחקלאות, נהגו לעבר את השנה, עד שמוחמד אסר על עיבור שנה ויצר חיץ בין היהדות ובין האסלאם גם בלוח (ראו: אַלקֻרַאן, י"י ריבלין [מתרגם], פרשת התשובה [ט'], לו לז).
ברם, כל חברה חקלאית זקוקה לשנת השמש. חילופי העונות ומחזורי הגידולים תלויים בשמש באופן כמעט בלעדי, בין אם מדובר בבקעת נהר מושקית על ידי נהרות גואים ושפלים במחזור שנתי, ובין אם מדובר בארץ הרים או "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת" (כך מוגדרת ארץ ישראל בתורה — דברים י"א, יא) אשר מושקית במי גשמים. בכל אלה אי-אפשר להסתדר בלי שנה שמשית חקלאית, שהעונות בה קבועות וידועות מראש. בכל תאריך שנתי-שמשי יש אותו אורך ליום וללילה ואותה כמות של אור, של חום ושל לחות בכל שנה, וממילא אפשר לתכנן לפי התאריך השמשי, ורק לפיו, את העבודה החקלאית. שינויי מזג האוויר משפיעים במידה מסוימת (ותלויים אולי במידה מסוימת בירח, כמו הגאות והשפל בים), אבל התכנון הכלכלי תלוי בעיקר באקלים ובחילופי העונות, ולא במזג האוויר, כלומר, ביסוד הקבוע השמשי, ולא ביסוד הבלתי-יציב, המשתנה, שבעולם העתיק תלו אותו בירח. לכן אין לדבר על חברה חקלאית בלי לוח שמשי, ממש כשם שקשה לדבר על חברה ארכאית כלשהי בלי חודשי ירח, שקל יותר לצפות בהם ולתכנן על פיהם את חיי היום-יום.
שלושת הזמנים הטבעיים מתחלקים באופן טבעי וראשוני לשניים, לשלושה או לארבעה חלקים. חלוקת יום העבודה בשדה, במלאכה, במסחר או בבית, או חלוקת הלילה לשמירה (או לכל צורך אחר), היא נוחה וקלה באחת מאלה: חצות היום או הלילה, שלוש או ארבע משמרות/אשמורות של הלילה (ברכות ג ע"ב), של היום או של היממה. שילוב החלוקות הפשוטות הללו, שבהן היה רגיל כל אדם ארכאי, מוביל למספר המופלא שתים עשרה, שהוא היחיד המאפשר חלוקה לשניים, לשלושה, לארבעה ולשישה במקביל. לכן, אף שנוח לו לאדם הפשוט לספור בעשר אצבעותיו, החלוקות הרגילות של היממה מובילות לשיטת החלוקה של שתים עשרה שעות, וזו מוליכה היישר אל שיטת השישים המשוכללת המקובלת עד היום.
חלוקת החודש הירחי לשני חלקים, לשלושה ולארבעה, הולידה את מחצית החודש (מולד/מילוי), את שליש החודש — עשרת הימים הידועים כיחידת זמן במקרא15יום לקיחת הפסח — שמות י"ב, ג; יום הכיפורים — ויקרא כ"ג, כז; המסע מסיני בעשרים בחודש — במדבר י', יא; ועוד. ובמצרים16במצרים נהגו לחלק את החודש באופן סכמתי לשלושה חלקים, בלא להתחשב במולד הירח או במילויו (ראו: מ' חיוטין, מלחמת לוחות השנה בתקופת בית שני ועריכת מזמורי תהילים על פי לוח השנה, תל אביב 1993, עמ' 17, 20 21). — ואולי גם את השבוע17על הניסיונות למצוא מקור קדום לשבוע ולשבת ראו: י"ח טיגאי, ערך 'שבת', אנציקלופדיה מקראית ז, ירושלים תשל"ו, טורים 511 513. בסופו של דבר מתברר גם שם, שהשבת בתורה שונה לחלוטין מכל המועדים הנזכרים בתעודות מסופוטמיות בקשר ליום מילוי הלבנה או ליום השביעי בחודש הלבנה. — קצת פחות מרבע החודש בחישוב לא מדויק.18אמנם, נוח יותר היה להשתמש ביחידות של חמישה ימים כפול שש או של שישה ימים כפול חמש, מה גם שיחידה של שישה ימים מתחלקת שוב באופן פשוט גם לשניים וגם לשלושה, בדומה לחלוקת שעות היממה, אולם לא נמצאה עדות לחלוקה כזו של החודש.
אף השנה השמשית עשויה להתחלק לשניים — ימות הגשמים (היום קצר מהלילה) וימות החמה (הלילה קצר מהיום);19ראש השנה יא ע"א: "מיעוט תקופות שתים" (בנוגע לפקידת חנה), וכן ברש"י לשמ"א א', כ. לשלושה — גשם, קציר ויובש, כ-122 ימים בכל עונה; או לארבעה — סתיו, חורף, אביב וקיץ, כתשעים ואחד יום בכל אחת מהעונות.20זו חלוקת השנה לתקופות, המבוססת על אורך היום: משוויון היום והלילה בסתיו (='תקופת תשרי') עד היום הקצר ביותר; מהיום הקצר ביותר (='תקופת טבת') עד שוויון היום והלילה באביב; משוויון היום והלילה (='תקופת ניסן') עד היום הארוך ביותר; מהיום הארוך ביותר (='תקופת תמוז') עד שוויון היום והלילה בסתיו. קריאת התקופות על שם החודשים הירחיים עלולה להטעות — התקופה תלויה בשנת החמה בלבד ואינה תלויה כלל בחודשי הירח, אלא שלמעשה כל התקופות מתחילות סמוך לתחילתו של חודש ירחי: שוויון היום והלילה באביב (21.3) יחול כמעט תמיד סמוך לראש חודש האביב (=ניסן), יותר מלכל ראש חודש אחר, ולכן התקופה המתחילה ביום זה נקראת במקורותינו 'תקופת האביב' או 'תקופת ניסן'; היום הארוך ביותר (21.6) יחול כמעט תמיד סמוך לראש החודש הרביעי (='תקופת תמוז'); שוויון היום והלילה של הסתיו (23.9) יחול כמעט תמיד סמוך לראש החודש השביעי (='תקופת תשרי'); והיום הקצר ביותר (22.12) יחול כמעט תמיד סמוך לחנוכה ולראש החודש העשירי (='תקופת טבת'). אם מכניסים את חישוב התקופה למסגרת לוח החודשים העברי, התקופה תהיה קצרה בכשלושה ימים מהתקופה האמתית, שכן שלושה חודשי ירח אינם מגיעים לרבע שנת חמה, ובתצפית מדויקת הדבר יתגלה. בכל זאת בחרו קדמונינו לכנות את התקופות על פי החודשים הסמוכים להן, כדי לזהות אותן באופן פשוט.
חלוקת השנה לתקופות מסוכמת באופן ברור בתלמוד הירושלמי (עירובין פ"ה, כב ע"ג): "אמר ר' יוסה: אם אין יודע לכוין את הרוחות, צא ולמד מן התקופה: ממקום שהחמה זורחת באחד בתקופת תמוז עד מקום שהיא זורחת באחד בתקופת טבת — אֵילו פני מזרח; ממקום שהחמה שוקעת באחד בתקופת טבת עד מקום שהיא שוקעת באחד בתקופת תמוז, אֵילו פני המערב; והשאר — צפון ודרום". על חלוקת השנה לתקופות ראו גם להלן, הערה 28. לפי צורכי החקלאות בכל מקום ומקום ניתן לחלק את השנה באופנים נוספים, אם לשש עונות, כמו בתורה — "זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף...
לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח', כב),21עונות אלו נמשכות כחודשיים כל אחת, ועל פי פשט הפסוק סדרן המסתבר הוא: זרע, קור, חורף, קציר, חום, קיץ. עיינו גם: תוספתא תעניות פ"א ה"ז, מהד' ליברמן עמ' 325 (מובאת גם בבבא מציעא קו ע"ב); מובאת שם מחלוקת בין רבי מאיר ורבי דוסא, שמנו עונות אלה ממחצית החודשים (כמו ט"ו בשבט וט"ו באב, וכן פסח וסוכות), לבין רבי יהודה ורבי שמעון, שמנו מראשי חודשים (כמו בית שמאי בראש השנה לאילן). אם לשמונה עונות, ארבע של 'ירח' וארבע של 'ירחו', כמו בלוח גזר,22ראו: ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות — מימי בית ראשון וראשית ימי בית שני, ירושלים תשנ"ג, עמ' 149, ושם ביבליוגרפיה נוספת. אם לשבע עונות של חמישים יום, על פי הצעתם הרצינית, הנתמכת במחקר יסודי, של יוליוס והילדגארד לוי, חוקרי ההיסטוריה העתיקה מקיימברידג'.23ראו:J. and H. Lewy, ‘The origin of the Week and the Oldest West Asiatic Calendar’, HUCA 17, 1942-1943, pp. 1-152. על פי מחקרם נהגו שבע עונות של 'חמוּשתוּם' בלוח שמשי שמי מערבי ('אמורי'), אשר התפשט באשור, בארם וגם בכנען עם הופעת ה'אמורים' (שֵׁמים מערביים) באלף השני לפני הספירה. חמישה עשר הימים הנוספים לא נספרו, או נרשמו כימי חג (ראו להלן).
אמי ז"ל, ד"ר שושנה בן נון, שידעה שפות עתיקות, העמידה אותי על חשיבות מחקריהם של בני הזוג לוי. ייתכן גם ששנת השמש התחלקה לעונות בעלות אורך משתנה.24העונות אינן חייבות להתאים למושגי הזמן הסכמתיים, אלא מתאים להן להיות גמישות לפי צורכי החקלאות, שהם גם צורכי גביית המסים במנהל הממלכתי, והם מתאימים גם לסדרי הפולחן במקדשים, שאליהם מובאים ביכורים, תרומות וקרבנות חגיגה במיוחד בימי קציר ואסיף. מסתבר בעיניי שהאביב והקיץ התחלקו לשלוש עונות של חמישים יום ('חמוּשתוּם' = 'חמסינאת') — קציר, בציר וקיץ ('חמוּשתוּם' של התאנים, על פי י' וה' לוי, ראו בהערה הקודמת), ואילו הסתיו והחורף התחלקו לשלוש עונות של שבעים יום – שבעים יום לאסיף, כולל הזית (ובפרט לדריכת השמן), ובמקביל עונת הזרע, החופפת במידה רבה לעונת המסיק והשמן, שבעים יום לגשם ולקור ושבעים יום לצמיחה ולהבשלה לקראת הקציר. שלוש עונות של שבעים יום (=210) ועוד שלוש עונות של חמישים יום (=150) הן יחד 360 יום של שנת השמש המשוכללת, ועוד חמישה ימי חג שלא נספרו בעונות (ולא בחודשים), על פי מנהג קדום (בוודאי במצרים). הצעה זו שומרת על שש עונות בשנה וגם על היגיון כלכלי, מפני שקשה לגבות מס מחקלאים בעונות 'התרדמה החקלאית' בחורף.
על כל פנים, אין שום הכרח לחלק את שנת השמש לשנים עשר חודשים, אלא אפשר לחלק אותה באופנים שונים אחרים, כפי שהוזכר. אמנם, השיטה השוּמֶרית, שיטת הציוויליזציה המפותחת הראשונה בדרום הבקעה של הפרת והחידקל (=דרום מסופוטמיה, היא "אֶרֶץ שִׁנְעָר" שבתורה), פיתחה את חלוקת היממה ל-2×12 שעות, שישים דקות ושישים שניות ואת המעגל (360 מעלות), והוסיפה ופיתחה גם את הלוח התרבותי המשוכלל, המבוסס על 360 יום בשנה = 12 חודשים של 30 יום. לוח דומה הונהג במקביל במצרים העתיקה, עוד לפני השושלות הראשונות.25על מקורו של הלוח המצרי ראו:O. Neugebauer, ‘The Origin of the Calendar’, JNES 1, 1942, pp. 396-403. שנה כזו נוחה מאוד לניהול משק מפותח, לחלוקת מים בבקעות הנהר הפוריות, לארגון מנהל ממלכתי מסודר ואולי גם לסדר מחזורי-פולחני קל וברור במקדשים.
שלושים יום בחודש הם שינוי קל ערך בחודש הירחי המדויק, לכיוון יחידה סימטרית, שלמה וקלה. אפשר לראות בכך מעין עיבור פשוט של החודש הירחי וקירובו לשנת השמש.26חלוקת השנה השמשית דווקא לשנים עשר חודשים, הקרובים באורכם לחודשי ירח, רומזת לקיומם של חודשי ירח קדומים לפני לוחות השמש של התרבויות החקלאיות בשומר ובמצרים (וראו לעיל, הערה 7). אמנם, בכך זנחו את מקורו של החודש שנבע מהופעת הירח, אבל זו הייתה בעיה שולית בשוּמֶר ובמצרים בשלב התרבותי המפותח של הציוויליזציה החקלאית-מנהלית-ממלכתית-מקדשית באלף השלישי ובאלף השני לפני הספירה.
כמובן, אי-אפשר לחשב שנה של 360 יום במחזור קבוע בלי השלמת ימים, שכן עיגול סכמתי כזה טורף את הקלפים של החקלאי, שרוב חייו ועבודתו מבוססים על שנת שמש. חמישה ימים ורבע הם זמן מספיק כדי לשבש את כל הפעילות החקלאית, כי בתוך זמן קצר (חמש-שש שנים) מתקבלת תזוזה של חודש. חברה חקלאית איננה יכולה לתפקד בלוח חודשים ירחי בלבד שחסרים לו כאחד עשר יום, וגם איננה יכולה לתפקד בלוח מנהלי-ממלכתי, שבו ההפרש הוא רק מחצית מזה, אבל הוא ניכר ומשמעותי ומצטבר להפרש גדול. לכן, השנה המעוגלת השוּמֶרית של 12×30=360 יום השאירה חמישה או שישה ימים שלא נספרו.27במצרים נחשבו ימים אלו כימי חג מיוחדים של ראשית השנה או של סוף השנה (חיוטין, מלחמת לוחות השנה, לעיל, הערה 16, עמ' 21); בלוחות הכיתות ביהודה בימי הבית השני ימים אלו נספרו ונחשבו לארבעה ימי תקופה (בשנה של 364 יום, כפי שיבואר להלן בפרק האחד עשר, וראו שם, עמ' 306, הערה 34), והיו שהוסיפו יום נוסף כראש השנה (בשנת שמש של 365 יום — ספר חנוך ב, פרק ו); בלוח הרומי נוצרי צירפו את הימים הנוספים לחודשים, וכך גדלו חלק מן החודשים לשלושים ואחד יום. לפעמים עשו בימים אלו משתה מיוחד, כמו בסיפור אחשורוש (אסתר א', ה — שבעה ימים בחצר המלך, לאחר מאה ושמונים יום בכל הממלכה).
כאמור, אין הכרח לחלק שנת שמש לחודשים, אלא אפשר לחלקה באופנים אחרים, ובעיקר לתקופות.28שנת החמה מתחלקת לארבע תקופות, כפי שהתבאר לעיל בהערה 20. לפי שיטת חכמי בבל ('תקופת שמואל' — ראו עירובין נו ע"א; משנה תורה הלכות קידוש החודש פ"ט), אורך שנת החמה הוא ¼365 ימים בדיוק, כך שכל תקופה נמשכת 91 יום ועוד ½7 שעות; ואילו לפי שיטת חכמי ספרד (שתלו חישובם ברב אדא, אולי על סמך דבריו בערכין ט ע"ב, וראו משנה תורה שם פ"י), שנת החמה קצרה במעט פחות מחמש דקות, כך שכל תקופה קצרה במעט יותר מדקה.
אמנם, ההבדלים בין שתי השיטות אינם משנים דבר בלוח החודשים הירחי שלנו, המחושב על פי חודשי הלבנה, ולא על פי תקופות החמה. גם עיבור השנים נעשה בלוח שלנו רק בחודשי לבנה. לעומת זאת, הבדלים אלה השפיעו מאוד על הלוח הרומי נוצרי, שהוא שמשי בלבד, וזהו ההבדל בין 'הלוח היוליאני' (=הרומי, מאז יוליוס קיסר) לבין 'הלוח הגרגוריאני', שתוקן בכנסיות הקתוליות בשנת 1582 למניינם, ובו השמיטו עשרה ימים מהלוח הקדום. משום כך גם אין סתירה בין שנת שמש המחולקת לעונות לבין חודשי ירח המחושבים במדויק. באמצעות מנגנון של עיבור שנים ניתן לתאם בין לוח העונות השמשי לבין לוח החודשים הירחי, כפי שנעשה בתורה וברוב העמים העתיקים. תשעים ותשעה חודשי ירח (הכוללים שלושה חודשי עיבור) קרובים מאוד לשמונה שנות שמש, ו-235 חודשי ירח (הכוללים שבעה חודשי עיבור) שווים (כמעט) לגמרי לתשע עשרה שנות שמש. חישובים אלה היו ידועים לקדמונים,29את מחזור ההתאמה של שלושה עיבורים בשמונה שנים הכירו במאה השביעית לפנה"ס גם בבבל וגם ביוון. במאה החמישית לפנה"ס הציע האסטרונום והמתמטיקאי מֶטון באתונה את המחזור המדויק של שבעה עיבורים בתשע עשרה שנה, ובו משתמש הלוח העברי. ברם, סדר השנים המעוברות בלוח העברי הקבוע — ג ו ח א ד ז ט — מרמז על האפשרות שמחזור תשע עשרה השנים בנוי על גבי המחזור של שמונה השנים, כי ההפרש הקצר של שנתיים מופיע פעמיים, בסיום שמונה שנים ובסיום תשע עשרה שנים.
יש לזכור, כי כל עוד קידשו אבותינו את החודש לפי הראייה ועיברו את השנה לפי האביב (סנהדרין יא ע"א יג ע"ב), לא נצרכו לחישוב המחזור הקבוע אלא נהגו בגמישות הדרושה בכל פעם, והחשבון היה רק ברקע. ועליהם מבוססות נוסחות העיבור בלוח הירחי-שמשי, שהיה נהוג כאמור במקומות רבים בעולם העתיק, לפני המעבר ללוחות שמש חקלאיים.30מבקרי המקרא ראו סתירה עקרונית בין הזכרת תאריכים מוגדרים וקבועים במספרים על פי חודשי הירח לבין הזכרת עונות השנה החקלאית שמשית. הם שייכו את שני הסגנונות ל'מקורות' שונים ולשמות שונים של ה', ובפרשיות רבות קראו לסגנון התאריכים הירחי 'מקור כוהני'. אולם בחברה חקלאית שמחזיקה בלוח ירחי שמשי אי אפשר שלא לדבר בשני הסגנונות, גם בתאריכי חודש ירחיים וגם בעונות חקלאיות הקשורות בשמש. רק מלומדים תיאורטיקנים, שמעולם לא חיו בשדה וגם לא במקדש, יכולים לחשוב כאן על סתירה עקרונית. הכוהנים במקדש התפרנסו ממתנות הכהונה של החקלאים ולא יכלו לנתק בין שמש לירח, שעה שהיו מופקדים על התיאום בין הלוחות. ממילא גם הסגנונות השונים בלשון הכתובים, המבטאים את המרכיבים של הלוח הכפול, היו חשובים לכוהנים ביחד, כי בלוח ירחי שמשי מוכרח להיות מתח קבוע בין שני המרכיבים של הלוח האחד.
אמנם, מרבית העמים העתיקים עברו בסופו של דבר ללוח שמשי. רק הבבלים, היוונים (עד להשתלטות הרומית) ובני ישראל שמרו לאורך זמן על לוח ירחי-שמשי, מסיבות הפוכות. הבבלים והיוונים רצו לשמור על כל התופעות הטבעיות-שמימיות. הם ידעו לבצע את החישובים האסטרונומיים בדיוק רב31ראו: ה"ס ג'ונס, ערך 'אסטרונומיה', האנציקלופדיה העברית ד, ירושלים תשכ"ח, טורים 778 783. וסגדו (בעיקר הבבלים) גם לשמש וגם לירח. לעומתם, בני ישראל נצטוו לשמור על כל התופעות הטבעיות-שמימיות כדי להבהיר שאין לסגוד לשום כוח טבעי. הלוח הירחי-שמשי עולה כבר מן האמור בבריאת העולם:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים (בראשית א', יד).
הגדרת התורה כאן היא מרחיקת לכת במאבק נגד האלילות — השמש והירח, וגם הכוכבים, אינם אלא 'מאורות' — מקורות אור פיזי שהבורא נתן בשמים כדי "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" (שם, טו, יז) ולהיות סימנים לקביעת המועדים, הימים והשנים, כלומר, הלוח. אין בהם שמץ של כוח עליון, ואין מייחסים להם שום כוח רצון ושלטון.32קביעה זו של אמונת הייחוד בראש התורה, תואמת לגמרי את הפסוקים בספר דברים: "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (ד', יט כ). ישנה זיקה מפורשת בין הפסוקים בספר בראשית לבין ביאורם בפי משה, גם בביטויים ("צְבָא הַשָּׁמַיִם", "הַכּוֹכָבִים") וגם ברעיון, שעמי העולם מייחסים ל"צְבָא הַשָּׁמַיִם" כוחות רצון ושלטון, ולכן הם משתחווים להם. הבורא אינו מתערב בחיי העמים ואינו יוצא נגד תופעה זו, אבל הוא התערב בהחלט בחיי עם נחלתו, כדי שיציאת מצרים ההיסטורית תשלים ותחזק את בריאת העולם לתורה אחת של אמונת הייחוד. גם בזיקה זו בין ספר בראשית לספר דברים אנו פוגשים את כפל המשמעות של הנהגת ה' בבריאה ובהיסטוריה. בנוסף, השמש והירח מופקדים יחד על סדרי הלוח, שכן אילו היה אחד מהם נחשב כ'שליט יחיד' בסדרי הלוח, היו עלולים לתפוס אותו כשליט בעל כוח. הלוח הכפול מקבל אפוא כבר בפרשת הבריאה משמעות עקרונית חשובה על פי עיקריה של תורת ישראל.33מרכיב חשוב במאבקה של התורה נגד התפיסות האליליות טמון בסירוב העיקש לקרוא שמות לימים, בדרך כלל לפי שמות הכוכבים, נוהג הרווח בכל התרבויות עד ימינו (כגון: Sunday, Monday). בעניין זה זכתה אמונת הייחוד שבתורה בניצחון מכריע. בשפה העברית הימים נספרים לקראת השבת, שמעידה על הבריאה ועל הבורא (וראו לעיל, עמ' 41 42). על התהום בין התורה לבין התרבויות האליליות במושגי הזמן, החגים והפולחן, ראו גם י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית א, ירושלים תל אביב תש"ך, עמ' 574 588.
אותו הקו נקטה התורה ביחס לחודשי השנה — התעלמות גמורה גם משמות עבריים ידועים ויפים של חודשי השנה ('זיו', 'איתנים', 'בול' — מל"א ו', א, לז לח; שם ח', ב; וכן 'צח' שנמצא בחרס מערד, ראו: י' אהרוני וי' נוה, כתובות ערד, ירושלים תשל"ו, עמ' 42), וספירתם רק במספרים לפי "רֹאשׁ חֳדָשִׁים" של יציאת מצרים באביב. כך קובעת אמונת הייחוד שני עמודי יסוד — השבת שבבריאה והאביב של יציאת מצרים, המכוננים יחד אמת אחת — אלוהים אחד, שברא וגם מנהל עולם אחד. כל היתר: ימים וחודשים — אינם אלא מספרים. זאת הייתה ההכרזה של אמונת התורה מיציאת מצרים ועד גלות בבל.
ואולם הניצחון הכפול מאתנו והלאה, מפני שיציאת מצרים איבדה חלק גדול מכוחותיה בגלות בבל, שממנה כבר חזרו עולי הגולה עם שמות נכריים לחודשים (ראו: ירושלמי ראש השנה פ"א, נו ע"ד), וביניהם גם שם אלילי מובהק אחד ('תמוז' — ראו: יחזקאל ח', יד). הנביאים חגי וזכריה המשיכו אמנם לדבוק במספרי החודשים לפי התורה, ורק פעם אחת אנו מוצאים את השם הבבלי לצד המספר: "לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט" (זכריה א', ז). כך הדבר גם במגילת אסתר — המספר והשם הזר מופיעים יחד (למשל: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן" — אסתר ג', ז). אולם בספרי עזרא ונחמיה מופיעים בחלק מהמקומות שמות החודשים הבבליים בלי המספר המקורי, ובספרות חז"ל כבר השתלטו שמות החודשים הבבליים. אופן ספירת החודשים של התורה חדל לנהוג ולא שב עד היום. תהליך דומה מתרחש בימינו בהשתלטות התאריך הזר, הרומי נוצרי במקורו.
ג. יציאת מצרים והלוח הכפול
עיקרון הלוח הכפול, העולה כבר מבריאת העולם, הפך עיקרון מרכזי ומחייב בפתח יציאת מצרים, והוא המפתח לתפיסת התורה את עולם הטבע וגם את ההיסטוריה ואת הנס. זהו גם המפתח למשמעות החגים — הטבעיים וההיסטוריים.
כאמור, המצרים חיו לפי לוח שמש קבוע ומסודר: שנים עשר חודשים בני שלושים יום כל אחד, וחמישה ימי חגיגות של ראש השנה. קצב זה היה מותאם לקצב החיים במצרים ולגאות הנילוס. שום דבר לא התחדש במצרים, כמו השמש שאיננה מתחדשת. הכול היה קבוע ומחזורי, השמש אף עמדה במקום החשוב ביותר בפנתאון המצרי האלילי.34ראו: מ' וורמברנד, ערך 'שמש', האנציקלופדיה העברית לב, ירושלים תשמ"א, טורים 151 152; ג'"א וילסון, 'מצרים העתיקה', בתוך: א"א ספיזר (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל – בשחר הציביליזציה, ירושלים רמת גן 1966, עמ' 196 199.
יציאת מצרים מוכרחת הייתה לפתוח בחודש הירחי כיסוד הלוח. אם לא היה משתנה הלוח, לא היו בני ישראל יכולים לצאת ממצרים ומתרבותה, שכולה שמש, קביעות ויציבות. כאן התחילה מהפכת ההתחדשות. נס היציאה ממצרים והתערבות ה' בהיסטוריה תוך שבירת חוקי הטבע כרוכים היו בשינוי הלוח — בעזיבת הלוח השמשי, המבוסס על הטבע הקבוע והיציב, ובאימוץ הלוח הירחי, המבוסס על הירח הנעלם והמתחדש בכל חודש ומשנה את צורתו ומקומו כל העת.
לא במקרה פותחת התורה בלוח החודשים הירחי כ"מצוַה ראשונה שנצטוו ישראל"35לשון רש"י לבראשית א', א; וראו דברי הרמב"ם בספר המצוות, מצוַות עשה קנג, על הקשר בין מצווה זו לבין קיום האומה, והדברים עולים בקנה אחד עם דברי רש"י. — "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב, ב). ציווי זה מתייחס כמובן לחודש ירחי, שכן רק הירח מתחדש מחודש לחודש, רק בירח יש מולד חדש שאפשר להצביע עליו ולומר "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה" — "הראהו [ה' למשה] לבנה בחידושה, ואמר לו: כשהירח מתחדש, יהיה לך ראש חודש".36לשון רש"י לשמות י"ב, א, על פי המכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא בא פרשה א, מהד' הורוויץ רבין עמ' 6. במכילתא ישנה מחלוקת בפירוש הפסוק: לדעת רבי ישמעאל, משה הוא שהראה את הלבנה בחידושה לבני ישראל, ואילו לדעת רבי עקיבא, משה עצמו נתקשה בדבר, וה' הראה לו, וכן כתב הרמב"ם בתחילת הלכות קידוש החודש. בהמשך חלוקים התנאים מתי הראהו: לדעת רבי שמעון בר יוחאי, ה' נדבר עם משה תמיד ביום, והראה לו ביום מראה לבנה בחידושה, כפי שהיא נראית ברקיע עם חשכה, ואילו לדעת רבי אליעזר, ה' דיבר עמו בדיוק עם חשכה. ראו עוד: ראש השנה ה ע"א ("מנה ימים וקדש חודש"); פסחים ו ע"ב ("בחדש" — בראש חודש); ירושלמי ראש השנה פ"ב, נח ע"ב ("משקיעת החמה את מונה ללבנה"). ההתחדשות ביציאת מצרים מלוּוה הייתה בלוח המבוסס על שינוי והתחדשות.
מצד שני, נטישה מוחלטת של הלוח השמשי ואימוץ הלוח הירחי בלבד אף הם אינם עולים על הדעת באומה המתעתדת להיכנס לארץ ולעסוק בחקלאות. תכנון העבודה החקלאית מבוסס כאמור באופן מובהק על האקלים ועל חילופי העונות, התלויים ביסוד השמשי הקבוע והבלתי-משתנה. לא תיתכן יציאת מצרים בלי הפניית עורף ללוח השמש המצרי ופנייה אל חודש ירחי, אולם מנגד גם לא תיתכן כניסה לארץ ישראל ולחקלאות ארץ ישראלית בלי התאמה של לוח החודשים הירחי לעונות השנה השמשית-חקלאית. לכן הכרח הוא ללכת אחר לוח כפול, שבו מותאמים חודשי הירח לעונות השנה.
נקודה זו רמוזה בהמשכו של הפסוק הנזכר: "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". הביטוי 'חדשֵי השנה' רומז ללוח ירחי-שמשי,37הלוח הכפול נרמז בתורה לראשונה בפרשת המבול, שהתחיל בשבעה עשר לחודש השני, והסתיים בארץ יבשה בעשרים ושבעה לחודש השני בשנה הבאה. הפרש זה משלים בדיוק את אחד עשר הימים שבין שנים עשר חודשי ירח לבין שנת שמש ממוצעת, וכן כתב שם רש"י: "אלו י"א יום שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה" (פירושו לבראשית ח', יד). כמו כן, בפרשה זו מופיעים התאריכים על פי חודשי הירח, ולצדם גם עונות השנה השמשית: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח', כב); וראו עוד להלן, עמ' 315. שהרי אין בטבע 'שנת ירח', כמו שאין בו 'חודש שמשי'. חודש הוא ירחי ושנה היא שמשית, לפחות כל עוד אנו מדברים על המושגים המקוריים 'חודש' ו'שנה' כפי שהם נצפים בטבע. הביטוי 'חדשֵי השנה' קושר אפוא את החודש הירחי עם השנה השמשית.
ד. חשיבות הלוח הכפול בארץ ישראל
חשיבותו של הלוח הכפול מופיעה בצורה מפורשת יותר במצוַות הלוח השנייה, העומדת במרכז הפרק הבא: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות י"ג, ד), כלומר, יש לתאם את החודש של יציאת מצרים לעונה החקלאית של האביב.
בין שתי מצוות הלוח ישנו הבדל יסודי. מצוַות הלוח הראשונה (שם י"ב, א) עומדת כולה בסימן ההתחדשות הירחית, היא המוציאה את ישראל מלוח השמש המצרי. מצוַות הלוח השנייה, לעומת זאת, מכינה את עם ישראל אל הכניסה לארץ האבות, ארץ זבת חלב ודבש, ומשלבת את הלוח הירחי בלוח השנה החקלאי, השמשי:38המצווה הראשונה קדמה ליציאת מצרים, ואילו השנייה באה אחריה, ועיקרה מפורש כזיכרון, למען הדורות הבאים שיחיו כבר בארץ האבות. לכן פותח הזיכרון — "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות י"ג, ג) — בחיבור בין החודש הירחי לבין האביב החקלאי שמשי: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שם, ד).
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות י"ג, ג-י).39לניתוח מפורט יותר של פסוקים אלו ראו לעיל, עמ' 99 105.
הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב — מדוע זה חשוב? — "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" — כאשר תבואו אל הארץ ותשקעו בשגרה חקלאית ברוכה, המבוססת על הלוח השמשי, הכרח הוא להתאים ללוח זה את לוח השנה הירחי ולדאוג לכך שהחודש של יציאת מצרים יחפוף לעונה החקלאית של האביב, הוא זמן הבשלת התבואה בארץ ישראל. כך נוודא שהעיסוק החקלאי והשפע הכרוך בו לא ישכיחו מעם ישראל את הפן ההיסטורי-לאומי של יציאת מצרים.
יש לזכור אפוא את יציאת מצרים דווקא "בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב", כלומר בחודש הירחי שבו חל האביב החקלאי-שמשי, ובו לקיים את מצוות הפסח השונות — "וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת... וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". אכן, מצוות אלו עלולות להיראות כבדות וקשות לדורות הבאים, שעה שיהיו עסוקים בהכנות לעונת הקציר הבוערת בארץ ישראל. על כן לא ישאלו על כך שום דבר (=הבן 'שאינו יודע לשאול'), לא מפני שלא יֵדעו לדַבֵּר, אלא משום שיהיו עסוקים וטרודים בעונה החקלאית ובבעיות הכלכליות, ולא תהיה דעתם מכוונת כלל ועיקר לזיכרון יציאת מצרים. לכן אין די כאן בקיום מצוות הפסח עצמן. דור ההורים, הזוכר עדיין את יציאת מצרים, יצטרך גם להגיד ולהודיע לדור הבנים את סיפור תקומת ישראל כעם ואת שורש הזהות הישראלית מיציאת מצרים — "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" — אשר לא ישאל מעצמו — "בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" — אלמלא יצאנו ממצרים לא היו לנו שדות לקצור.40ראו עוד לעיל, עמ' 102 104.
כל זה בא מכוחה של ההתאמה הגדולה הנדרשת בין החודש הירחי של יציאת מצרים לבין עונת האביב החקלאית של ארץ ישראל. על תיאום זה יש לשמור באופן מיוחד על ידי מאמץ מרוכז של קביעת הלוח הכפול ושמירתו — "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה".41על הפסוק הזה כתב הרמב"ם בספר המצוות, סוף מצוַות עשה קנג: "מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד [=אדר הסמוך לניסן]... ואמרוֹ 'שמור את חדש האביב', הורה כי שְנָתֵנוּ ראוי שנשמור בה פרקי [=עונות] השנה, ולכן תהיה שמשית".
למעשה, לא שמירה בלבד כתובה כאן, אלא 'זכור ושמור' — הצירוף המפורסם 'זכור ושמור', המוכר לנו מדיבר השבת בעשרת הדיברות בספר שמות ובספר דברים, זה לעומת זה,42ראו לעיל בפרק הראשון. מופיע עוד קודם לכן במצוות הלוח הכפול (ובדיוק באותו אופן: 'זכור' בספר שמות ו'שמור' בספר דברים): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות י"ג, ג-ד) — וכנגד זה נאמר בספר דברים (ט"ז, א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה".
הקבלה עקרונית זו בין מצוות הלוח למצוות השבת יש לה משמעויות כבירות. לוח המועדים והשבת הם שני הצינורות של קדושת הזמנים בישראל,43משום כך יש לפרשת המועדים (ויקרא כ"ג) פתיחה כפולה, שהאחת מתמקדת בשבת והשנייה במועדים. הפתיחה הראשונה (פסוקים ב ג) כוללת את השבת בלבד, ואין בה כמעט חידוש ביחס לשבת, שציווייה מופיעים כבר שש פעמים בספר שמות, פרט לחובת "מִקְרָא קֹדֶשׁ" (=הכרזת קדושת היום), שחלה גם בשבת וגם במועדים (וראו לעיל, עמ' 63, הערה 20).
הפתיחה השנייה (ויקרא כ"ג, ד) — "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם", פותחת את רשימת מועדי הלוח, שיש להם תאריך — תאריך חודשי ירחי המכוון ליציאת מצרים, לצד עונה חקלאית שמשית, כמו עומר, ביכורים ואסיף, המכוונת לארץ ישראל. הפתיחה הכפולה מחזקת את ההקבלה בין שני היסודות הללו, השבת והלוח הכפול, שעליהם מבוססת קדושת הזמנים בישראל.
חז"ל (פסחים קיז ע"ב; נדרים עח ע"ב) הדגישו גם את ההבדל בין שני היסודות: שבת 'קביעא וקיימא' (=קבועה וקיימת), ואיננה תלויה בשום תופעה טבעית היוצרת לוח (ולכן "אינה צריכה קידוש בית דין"), ואילו את המועדים קובעים ומקדשים בני ישראל (כלומר הנהגתם) על פי הלוח. כך מצטרפים לשלמות אחת שני צינורות קדושת הזמנים: השבת הקבועה משמים, מראש, מן הבריאה — והמועדים בלוח ("בְּמוֹעֲדָם"), שה' נתן לעם ישראל את סמכות קביעתם וקידושם. לכן אנו אומרים בתפילת השבת "ברוך אתה ה', מקדש השבת", אבל במועדים אומרים — "ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים" (פסחים שם). והם שני העמודים (במערכת הזמנים) שעליהם נשענים צביונה וזהותה של האומה הישראלית.44בתורה אנו מוצאים בהדגשה יתרה את הקשר בין עם ישראל לבין השבת, בפרט בציווי השבת החותם את פרשיות המשכן (שמות ל"א, יב יז), שבו נאמר על השבת: "אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". קשר זה מובא פעמים רבות גם במדרשי חז"ל: בראשית רבה פרשה יא ח, מהד' תיאודור אלבק עמ' 95 96 (כנסת ישראל היא בת זוג לשבת); שם פרשה מו ט, מהד' וילנה עמ' 189 190 (מילה, שבת וארץ ישראל — במהדורת תיאודור אלבק השבת אינה מופיעה); שמות רבה בשלח פרשה כה טו טז (שבת רק לישראל; השבת שקולה כנגד כל המצוות; שמירת שבת מביאה את הגאולה). גם הוגה דעות לאומי ציוני לא דתי כ'אחד העם' כתב על השבת ברוח זו (על פרשת דרכים ג, ברלין תר"ץ, עמ' עח עט). דווקא הרמב"ם בספר המצוות, עשה קנג, מעמיד את עצם קיום האומה ואת הקשר שלה עם ארץ ישראל על לוח המועדים ושמירתו, מגדיר זאת כ"שורש גדול משורשי האמונה", ומוסיף ואומר, שלא ייתכן שהיישוב היהודי בארץ ישראל לא יתקיים, כי בו תלויה קביעות הלוח, וה' הבטיח "שלא ימחה אותות האומה [=המועדים] מכל וכל". אכן, 'זכור ושמור' יש בתורה רק בלוח המועדים — ובשבת.
ה. הלוח הכפול והרגלים
הלוח הכפול הוא גם המפתח להבנת המערכת הכפולה של הרגלים בתורה. לוח החודשים הירחי, שהחל לנהוג בישראל סמוך ליציאת מצרים, קובע את המועדים ההיסטוריים שעיצבו את האומה הישראלית: פסח וחג המצות של יציאת מצרים, שבועות של מתן תורה וסוכות של זיכרון הנדודים במדבר. זהו הלוח הלאומי-היסטורי של עם ישראל, והוא פותח את שנת החודשים בחודש שבו התערבה יד ה' בהיסטוריה ועם ישראל התגבש ונולד ביציאת מצרים.
לעומתו, לוח העונות השמשי קובע את החגים הטבעיים הקשורים לארץ ישראל ולמקדש: יום הנפת העומר בחודש האביב, חג הקציר הוא יום הביכורים, וחג האסיף. בלוח זה השנה נפתחת ומסתיימת ב'תשרי', עם סיום האסיף ותחילת החריש — "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה..." (שמות כ"ג, טז).45בעניין זה נרחיב בפרק הבא.
הלוח הכפול — לוח חודשים ירחי מותאם ללוח עונות של שנה שמשית, שאותו חייבים לזכור ולשמור — מאפשר לקיים את כל החגים במובנם הכפול. כך מתאחדים פסח וחג המצות של העם היוצא ממצרים עם העומר וספירת השבועות של ארץ ישראל; מתן תורה ועשרת הדיברות, שיאה של יציאת מצרים, עם ביכורי החיטים של ארץ ישראל, תכלית מאמציו של החקלאי; חג הסוכות, זיכרון ליציאה ממצרים אל הנדודים במדבר, עם האסיף החקלאי של ארץ ישראל.
כפילות זו מפגישה בהכרח שני עולמות ושני סגנונות — חגים היסטוריים-לאומיים עם חגים חקלאיים-פולחניים. סיפור העם היוצא ממצרים למדבר נפגש עם הארץ המיועדת לו. הבנת הלוח הכפול מביאה להבנה המעמיקה, ששני עולמות אלה (ושני הסגנונות שבתורה) אינם סותרים כלל אלא משלימים זה את זה בהכרח. הבחינה הירחית-היסטורית והבחינה השמשית-חקלאית של החגים יוצרות יחד עולם אחד, מורכב אך שלם, מותאם ללוח הכפול הירחי-שמשי.46ראו גם לעיל, הערה 30.
ו. יום ולילה בחגים ובמקדש — שתי התחלות
בין הלוח השמשי ללוח הירחי ישנו הבדל משמעותי גם בנוגע לסדר היממה. היממה הטבעית-שמשית מתחילה בבוקר, עם זריחת השמש. התחלת היממה בערב מבוססת על הלוח הירחי ונובעת מן הצורך שהחודש הירחי, שתחילתו בערב, יתחיל בתחילת יממה.
נקודה זו עשויה לסייע לנו בפתרון הקושי הנוגע לסדר היממה על פי ההלכה. כבר העיר רשב"ם, שלפי פשוטו של מקרא יממת הבריאה נמשכה מבוקר עד בוקר:
ויהי ערב ויהי בֹקר' (בראשית א', ה) — אין כתיב כאן ויהי לילה ויהי יום, אלא 'ויהי ערב', שהעריב יום ראשון ושיקע האור, 'ויהי בוקר', בוקרו של לילה, שעלה עמוד השחר — הרי הושלם יום אחד מן הששה ימים שאמר הקב"ה בעשרת הדברות, ואח"כ התחיל יום שֵיני, 'ויאמר אלהים יהי רקיע' (שם, ו). ולא בא הכתוב לומר שהערב והבקר יום אחד הם, כי לא הֻצרכנו לפרש אלא היאך היו ששה ימים, שהבקיר יום ונגמרה הלילה, הרי נגמר יום אחד והתחיל יום שֵיני.47פירוש רשב"ם לבראשית א', ה. פירוש זה של רשב"ם לתחילת בראשית שרד רק בכתב יד אחד (מינכן 5), שיצא לאור במהדורת ר' דוד ראזין, ברסלויא תרמ"ב. על מהדורה זו מבוסס פירוש רשב"ם שיצא לאור בחומש תורת חיים, ירושלים תשמ"ו. גם בכתב יד יחיד זה נקטע הפירוש בדיוק בפסוק האחרון של פרק א': "ויהי ערב ויהי בקר — אז נגמר יום הששי והתחילה..." — במילה 'השבת' נקטע כתב היד! לבי אומר לי שנשלחו ידיים בפירוש זה, מפני שנתפס כקריאת תיגר על קדושת השבת (כפי שניתן לראות ב'איגרת השבת', ראו להלן, הערה 49). פירוש רשב"ם לבראשית בכל המהדורות האחרות התבסס על כתב יד אחר (ברסלויא 103), שכל התחלת בראשית (עד 'וירא') חסרה בו. גם זה לא נראה לי מקרה, לאור הזעזוע שגרם פירושו של רשב"ם ליממת הבריאה.
לדבריו, כל ששת ימי הבריאה התחילו בבוקר והסתיימו בבוקר למחרת, וזהו פשר הכתוב "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" — אחרי בריאת האור בא ערב, וכשהאיר הבוקר נשלם יום אחד. הקושי בשיטה זו הוא בכך, שעל פיה גם שבת הבריאה נמשכה מבוקר עד בוקר, וזה עומד בסתירה חזיתית עם השבת שבתורה ובמסורת, הנמשכת מערב עד ערב, כלשון הפסוק לגבי ה"שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" של יום הכיפורים — "מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" (ויקרא כ"ג, לב). סתירה חזיתית זו לא הפריעה כלל לרשב"ם, שיצר הפרדה ברורה בין 'פשוטו של מקרא' לבין ההלכה,48ראו דבריו המפורשים בתחילת פרשת וישב (בראשית ל"ז, ב), שעיקרה של תורה איננו 'פשוטו של מקרא' כי אם מדרשי ההלכה והאגדה לסוגיהם, אלא שיש חשיבות גם "לפשטות המתחדשים בכל יום", ורשב"ם נתן לבו ונפשו גם לתחום מוזנח זה. לא עלה על דעתו של רשב"ם שרק הפשט הוא האמת בתורה, כפי שחושבים משכילים בדורות האחרונים, וראו מה שכתב אבי מורי יחיאל בן נון ז"ל על 'פשט ודרש' בפתח ספרו ארץ המוריה — פרקי מקרא ולשון, אלון שבות תשס"ו. ויכול היה גם לפרש את פשט המקראות באופן שונה בבראשית ובוויקרא. ואולם ר' אברהם אבן עזרא נרעש מאוד כששמע על פירוש זה ויצא נגדו בחמת זעם ב'איגרת השבת'.49איגרת השבת נכתבה בלונדון בשנת "ארבעת אלפים תשע מאות ותשע עשרה [לבריאת העולם]", והיא פותחת בחלום מרעיש "בחצי הלילה בליל השבת", כאשר נשלחה לראב"ע איגרת מאת השבת, שקראה לו להתייצב ולהילחם נגד פירושי התורה שהביאו תלמידיו אל ביתו, שבהם כתוב "לחלל את ליל השבת". לפי האמור באיגרת, "זה הפירוש מתעה כל ישראל", שהרי "לא נכתבה פרשת בראשית... רק בעבור שידעו שומרי התורה איך ישמרו השבת, שישבתו כאשר שבת השם הנכבד... והמאמין בפירוש הזה ינקום ה' נקמת השבת ממנו". ראב"ע מתאר שם גם איך קרע בגדו, "וגם קרעתי זה הפירוש". מטרת האיגרת (בשער ג') היא להוכיח שכבר מראשית הבריאה מתחילה יממת התורה מן הערב, ולשון "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" מסכמת ומגדירה את היממה ואיננה חלק מהרצף הסיפורי. האיגרת נדפסה לראשונה בסוף הספר מבחר המאמרים לר' נתן הרופא, ליוורנו תק"ץ, עמ' 118 134, ושוב על ידי שד"ל בתוך: כרם חמד ד, תקצ"ט, עמ' 158 174. ראו גם פירוש ראב"ע הארוך לשמות ט"ז, כה, שם המשיך ראב"ע במלחמתו נגד 'חסרי האמונה' בסדר היממה, וראו עוד: א' סימון, 'לדרכו הפרשנית של הראב"ע על פי שלושת ביאוריו לפסוק אחד', בר אילן ג, תשכ"ה, עמ' 92 138.
והנה לפי פירושנו הקושי נעלם. שבת הבריאה יכולה להתפרש כרשב"ם, מבוקר עד בוקר, כמו היממה השמשית-טבעית, וכך באמת ינהגו בני נח אם ירצו לשמור שבת; אולם עם ישראל יצא ממצרים ונצטווה לאמץ לוח המבוסס גם על החודש הירחי: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב, ב). כפי שכבר ראינו, עזיבת הלוח השמשי, המבוסס על הטבע היציב והקבוע, ואימוץ הלוח הירחי, המבוסס על הירח הנעלם ומתחדש כל העת, היו חלק מן המהפכה של יציאת מצרים, שבה התערב ה' בהיסטוריה תוך שבירת חוקי הטבע. היממה הישראלית חייבת אפוא להתחיל בערב, כי אי-אפשר להתחיל חודש באמצע היממה, וחודש ירחי יכול להתחיל רק בערב. רשב"ם צודק אפוא בנוגע לסדרה של היממה בבריאת העולם, אולם השבת בתורה ובמסורת נמשכת מערב עד ערב בעקבות יציאת מצרים.
כך ניתן להבין גם את הסברו של רבי שמעון בן לקיש בירושלמי לכך שהמועדים נמשכים מערב עד ערב ("משקיעת החמה את מונה ללבנה"):
ר' שמעון בן לקיש אמר: 'החֹדש [הזה לכם ראש חדשים]' — עד שיהא כולו מן החדש.50ירושלמי ראש השנה פ"ב, נח ע"ב.
כלומר, היממות מתחילות עם הירח החדש, ומועד התחלת היממה נקבע ביציאת מצרים. לעומת זאת, רבי יוחנן ורבי סימון (בירושלמי שם) למדו את הדבר מפסוקי בראשית.51אמנם, סוגיית הירושלמי מסבירה שיש צורך בשני המקורות, והם משלימים זה את זה.
בדרך דומה יש להסביר את המחלוקת המפורסמת יותר של גדולי התנאים, רבי אליעזר ורבי יהושע, בעניין לוח התאריכים בפרשת המבול: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז', יא) — "'בחֹדש השני' — רבי אליעזר אומר: זה מרחשון; רבי יהושע אומר זה אייר" (רש"י שם). מכאן נלמד בסוגיות הגמרא (ראש השנה יא ע"ב; עבודה זרה ח ע"א; ועוד) שלדעת רבי אליעזר "בתשרי נברא העולם", ואילו לדעת רבי יהושע "בניסן נברא העולם" (אף שלא נזכרו תאריכים בתורה בפרשת הבריאה אלא רק בפרשת המבול). לדעת רבי אליעזר, הלוח של ספר בראשית איננו כפוף ליציאת מצרים, בדומה לדברי רבי שמעון בן לקיש ולפשט של רשב"ם בהגדרת היממה. לשיטתם, יממת הבריאה מתחילה בבוקר, בהתאם למועד תחילת העבודה החקלאית, ושנת הבריאה מתחילה מתשרי, בהתאם לשנה החקלאית. לעומתו סבר רבי יהושע שאין בתורה שני לוחות, ולכן גם הלוח של המבול ושל הבריאה כפופים ליציאת מצרים, כך שהיממה מתחילה בערב והשנה באביב. גם המבול התחיל לפי רבי אליעזר בזמנו הטבעי (=י"ז במרחשוון; וראו תענית ו ע"א), ורק המשכו פלא; ואילו לפי רבי יהושע, המבול כולו פלא, כמו יציאת מצרים.
ועוד: לפי רש"י בפתיחת התורה ובפרשת הבריאה (בראשית א', א, יד, לא; ב', ג) ולפי ריה"ל בספר הכוזרי (מאמר ראשון, סעיפים יא יג, כה כז), התורה כולה, מבראשית, נכתבה עבור בני ישראל, כתפיסת רבי יהושע שבניסן נברא העולם; ואילו לפי הרמב"ם (למשל, הלכות מלכים פ"ט ה"א) ורמב"ן (בהקדמת פירושו לתורה ובמחלוקתו עם רש"י בבראשית א', א), ספר בראשית עומד בפני עצמו כ"ספר קדמון", אוניברסלי בערכיו ובמצוותיו, ולפיכך מתאים לו להתנהל בלוח שמתחיל בתשרי. הלימוד הידוע יותר הוא זה של רבי יוחנן, המבוסס על הפירוש המוכר של הפסוק בבראשית — "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר",52ברכות ב ע"א; כו ע"א; משנה חולין פ"ה מ"ה; גמרא שם פג ע"א; ועוד. על פירושו כסיכום לכל יום בבריאה, שמתחיל בערב ונמשך בבוקר. אולם מעניין ביותר דווקא לימודו של רבי סימון שם: "'והיו [לאֹתֹת ולמועדים ולימים ושנים]' (בראשית א', יד) — על ידי זה ועל ידי זה". כלומר, המועדים, השנים ואפילו הימים ייקבעו על ידי שני המאורות, ולא על פי אחד מהם, ולכן היממה תתחיל בערב, מבראשית.
לימוד אחר בירושלמי שם מבוסס על המזמור "בָּרְכִי נַפְשִׁי" בתהילים ק"ד:
רבי שילה דכפר תמרתה בשם רבי יוחנן: 'עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו' (תהילים ק"ד, יט) — מ[שעה ש]שמש ידע מבואו עשה ירח למועדים.
הימים הטבעיים המתאימים לרוב הפעילות האנושית נקבעים על פי השמש ומתחילים בבוקר, כפי שנאמר בהמשך המזמור:
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ... יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב (שם, כב-כג).53כמובן, חקלאים שאפו להיות כבר בשדה עם תחילת האור ולהתחיל לעבוד בשעות הנוחות, ולכן היו משכימים ומקדימים לקראת בוקר, ואלה ששדותיהם רחוקים היו קמים בחצות הלילה (לאחר שישנו מתחילת הלילה). לכן 'זמן שכיבה' לעניין קריאת שמע הוא מתחילת הלילה (כפי שעולה מהגמרא בתחילת ברכות), ויש קמים כבר בחצות — "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהילים קי"ט, סב; ברכות ג ע"ב ד ע"א). התחלת היממה בערב לוקחת בחשבון גם את שקיעת החמה ואת חידוש הלבנה, כלשון הפסוק "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ" (שם, יט). היממה ולוח המועדים במזמור "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'" תואמים אפוא את הלוח הירחי-שמשי כבר מן הבריאה, שכן המזמור משורר ומברך על ששת ימי בראשית.
בתלמוד הבבלי מופיעה בעניין זה עמדה משותפת של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:
כי סליק רבי זֵירא שלח להו [=כשעלה רבי זעירא לארץ ישראל שלח לבני בבל]: צריך שיהא לילה ויום מן החדש... מנלן [=מִנַיִן לנו]? רבי יוחנן אמר: 'מערב עד ערב' (ויקרא כ"ג, לב — בשבת שבתון של יום הכיפורים). ריש לקיש [=רבי שמעון בן לקיש] אמר: 'עד יום האחד ועשרים לחֹדש בערב' (שמות י"ב, יח — בשבעת ימי חג המצות). מאי בינייהו? אביי אמר: משמעות דורשים איכא בינייהו [=יש ביניהם הבדל רק בעניין מקור מדרש ההלכה]... (ראש השנה כ ע"ב).54רבא הצביע שם על הבדל גדול ומהותי בין רבי יוחנן ובין רבי שמעון בן לקיש: בפסח, הלילה עד חצות שייך ליום הקודם, ואם נלמד מיציאת מצרים יתחיל גם החודש רק מחצות הלילה; אולם ההלכה היא כרבי יוחנן שלא למד מיציאת מצרים אלא מיום הכיפורים. כך פירש גם ר' זרחיה הלוי בעל ספר המאור (ראש השנה, ה ע"ב בדפי הרי"ף), וריטב"א בחידושיו (שם כ ע"ב, ד"ה רבא אמר) הסכים עמו. הפירוש שכתב רש"י על הדף כבר נדחה בתוספות שם (ד"ה חצות), כי אין הלבנה יכולה להיראות בסוף החודש בתחילת הלילה.
כלומר, שניהם דרשו את העיקרון שהיממה מתחילה מן הערב מפסוקי החגים של בני ישראל אחר יציאת מצרים, אלא שרבי שמעון בן לקיש למד מיציאת מצרים עצמה, מהפרק שפותח ב"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" ומסיים בפסח וחג המצות, ואילו רבי יוחנן למד זאת מהפסוק העוסק ביום הכיפורים.
כל הדברים הללו אמורים רק בנוגע לזמן כניסת השבת, המועדים ויום הכיפורים, המבוססים על היממה הירחית של יציאת מצרים. במקדש הכול נראה אחרת — "בקדשים לילה הולך אחר היום" (תמורה יד ע"א).55ראו גם את הדיון במשנה חולין פ"ה מ"ה ובגמרא שם פג ע"א בעניין הגדרת יום אחד באיסור "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כ"ב, כח). היממה במקדש מתחילה בבוקר, עם תחילת האור, והלילה הבא הוא המשכו של היום שעבר, שכן הקרבנות שקרבו ביום נאכלים בלילה גם על המזבח וגם על ידי הכוהנים והמקריבים. מן הקרבנות הנאכלים ליום ולילה אסרה התורה להותיר "עַד בֹּקֶר" (שמות י"ב, י, כב; כ"ג, יח; כ"ט, לד; ויקרא ז', טו), וכמותם החלבים והאיברים הנאכלים על המזבח — "...עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר" (ויקרא ו', ב). על כל אלה נאמר במשנה, "מצוותן עד שיעלה עמוד השחר" (ברכות פ"א מ"א),56ראו הסוגיה בברכות ט ע"א ובפסחים קכ ע"ב; וראו: משנה תורה הלכות מעשי הקרבנות פ"ד הל' א ו; שם, הלכות קרבן פסח פ"ח הט"ו. ורק מחשש איחור בבוקר קבעו חכמים סייג "עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה" (שם).
מעניין לראות בתחילת מסכת ברכות את שתי ההתחלות של היממה. ביחס לקריאת שמע, שהיא ייחוד השם, פותחת המשנה (ברכות פ"א) בערב וממשיכה אל הבוקר, כמו בגילוי מלכות ה' בעולם ההיסטורי, ביציאת מצרים. לעומת זאת, ביחס לתפילות פותחת המשנה (ברכות פ"ד) בתפילת השחר, ומסיימת בתפילת ערבית, ממש כסדר המקדש — "תפילות כנגד תמידים [=קרבנות התמיד] תיקנום" (ברכות כו ע"ב).57לפי דעה זו, תפילת ערבית איננה באותה מעלה כמו שחרית ומנחה, כי שחרית ומנחה מכוּונות כנגד קרבן התמיד של שחר ושל בין הערביים, ואילו ערבית מכוונת כנגד 'הקטר חלבים ואיברים', כלומר עיכול שרידי קרבנות היום על המזבח במשך הלילה, עד הרמת הדשן לפנות בוקר (ויקרא ו', א ד), כהכנה לעבודת התמיד של היום הבא (שם, ה ו).
ברם, בניגוד עמוק לתפילת המוסף, קרבן התמיד אינו נזכר בפירוש בתפילת העמידה בכל יום שנקבעה ביבנה, ולעומת זאת, תפילה זו פותחת בהזכרת אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב. ואכן, לפי הדעה השנייה בסוגיה (ברכות כו ע"ב), "תפילות אבות תיקנום": אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק — מנחה, ויעקב — ערבית. לפי דעה זו תפילת ערבית של יעקב היא חלק אורגני של הרצף ומעמדה שווה ערך לשחרית ולמנחה.
כך או כך, בסוגיות שם אין דעה המסדרת את התפילות שבכל יום כסדר התפילות של שבת וחג: ערבית — שחרית — מנחה. סדר התפילות בשבתות ובחגים, הנפתח בתפילת ערבית, מוכתב על ידי התחלת היממה בתורת משה מן הערב, מכוח יציאת מצרים; ואילו בתפילות של כל יום נשאר הסדר של ספר בראשית: בריאה, אבות ומקדש, שפותח תמיד בתפילת השחר.